לוגו
זלמן שניאור
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

זלמן שניאור / ראובן בריינין


 

א    🔗

זכרון עולה על לבי.

זה היה בסוף חודש אָב, שנת תרס“ט. משוררנו, ז. שניאור בא מפּאַריז בּרלינה, מקום מגורי אז, לשבועות מספר, אחרי אשר לא ראיתיו שנים אחדות. ובאותן השנים המעטות, שנעלם מעיני, גדל וייף ברוחו. הוא היה מלא מחשבות ודמיונות, שאיפות ותשוקות. מוחו היה כיורה רותחת, או כסוללה חשמלית, המתפרצת להתרוקן. לבו – שדה-קטל לרגשות ותאוות מתנגדות ולוחמות זו בזו. מלתחתו היתה מלאה שירים, ציורים ורשימות, מהם דברים גמורים ומשוכללים כל-צרכם, ומהם רק נסיונות, התחלות, או רק חומר ספרותי. אין כל ספק היום בלבי, כי באותה מלתחה היה צרור גם חלק פיוטי, שמעבירים אותו דרך השער הצר של האָל-מוות, שרק לשוא נדחקים בו רבים מהסופרים והמשוררים. באחד הערבים טיילתי עם המשורר ב”גן-החיות“. כחצות הלילה. האויר היה קריר וצח. בין שדרות האילנות נראו עוברים ושבים זעיר פה זעיר שם;בכל רבע שעה נתמעט מספרם. המסילות והשבילים אשר בגן היו מוארים אור רב על-ידי פנסי-החשמל. נקל היה לקרוא גם כתב רש”י לאור הזה. בחברתנו היו צעירים אחדים, מפרחי-הכהונה במקדש השירה. אחד מהם שר שירי שניאור בהטעמה מיוחדה, בהברה ברורה ובנעימה עצורה, והאריך יותר מדי בפזמון “כן נשקים אנחנו!” – השני לא חדל מלחזור על-פה פסוקים שונים מספר “כה אמר צאַראַטוסטרה” של פרידריך ניצשה.

“חדלו-נא, בחורים, מהיוצְרות הישָׁנים האלה!” קרא שניאור בקול, שנשמעה בו גערת נזיפה. וכעבור רגעים אחדים פנה אל החבריה הצעירה כמעט בקול מצווה: “בחורים, נתחרה-נא במרוץ בין השדרות, ונראה מי יעבור את מי!”

והמרוץ בגן החל. המשורר שמח על ההזדמנות להראות כוחו וחריצותו בריצה מהירה וקלה, והוא היה גם המצנח בהתחרות זו.

יותר משעה שלימה השתעשעו הבחורים בתחרות-המרוץ, בשיחות קלות, בסיפורי-מעשיות יפים ובעקיצות שנונות. שניאור היה מלא חדוה – – – אך מתוך עצם החדוה התמלטו מפיו כידוֹדי זעם וקצף נורא על העולם כולו, על הקוראים העברים ועל הסופרים צרי-הלב וקטני-המוח, על בעלי-המוסר בספרותנו ועל הלאומיים הצבועים, על הדיקאדנטים המשתגעים, על פרנסי-הדור ועל כל הרוקדים כנגדם.

בשעה הראשונה אחרי חצות הלילה הלכו הבחורים, הסופרים-המתחילים, איש לביתו. רק אני ושניאור נשארנו בגן. רגעים אחדים עברו עלינו בשתיקה של מנוחה, כל אחד מאתנו היה שקוע במחשבותיו הוא. אולם פתאום התעורר שניאור מתוך הדומיה ויתייצב לפני במלוא קומתו היפה והענוגה. לאור האלקטרוֹן של עששיות-הגן נראו שערותיו, השחורות ככנפי-עורב, עוד יותר שחורות ומבריקות;עיניו, הנוצצות כגחלי אש, השליכו נוגה איום;כולו אומר עלומים והוד, כוח-עצבים והתרגשות עמוקה.

כרגע נעץ בי המשורר את מבטו החד, פתח ואמר: תמונה אחת איננה זזה בזמן האחרון מעל עיני רוחי. רואה אני בדמיוני את תמונתי לאחר ארבעים או חמישים שנה, והנה – קרחה בראשי, מצחי קמוט כתפוח צלוי, עיני כהות וקהות ומתּחתֹּן כיסי-עור, שפתיים רפות וחוורות, מבלי קורט דם, פנים ירוקות כקלף, פיק ברכיים וידיים רועדות, קומה כפופה וקול צרוּד וסדוק (שניאור ביטא את דבריו אלה בשפתיים אדומות ובקול נעים, מלא ליח וכוח). לצֵל צִלו של צלמִי היום, למפלצת הויָתי, לחורבת-אדם, יגישו המעריצים, החוביים והשוטים, מכתבי-תהלה על גוילים מצוירים, שבהם ירוממו את שאר-רוחי במליצות נבובות ורקובות, לגועל נפשי. אוז, ככלות כוחי ומוחי, יחוגו את יובלי הספרותי. בעטרת שיבתי יקלעו פרקי כבוד ריק, ואז תגשנה לי גם עלמות צעירות זרי-שושנים, – לעזאזל כל אלה! יקחם אופל! למה יהיוּ לי אז כל אלה? ואם לא יִכְבּה בזקנתי זיק שכלי האחרון, אקרא אז למכבדַי: מי ביקש זאת מידכם, מנוּולים! סורו מעל עינַי טפשים! יבלעכם השאול, כקורח בשעתו! – לא נכחד ממני היום, כי אז, כאשר יִשְׁפַּל קול טחנתי, – אז יגישו לי מעריצי הצבועים את לחם-הפנים;עתה, כשיש לי שיניים בריאות ומלאות וקיבה בריאה וכוח העיכול, – עתה תחסר לי, לעיתים קרובות בפאַריז אף פת-קיבר, אף לחם-חוק. יודע אנוכי, כי אז, כאשר יִשַׁחו כל בנות שירי – ישירו לי, גם אלה המתנפלים עלי היום, מזמורי תהלה, וכאשר תוּפר אביוֹנָתי, תתאבקנה בעפר רגלי עלמות-חן, כדי ליהנות מזיו גדולתי אז ולהתחמם לאור שמי, אשר יהיה נישא על שפתי רבים.

והמשורר הצעיר, – המשורר, שקיבל מנה יפה אפיים מחסד אלהים, – התאונן לפני על רוע חייו, על קשי גורלו בפאַריז, ששם הוא לומד ומשתלם, כי הוא חי במחסור ובמצוק. שכר עבודתו הספרותית אינו מספיק גם לצרכיו היותר הכרחיים. מחמת חסרון כסף אין הוא נהנה כלל מעולם הזה. העין רואה, הלב חומד ובירת צרפת מלאה תענוגים ומחמדים, – וכיסו ריק. נפשו אומרת שירה והמוח עסוק בדאגות קטנות של יום יום.

הפסקה קצרה. על פנינו עברו אַבטומובּילים יפים אחדים, שנשמעו מהם שירי עליזים ושחוק נשים צעירות;והמשורר התעורר עוד פעם ויקרא בכוח: – נשבעתי, – ואתה עדי! – אם לא יקום לי גואל, אם לא יעמוד לי רווח בעודני חי וצעיר, אם לא אזכה בגורל, – שכחתי, שאין בידי אף שטר אחד של גורלות, – אז אשבר עטי לרסיסים, אחנק בת-שירתי, אשלח את הספרות הקבצנית לכל שֵׁדי-שחת ואהיה לסוחר ומוכר, לסולל מסילות חדשות מתחת לארץ או מתחת לכיפת השמים, אהיה לממציא מכונות חדשות, – אהיה למה שאהיה, למה שיש בכוח כשרונותי להיות, אם אך אוכל להרויח כסף רב, אם אך ייפתח לי מקור לעושר, אם אך אוכל להפַּדות מחיים דלים כאלה, שאני חי עתה. האח, כמה רעב וצמא אנוכי לחיים מלאים, לחיים רחבים ואדירים. נמאסה עלי עליית חדרי הצר בפאַריז, שאיננה טובה מלול תרנגולים. היו עלי לתועבה חיי נזיר ופרוּש, שׂבעתי קינות ואנחות. אם אין אני יכול להיות כינור לעמנו, לא אהיה גם תּנים לבכות ענוּתו. מה לעם נבל ולמשוררים מלאים חיים ותאוות החיים? נַקרנים, קבּרנים דרושים לו;הֶספּדים ותפלת קַדיש דרושים לו, ולא שירי עוז, או שירי אביב;סליחות ותחינות דרושות לו, ולא שירי אהבה…

עבר ליל, האיר השחר, והמשורר נתמלא עוד פעם רוח עוז וחדוֹה;פלַט ארסו ורָווח לו. המשורר הגדול השתובב, התהולל כילד קטן. גם בעולמו הפנימי גז הליל, עלה השחר, שחר העלומים, שחר היצירה; ושניאור חיקה באמנות רבה קול גור-כלב נובח, יללת החתול, געיית הפרה, נעירת החמור, קריאת התרנגול, צפצוף הצפרים, זמזום הדבורים, קרקור הצפרדעים, צהלת הסייח ושריקותיהן של חיות שונות;המשורר היה מלא רצון ונחת מחיקוייו ותנועותיו אלה.

ובשובנו הביתה, דרך רחובות בּרלין הנמים, חיקה שניאור בחריצות רבה ומיוחדת את הליכותיהם, העיויותיהם, קולם, דיבורם ותנועותיהם האופיות של סופרים שונים, של מנדלי מוכר ספרים, של נחום סוקולוב, של דוד פרישמאַן, של מ. ספּקטור ושל אחרים.

ובטוח אני, שבשוב המשורר לחדרו, לא עלה על מיטתו לישון, כי-אם ישב וכתב אחד משיריו הנפלאים. שיר-זעם, או שיר-אהבה, – מי יודע?

אחרי ליל הטיול הזה עם שניאור התעמקתי והתעצבתי לחשוב מחשבות על-אודות גורלם של המשוררים העברים הצעירים בכלל ועל-אודות גורלו ועתידותיו של שניאור בפרט. ראיתי לפני משורר עברי צעיר מלא חלומות גדולים ודמיונות נשגבים, – צעיר, שעל-פי מזגו, כשרונותיו, כוחות נפשו וסערות רוחו נוצר לגדולות. נדמה לי, כי הכרתי בו גם ניצוצות של גאוניות מתפרצת-על. ובן-הנשר הזה שאף לבנות לו קן בתוך ספרות ענייה, בתוך תחום צר ומוגבל. ראיתי, כי המשורר הצעיר, כביר הרוח, פורץ גדרי עולמם של משוררינו, שהיו לנו עד כה. הוא דש בעקביו יסודות ומסורות, שהנחילוהו דורות ראשונים. ידעתי כי ימחוק את הגבולים, שגבלו קדמונים וגם אחרונים, את הגבולים, שהוא נתון בהם רק לפי שעה. אולם – אנה ישאהו רוחו העז? לאיזה גובה יתנשא בכנפי דמיונו החי? לאיזה מרחב, לאיזה עומק יגיע כשרונו? האם רק משורר בעל-כשרון הוא, או גם זיקי גאוניות בוערים בקרבו? ואולי הוא-הוא גאון השירה העברית, שעינינו כלוֹת אליו? והשירים, שכתב שניאור עד עתה, מה הם? האם הם הציונים הראשונים, אשר הציב על דרך התפתחותו הפיוטית, האם רק התחלה ונסיון-הכוחות הם, ואולי יעזוב את דרכו זו, אשר בחר בה או נדחה אליה בשגגה, והוא יסול לו מסילה חדשה? הכבר מצא, או עוד מבקש הוא את דרכו, דרך השירה העברית-האנושית? איזו מתנה גנוזה לו עוד בשבילנו באוצרות-רוחו? האם ישיר לנו עוד את שיר-הגאולה, גאולתו של העברי וגאולתו של האדם? – עוד אז ידעתי, כי שניאור המשורר נושא בנפשו פנימה עולם מיוחד לו, עולם, ששולטים בו חוקי יופי וחוקי טוב ורע מיוחדים לו לבדו. ידעתי, כי לא להוסיף על המשוררים הראשונים הוא בא, יען תלמיד מַמְרֶה הוא להם, כי-אם שיר חדש ישיר לנו אבל מה יהיה טיבו של החדש הזה? ומה הן סגולותיו של אותו היופי, של אותו הטוב, של אותו השחרור, הצפונות במעמקי נפשו, שלא באו עוד לידי בילוי מלא? –

שאלות כאלה וכיוצא בהן שאלתי אז, לפני תשע שנים, את נפשי, בנוגע לעתידותיו של שניאור, שראיתיו והכרתיו עוד בימי תסיסתו הרוחנית, בימי שלַכתו ויבמי פריחתו וגידוּלוֹ, בימי יאושו הנורא ובימי תקוותיו הגדולות.


תשובות על שאלותי אלה ביקשתי בזמן האחרון במהדורה החדשה של שירי שניאור.

לפני מונח ספר ה“שירים ופואימות” של ז. שניאור, אשר הוציאה החברה “מוריה” באודיסה ימים אחדים לפני מלחמת-עולם זו 1. קראתי את השירים האלה פעמים רבות. קראתי אותם לסרוגין. לא יכולתי לקרוא אותם בבת-אחת. אחרי קריאה של שעה מועטה הייתי צריך בכל פעם להניח את הספר מידי. די היה דף אחד מהשירים “בהרים”, וביחוד מהשיר “מנגינות ישראל”, לעורר את כל נימי נפשי המסותרות, את כל געגועי רוחי, הצפונים מתחת ל“סף-הכרתי”, את כל שאיפותי ומחשבותי, בתור אדם ובתור עברי, הנרדמות בין קמטי מוחי. וכיון שהתעוררו כל הדברים האלה במעמקי הוייתי הפנימית, שוב לא יכולתי להשאר במעגל הקסמים העצומים של המשורר. אחרי כל קריאה קצרה בספר השירים של שניאור ביקשתי להיוָתר לבדי עם נפשי, לבל תהיה לשלל לרב-אשפים זה. ובכל פעם אשר קראתי אחת הפּואימות בספר זה הרגשתי, כי עומד אני פנים אל פנים עם ענק כביר-כוח, שׂר החלומות והדמיונות, אשר לא היה עוד כמוהו בין עזי-הרוח, בין הבונים והמחריבים של תקופתנו אנו ושל התקופות הקודמות לה. – – –


 

ב    🔗

שירתו של שניאור, ביחוד שירתו של השנים האחרונות, – היא שירת הברק, שירת הרעם, ואתה שומע בה, אם אוזן לך, הד-הרים. משקל שירו הוא “כפלח כיף-איתן נתק, מתחבט ונופל ברגזה: הך-הך… שחוק אכזרי מדרדר וחרוק שִׁנֵי-סלע איומות”.

שניאור הוא גדול ועז בתור משורר ובתור חוזה. אולם האמן שבו פחות במעלה. שניאור אינו שואף מדעת ובכוונה לצורה אמנותית לגזירת-ספיר, לתבנית קצובה ולבניין צפוי מראש, כביאַליק, שהוא גם בנאי מצוין בשירתו. משקל שירתו של שניאור הוא כגלי-ים בשעת סופה וסערה, גלים עולים ויורדים, עולים ומתעצמים ומתרוממים ומתפרצים ללב השמים ומשתברים לרסיסי קצף זועף; גלים, אשר יקלעונו בין נבכי תהומות ובין מרומי-על. בכל זאת אתה מוצא גם בגלי-סער אלה קמטים סימטריים וספוֹגיים.

בת-שירתו של שניאור אינה מנהמת כיונה, כי-אם צורחת כנשר, וגם מעופה – מעוף נשר. שירתו איננה רכה וענוגה, – גם הרוך שבה יש בו מוצק מיוחד במינו, – אינה מלטפת ואינה עוגבת, כי-אם מעוררת, דוחפת, קוראת לחיים חדשים ותובעת את עלבונו של האדם דל-החושים ואת עלבונם של כל החיים. – – –

ובתאֵר שניאור, בן-ההרים, את שירתן של בנות-ההרים, הוא מתאר גם את שירתו הוא:

ומה-להן חיים ומה-להן מות!

גם זה וגם זה הנם שירה.

ומה-זה צחוק רוה וזעקה בשבילן? –

מחרוזת בנות-קולות ענוגה.

מחוץ לכל טוב ולכל רעה בנות-הרי, –

ולערכי החיים החורים. 2

                        (“בהרים”, פרק ג': “בנות-הרים”).

לא את הטוב המוקבל והמוסכם, לא את היופי של ילדי שפל מבקש המשורר, כי-אם את הרם והנישא, את הכוח והתפארת שבגבורה. על-כן טוב לו למשורר המוות, אם יש בו מהֵדה והודה של שירת-עולמים, מחיים מלאים שממון, הכנעה ושפלות.

וכוחה של שירתו הוא כוח המורד, כוח המתקומם ומתפרץ מבית-כלאו, זה העולם המסתפק במועט, ואינו מקבל שום מרות בשעה שהוא שואף לעולם של יצירות חדשות, של אנושות חדשה, של יופי חדש ושל מרום חדש, יותר נעלה ויותר נשגב מכל שבעת הרקיעים הידועים לנו על-פי המסורה. וכוח פראי זה מתפרץ בשטף יצירתו ובעיָם רוחו, גם למַגר אלהים אדירים מכיסא-מלכותם ולהושיב עליו אלהים יותר אדירים ויותר צעירים. בצלמו ובדמותו-הוא ברא לו המשורר אלהים חדשים. חוצפה פיוטית זו יש בה מעין מלכות בלי תָגָא. אחות היא שירה זו לבכוֹר-שטן, לסַמאֵל. יש שהמשורר מתגאה ומתהדר יותר מדי בקרבתו אל אשמדאי, מלך השדים, המקטרג על העולם כולו. ואין זה אלא בקשת-אלהים בצורה חדשה;אין זה אלא “מעשה להכעיס” של נשמת שַׁדי, נשמה גדולה, האצוּלה מתחת כסא-כבוד, הכועסת על אביה, מחוללה ויוצרה, שהדיחהּ לקרן אפלה, לעמק הבכא, בין נפשות קטנות ודלות.

גם ח.נ. בּיאַליק מטיח דברים כלפי מעלה בשוררו:

שמים! בּקשו רחמים עלי!

אם יש בכם אֵל ולאֵל בכם נתיב –

ואני לא מצאתיו –

                        (ח.נ. ביאַליק “על השחיטה”)

– – – בּיאַליק קובל על הקדוש-ברוך-הוא, על אלהי אבות, יען כי נתן את עמוֹ למשיסה, יען כי ראה מה שראה בעיר-ההרגה, ו“השכינה עיפת-צער ויגעת-כח”. פי המשורר מלא דברים קשים נגד ההנהגה העליונה, ואין משורר נתפס על צערו, צער האומה, שעיפה נפשה להורגים.

אולם שניאור קורא: “ירא האדם. חלל כל העולם נתרוקן במות אלהים. כחול החלל בקיץ ואפור בחורף, אך ריק הוא, ותמיד הוא מפחיד מאין אלהים”. והוא רואה “אלים מתים”, יען –

התרבות עם כל תשואותיה, עשנה, ברקיה,

לא תך בסנורים את עיני הבדידות הקמות.

                        (“על חוף הסינה”).

לא רק צערה של האומה העברית, כי-אם צערו של כל האדם, של כל הבריאה, והבדידות של כל העולם ממלאים את לבו של המשורר. הוא, אמנם, אינו כופר באלהי האלהים, באבי הבריאה, כי-אם באותם האלים, האלילים, אשר בראו ואשר בדו להם בני האדם, בני התרבות, בני הכרך, בני דור החשמל והקיטור, – האלים האלה מתים “ואורבה הבדידות מסביב, הבדידות הגדולה”. – – – המשורר מדמה את האדם בן זמננו, אשר “אטם את אזניו מלחישות התורות המתות” ל“ילד הנהבל את שממות הבית, בשעת בין-השמשות”:

יצאו אבותיו והוא נשאר יחידי וקטן;

וגדול הבית ודומם, מחוירים הכתלים

וזעומים הצללים בפנה.

אין קול, אין הברה… אפילו השעון הישן

האריך לשונו החלוד וחדל לקשקש.

צועק הילד – ובת-קול מחקה את קולו.

נבט במראה התלויה ורואה את צלמו:

צל מוזר בבאר-האפלולית, עינים עגולות,

חור ורועד אז יצעד אט-אט אחורנית

וקטן אצבעותיו בפיהו;

נתקל בדלת ונמלט החוצה, החוצה,

נס אל חבריו הקטנים ומשקע את פחדו

בין כלי-שעשועים של עץ ובלביבות של עפר;

ואולם בסתר עוד יפעם לבבו הקטן:

אי אבא, אי אמא? הוי, מתי ישובו הביתה?…

                        (“על חוף הסינה”)

– – – שניאור הוא לא משורר הרגש, – הרגש כמו שניבּלוהו וניוולוהו הגמדים, הבּכיינים ובעלי האנחה והאנקה שבקרב המשוררים, – כי-אִם משורר הרצון, הרצון הכביר, אבי היצירה העולמית.

עוד לא נוצרה היד שתשבור רצוני,

ויהי זה צדקתי ויהי זה עוני!

ובכל אשר יכוף רצוני החזק

ביתר עוז יחזור יתקומם בתוכי.

                        (“משירי הנביא”).

אין הדמעה מצויה בין ריסי עיניה של בת-שירתו, כי משוררנו זה אינו בא לרכך את החיים, להנעים את המרירות שבהם, להמתיק את החוקים הקשים ולנחם אותנו בימי אֶבלנו על האבידות הקטנות והיסורים הפעוטים. לא להשלים ולפַשר עם הסתירות והניגודים שבחיים הוא בא, ולא גם לכסות על ערוותם ונוולותם; להפך, הוא מגלה לנו תהומות חדשים בכל רחבי היצירה, בכל מעמקי ההויה של האדם ושל העולם. ואינו בא אלא לרומם את החיים, להגבירם ולהעמיקם ולבקש להם תיקון על-ידי השירה.

בת-שירתו לא תקרא: “שמים, בקשו רחמים עלי!” הוא אינו מתחנן לא לאיש ולא לאל. הוא מבליט תמיד, ומשתדל להבליט, את צד הגברוּת שברוח יצירתו. לפעמים הבלטה יתירה זו היא גם שלא במקומה, כאילו חושש המשורר, שמא יחשדוהו במורך-לב.

אוטו וַיינינְגֶר 3אומר: “כל יוצר, כל אמן מורכב הוא מאשה ומגבר, ממוליד ומקבל”. בשניאור המשורר גָבר הגבר:

מכל לבב ברזל עוד קשה זה שירי

ובטח בו אחתור ללבבות בכוחי.

                        (“משירי הנביא”)

בת-שירתו קוראת תמיד: היו קשים, היו גברים!

אחרי המבול של דמעות, אשר הציפו עלינו משוררינו מהנוסח הידוע, ואחרי אנחותיהם ואנקותיהם, שעלו לאזנינו כאוֹב מארץ, אחרי שכבר היו לנו תּנים לרוב לבכות את ענוּתנו, ואחרי שכבר נשברו כל כינוריהם וניתקו כל מיתריהם, – עונג-רוח הוא לפעמים לשמוע את שירי המורד הגדול במלכות שירתנו, אותם השירים, המלאים עזות ונצחונות.


 

ג.    🔗

יש דמיון רב בין המשורר שניאור ובין הפַּסָל אוגוסט רוֹדין (המפסל היותר גדול אחר מיכל-אנג’ילו). זה האחרון לא היה מעבד את פסליו בכל פרטיהם וחלקיהם, כי-אם חוטב מתוך האבן את הקוים הראשיים והאופיים, כל זמן שרוח היצירה שוֹרה עליו וחושיו הפנימיים ערים ומלאים מרץ. אולם כיון שנסתלקה מעליו רוח זו (רגעי היצירה הפנימית וההסתכלות המרוכזה אינם מתמידים זמן רב, כי יש בהם מעין הברקת הברק ומעין התפוצצות של חומר מתלקח), אין הוא מטפל הרבה בגמר המלאכה ובהחלקת השרטוטים. כן הוא גם שניאור. כל-זמן שרוח היצירה בוערת וסוערת בו, כל-זמן שאוזנו הפנימית מחודדת בו ועינו הפיוטית מרחיקה ומעמיקה לראות, הוא משורר, מזמר, חוזה ומנבא. ומכיון שבא הדבר לקישוטים, ליִפּוּי הפרטים, לחריטת הקוים ולפטורי-ציצים, מיד הוא מניח את שירתו, שהשתפכה מקרב נפשו כלַבּת-אש ממעמקי הר-יוקד. כיון ששקעה האש הנוזלת, קפאה והתגבשה לאבני-חן יקרות, אז ישוב אליהן, לפעמים, המשורר בפִצירה-פִים ללטוש בהן זָויות ומגבלות דקות מן הדקות.

השפה העברית, בכל עושרה, צבעיה וגווניה, בכל זהרה וחומה, גוברת לפעמים אצל בּיאליק על שירתו. יצירתו הלשונית והסגנונית, – ואל תהא יצירה זו קלה בעיניכם! – מתאבקת לפעמי ברוחו עם יצירתו הפיוטית, ולא תמיד האחרונה מנצחת. לא כן שניאור. רגשותיו ורעיונותיו גוברים על השפה, לפעמים הוא גם מתעמר בה. נכנס הוא לגבולים ומתרומם לגבהים כאלה, ששם אין השפה העברית מספקת לו כל-צרכה, אז בחָזְקה יַרְדֶנָה לָסור למשמעתו. וזה כוחו של יוצר כשניאור: השפה נשמעת לו, לפעמים על-כרחה, והיא מוציאה בשבילו קולות וצלילים כמעט ככל הדרוש לו, ומשוררנו זה אינו מסתפק במועט. ואם יש לנו אוזן בוחנת להקשיב בכל שירה את המשקל של מוזיקה ידועה, אז נשמע, אז נרגיש בשירתו של שניאור את הד הסערה, הצרורה במוזיקה של ריכאַרד וואַגנר. – – –

שירי-האהבה נותנים לנו מפתח נאמן ללבו של המשורר, לסתרי כשרונו ולמצפוני מזגו. שירי-האהבה אוצרים בקרבם כל סודותיה ותעלומותיה של נפש המשורר.

בּיאַליק משורר תמיד על האהבה כשכבר עברה. געגועים יש לו עליה, סוד כמוס היא לו, כוכב תועה, חלוֹם עובר. חידת החידות היא לו האהבה. “אומרים, אהבה יש בעולם, – מה זאת אהבה?”.

בּיאַליק המשורר קורא לאהובתו:

הכניסיני תחת כנפך,

והיי לי אם ואחות,

ויהי חיקך מקלט ראשי,

קן תפלותי הנדחות.

                        (“הכניסיני”)

כמה הכנעה, הכנעת הגוף והנפש, יש בזה! המשורר מִתְרַצֶה ומתפייס עם גורלו. אם אין היא יכולה להיות אהובתו, תהיה-נא לו אם או אחות. אם אין הוא יכול להתענג על האהבה, אם אין הוא יודע מה היא, אז חביבים עליו גם יסוריה.

צניעות זו, געגועים אלה אנו שומעים גם בקריאתו אל אהובתו:

לב עוד לי – דביר חזון, קן החלומות,

וכאבי עצור שם, יגון-הקודש,

ומלאך טהור עמי – דמות דיוקנך,

החופף עוד כחסד-אל על ראשי

ולוחש ברכה, רותת ומתאפּק,

כדמעת-אם חשאית על נר שבת

בדממת הקדושה השאננה.

                        ח.נ. ביאַליק: (“הולכת את מעמי”).

בּיאליק הוא משורר רומאַנטי בשירי-האהבה שלו. הוא פוגש אותה בחורשה, בין צאלים, בעת אשר “קרני שמש האחרונות קרנו בין העלים”, והיא –

והיא נעלמה ויעלמו

אתה עקבותיה;

אך עיניה ירדפוני

תמיד, – הה, עיניה!

                        (“עיניה”).

חורשה, צאלים, קרני שמש האחרונות וה“עינים” (כמובן מראש: שתי עיניה – שתי גחלים!) – פזמון ישן נושן, רק בּיאַליק שפך עליו חן השפה העברית וקסם הניב הנעים והנמרץ גם יחד.

את הרומאַנטיות העברית של בּיאַליק, במדרגתה היותר טהורה ונשגבה, אנו מוצאים בשירו “מכתב קטן לי כתבה”. הוא שב מאחרי אהובתו, יען –

זכּה אַת מהיוֹת לי חברת,

קדושה אַת משבת עמי;

אַת היי לי אל ומלאך,

לך אתפלל ואֶעבדך;

אַת היי לי זכרון קודש,

זרחי לי באור החמה,

רמזי לי מכוכב מרום.

האהבה בשירי ביאליק היא אהבת הרוחות, אהבת הנפשות. חיי-בשרים וחמדת-הגוויות רק מחללים את קודשתה, מטמאים את טהרתה. האהבה היא אידיאַל, שכל רוממותו היא בזה, שאין משיגים אותו. אם יהיה האידיאַל למציאות, אז יהיה גם לחולין. אם אין האהובה יכולה להיות לו לאם או לאחות, אז יתפלל לה, כי תהיה לו למלאך, לאל. ובכלל מרבה הוא בתפלות ובתחינות לפני אהובת-לבו. קדושה היא לו ואין הוא חודר למצפוני נפשה, אין הוא מבקש את הערמומיות שבאשה ואין הוא חושדה כלל, שמא אינה אלא לילית, שהתלבשה בדמות מלאך. בּיאַליק המשורר, המחונן בחושים בריאים ורעננים והמרגיש את המציאות הגסה בכל כיעורה ונוולותה, בכל תהומותיה ונבכיה, רוחני הוא, – הייתי אומר: אוירי הוא, – באהבתו. רוח ולא בשר היא לו האהבה. ואם ירדה פעם ממרום שאיפותיה והתגָאלה בחֶמדת בְּשָׂרים, אז מתאונן המשורר באנחה:

וברגע קטן של תענוג, של אושר וגיל, עלי חרב

עולם מלא… מה גדול המחיר שנתתי בבשרך!

                        (“העינים הרעבות האלה”).

השכינה העברית שוֹרה על שירי האהבה של בּיאַליק. פרי תרבות עתיקה הם, (אותה התרבות, שפתגמה היה: “איזהו גבור? – הכובש את יצרו!”), בכל אופן התרבות שאחרי “שיר השירים”.

לא כן שניאור. בן-זמננו הוא, ראשון לדורות הבאים. מבקש הוא פתרונים לחידת האהבה, מבקש הוא את תיקונו באשה. מתוַדה הוא לאהובתו, ילדה חיוורה כי חיבּק חֵיק נכריה:

יוֹנת-תום! הן תדעי: גויָה לי ונשמה.

הנשמה לאלהים היא – והגויה לעזאזל;

האמיני, שתיהן צמאות ומבקשות את תקונן –באשה…

                        (ז. שניאור “ודוי”)

שניוּת זו לא עברית היא. אהבה טהורה ונשמה טהורה מקדשות ומטהרות גם את הגוייה 4.

המשורר שניאור מתקומם נגד התרבות, נגד המסורה העתיקה ונגד כל כבליהן וגדריהן;מתרומם הוא כסער נגד אבק הדורות, נגד הצניעות העשויתה, או היתירה, נגד הצביעות בכל צורותיה ונגד פרישוּת מדרך-הארץ, שהוא רואה בה “חטא האדם לבריאה הורָתו” והוא קורא:

לב אשה לגבר והם בושים, מתחפּשים

ומחכים, למה הם מחכים?

ברוכה לי תהיי, את פראוּת חפשיה

של תקופת מדבריות ויערים!

עת נָדה בת-חוה ערומה ושזופה

ובקשה את דודה בהרים.

ברוכה לי תהיי, את פראות שעברה,

וארור הנמוס וכבליו!

                        (“ליל חשק”)

כשהמשורר נער (כשכתב את שירו “ליל חשק” היה כבן עשרים 5או עוד פחות מזה) ובת-שירתו מתפרצת מכל גדריה וסייגיה, הוא אומר דברי זמר כאלה. האוזן, ששמעה את שירי “החבוקים” של גדול המשוררים הצרפתים בזמננו, יאַן רישפּין, לא תהא סולדת גם בשיר הנזכּר. אולם האוזן העברית, האמוני עלי “שירי תפארת” ושירי מהללאל 6(ושלא הסכינה גם לשירי עמנואל הרוֹמי), בודאי שתהא סובלת ונפגמת מהפראות החופשית של השיר “ליל חשק”, – פראות, העורגת ל“הזיות חדשות, חדשות”;פראות, השואפת ליופי וחלומות;פראות, שאין כל כשרון כביר נקי ממנה, פראות המלוה כצל את הבונים ומחריבים עולמות, ביחוד בשנות המעבר, בשנות ההסתערות וההתפרצות (מה שהלועזים קוראים בשם “שְׂטוּרם-אונד-דראַנג-פֶרְיודֶה”).

שניאור המשורר יודע את חליפות רוחה ותמורותיה של האהבה, את ניקוּרי הנפש התלויים בה, את מרידותיה ותעתועיה:

רקוד אהבה רקדנו;

אהבתיה עת כי שנאה,

ושנאתיה עת אהבה;

כה חוללנו חמש שנה.

                                                                                     ***

בלעדיה – עבד נרצע,

מלך גא ועריץ – אתה.

קנאת-אש ונשיקות נושכות

ומשטמה על לא-דבר;

עתה אדע כי אהבנו,

ואיני קובל על שעבר…

                        (“עתה אדע כי אהבתי”).

ביאליק מתעטף בטלית שכולה תכלת ומתפלל לאהובתו תפלה של לחש, תפלה המלאה ציורי-קודש (“נר של שבת”, “אחותי כלה” וכדומה);אולם שונה היא תפלתו של שניאור:

הוי, אלי, גא ונבון, למה עזבתני?

חזקני ואמצני נא הפעם!

                                                                                     ***

כמו על קבר פעור אני עומד אל מטתה.

על בוץ הכר פורח פרג שפתים-מתוקות: –

הוי, אלי, עז ונבון, בידך נא אפולה,

ואל – בזרועות-שיש אלה החבוקות!…

                        (“תפלה”).

– – – אין בּיאַליק יוגע ומרגיש את תאות-הניצוח, השוררת בין נפשות הגבר והאשה, – נפשות, הבולעות ופולטות חליפות זו את זו, הנמשכות זו לזו ודוחות זו את זו. כל הנפתולים והניגודים האלה, ועוד הרבה יותר, גלויים וידועים לשניאור המשורר. בת-שירתו, קלת-הכנפיים ומרובת-הצבעים, מזוינה בקרני-הרגשה דקות, והן חודרות ללב האשה ואין נעלם ואין נסתר מנגדן:

ואני לעגתי תמיד לה – לאשה,

אשר אין זכרון לה ואין לה עבר;

אשר לבה וחלומה פורחים לפני שכבה

ואחרי קומה אין לה דבר.


ואני בזיתי תמיד לחידה המהוללה,

העוטה שמלת-משי סודית ולוחשת;

קום, גל וקרע השמלה והנה כל הפתרון,

לדג הפז אין סנפיר ולחנם כל הרשת!…


ואני באהבי ואחביא שעיר קטן

ברקמות שיר וקנאה ואנחות;

לחשתי: “הנני עבד…” ואהיה תמיד מלך,

והיא… היא – שפחה בין השפחות.

                        (“תפלה”)

– – – בשיריו אלה רק פשע אחד בין האהבה בתענוגיה ובין המוות עם כל בּלָהותיו, כי אחות היא האהבה למוות. יושב הוא המשורר בעשב “ולצדו חולמת הנאוה” ובעוד ידו “נמשכת ללקט את אשרו עם גרגירי שדה ראשונים” והנה צפּורֶת

צונחת מאחד הטרפים;

נפלה גוססת ותגוע לעיני

בגלי-הצמה היפים.

עיני רעיתי לא ראו מאומה,

היא חכתה חולמת לדברי;

לא ידעה, כי רופף זה עתה העולם,

כי חור הגן מעברי.


התדעי? – לחשתי ברעב שפתים

ואנער מכתפי שערה, –

התדעי? שערך כמראה שלכת –

צהובה וכמושה וקרה


היא חרדה, הרימה את ראשה, והנה

מתוך יצוריה המלאים

צופה בי שלדה וחורק לי שניו,

וחורי-גלגלתו מה-תמהים!

התדעי? הן מוֹת נמות שנינו, הן נמות…

הוספתי ואלעג בזדון,

ואולם לרעיון המביש הרגלנו,

ככלבים אל מקל האדון

                        (“פעם בגן”)

בשיר נפלא זה אתה שומע, אתה מרגיש את הד לבו של האדם בן-דורנו, הרועד מפני האפסות המוחלטת, גם בשעה שהוא מלא שכרון האהבה. רעידת-נפש זו אתה מרגיש בכל ציורי גי די-מופּאַסאַן ושאַרל בּוֹדלר וברוב שירי אַלפרד דה-מיסה. הצייר הגדול אַרנולד בֶקְלין, אשר תאר את תמונת עצמו, בהיותו במיטב שנותיו ובהחזיקו את לוח-הצבעים ומכחול בידו, עם שלדו העומד מאחוריו כפוף על גבו וכינור בידו לנגן לו שיר-המוות, סטרינדבּרג, בספר “האהבה” שלו, הופמאַנסטהאַל בחזיונותיו, אַרתּור שניצלר בסיפורו “המוות” וז. שניאור, – כולם שאבו ממקור יצירה אחד. כולם שואפים לחיים יותר מלאים, לאושר יותר גדול, לאהבה יותר רוממה, לטיפּוס של אשה יותר נעלה, ועל-כן הם רואים את “התכלת, הירק וצללים מתרפקים, פרפרים ונגהות עליזים” רק –

"כמזימות לפתות אביוני-הרוח,

עכברים רעבים ופזיזים".

נזר הבריאה ואביון הרוח! האמנם?


ניו-יורק, תשרי, תרע"ח.


  1. ז. שניאור. – שירים ופואימות, 1913–1900; הוצאת “מוריה”, אודיסה, תרע"ד  ↩

  2. שתי השורות האחרונות, כמו שורות רבות אחרות בשירי שניאור, מעידות, כי המשורר למד בבית–מדרשו של הפילוסוף פרידריך ניצשה. התורה של “שינוי–הערכין” ושל “מעבר לגבול הטוב והרע” השפיעה על משורר ההרים  ↩

  3. ויינינגר אוטו (1903–1880) – פילוסוף ופסיכולוג גרמני–יהודי מומר. נתפרסם ע“י ספרו ”המין והאופי", ייחס ליצירות–תרבות רבות – וכן ליהדות בכללה – אופי נשי–סביל. התאבד.  ↩

  4. גיטה אומר: “הנשמה בונה לה את גוויתה”. אולם משוררים גוֹיים כגיטה וחבריו, מבעלי “התחייה” (רנסאַנס), אינן רואים חטא ונפילה במה שמשורר עברי, גם כשניאור, רואה ומרגיש מעשה–עזאזל. למשורר כגיטה היה גם ה“חטא” מין עבודת אלהים.  ↩

  5. השיר “ליל חשק” נדפס בשנת 1905.  ↩

  6. מהללאל – אברהם בּר גוטליבר (אב"ג); (1891–1811), ממשוררי–ההשכלה, מתרגם ועורך הירחון “הבוקר אור”.  ↩