פְּתַח-נָא הַגּוֹרָל דֶּרֶךְ תּוּשִׁיָּה לִי,

אֶעֱשֶׂה דְבַר-מָה בְּעַד הָאָדָם;

אַל יְהֵא גֹוֵעַ בְּלִי כָּל תּוֹעֶלֶת

הַלַּהַב הַנַּעֲלֶה, הַלּוֹהֵט בִּי בַּדָּם.

כִּי לַהַב בְּלִבִּי, לַהַב מִשָּׁמַיִם,

כָּל טִפָּה וְטִפָּה בְּדָמִי יְשַׁלְהֵב,

כָּל דֶפֶק לְבָבִי תְּפִלָּה הִנֵּהוּ,

תְּחִנָּה לְבִרְכַּת אשֶׁר כָּל-לֵב.

מִי יִתְּנֵנִי וְלֹא בְּדִבְרֵי-סֶרֶק,

כִּי בְּפֹעַל-יָדִי זֹאת אֲמַמְּשָׁה,

וִיהִי-לוֹ תַּגְמוּל בְּעַד כָּל מַעַשׂ

צְלָב חָדָשׁ עַל גֻּלְגֹּלְתָּא חֲדָשָׁה.

לָמוּת עַל מִזְבַּח אָשְׁרוֹ שֶׁל הַחֶלֶד,

כַּמָּה נֶהְדֶּרֶת מִיתָה אֲשֶׁר כָּזֹאת!

יָפָה וּמְאֻשֶּׁרֶת מִכָּל תַּעֲנוּגוֹת-עֹנֶג

שֶׁל חַיֵּי-הַהֶבֶל עֲלֵי אֲדָמוֹת.

אֱמָר-נָא הַגּוֹרָל, פַּלֵּא-נָא הַפַּעַם,

כִּי כָּכָה אָמוּתָה – וַאֲנִי בְּכָל לֵב

בְּמוֹ יָדִי אֲכוֹנֵן אֶת צְלָב-הַיִּסּוּרִים

אֲשֶׁר עָלֵיהוּ צָלֹב אִצָּלֵב.