יְפֹעֲמוּ פַּעֲמוֹנֵי-הָאַזְעָקָה!

וְגַם בְּיָדִי תְּנוּ חֶבֶל הַפַּעַם!

אֲנִי נִרְעָד כֻּלִּי, אֶפֶס לֹא מֵאֵימָה,

בְּלִבִּי יִפְעֲמוּ הַכְּאֵב וְהָזַּעַם.

הַכְּאֵב, יַעַן כִּי סוּפַת-קֵץ חֲדָשָה

בָּאָה עַל מוֹלַדְתֵּנוּ הַמִּתְמוֹטֶטֶת,

וְזַעַם, יַעַן כִּי אֲחָזַתְנוּ עַצְלוּת

וְהַשֵּׁנָה מֵעֵינֵינוּ אֵינָהּ נִמְרֶטֶת.

לְרֶגַע אֶחָד הִתְעוֹרְרָה הָאֻמָּה,

וְהִבִּיטָה סָבִיב, מָה רַעַשׁ בַּחֶלֶד? –

וּמִיָּד הִתְהַפְּכָה לְצִדָּהּ הַשֵּׁנִי

וְשׁוּב נִרְדְּמָה וִישֵׁנָה כְּיֶלֶד.

הָקִיצִי, הִתְעוֹרְרִי, אֻמָּה אֻמְלָלָה,

אֲשֶׁר יָכֹלְתְּ לִהְיוֹת לְאַחֵר לָעֵינַיִם,

וּבְשֶׁל עַצְלָנוּתֵךְ זֹאת הָאֲרוּרָה

רוֹבֶצֶת תָּמִיד אֲחוֹרֵי הַכִּירַיִם.

עוּרִי, מוֹלַדְתִּי, כִּי אִם לֹא בַּמּוֹעֵד –

שׁוּב לֹא תִּתְעוֹרְרִי עַד בִּלְתִּי-יָרֵחַ!

וְאִם תִּתְעוֹרְרִי, לֹא תַּסְפִּיקִי אֶלָּא

עַל מַצְבַת קִבְרֵךְ אֶת שְׁמֵךְ לְפַתֵּחַ.

הָקִיצִי, מוֹלֶדֶת! שָׁעָה רָמָה אַחַת

תּוּכַל לְתַקֵּן אֶלֶף שְׁנוֹת עֶוֶל,

“בַּכֹּל לִזְכּוֹת, אוֹ אֶת הַכֹּל לְאַבֵּד!”

הָדִּבֵּר הַזֶּה יִתְנוֹסֵס עַל הַדֶּגֶל.

כֹּה הַרְבֵּה נִלְבַּטְנוּ בִּשְׁכֹל וְכִשָּׁלוֹן,

שֶׁהָיְתָה וְלֹא הָיְתָה זֹה הָאָרֶץ לָנוּ;

הָבָה, נַרְאֶה-נָא הַפַּעַם לָעוֹלָם,

כִּי אֵין לְשׁוּם אָדָם יָד וְשֵׁם בָּנוּ.

וְאִם נִגְזַר עָלֵינוּ לָסוּף מִן הָעוֹלָם,

הָבָה, יַשְׁמִידוּנוּ מִתַּחַת שְׁמֵי-מַעַל! –

אָמְנָם יָרֵא אֲנִי הַמָּוֶת, לֹא אַכְחִיד,

וְאוּלָם רַק כְּמוֹת בְּנֵי-בְּלִיַּעַל.

הָבָה, נָמוּתָה, אִם אָסוּר לָנוּ לִחְיוֹת,

נָמוּת מוֹת-כָּבוֹד לְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת,

שֶׁיּוֹרִידוּ עָלֵינוּ גַם אֵלֶּה דִמְעָה,

אֲשֶׁר הִשְׁמִידוּנוּ מֵעַל פְּנֵי הָאָרֶץ.

יְהִי-נָא הַפַּעַם בְּקִרְבֵּנוּ כָּל אִישׁ

כְּאִלּוּ לִזְרִינְיִי¹ הִנּוֹ נִין וָנֶכֶד,

יִלָּחֵם הַפַּעַם בְּקִרְבֵּנוּ כָּל אִיש,

כְּאִלּוּ מוֹלַדְתּוֹ רַק עָלָיו סוֹמֶכֶת!

אָכֵן. אוֹ-אָז, אוֹ-אָז הִכָּרֵת לֹא נִּכָּרֵת,

אֲזַי צָפוּי לָנוּ כָּבוֹד אוֹר-זוֹרֵעַ;

אוֹ אָז תִּהְיֶה לָנוּ סוֹף-סוֹף אֲחֻזַּת-עַד,

אֲשֶׁר עַד הֵנָּה רַק חָלַמְנוּ עָלֶיהָ.

אִזְרִי-עֹז, דִּרְכִי-עֹז אֻמָּתִי עַם-מַדְיָאר

וּכְחֶתֶף-פִּתְאֹם הַפְגִּיעִי בְּפֶגַע:

עוּטִי כִּבְרַק-רַעַם, הַפְתִּיעִי אֶת אוֹיְבֵךְ

לִתְפִלַּת-וִדּוּי בַּל יַסְפִּיק לוֹ הָרֶגַע!

אַל תִּשְׁאֲלִי, אֵי אוֹיֵב? הַבִּיטִי, סָבִיב!

בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׂאִי אֶת עֵינַיִךְ. –

אַךְ הָרַע, הַמְּסֻכָּן בְּכָל הָאוֹיְבִים

הוּא אֲשֶׁר כְּאָח יִתְרַפֵּק עָלַיִךְ.

בְּקִרְבֵּנוּ הֵם הָאוֹיְבִים הַמַּמְאִירִים.

אַחִים נְבָלִים, הַבּוֹגְדִים, בְּנֵי-קַיִן.

כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְקַעֲקֵעַ מֵאָה,

כְּטִפַּת רַעַל חָבִית מְלֵאָה יַיִן.

פְּסַק-דִין הַמָּוֶת יִגָּזֵר לְרֹאשָׁם,

וְאִם יַד-הַתַּלְיָן רִבּוֹא תְּזַבֵּחַ!

וְאִם בְּחַלּוֹנוֹת-הַבָּתִּים יַעֲלֶה

וְיִכָּנֵס בְּזֶרֶם דַם-הַמַּטְבֵּחַ!

יֵקַל לְחַסֵּל אֶת אוֹיְבֵינוּ שֶׁבַּחוּץ,

אִם יִשָּׁמְדוּ נְבָלֵינוּ פֹּה פְּנִימָה…

הַצִּדָּה הַנֵּבֶל!… מַהֵר אֶל הַמִּגְדָּל,

אֶת פַּעֲמוֹן הָאַזְעָקָה אַפְעִימָה!