כְּמֹץ עַל כַּנְפֵי סַעַר

בִּמְנוּסוֹ,

כֵּן יָעוּף הָעֶלֶם

עַל סוּסוֹ.

"הוֹי, צָעִיר, מֵאַיִן

אַתָּה רָץ?"

מִמִּכְלָא הַפּוּסְטָה¹

אֲנִי אָץ.

סַיָּחִים יִצְהָלוּ

שָׁם בַּסָּךְ,

מִקִרְבָּם סָחַבְתִּי

לִי סַיָּח.

בְּאֵלֶּה הַיָּמִים חָל

יְרִיד טוּר,²

שָׁמָּה עֲלֵי סוּס טָס

כָּל בָּחוּר".

"לֹא כֵּן, אָח, לֹא כָּכָה,

לַהֲדָם!

רֵד נָא מִסְּיָחִי חִישׁ,

בֶּן־אָדָם!

לִי אוֹתוֹ הָעֵדֶר

שָׁם בַּסָּךְ,

מֵאִתִּי סָחַבְתָּ

אֶת הַסְּיָח!"

אַךְ כְּלֹא שׁוֹמֵעַ

הַבֶּטְיָאר

יִדְפֹּק אֶת סוּסוֹ הָלְאָה

וְיִדְהָר.

אֶפֶס לְהַרְגִּיעַ

אֶת הַשָּׂר

פָּנָה אָחוֹר עוֹד פַעַם

וְאָמָר:

"אַל־נָא תִּצְטָעֵר כָּךְ,

אֵין דָּבָר,

לְךָ סוּסִים לָרֹב שָׁם

בַּמִּדְבָּר.

אֲנִי רַק לֵב אֶחָד לִי

בֶּחָזֶה,

הִנֵּה בִּתְּךָ גָנְבָה לִי

גַם אֶת זֶה!"