עֵמֶק הַזְּאֵבִים    🔗

מבּוֹהוּסלאב ועד טהאנצי, ומלמטה עד קוֹרסוּן, משני עברי נהר רהוּס, משתרע יער גדול, שמימי קדם נקרא בשם ״עמק הזאבים״. יער עתיק זה כולו אלונים ותאשורים ומוניטין יצאו לו בעולם: בשנות גזירות ת״ח ות"ט נלחמו בו חמיל וקוזאקיו עם הפולנים. מעשרת חלקי היער תשעה נכרתו ונהפכו לאדמת זריעה וכולם בשם ״עמק הזאבים״ יכוּנו, ושארית היער כמה פעמים נתחלפו אילנותיה ורק שרידים בודדים מזדקרים מתוכה, והם מזריעי־זרע ומתנוססים לגאון ולתפארת. אילני הענק הללו, שמלמטה שני זוגות ידים לא יחגרום, ומלמעלה ישאו את ראשיהם בגאוה השמימה, – עדים חיים הם לכל מעשה גבורותיהם ורציחותיהם של חמיל וצאצאיו מדור ראשון ועד אחרון. עדים הם גם הסלע ממראה ליל סתיו קודר השקוע בעבי היער והמערה הטמירה הרובצת לרגליו כחיה רעה, ואשר שם, לפי המסורה, חדשים רבים נסתתרו חמיל עם אבירי פרשיו. כגזלן זקן יצפה ה״סלע״ ממכונו ופניו יסתיר מעין השמש, שדים ירבצו בו ושעירים ירקדו עליו, ומקדם ״סלע השדים״ שמו. והמערה – ״מערת החיות״ קוראים לה, תכלת השמים לא תחדור אליה, תאנית־קדרות תהמה בה כרוח ועל טורפים ונטרפים תספר לדורות.

בימות החורף ישליגו וישליכו קרחם שמי ״עמק הזאבים״ והיער כמדבר צפון מתמלא הדי שלג וקרח, שעם כניסת האביב מתפשרים לאגמים ונחלים פורצי גדר ובוקעים להם דרך ברעש גדול לגדות הרהוּס. הרהוּס – אחד מפלגיו של הדניפּר, בן סורר ומורה, פרא־נהר, שדרכו לא בשובה ונחת, כי אם בחמה שפוכה ובהתפרצות משובה להשמיד ולאבד. שותה הרהוּס את מימיו של “עמק הזאבים” והריהו אביהם של הקוזקים מקדמת־דנא, ומראשית ילדותם כמו השקם בזעף קצף גליו והשטיפם בריתחת מפלי מימיו, שגם בחורף יהמו ולא ישקטו ובכל שעה ישאף לטרוף טרף, ובכל רגע יפתח לוע לבלוע ובכל סתיו ואביב ידרוש לו קרבנות אדם ובהמה ועמל ידי אנוש. לתקופות תתחולל סערת השדים ב״עמק הזאבים״, תגעש ותשתולל ותשאף להחזירו לתוהוּ ובוהוּ. מצפון תחדור ל“עמק הזאבים” ודרכה עקלקלות. גזירת אלוהים היא סערת השדים ובעווֹנות הדור יש אף תחלוף לפתע פתאום לפעמים בחורף ולפעמים בקיץ, לפרקים לאור היום ולרוב בליל אפלה בחורף תנער מעל כנפיה גלי שלג וקור צורב, ואת העמק תשים גבעות והרים, ומתחתיהם אדם ובהמה תקבור. בקיץ תעקור יערים, תצית בחזיזיה כפרים, תהפוך תחנות רוח, תהרוס בתים ולנהר רהוּס תשרוק להעלות מימיו ולהטביע גן ואחו. אָז תפרכס הגדה ברהוּס, כלב וסוס יאנקו, ציפור כתרנגולת תהלך, – כוח הטומאה ישפוך שלטונו בעולם ויציק לכל בשר. אשפים ומכשפים שב“עמק הזאבים” יעטו עצבוּת ויהגו קדרוּת ופניהם כתועי ארץ ציה וערבה, שדים ורוחות פורצים מכל נקיקי־הסלעים, ובפינות החשכות הם מתרוצצים ונאבקים עם כל חי על פני האדמה. התגוששוּת ומלחמה בין עליונים ותחתונים, בין טהורים וטמאים, ומי יודע מי יכריע, מי יודע? אז ה“לא טוב” יוציא את חילותיו ויעשה בלהטיו, יסית ויפתה, ועל כל פתח בית ושער חצר יפרוש את מכמרותיו. אז בן יכה את אביו ואמו, בעל יעזוב את אשתו ודבק בזרה, אָח יקום על אחיו ויהרגהו. והשטן, מלך השדים, עומד במרדוֹ וסכנה צפוּיה ל“עמק הזאבים” להיבטל – מטוֹטלת מאזני־משפט כשיכוֹר תנוע לשבט או לחסד: משפט ל“עמק הזאבים”. וכשיזכה בו יגער אלהים בשטן ובשדים עושי דברו והמשחית ירף, תשקע והארץ תשוב ותשקוט.

 

שֶׁבֶת אַחִים    🔗

סובב ומתפתל יער ״עמק הזאבים" ובאמצעיתו כנרתע לאחוריו, מצמצם את גבולו, מתוך מחשבה והקשבה ישען לו אל ירכתי הרהוּס. שם באותו חצי־העגול רחב־הידים, הפריש היער משטח אילנותיו אחוזת־ארץ דשנה ופוריה ותצמיח עליה כפר ועיירה גדולים לאלהים. כנאהבים וכנעימים שוכנים הכפר והעיירה זה בצד זוֹ ומציצים בנחת זה מוּל זוֹ ורוח טובה אחת תנוח עליהם תמיד וביחד הם אוכלים ושותים לשובע ממשמני הארץ. ״פּרוֹסיני״– קוראים לכפר זה, וכשמו כן הוא, כאילוּ עוד מששת ימי בראשית כל החוחולים בני המקום הם זורעי ״פּרוֹסה״, היא תבואת הדוחן. סלק יזרעו לא הרבה לצרכי בית־החרושת לסוכר הסמוך, וחיטה ללחם־ביתם ובשביל היהודים שכניהם, ומרבית שדותיהם – יערי־דוחן עבותים ישטיפום מִדי שנה בשנה. שנות־רזון לא ידעו ולא יזכרו. בחורף שלגים באים בשעתם ובקיץ גשמים יורדים בעתם, וענתה הארץ את הדוחן עד מאה שערים, וזורעים בשירה וקוצרים ברינה. והעיירה רהוּסאבה שמה, שוכנת לחוף הרהוּס ובשם הנהר יכנוה. כל יושביה הם יהודים סוחרים, חנונים ואוּמנים ורובם, נעריהם וזקניהם, טרודים בעיבוּד הדוחן בעשרים ושמונה הטחנות הקיימות בעיירה לתהילה. גויי פרוֹסיני מוציאים את התבואה מן הארץ ומנקים אותה במזרה ויהודי רהוּסאבה מקבלים אותה מידיהם ועושים ממנה סחורה עוברת לסוחר. ופתגם רגיל בפי בני המקום: פּרוֹסיני הוא הגוף ורהוּסאבה היא הנשמה שבגוף, ושנים אלו אינם אלא בריה אחת. כל הימים, לרבות הלילות, מלבד עוֹנת הזריעה והקציר, מובילים חוחולי פּרוסיני לרהוּסאבה המוני עגלות מתבואות הדוחן ומשטיפים בה כמים כל מחסן, אסם ומטמורה וכל רפת ופינה פנויה בבתים. דוחן רהוּסאבה – שם דבר, מפורסם בליטה ובפולין ובכל החבל הבאלטי, שמו הולך למרחקי צפון ומז­רח ולשתי ערי הבירה, וגם בפינלאנד ימצאוהו, ועד האיים של הים הלבן נשמע קולו. ובכל המדינה אין יהודי סוחר־דוחן, שלא קנה קרון דוחן מרהוּסאבה ואין גוי שלא טעם את הדייסה הנפלאה שמאותו דוחן. והיה כי יהודי מרהוּסאבה יצטרך לפרנסה ונכנס לפּרוסיני אצל ידידיו אוכרים או נופרי ואורטיס, ולקח מהם בר והפכו לדוחן – והרויח למחית ביתו. וגוי מפּרוסיני, כי תמות בהמתו או תישבר מחרשתו ויבוא לרהוּסאבה לפני ידי­דיו מושקה, שׂרוּל ויוסקה ויקח מהם כסף להחזיר בתבואה, – וירכוש לו מה שירכוש. ולפני פורים רגיל גוי מפּרוסיני להביא למכּרוֹ היהודי מרהוּסאבה דבש לטיגוּן אטריות, פלאָדין בלע״ז, ובערב חג הפסח דגים ״קיסרים״ מהרהוּס ולפת לבנה, פּסטרנאק בלע״ז, וקודם סוכות – קנים לסכך בשביל הסוכה. וכי ישיא גוי מפּרוסיני את בתו ובא לרהוּסאבה עם אשתו ועם הכלה וכל בניו ובנותיו וסר לחנויות־האריגים של חייקה ושׂרקה וקנה שם רק מה שתבחרנה בשבילם אותן ״ז׳ידיוֹת ישרות״. וכלום יש במציאות בכל העולם מטפחת בת־קיימא ומרהבת־עין בפרחיה האדומים והצהובים והירו­קים, שנמכרת אצל חייקה ושרקה ברהוסאבה? וגלוי וידוע לנשי היהודים ברהוּסאבה, כי ירקון, בעתה, עין־הרע וכדומה – ניטלים ומסתלקים רק בלחישות ובעישוּן עשבים של המנחשות הבקיאות מפרוסיני. ומי שלא ראה יהודי מרהוּסאבה וגוי מפּרוֹסיני מזדמנים יחד לשם עסק של שותפות ונמלכים בדברים – לא ראָה מימיו ידידים טובים. ובעיר רחוקה ובארץ נכריה, כי יתראו יהודי מרהוּסאבה וגוי מפּרוֹסיני, – ושמחוּ איש ברעהו וסיפרו ארוּכות, והוסיפו לשמוח ולספר ולא יפרדו.

כיפת־רקיע של תכלת אפורה, רכה וחמימה כחיק של אם, סוככת על הכפר והעיירה ועושה אותם לחטיבה מוצקה אחת. מעין מסורת־קדומים אחת, שנמזג בה מרזי־היער ומחלום־השדה – מיניקה את בני שני הלאומים הללו ומרנינה להם חרש ומישנתם על ברכיה. והם, כחבוקים, מתכנסים תחת כנ­פיה המרגיעות וכל אחד לפי טעמו ונוסחו רואה בתרדמתו מהרהורי לבו. ילדי הגויים יקשיבו מפי הזקנים שומרי ״הצירקבאות״ ומהיוֹערים ומהרועים שיחות מני קדם על מלחמות עצומות ועל כריסטוֹס שהיהודים צלבוהו ועל שדים ופגרים ועל אנשים שמתגלגלים בחיות ובעופות ובכל מיני רמשׂים. יחזו את המכשפים והקוסמים שמבני אומתם ומהצוענים, שצפרניהם צבועות בדם ואש־החרב בעיניהם ועצמות־מתים בחיקיהם, ולנבואתם לחורבן־עולם ולאחרית־אדם יחרדו ויצטלבו ויהרהרו הרהורי־תשובה. תינוקות מישראל מעריסתם תלוֵם שירת תפילת־ישראל ותחזינה עיניהם אב ואם פורסים לחם לרעב ומכניסים אורח לשבת, להוטים אחרי פרנסה וחוסכים פרוטה ליום צרה. ובחדר ובבית־המדרש ישמעו על חורבן בית־המקדש וגלויות ישראל ושכינה וגאולה ומשיח ועל גזירות ותלאות ונסים וישוּעות, ועל ההרוּגים על קידוש השם ומופתי־צדיקים ונשמות וגלגולים. – ועל כוּלם שמי־חסד ירעיפו צרי־קסם משכח צרות ומשכך חימה ומהפך פראי־חיות לבהמות מנמנמות ועניים נודדים למזמרי זמירות בסעודות…

שלום ושקט ישכנו בגבולות רהוּסאבה ופרוֹסיני, וכצהרי־קיץ שלוים וערבים חולפות עליהם תקופות ושנים. אין מקום וזכר לסכסוכים ומדנים בין יהודי העיירה וגויי הכפר ואלוּ על אלוּ לא יגישו תלונות וקובלנות לבתי חוק ומשפט. דומה, כאן הכול עומד קיים בצורה צנועה ובנשמה תמה מששת ימי בראשית וכל נאה וקבוע זה לא ישתנה עד אחרית. לעתים, כביום מנוחה של שרב אשר פתאום תחלפהו רוח – מזדעזעים קימעא תפרי־החיבוּר של שני הלאומים שבמקום. רועד ובורח יהודי מפני גוי שיכור ואוי לו להשיב דבר לגוי בכעסו; וחלילה לו ללמד סניגוריה ולהפריע בדבר כשגוי מכה את אשתו, או כלבו, או בהמתו. יעגם לב היהודי כשפעמוני ה״צירקבה״ מצלצלים בליל התקדש חג־הלידה, שתינוקות מישראל פטורים בו מלימוד התורה. וכי יראה גוי מצוֹת בערב של פסח ושאל את נפשו: כלום אין בצלילים דקים הללו מדמם של ״פראבוסלאבים״? קצת אין מנוחה לחוֹחול כשמשגיח אצל יהודי ארנק עם שטרי־מעות וכשפוגש ביהודיה מקושטת כשהולכת לבית־המדרש. אולם כל אלה – קמטים דקים וכתמים קלים ביחוסי ידידים ושכנים. דורות על דורות קיימים היהודים ברהוּסאבה ומתפרנסים בריוח וחיים בשלום. אוכלים חלות קלועות ובשר־אוזים גם בימות החול, בשבתות ובמועדים – דובשניות, דגים וחזרת ו״מרק־שקדים״, לפת מטוגנה ופשטידות שמנות ומתוקות. והרי הם פרים ורבים בלא עין־הרע ומגדלים בנים ומכניסים אותם לחוּפה. והרי הם מחזיקים בתי־אולפנא ונותנים בעין יפה למשולחי־ישיבות ומהנים צדיקים בפדיון ובמעמד. ופיני החזן מחדש ומנעים זמירות ל״ימים הנוראים״ ופיצי המנגן ממציא וממתיק ניגונים לזמן החתונות, והיו הניגונים והזמירות הללוּ בפי הנערים והנערות והוסיפוּ עליהם מרעננות נשמתם ומהרהוריהם וחלומותיהם ובשעת מצוקה ובשעת נחמה ישוֹררוּם. וגויי פּרוסיני – גרנותיהם יפרצוּ בר ואסמיהם ימלאו שׂוֹבע. שורים מקרינים להם, גדולים כשורי־הבר, וחזירים מפוטמים וחרטומיהם מלוכלכים תמיד באבק דוחן. והרי הם צפים בחלב ובדבש ובחמאה, ומסיר גדול יגמעו חמיצה ובכף־עץ ומתוך רהט־עץ הרבה־הרבה ובאריכות ישאבו ויאכלו דייסת־דוחן מקוּטרת בשומן החזיר. ויי״ש ברבעי־הינים ישתו לרוב וינגנו ב״הרמוניקה״ וישירו וירקדו. הריצקוֹ מפרוסיני והירשקה מרהוּסאבה כאחים הם, שני מיני עשב הצומחים בגבולות ״עמק־הזאבים׳׳ וטל שמי אוקראינה מחיה אותם על פני האדמה. שמש אחד שופך עליהם זהב וירח אחד יוצק עליהם כסף וחלום־שובע אחד יחלמו מרחם הורתם ועד בוא חליפתם.

 

הַיְדּוּמָקִים    🔗

ארבעים חודש כבר נמשכת המלחמה וכמי המבול נשפכים דמי־אדם. נתמלאו פרוסיני ורהוּסאבה בעלי־מומים ומשפחות של חיילים שהיו למאכל לאש ולעופרת. התחילו משתמטים מעבודה בצבא. הרהוּסאבים מזייפים תעודות ומשחדים ונרשמים בבתי־חרושת המפטרים מחובת־גיוס. הפרוסינים בורחים מהחזיות ומסתופפים ביער ובלילות פושטים בדרכים וגוזלים וחומסים. כלתה סחורה משוּק רהוּסאבה ובטלו הסוחרים בעלי־היושר והנאמנות ובמקומם קמו ספסרים חשודים, שקונים ומוכרים בחשאי ומפקיעים שער. ובפרוסיני נעלמו העמלים הענותנים, שמחרשתם כנשמתם ועבודת שדמתם כמלאכת־שמים בידם, נתחלפו בנערים חצופים ובאורחים־פורחים. נתגלו בפרוסיני פרצופים חדשים, פליטי־צבא ומשוחררי־פרך והם עכשיו חשובי המקום ומסמלי צורתו. וכבר בארץ מהפכת־האזרחים הגדולה ובע­רים ובכפרים התעוררוּת וערבוּביה.

ובשדה המערכה מחנות הצבא מתפלגים ללאומיהם ובחזיות מסתדרים גדודים של ״הידוּמאקים״ ובראשיהם מתמנים ״סוֹטניקים״ ו״אטאמאנים״ ונקובים הם בשמות האטאמאנים הקדומים: חמיל, ״פּולובוטקה״, ״הונטור״ ואחרים. כאילו ה״הידוּמאקים״ העתיקים זכוּ בתחית־המתים, הקיצו מקבריהם ומשוטטים בעיירות הקטנות שבין החזיתות, וכאבותיהם בשנים קדמוניות מתעללים ביהודים – ובקהילות־ישראל חרדה גדולה. שׂרידי־הגדוד של ״הידוּמאקי־הדניפּר׳׳ מתגלגלים עד סביבות רהוּסאבה, מתמלאים ומעמידים ״באטקו״ (״אבּא״) בראשם, ובמערת ״עמק־הזאבים״ מתלקטים פליטי גדוּדים שונים ואליהם מתחברים הרבה מאסירי קאטוֹרגה ומחיילים פושעים ומכוּנים הם בפי העם: ״ההידוּמאקים מעמק־הזאבים״, ועל גדות הרהוּס בפרוסיני וסביבתו מתקבצים נערים מבני שמונה־עשרה ועד עשרים, כולם חגורים אזורים ירוקים וקרדוּמות ארוכים באזוריהם ו״ילדי־הרהוּס״ שמם. שמועות מחרידות עושות להן כנפים במחנות היהודים שבסביבת רהוּסאבה. בעיירה פלונית ״הידוּמאקי־הדניפּר״ גרשו את היהודים מבית־המדרש והכניסו לשם את סוסי בחוריהם, ובצאתם מהעיירה, שרפו את בית־המדרש. בעיירה אלמונית ה"הידוּמאקים מעמק־הזאבים״ מצאו אצל יהודי חבית יין ושתו לשכרה ושמחו והרקידו את היהודי – עד יציאת נשמתו. בעיירה פלמונית ״ילדי־הרהוּס״ גזלו מהיהודים ילדה בת ארבע־עשרה ולמחר החזירו את הילדה לבית־העלמין היהודי – והיא קרועה לשנים.

והנה נכנסים ה״אדומים״ ובהם גם מבחורי־ישראל, מכוננים ועדי־ריבולוציה ומטילים ״קוֹנטריבּוּציה״ על העירונים, ואצל בני הכפרים מחרימים מבהמתם ומתבואתם ומחצירם. ה״הידוּמאקים״ מתפזרים ומסתתרים. חיל ה״אדומים״ ניגף באיזו חזית ומשתמט מן הארץ – וה״אטמאנים״ וה״בּאטקות״ יוצאים מחוריהם ושוב נעשים לאדוני־הארץ. מפיצים שמועות, שהיהודים ה״קומיסארים״ המיתו הרבה ״פּראבוסלאבים״ ומהם גם לקחו אתם בשבי והוליכום למקום שברחו לשם. מעלילים, שהיהודים כילכלוּ את חיל ה״אדומים״ והראו למצביאיהם היכן יש להחרים אצל ה״חוֹחוֹלים״ סוסים וחזירים ושחת. ובשבת אחת, פרשת ״משפטים״, מתנפלים ״הידוּמאקי־הדניפּר״ על בוֹהוּסלאב ופורעים בעיר כל היום ועושים בה הרג רב. ובאותה שבת עצמה, בצהרים, מתפרצים הידוּמאקים מ״עמק־הזאבים״ לרהוּסאבה ומענים נשים מישראל ובוזזים וחומסים והורגים תשעה־עשר יהודים. והיהודים מתכנסים לבתי־מדרשותיהם ומשתקעים בחצרות־קברותיהם ומיחלים ומצפים, אולי תבוא להם עזרה מן היבשה, אולי תצמח ישועה מן הים. אבל אין גואל ואין מציל לא מן הים ולא מן היבשה. כענני־אש שחורה ורועדת שטים ומרחפים בשמי קהילות־ישראל שבכל תפוצות הארץ. עוד מעט יזדעזעו העננים וירד וישטוף גשם אבדון וכליון, – ולמה מחשים היהודים, למה אין משתדלים ומרעישים עולמות? אין קול ואין עונה. שתיקת ברזל קר וכבד מקפיאה ולוחצת כל לשון וכעיני־אילמים ממצמצות ודובבות מעל כל פנים…

חורף עובר וקיץ בא ועל קהילת־ישראל ברהוּסאבה פרוּשׂ אבל כבד, מיום ליום היא מתנונת ושוקעת. כאי שמם ובודד קרוע ישוב היהודי ברהוּסאבה משאר ישובי היהודים ואין לו עמהם קשר, אין יוצא ובא. נהרסו התחנה ומסילת־הברזל, אין עובר ושב, עבר הדניפּר כעבר הסמבטיון, ועיר קיוֹב כאחד מכרכי־הים ומן הנמנע להגיע לשם. בטל בית־הדואר ואין מכתב­ים מתקבלים ונכתבים, וכתבי־עת – חלום נשכח. טחנות־הדוחן רוּבן שבתו מעבודתן וננעלוּ ונסתמו ונעזבו בקברים, ומעוּטן, לסירוגין, כלועסות פירורים ממה שמביאים גויים לצרכיהם הם. פסק המשא־ומתן, הסוחר מת ובעל־המלאכה בטל, בני־הנעורים כזקנים, והזקנים כשוכני־עפר. אין פרנסה, ואין בריאות ואין מנוחה וסחופים וטרופים סובבים היהודים ומציצים בלחש ושותקים ברעדה. ובשוּק אין גוי מביא ומוכר, אין בצל וביצה ותפוח־אדמה. אין עצים להסקה, אין עצים ב״עמק־הזאבים״ השטוף עצי־יער כחול על שפת־הים. אין קליפת־דוחן למאכל בהמה, אין קליפת־דוחן ברהוּסאבה, שהרי־הרים מפסולת זו היו מגובבים ומופקדים בכל חצר. רהוּסאבה, שהיתה תמיד מלאה מזן אל זן חיטה מובחרת וסולת משופרה, – עתה שבעה בעלי־בתים מחזיקים בה בצרור קמח אחד. וכבר התחילו ברהוּסאבה, כבמקומות אחרים, למכור דוחן בחנויות, בכוס ובליטרא – מי מילל, מי פילל?

עניות מנולת שוררת בבתי־ישראל ברהוּסאבה, ומבית ומחוץ פרושים ונסוכים צער וקדרות ולכלוך. כאילו נגזרה גזרה שלא לסייד כותל ולהדיח רצפה, שלא לרחוץ פנים ולהאיר צורה. כאילו הזהירו ברהוּסאבה לעשות שבת חול, ואפילו בערב שבת אין מקפידים לנקות חדרים ולהחליף לבנים. אין מלבושים ואין מקשטים את התינוקות לכבוד שבת, וכשהם שואלים בתמימותם פשר ענין מזכירים להם את פני ה״הידוּמאקים״. ובתולת־ישראל ברהוּסאבה עגומה היא ונפעמה, שוממה ונכלמה, לא תשמיע קול רם ולא תבוא לפני חלון. מסתירה היא את שערותיה היפות תחת מטפחת בלה ומטולאה ועל פרצופה ירחף צל נשמות רהוּסאבה שנהרגו. בערב היא מפחדת לעבור מחדר לחדר וחרדה כשעיניה נתקלות בחושך בראי – מישהו נורא נשקף כנגדה ומבעית ומאיים. ועל משכבה בלילות יש אשר תיקץ משנתה ותרעד מתוך קור של פחד. ראתה בחזון־לילה שנכנס אותו מישהו, קרדום באזורו וכולו כליל קדרוּת, שתק ככלב קודם נביחתו והתחיל מסלק את שמיכתה. רצתה לצעוק בקול – ולשונה נאלמה, נתכונה לקום ולברוח – וכאבן לא זזה ממקומה, עד כי הקיצה. והיא מקשיבה רב קשב לנחרות הישנים ונלחצת אל כרה ומנמנמת, – ושוב תחזהו: קרדום בידו וצורתו כצורת ״הידוּמאק״׳ כובש את נשימתו כקרח הרהוּס הזועף ולתוך פניה מבעד האופל יביט…

 

חָזוּת קָשָׁה    🔗

ואף על הכפרים ניתכה חמת־אלהים ורוח התפראות מרחפת עליהם. נהרסו בתי־חולים וגורשוּ הרופאים והמילדות, נגנבו המיטות והמזרנים והלבנים ושאר המכשירים נשדדו. נשמדו אף בתי־הספר, אין מורה ואין משגיח, אין ספר ואין נייר. השדות הברוכים שב״עמק־הזאבים״ עזובים ושוממים וקוץ ודרדר יצמיחו וכמו ציוה אלהים על העבים לבלי המטיר והוריד טל עליהם. נתעצב החוֹחול עובד־האדמה הנאמן ונשתקע במחשבתו, שונא הוא את ה״קומוּניסט״, שבודאי הוא גלגולו של ״ז’יד״, שׂוטם הוא אף את ה״הידוּמאק״, ההולך בטל ושופך דם. יראה בעבים סימנים לבצוֹרת ולא יזרע ולא יחרוש, יטול באנחה את מקטרתו ויעשן בחשאי ויסור לו לתנור ויהרהר בחשאי.

וב״עמק־הזאבים״ בגבול פּרוֹסיני מתגלה רואה, יוער עתיק בן שמונים משרידי החיילים של ״ניקולאי הראשון״, והוא מבין בכוכבים ובמזלות ומרגיש ברוחות ובסערות. מנבא הוא לחורבן ולהחזרת כל העולם לתוהו ובוהו, באפלתו הסוערת ובחמתו הרותחת של האנטיכריסט. מי הוא אותו יציר נורא שבנורא, מחריב העולם ומהפכו, אשר בשם זה יקראוהו? אין ה״רואה״ מגלה דבר ובודאי אָסוּר ואין נוהגים להעמיק לשאול – ולאלהים פתרונים. אולם גלוי וידוע מפי אלה שיש להם יד ושם בחכמה זו, ומפי ה״רואה״ עצמו, שה״אנטיכריסט״ לא ״קומוּניסט״ הוא ואף לא ״קוֹזאק חפשי״. רע ואיום הוא שבעתים מכולם יחד, דרכו דרך שדי־יער וכולו תפתה בוער וצורתו סער וליל חושך. ומספרים בשם ה״רואה״, שחזה נשר גדול מעופף בלא ציד בפיו. והמריא הנשר לצפון, וסבב למזרח והציץ לדרום וצרח למערב, ולא צרח כדרך הנשר אלא גירגר כחסידה וכאנפה וכאדם כשאוחזים בגרונו. ובלשונו ממש מוסר ה״רואה״, כי בלילה הראשון ל״שבוע־הערבים״ העירתהו סוּפה גדולה. הקיץ וראה והנה איש רוכב על סוס לבן, לבן כחלב. והיה האיש דומה למלך ״ניקולאי פּאבלוֹביץ׳" כשהיה חוזר ב״צחור״ שלו על מחנותיו. כמלך ״ניקולאי פּאבלוֹביץ׳״ החזיק האיש את רסן הסוס בימינוֹ וכמותו אף הכה בצלע הסוס בדרבני־הברזל שבעקבי מגפיו. הרגיש ה״רואה״, שנתגלגלו מעליו שבעים שנה ועיניו רואות את פני המלך! שמא הוא המלך ״ניקולאי השני״, אשר סובב לראות את חורבות מדינתו והוא לא מת, שקר בדוּ מלב, והוא חי וקיים!–

ובדרך העולה מרהוּסאבה לבּוֹהוּסלאב, באותו מקום שיש למצוא מעט יי״ש נפלא, מתפרסמת אשה והיא ספק נביאה ספק מכשפה, ״הורפּינה״ שמה. הורפּינה כבר הרבה שנים נחבא קולה ושיחתה בלחש – לחש עלים יבשים. יושבת היא בצריף אפל ליד הדרך. מנחשת לכל שואל ודורש וקוסמת בעצמות ובשרשים ממיני עצי־היער. יש אשר במקרה יתעו ויזדמנו אצלה מרי־נפש וחולי־אהבה ו״הידוּמאקים״ פצועים. והיא תלחש על כל מכה וצרה ותרפא ותגהה מזור ממבקריה בשיקוי־עשבים ובדם רמשים ובקוּרי־עכביש. לעתים, בקרוב הלילה, יסור אליה עובר־אורח ללון, והיא תשקהו מים וחלף פת־לחם או גרגר־מלח תגלה לו מנבואתה. ימים רעים, ימים קשים עתידים לבוא – תלחש הורפינה כלחש רוח־סתיו בשעת עלטה. עוד בחורף נראו סימנים רעים לעולם, כשלפני חג ״ארבעים הקדושים״ הבריקו ברקים ורעמו רעמים. החורף היה כבד לא כהלכתו, והאביב שמשו קר, רוחו הדרומית לא חמה וחג ה״בּלאהוֹיבישצ’יני״ חל בו לאחר ״פסחא״, בולט למדי, שסכנה צפויה לעולם. וכלום אין זאת אצבע אלהים, כי לפתע־פתאום פסקה הדגה מ״רהוּס״ והנהר לא יספיק דגה לבני־האדם? וגשמים אין ועשב לא יצמח, תבואת־החורף נובלת ותבואת־הקיץ לא נזרעה, והעכבר מתרבה ומה שהותיר ה״קומיסאר״ יאכל העכבר. הקשיבה, זורע אדמת ״עמק־הזאבים״, והשתומם ולמד לדעת, כי יש אלהים בארץ והוא עושה נפלאות ונותן אותות ומופתים! סמוך ל״טרשצ׳י״, בפרבר פלוני, אצל אחד מבעלי־הגנים, והוא ״חוחול״ בא בימים וחשוב בקהלו, הוציא עץ־התפוח פרחים צהובים כפרחי הדלעת וריחם כריח הלענה האפורה. וכלום לא שמעה אזנך מה שאירע אצל ״ז׳יד״ אחד מבני העיירה ״טיטיוב״: שם תינוק יהודי בן שלשה חדשים קפץ מעריסתו ועמד וקרא שבע פעמים כתרנגול ונפל מת… עובר־הדרך נאנח אנחה חרישית, שמבצבצת ממקום עמוק ורחוק שבנפשו. מוציא הוא מכיסו: טבק, חלמיש וברזל וגולל ״ציהארקה״ ומתכון להעלות בה אש. כצפרדע־ברזל קטנה מקרקרת ומצרצרת וזורקת מעיניה שביבים דועכים. גצים קלים וקלושים נפלטים לאויר ומסתלקים כיראים מפני החושך הגדול. דממה ורקבון וריח שרשים ורמשים ולפלוף של קורי־עכביש. דבר־מה טמיר וכהה וקרוש כל כך לוחץ ומוצץ את הלב. מתי יעבור הלילה ויאיר הבוקר?

 

עֵת צָרָה    🔗

ביום ״תענית שני קמא״ גוזר הרב תענית־ציבור ברהוּסאבה; מתפללים וקוראים בתורה ואומרים ״סליחות״ בבית־המדרש. קודם התפילה ובשעת התפילה מזדרזים יהודים ומתעסקים באיסוף מעות לכפר במנחה את ה״הידוּמאקים מעמק־הזאבים״, שלא יחזרו, חלילה, על מעשיהם. באותה שעה פורצים בני־הנעורים לבית־המדרש ומקימים שאון ורעש ודורשים לבטל את התענית והסליחות, ובעיקר להפסיק את גביית הכספים לטובת הרוצ­חים, – במה רוצים כל הנערים והנערות הללו, שיטפלו עכשיו היהודים מרהוּסאבה? רצונם, שישתדלו בחשאי להשיג נשק והבחורים יעמדו להגן על הנפשות וכבוד הנשים. הרב והזקנים מוכיחים בתחנונים, שבודאי ענין של הגנה ילהיב כאש את חמת ההידוּמאקים והם יעשו כלה ביהודים. ויכו­חים וטענות וצעקות. מתערבות הנשים בדבר ומבקשות לעשות שלום. מי­שהו משמיע דברים חמים ומרעידים לב. אנחות וקול בוכים. משתתקים הצעירים והזקנים יחד ובאים לידי פשרה של הסכם ושלום.

וברהוּסאבה הולכים ומתפשטים סיפורי־מעשה נוראים ונפלאים. מעשה ביהודיה אחת מעיירה פלונית, שבליל הסדר השני ראתה בחלומה תרנגולת עם חמשת אפרוחיה מתהלכת בחצר, ופתאום ירדה ממרומים ציפור שחורה ותטרוף את התרנגולת ואפרוחיה. נתחלחלה האשה ובבוקר הבהילה את עצמה ללכת אל הרב, שיפתור לה את חלומה. הרב פטרה בתשובה, שכל החלומות הולכים אחר הפה, ואָמר, שלא כדאי לשים לב לכל שטוּת שרו­אים בחלום. מקץ שבוע ימים נתפרסם הדבר, כי בליל הסדר השני נהרגו בדרך יהודיה עם חמשת ילדיה. וכי החלומות שוא ידברוּ? ואם לא יפליאך מופת זה – הטה אוזן ושמע ותדע מה שקרה ברהוּסאבה גופה: כלה פלו­נית, שחתנה גר בעיירה אלמונית, ניעורה בליל אסרו־חג משנתה בחרדה ובבכי תמרורים וסיפרה לאמה, כי הקשיבה קול צעקת חתנה: רחלי, כלתי, אבדתי! לאחר שלשה ימים קיבלוּ קרובי הכלה ידיעה על ידי גוי, שבליל אסרו־חג עשו ה״הידוּמאקים״ חיפוש בבית החתן ומצאו אצלו אקדוח והוציאוהו להורג.

ושמועות חדשות צצות ובאות. מתברר הדבר, שבזמן קריעת קרח ה״רהוּס" ברחוּ שתי משפחות יהודים מכפר אחד אל הנהר ונשארו שטים במים על פני הקרח. חמש נפשות מהמשפחות הללו הגיעו עד לקוֹרסוּן וניצלו, ויתר הנפשות, במספר תשע, היו לטרף לנהר רהוּס. ובראשון לפסח נכנסו ה״קוֹזאקים החפשים״ לעיירה פלונית ודרשו מהיהודים, שיתנו להם עשר בתוּלות, שתצאנה עמהם במחולות. פחד גדול נפל על היהודים והתחילו מתחבאים ובשעה זו תפשו ה״קוֹזאקים החפשים״ מהרחוב יהודיה בת חמישים וילדה בת אחת עשרה. שתי הנפשות הכשרות הללו כבר זכו למעלת קדושים וטהורים. ובאותו יום עצמו פרץ ה״בּאַטקוֹ״ שצ׳וּר עם מחנהו לעיירה אלמונית והקהיל שם את כל היהודים הזקנים במספר חמשים ואחד איש. ציוה ה״בּאַטקוֹ״ על היהודים הזקנים שׁיחלצו את נעליהם ויתעטפו בטליותיהם ויתפללו ״כל־נדרי״, וחלצוּ את נעליהם ונתעטפו בטליותיהם וגמגמוּ ״כל־נדרי״. אחר כך פקד עליהם, שיכרעו על ברכיהם ויצטלבו ויאכלו חמץ ובשר חזיר – ונשמעו לפקודתו ומילאוּ אחרי כל דבריו. אחר כך גזר עליהם, שיפשטו את בגדיהם וימחאו כף וישירו ״הוֹפּאַק״ לכבודו – ופשטו את בגדיהם וספקוּ כף והריעו ״הופּאק׳׳ לקראָתו. לבסוף רמז ל״בניו״ והתחילו לירות ולא נשאר זכר מכל היהודים.

כאילו נשבה פתאום רוח־פרצים ממרחקים עמוקים ואחזה בכנף־הארץ וככדור צנפה טלטלה לתוך חיק של ליל זועה ופלצות. מבעבעים וצועקים דמים שפוכים מן האדמה. דממת מצבות קטנות ומשונות של קברי קדושי־ישראל החדשים, שנעזבו מישובי היהודים שמסביבותיהם. פחד נשמות חשאי ומסתורי, ובכיית יתומים ואלמנות חנוּקה ומרוּסקה ואנחה דקה עולה כאוב מן הארץ. דמעות ולחישה קרועה וטירוף־דעת וכבישת־פנים של עיור בתוך חלל האויר. הרגעה והכנעה ואמירת ה״קדיש״ באותו ניגון שכיח, אשר ריח אבלים, קבורה וקרקע נודף ממנו. מזדעזע באויר דבר־מה דומה לצריחת תרנגול צרודה הבאָה ממרחקים. צללי־מתים ושממת בית־מדרש. צעקה בלא קול ושמש מתה ושמים פגרים. אחרי ככלות הכל!

 

בְּיוֹם דִּין    🔗

בערב שבת־ה״תוכחה״, פרשת ״בחקוֹתי״, עם זמן הדלקת הנרות לשבת, בחשאי וכמתגנבים נכנסים לרהוּסאבה עשרים פרשים ועוברים בשוק ומתפזרים ברחוב. כולם חגורי חרב קצרה בצורת סכין עקומה ולבושים גלימות קצרות ומשוּנות מעור בהמה וחיה, מצבע של עשב ופטריות בערבוביה. חבושים לראשיהם כובעים ברוּדים ושׂער־כלבים עם זנבות משולשלים מאחוריהם ומצדיהם. פניהם פני־סלע, עיניהם נושמות ולוחשות כלחישת השרף ועולה מהם ריח מקומות אפלים ולחים שבחריצי היער. אלו הם בחורי החבריא, שנסתדרו לפני ימים מועטים ב״סלע השדים״ השקוע ביער, קוראים לעצמם ״השדים מסלע־השדים״, והרי הם משוטטים עכשיו אילך ואילך. לא ידברו לגוי עובר, לא יגערו ביהודי עומד וכאילו לרגל את העיירה נזדמנו לכאן. ואף בינם לבין עצמם אינם משמיעים שיחת־אדם. כשׁדים מקרקרים ומחרחרים זה לזה ומנענעים את זנבות כובעיהם זה כנגד זה. ואיש יהודי כי יתבונן אליהם ולבו ינוע בו ויביט בצעקה ויחוש ויעלם לו למקום־סתר. ובת־ישראל, כי יעברו ויציצוּ בה –ותחרד ותיכלם וכמתעלפת תפגר במקומה.

והשמים מעוּננים ונוגים ולילה ללא סהר וכוכבים הולך וקרב וכשרוּי בצער פורש פרוכת־אבלים על פני העיירה כולה ועשרים הפרשים המזוינים צומחים מאליהם, נטפלים אליהם עוד עשרים, עוד ארבעים נבלעים לתוכם, הנה הם כבר כמאה, הנה כמאתים. הנה כבר על כל בית יהודים חונים שנים, שלשה מעוטפי עור בהמה וחיה ועטורי שער־כלבים. וברחוב לא נשמע קול. הכל נקרש ונערם ונאלם, הכל נחטף לתוך מין ארון־ברזל סגור ומסוגר. ובבתים הדלתות לא נעוּלוֹת, מופקרות, ואף בתוכם פנימה כבר הכול נהפך לביצה שהקור מקפיאה ומסמרה. שולחן עם מפת־שבת ועם נרות־שבת ומסביב בחדר, כרתוקי־בעתה, פזורים כל אנשי הבית. האב, שתפילת קבלת שבת מתה בין שפתיו, האם והבת־העורכות שולחן לסעודת־שבת והחלות בידיהן. שני ״שדים״ נכנסים לבית וכסף לא דורשים וחפצים לא מחפשים. משמיעים חרחור כעוסקים בכישוף. אחד ניצב בפתח ושני בודק חרבּוֹ. הבת מושיבה את האם המתעלפת ו״השד״ מקרקר לבת… ברק־קדרוּת יחלוף את הבת – הכל, הכל וממות להציל. ומריחו של השד היא כמורעלת ומזוהמת עיניו כמעורפלת. וכזריזה לגוֹל אבן ולהרחיק סכנה נאחזת בו ובקול דק תצפצף פעם – כחתולה קטנה, כבת־עכבר. הבת מעיפה עיניה לאביה, מרעידה שפתיה כנגד אמה ומפיה ומפיהם נפלטים הדי־צלילים – כך נאנקים החתולים הקשוּרים בשׂק כשמכּים עליהם במקל ממעל על גבי השק. נעשית הבת לגבי ה״שד" כתרנגולת זוֹ, שהחולד מהממה בהבל סר­חונו ושאינה זזה מלפניו ונותנת את דמה להימצץ ואת ראשה להימלק.

וה״שד״ עושה את הנבלה בבת והשד השני באם וכשומר ליד הפתח, כמו מן האדמה, צץ ״שד" חדש, שלישי. והרי כבר לאחר מעשה הנבלה ועדיין השדים אינם יוצאים. כל אנשי הבית, ובתוכם גם שתי הנשים נערמים כאשפה לאחת הפינות. כלום מתכונים השדים לגזול ולשדוד? יקחו להם כל מה שבבית, הנה כאן מעט הכסף, הנה שם השמלות,יקחו וילכו וישאירו את הנפשות! – ו״השדים“, שלשתם עומדים בשורה ובודקים חרבותיהם… כבר מרגישים אנשי הבית בנשימת החרבות שכנגדם והם מת­רוצצים ומפרכסים וחוסים ומגינים אלו על אלו. האב סוכך בשתי ידיו על הילדים הקטנים ותומך באם המתעלפת והבת על הקרקע בין האב והאם. קיבוץ של חתולים, שנדחק לקרן־זוית מפני כלבים רודפים וכולם בבת־אחת מפצחים ביללת־חתולים פראית ומרעישה. הנה החרבות מעופפות על אנשי־הבית שנשתלבו ונתלכדו אלו באלו. הנה החרבות כבר מבתקות את כל הערבוביה החיה והמפרפרת, ועדיין תוססת ומפעפעת מעין נהמת־חתולים, שסועה, בלועה, וכעין זו באה גם מכל בתי־העיירה, מכולה. הנה כורעים ונופלים ומשתטחים, הנה זורם דם וטיפות־דם ניתזות לכאן ולכאן. טיפות־דם על מפת־השבת הלבנה ועל שער־הכלבים של כובעי־ה״שדים׳׳. עדיין מחלחלת מעין שריקת־חתולים דקה מן הדקה, דחוקה ונפסקה, משהו, הֵד. גוססים ומפרכסים, גונחים ונוחרים בני־אדם שחוטים כ״כפרות”, קרועים וקצוּצים כנתחי־דגים, שרידי־אדם. וה״שדים" לממון אינם נצרכים ולבגדים אינם נזקקים, מוציאים מהתנור את המאכלים הטמוּנים וסועדים לפני השולחן את סעודת־השבת. כשיני־החיות טוחנות ונרות־השבת מאירים להם.

וברחוב דממה שחורה וכיפת־רקיע שחורה וירח וכוכבים, שנחבאו במסילותיהם ואספו נגהם וקדרוּ. מכל הבתים זוחלים ה״שדים" ומלקקים את אצבעותיהם ממאכלי־השבת ומטעם של חטא שטעמו. הנה ה״שדים" מקרקרים קרקורם ומחרחרים חרחורם ומטפסים ועולים על סוסיהם. הנה הם כעננה שחורה חלפו ונעלמו ואינם, ורהוּסאבה כולה מתה וקבורה בתוך בתיה. שתיקת־אבנים מביטה ומאפילה ודומה שעם ההרוגים המתים שבכל הבתים אף נהרגו ומתו כל בעלי־החיים שבתוך השכוּנות והחצרות. תרנגול לא יקרא וכלב לא יחרץ לשונו. פרה לא תגעה וחתוּל מרקד לא יעבור. הכל נחנק ונאסף, הכל עבר ובטל, ומתו המאורות אשר ברקיע ואף בשמים אין חיים. פתאום מנסר גרגור בדממת־המות שמסביב. כלום עורבים זקנים צרודי־גרון הגיעו מארץ־החורף? הנה הנם החוֹחולים מפרוסיני בנעריהם ובזקניהם; נזדרזו לבוא וללקט מ״קציר־היהודים" למי שׂק אחד בידיו ולמי שנים ויותר – העיט על הפגרים.

הנה מדליקים בית להאיר לאלה שעטו אל השלל. הנה מבעירים בית שני, שלישי – ומכל שלשת חלקי העיירה כשלש עינים אדומות וגזלניות סוקרות מכאן ומכאן. והמלקטים רוחשים כתולעים, אָצים ורצים כשרצים אפוּרים, תופשים אלו מידי אלו ובנאצות חריפות מנאצים אלו את אלו. וממרום ומסביב פלגי עלטה קרושה כרפש צפים ומכבידים על כל העולם. דומה, עדיין מבתי רהוּסאבה נפלטים הדים מיללת־החתולים של הכרוּתים והשחוּטים והרי הם מתמזגים בלבת־האש הגזלנית ובזוהמת העלטה הכבדה ובלי קול הם נשמעים בכל אפסי ״עמק־הזאבים׳׳.

 

נְקָמָה בַּגּוֹים    🔗

כבר שלשה ימים ושלשה לילות הרוגי רהוּסאבה מוטלים לארץ בדמיהם הקפואים ואינם באים לקבר־ישראל. כנופיות, כנופיות שקועים להם המתים למשפחותיהם במשכנותיהם וכתלי בתיהם השוממים והאילמים מבכים אותם וחונים עליהם כקברים. החוֹחולים מפרוסיני כבר דאגו לדבר ובישרוּ את הבשׂוֹרה לקהילת־ישראל ב״בּוהוּסלאב“, הודיעו גם ליהודים ב״קניוב״ וב״קוֹרסוּן”, שיבואו ליטול את מתיהם. אולם בני־ישראל מהישובים הללו נפל עליהם פחד הגויים ונמנעים הם מלבוא לרהוסאבה ולקבור את ה״קדושים׳׳. ביום הרביעי, מחשש סכנת התפשטות מגפה, מזדרזים הפרוסינים ומתחילים בעצמם לעסוק בכינוס המתים ובעניני הקבורה. פותחים הפרוֹסינים בורות עמוקים ורחבים בשדה־הקברות של היהודים ועושים את החסד האחרון עם המתים ונפטרים מהם לעולם.

יום הששי בערב – סוף ה׳׳שבעה״ שלאחר ליל הטבח ברהוּסאבה. בחוץ כבר נשמע קול צעדי הלילה הממשמש לבוא. וברהוּסאבה, כבאותו ליל־הרצח, עבים אפורים מעגמים ומרעישים את פני השמים. רוח חודרת נושבת מצפון ובשיפולי חלל האויר המלוכלך מרחפים אנקורים בודדים וצפצופיהם כבושים ובלתי מורגשים. עזובה וחרבה שרויה לה רהוּסאבה בצער ובלחץ השממה התוססת מסביב. בתיה, כבר ניטלו מהם פתחיהם וחלונותיהם, ונקרעו פלגים מכתליהם וגגותיהם. כל שבעת הימים האחרונים, מבוקר ועד ערב, טרוּדים החוחוֹלים מפּרוסיני בריסוק אבריהם של בתי רהוּסאבה ובהמצאת מקום מנוחה בשבילם בחצרותיהם. ובעוד ״בעלי־הגופים״ המיושבים הללוּ נוהגים עם השקיעה לשוב לבתיהם – הרי נשיהם ובנותיהם מאחרות בנשף ועוסקות בשקידה בכינוס ירושת היהודים. אלו הנשואות והבתוּלות רובן שימשו אצל היהודים ברהוּסאבה ובמקצת השגיחו כיצד והיכן החביאו בעלי־הבתים כלי־כסף ושמלות, וכיוצא. ואף בשעה זוֹ שבתחילת הלילה כשני תריסר ״שקצות״ מבנות פּרוֹסיני ילקוטים על שכמיהן ומעדרים בידיהן, כחזירות המחטטות באשפה הן מנקרות ונוברות בכל מקום; חופרות ומחפשות במרתפים וברפתים ומתחת לקרקע הכירים ובאותו מקום שבעל־הבית היה יוצא לשם בלילה ובאותה זוית שבעלת־ הבית היתה מטפלת שם בנר; דולות מן הקרקע וכל אחת תלקט כפי שתשיג ידה.

כבר לילה ברהוּסאבה ועדיין ה״שקצות״ משקיעות בחשק את עיניהן וידיהן בליקוט ובכינוס. והנה פתאום, מעל כרכוב של מרתף, חתול פותח ביללתו ומעל הגג של חורבת בית שכנגד חתול אחר עונה לעומתו. נוהם חתול שלישי, רביעי, חמישי ועוד – ומפי כולם פורצת כתלונה מפתיעה ומוּזרה מאד. ״שקצה" אחת מתחלחלת וצועקת – ככה, כחתולים הללו, יללוּ היהו­­דים בליל הרצח. והיא משליכה את מעדרה וילקוטה ומצפצפת: יהודי קפץ לפניה כחתול ואיים עליה בעיניו ובצפרניו… צווחת ״שקצה״ שנית, שלי­שית, רביעית ועוד – ושאגת הבתולות ויללת החתולים בוקעות רקיעים. כשלהבת־קולות אוחזת בדממת־השממה הקדורנית שמסביב וכולה תרעש. ומתוך החורבות כאילוּ חיות־מדבר איומות סוקרות ונושמות.

בזעקות־חרדה מניחות בנות פּרוֹסיני את כליהן ולקטן ובורחות מרהוּסאבה. ויללת החתולים תדליקן ותדריכן בלהות ומכל מקום תארוב להן ותכשילן. אלו לאלו נאנחות ומשׂיחות. אין אלה ״חתולים״ אלא ז׳ידים מתים – מתי רהוּסאבה שקמוּ מקבריהם ועוד מעט ידביקון… הנה מוֹטיל סוחר האלמוגים, הנה מנדיל, הנה זוּנדיל, – הנה בינוש שנהרג בפּרוֹסיני, הנה הם יעלו ויוציאו את צפרניהם וישרטו וימרטו… – ובלפידים בוערים, דוגמת השועלים, ששמשון הצית אש בזנבותיהם ושלחם בקמת הפלשתים – פורצות ה״שקצות״ לפּרוֹסיני ולקולן יבקע הכפר ויהבהב כמדורה. מקיאים הבתים את ה״חוחולים״, שמצטלבים ורועדים ומקשיבים באימה ליללת החתולים הנשמעת מחורבות רהוּסאבה. בודאי ובודאי אין אלה חתולים כמשמעם. אלה הם שנטבחו ברהוּסאבה ושנתגלגלו בחתולים ומיללים ומתפללים לאלהיהם לעשות נקמה בחוֹחולים. וחטאת הפּרוסינים לא תכופר: גזלוּ מרכוש מתים, ומתים בל ינוחו, כידוע. ומי הגיד כזאת, מי האמין לשמועה, שלדמי יהודים שפוכים אין נקם ושילם?! עתה בא יום הגמול לפּרוֹסינים, שגנבו וחמסוּ ושׂמוּ בכליהם וכזאת וכזאת עשו. הטו אוזן, בני ״עמק־הזאבים״, לקול הרוח המתגברת; הקשיבו לאנקת כנפי הטחנות – סערת־השדים נגד פניכם, ואל מי תשעו ופניכם תשאו? הנה גם הרהוּס נוע ינוע… ומחורבות רהוּסאבה מנהמים החתולים וקולם עד פרוֹסיני יגיע. מהומה ומבוכה בכפר וכולו כמרקחה. מתחילים מצלצלים בפעמוני ה״צירקבה״ – ומפסיקים. למה צלצלו ולמה הפסיקו? אין איש יודע. אלו בלחש וברטט מפללים ואלו בקולי־קולות מקללים. מאיזה מקום מתגלגלות ונשפכות אבנים ברעש גדול. תינוק בוכה ואשה צורחת כצריחת תרנגול. כלב צועק נסחב בחבל והכל מוצאים לחובה להכותו. חוחוֹל אילם מוציא לחוּץ צלם ומשתטח ושופך שיח באנקה נוראה. גויה אחת נחשדת כ״שדה״ וההמון יהמה לקרעה – והיא מצפצפת ומתעלפת. נביא או סתם גוי – מטיף לעם: גזילת רהוּסאבה בבתיהם! יוציאו את הגזילה ולרהוּס ישליכוה! מי שלא יוציא – לא יוציא את לילו ובחטאו כל הקהל יספּה. – איזה ״קדוש״, או גזלן או סתם בעל־בית עומד בראש גג ושואג וגוזר. ז׳ידים עולים! נקמת־דם! יעזבו האנשים בתיהם וינוסו ליער! יקחו מה שיקחו ויברחו! ומבתים רבים מוּשלכים החוצה צרורות וחבילות מאלה שנלקטו ברהוּסאבה. ומחצ­רות רבות בעלי־בתים עם בהמתם דחופים ומבוהלים לצאת שער. מוציאים סוסים ופרות מאורווֹת ורפתים. מתמלא הרחוב חביות ותינוקות וכבשים. גויה אחת משארתה על כתפה ושנית בידיה תרנגולות ותמונות ״קדושים". זקן אחד דופק בחזיר מפוטם, שמתעקש ואינו זז ממקומו ונוחר ונוחר. חולף באויר דבר־מה קודר ונרפש ומפיץ ריח קשה. גוי מוציא מביתו בת צועקת, מחזיק בשערותיה וגוזר עליה דין בפני רבים. לקטה הבת ״סמרטוטים״ אצל המתים ברהוּסאבה והחביאתם בתוך הדוחן בממגורתו – והאב מכה בתו בקלשון. הבת נופלת לארץ והאב מוסיף לכתש את בתו בקלשון, כדרך של גוי להכות את שוֹרו שאינו מציית לו. הבת מתבוססת בדמיה – והאב מכה וחוזר ומכה, והיא גוֹססת – ולש ירפה האב מקלשונו ומטרפו.

מתרוקנים הבתים והחצרות מכל האדם והבהמה והעוף. כולם רועדים – עומדים תחת הרקיע, נכונים לברוח ליער; ואין להימלט לשם, חתחתים ומכשולים, נפסקה כל דרך. הרי־חושך ופלצות ונשיאים ורוח־סערה וחזיזים. צללי בעלי־חיים ושדים מתלחשים ואנקורים ועטלפים נפגשים ומתנגשים. פורשת סערת־השדים את כנפיה וחובקת עולם בזרועותיה. הנה היא שורקת, הנה היא צוחקת, קורעת שמים וארץ. בתרועי־תרועות מתעופף גג בית ומתפוצץ ברעש גדול. טחנת רוח נעקרת ונהפכת בקול שברים והמולה רבה. כלום פרצה דליקה? הגידו היכן, מי הם המוּמתים? ברק בתוך ברק ורעם ישיג רעם וצל יגיע בצל. שלהבת נופלת ביער והוא בוער, בוער – ופתאום יכבה. דבר־מה נשבר לשנים, לארבעה, – ונמוג באויר. רחלים פועות ודוגרות מקרקרות ונשימת תנשמת מפי פרות מעוברות. אגלי גשם כבדים ובודדים – לא גשם, לא גשם – רק רוּחות, דמעות־שדים, והרהוּס כונס מימיו ורץ לגדותיו וכפרא יזעם וינהום. הנה ישטוף, הנה יטרוף, הנה ישחית כל בשר.

קולות וברקים וגשם מטפטף ויורד, פוסק ושוב יורד. נצחו אראלים את המצוקים. ניתך לארץ גשם חם ומרוה, גשם נדבות כמשמעו, נאלמה יללת החתולים, נשתתקו, חמקוּ, נתפזרו לכל רוח. ברחוּ מתי רהוסאבה אל בורותיהם שדה־הקברות של היהודים. זורעי־הדוחן שב״עמק־הזאבים״ נקראו למשפט ויצאו זכאים. ברוך ומבורך שם אלהי ״עמק־הזאבים״!

 

אָרוּר הַיְהוּדִי אֲשֶר יִבְנֶה רְהוּסָבָה    🔗

קהילת־ישראל ברהוּסאבה נשחטה ונכרתה ולא נשאר ממנה בעיירה שריד ופליט. אף אלו היהודים, שעוד לפני השחיטה האחרונה ברהוּסאבה ברחוּ מתוכה, ומספרם כמספר ההרוגים, – הרי הם בתרמיליהם ובכסתותיהם נעים ונדים בכל התפוצות ולרהוּסאַבה לא ישובו. גלה כבוד מרהוּסאבה ושוב יהודים לא יהלכו בה לבית־המדרש. שוב ברהוּסאַבה לא יכניס יהודי אורח לשבת ולא יאכילו, עניים ושליחי ״ישיבות״ לא יקבלו תמיכות ונדבות. בערב שבת שוב לא יפרשו מפות לבנות על השולחנות ולא יברכו על הנרות בלחש. לא שבת ולא פסח, לא שמחת־תורה וחתונות יהודים, לא ריח דובשניות ודגים ולא ריח מעשים טובים. שוב ברהוּסאבה לא יצפצף ילד עברי ״מודה אני״ ומלאך לא יוריד לו חרוּבים משמים. בנות ישראל הצנועות והנאוֹת בתפילת ה״תשליך״ לא תנערנה את שולי שמלותיהן על שפת הרהוּס. וזמירות פיני החזן וניגוני פיצי המנגן שוב לא ישָמעו מפי זקנים ונערים ולא ליד קדירה בבית־המבשלות ולפני ראי בטרקלין. לא שארית ופליטה מזרע יהודים ומרוח יהודים ברהוּסאבה – תם ונשלם.

הנה רהוּסאבה בחורבנה ובשממותה. בית־המדרש וה״קלויז״ שכנגדו – ריח שממה ותלי־אשפה, חתיכי־גוילין וקרעי־״שמות״. כיכר־השוק העגולה – כעין חישוק של חבית גדולה שנשרו דפנותיה ובתוך חלל־החישוק עורבים מנקרים וכלבים מחטטים וגוי עובר בחרדה ובבהלה, נדם קול המדושות והמכתשות, שבעשרים ושמונת בתי־הריחיים, הועם זהב־הדוחן המלוטש וריחו נמר, – הכל נהרס, הכל בטל. לא ישוטטו אילך ואילך יהודים מעבדי־דוחן וסוחרי־דוחן, לא משא־ומתן ועסקי חליפין וחטיפת ״גמילות־חסדים״. לא חיים ותנועה, לא גובים לצרכי־ציבור ולתמיכת ״יורדים״, – הכול עבר, הכול נפסק. הנה כר־הדשא ושורת הלבנים – מקום הטיול לצעירים וצעירות מישראל בשבתות ובמועדים. הנה ״ארבע־האמות״ שלפני בית־המדרש, שעליהם מעמידים את החופה ומסדרים את הקידושין. הנה ״שער״ גמרא ושולים מ״חושן־משפט״, מלוכלכים ברפש ובדם, מתגוללים על הקרקע – כאן היה ביתו של הרב מרהוּסאבה. הנה חצי טלית קרועה עם כתמי־שעוה, טליתו של החזן פיני, ויוצאי רהוּסאבה שהתפללו ב״קלויז" יכירוה. ומסביב דממת־שממה תוססת, שותתת, תציץ מכל פינה ולכל פנים תחדור, דבר־מה מספרת, דבר־מה מראה באצבע…

כחדשים לאחר טבח רהוּסאבה ועדיין החוחוֹל, כשמוביל נוסע בעגלתו, עובר בפחד דרך רהוּסאבה. החוחול מגלה דעתו לנוסע על דבר היהודים הישרים שחיוּ ברהוּסאבה ובאשמת אנשי־בליעל הומתו מיתה משונה. מס­פר הוא בשבחם של אלו, שבדרך נסים ונפלאות המציאו לחוֹחולים סחורה בזול והספיקו מלח ודגים יבשים לרוב. לבסוף מזכיר בלחש את יללת־החתולים וסערת־השדים, ומטעים באנחה ובצער, שהיהודים שוב לא יקימו את חורבות רהוּסאבה. לפני העיירה יתעכב וירד ינעץ דבר־מה בפרסות סוסתו ובשוטו יעוג עוגה מלפניה, יתגרד ויצטלב ויחזור לדוכן עגלתו. הנה יעבור בעיירה בחלקת שוּק השורים הריקה – והחוחול נאנח קשה. הנה יחלוף לפני חורבת המוזג היהודי שנהרג – ושוב נאנח. הנה חתול אחד ושני, צמוקים, קדוחים, רעבים – צער בעלי־חיים. והחוחוֹל מצטלב ורועד ודופק בסוסתו וחיש מוציא את עגלתו מחוץ לתחוּם העיירה. ליד הדרך מתחיל שדה־הקברות של הרוגי רהוּסאבה – והוא מזרז את סוסתו ומליט את פניו באדרתו. כשנעלם כבר שטח שדה־הקברות מאחורי העגלה – מגלה החוחול את פניו ומספר לנוסע בלחש, שהרוגי רהוּסאבה תמיד מציצים מקבריהם, משגיחים אל פני הדרך, אם אין בין העוברים והשבים מאחיהם היהודים. דבר יש להם להרוגי רהוּסאבה להגיד לבני עמם. מציצים המתים מקבריהם ומשביעים במארתם את היהודים, שלא ישובו לבנות חורבות רהוּסאבה – ואַל תהא מארת המתים קלה בעיניך.

שמי אוקראינה התכולים־האפורים ושדותיה ויערותיה העגומים והנעימים – והחוחול מצעיד את סוסתו לאטה וחוזר ומספר כחולם לנוסע, כי מתי רהוּסאבה מציצים מקבריהם ולוחשים לאחיהם: אָרוּר היהודי, אשר יבנה את רהוּסאבה!