לוגו
כְּלַפֵּי שְׁמַיָא
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

מכל דור החסידים ה“בראסלאבים” נותרוּ בטאראסובקה, כשבלים בודדות, הרב ר' נתן והחזן ר' אריה. שניהם האחרונים, השרידים היחידים הדבקים בתורת רב נחמן מבראסלאב. שניהם לומדים “זוהר” ומתקנים “חצות” מתוך אתערותא דלעילא, מתלהבים באמירת קפיטל “תהילים” ופרשת “חוק”, מתלהבים גם במעשים טובים. בשבת אוכלים הם יחד את הסעודה השלישית ומזמרים בדבקוּת “אתה אחד” עד לידי התפשטות הגשמיות. בשותפות נוהגים הם גם לערוך סעודת־מצוה ביום פטירת מוהר“ן, ושנה שנה ילכו לקברו אשר באוּמאן העתיקה. הרב הוא כבן שבעים. זה ארבעים שנה יושב הוא על כיסא הרבנות בטאראסובקה, וארבעים פעם – בכל ערב ראש־השנה – עלה לאוּמן לקבר מוהר”ן. מכל הפינות והמחנות מתלקטים שם ה“נחמנצ’וקים” ובערב ראש־השנה מרעישים הם את קברו של הצדיק ומגיעים עד לעזוּת דקדושה.

ר' אריה הוא “בעל מוסף” בטאראסובקה זה שלושים ושתים שנה; בן ששים ושלש – ולא נס ליחו, ועיניו – גחלים לוחשות. מחמת משרתו – משרת החזנוּת, אינו יכול, לצערו, לעלות לאוּמאן לימי ראש־השנה. אמנם בוא יבוא שמה לשני הימים האחרונים של סוכות, ובשמיני־עצרת עושה הוא “אל מלא” בקלויז הבראסלאבים שבאוּמאן, אך להימנות בין “מרעישי הקבר” לא זכה.

כך היה בשנים כתיקונן, כשהדרכים היו בטוחות ועולם כמנהגו נהג. אולם השנה, כשנעשו פרעות בישובי היהודים וטאראסובקה בכללם – נתערבב הכל ונשתנה. עכשיו חצי אלוּל, וכאן בטאראסוֹבקה נעשה “חורבן ראשון” עוד לפני שלשה חדשים, – בכ' סיון, יום המוכן לפורענות לישראל. נהרגו אז כמאה יהודים וחלק מהעיירה נשרף, נשים נאנסוּ, ילדים נדקרו ואין בית שלא נשפך בו דם. אחרי ההרג הובילו יהודי טאראסובקה – למקטן ועד גדול – את הקדושים לקברות וכולם געו בבכי. בין המלוים היו גם הרב והחזן, שניצלו ונשארו בחיים. הרב קשר הספד, קבל וטען לפני המקום. ר' אריה היה טרוּד בסידור הקבורה; כאוּדים עשנים הציצו שתי עיניו מפניו הקודרים, וכשהגיע תורו לקרוא תפילת “אל מלא” – בא במבוכה וביקש שאחר ימלא את מקומו.

– אינו מסוגל בשעה זו, – אמר – אין לבו לכך – וה“בעל־שחרית” קרא. אולם, כשיצא הקהל מחצר בית־הקברות, ניצב ליד השער, לפת אותו בשתי ידיו וישא את עיניו לשמים.

– רבונו של עולם, קרא, למה עשית כנסת־ישראל כנבלה, שכל כלב נבזה מלקק דמה וכל עוף טמא מנקר מוחה?!

בשבת לאחרי קבורת הקדושים, והיא “שבת מברכים”, לא עבר לפני התיבה. וכעבור שבוע, כשהשמיע לפני הציבור תפילת קבלת שבת, נראה כנחבא אל כליו ותפילתו היתה כשל איזה “במקום”. וכך גם בשבתות הבאות. – נפגם קולו וסר כוחו – אמרו מתנגדיו, אבל מעריציו אמרוּ, שירידה לצורך עלייה היא; אין זה אלא מעין “כיבוש נבואה”, כובש הוא עד שתגיע השעה. עוד חזון למועד, הרי מתקרבים הימים הנוראים, “זכור ברית”, “שלש עשרה מידות”…

מוצאי שבת של “הסליחות הראשונות”. ר' אריה – נסתלקה ממנו השכינה וניגוניו מסורסים ואינם מפיקים רצון. אחרי ה“סליחות” משוחח הוא עם הרב במעמד הציבור. הרב מצטער ונאנח על הפרעות והטביחות המתחדשות לבקרים בקהילות ישראל. ימי ראש־השנה מתקרבים, זכרון תרועה ומקרא קודש – תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה! – אך הקהילות הקדושות רובן נחרבו, הדרכים לאוּמאן הן בחזקת סכנה, – מי יעלה לקבר מוהר"ן? מי יתיר שם קשרי לבו, ומי יתנה תוקף צרות כלל ישראל?

חושש הוא שהשנה לא תתכנס שם גם שארית מן השארית מאנשי שלומם. ארבעים שנה היה עולה שמה, עכשיו גויים אורבים בדרך, אם ינסה ויסע, יהא כמתחייב בנפשו. והרי מן הנמנע שהוא, שיזכר, – ולא יפקד קברוֹ בערב ראש־השנה זה, רחמנא ליצלן!

– אני אסע לאוּמאן! – מודיע ר' אריה ובעיניו מתלקח אותו נוגה־אש, שהיה מהבהב בהן בימים הטובים.

– אתחפש לגוי, יודע אני לדבר בשפתם, יודע אני גם לשיר “לאזאר” ו“היידומאקי” כאחד מהם… אסע בקרון ואלך ברגל, אתגנב בלאט באישון לילה, אהיה הפעם באוּמאן בערב ראש־השנה!

הרב מכיר טובה לר' אריה ומסכים בשמחה לנסיעתו. מודה הוא, שצעיר ותקיף הוא ר' אריה ממנו.

“בראסלאבי” ראוי לשמו, יודע הוא להתהלך בין גויים ויעבור בעזרת השם בשלום. מה שנוגע לתפילה כאן, הנה באין ברירה, הוא, הרב, ישנס את מתניו: יתקע בשופר ויתפלל מוסף…

זמזום ולחש, מפה לפה נמסרים דברי הרב והחזן – ותלונה עוברת בבית־התפילה.

הא כיצד? – טוען הגבאי. – קברו של ה“בראסלאבי” קודם אצלם לבעלי־בתים שלהם!

– הרב והחזן בדעה אחת נגד הציבור! – מסייעים לגבאי קולות בודדים – חסידי בראסלאב הם וצרכי הציבור נידחים אצלם מפני ענין קיבוצם! – למה רגשו יהודים? – מחויר הרב וממצמץ בעיניו – למה מוציאים לעז? אַל תרעו!

אבל הקיטרוג אינו פוסק.

– הרב מלבין את פני הקהל! – זורקים בו מרה מכל עבר.

ואז, בעלותו לבימה, הוא דופק ומשתעל וקורא בחרדה:

– ארבעים שנה אקוט בדורי ולא אחטא לאמר שרע־לבב הוא, ר"ל. אולם בשעה שישראל נשחטים וספריהם נקרעים, מהראוי לדפוק על קבר מי שקרוב לשערים שננעלו.

גם ר' אריה אינו נח: כל אותה שעה רץ הוא מבעל־בית לבעל־בית ומשדלם שירשו לו לנסוע לאוּמאן. עיניו לוהטות ושפתיו קודחות, אש עצורה בו, אש שבמשך שבועות וחדשים כבשה ועתה נתחור לו היכן להשקיעה. בסילוּדו, באבריו המפרפרים, הוא כאילו אומר לבעלי־בתיו, שחוב מוטל עליו לעשות ולהראות שם, להזכיר, לטעון, לקבול לפניו – – –

אבל הקהל אינו נכנע, מחליטים פה אחד, שר' אריה יתפלל בראש־השנה כאן בטאראסובקה. החזן והרב, שניהם נשארים לימי החג בעיירה.

מחוץ ישכל גרזן, דם יהודים נשפך בכל מקום. ערב שנה חדשה – ובטאראסובקה ערב חורבן חדש, חורבן שני. אבל ואופל בסימטאותיה, כל פנים – רוח נשבה, כל קול – אנקת אלם. גוי כי יעבור, פעמון ה“צירקבה” כי יצלצל – פחד מאבן את הלבבות, דומה כאילו תרנגולות נטולות־קול רובצות כפותות מסביב, עוד מעט והשוחט יבוא וישחט… הימים ימי־הסליחות האחרונים ו“זכור ברית”, ור' אריה מקצר בתפילה ואף בתקיעות הוא מזלזל, כאילו רפה בטחונו באלהים, כשל לבבו ואינו מיחל לישועה – אינו מצפה גם לשנה טובה: המעם ה' יבוא עזר? – –


 

ב    🔗

בית־המדרש בטאראסובקה מלא יהודים מפה לפה, – לא ברחו ולא התחבאו מפני הרוצחים. היום יום ראשון של ראש־השנה – ויבואו כולם לכאן לבקש דין מאל עורך דין. מאור הבוקר כהמולת קיטור תוססת: המיה בלתי פוסקת של תפילה ואנחות. כבר נגמרה הקריאה בתורה, חזרו עליה פעמים, גם אמירת ה“למנצח” וסדר התקיעות נגמרו. רוח גבורה צלחה על רבי אריה והחריד את העם בקול שופרו, קרע את השטן ותקיעותיו נשמעו כתרועות מלחמה…

נרעש וסוער שקוע לו ר' אריה בתפילת־הלחש שלפני “שמונה עשרה” – תפילת “הנני העני”. נבדל עומד הוא לפני הציבור, אצטלתו לבנה כשלג ועטרת טליתו משורבבה ויורדת על פיו. שני נרות־השעוה הדולקים על גבי העמוד מציצים כעינים זועפות וקדושות מנגדו. מעל שפתיו מסתלקת לחישה לוהטת ולסירוגין מצטרפת אליה יבבה דקה מן הדקה, הבאה מעזרת־הנשים.

דופקים על הבימה ומודיעים שלא לכעכע, לא לרעוש, ולא להפסיק את החזן מתפילת־הלחש שלו. כל עיני הציבור נשואות לשליחם, היאבקות לו עם הכוחות הרעים, מלחמה לו עם השטן. כל הלבבות מכוּונים לבא־כוחם, השרוי במחיצתו ומפרפר בסתר טליתו, – מתקבל הוא לפני המקום ביחידות…

– “שד איום ונורא”! – שואג רב אריה בקול רעש וממלא את חלל בית־המדרש כוח וגבורה.

הוא מגיע לסוף תפילת “הנני העני” ולחשו עובר לאט לאט לקול הולך וחזק. מסלק הוא את טליתו מעל פניו וצופה לימין ולשמאל – פי שבעה קרן אור פניו, כאילו צמח וגדל מלפני התיבה, והוא הולך ומתרומם יחד עם קולו. הנה פצח בתפילת ה“קדיש”, – רעם מתגלגל על במתי שחקים, סופת הגשם עומדת להתפרץ.

– אותו ר' אריה שמלפני שלשים שנה! – מתפלאים וקוראים המתפללים זוכרי הימים הראשונים.

– כדאי והגוּן לכך, לא יבייש את שולחיו! – לוחש הרב ברצון.

ר' אריה מסיים תפילת ה“קדיש” מתוך צללים רועדים ושוקעים כנפצי ברזל בוער. פני הרב מאירים והוא קם והופך פניו לכותל המזרחי לעמוד בשמונה־עשרה. אחריו קמים כאיש אחד המתפללים ובזמר עצוב ומעודד מתחילים שמונה־עשרה שבקול. אין בכייה ואין אנחה, הכל נובע מתוך רעידת־נפש ערבה והתאזרות־קודש תמימה. כל אחד מאמת־פינתו, כל אחד מקירות־לבו נותן משלו – מסביב מרחפים קולות התפילה ונמשכים לשערי שמים. וקול שליח־הציבור אינו נשמע: כבר בקע דרך לפני שולחיו, עכשיו הוא אוזר כוח, מקשיב לתפילתם ומקבל יניקה מנשמתם…

– “כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ”! – מתריס הרב כלפי מעלה בקול אדיר וסופק כף כדרך ה“נחמנצ’וקים” כשהם מתלהבים ומתחזקים בתפילה. כמטייל ארוכות וקצרות עוֹבר ר' אריה על ה“פיוט” עם הנוסח, מתפנק הוא ומתחזק, שׂשׂ ושׁר “מלך עליון”. אך הנה נמתחים צללים על כל פנים, פה ושם עולות אנחות דקות. עוד החזן והציבור אומרים “פיוּט” – ואבות מראים במחזורים לילדיהם ולוחשים: “ו”נתנה תוקף“, ו”נתנה תוקף"… כתקופי־פחד מזדרזים יהודים ומשרבבים טליותיהם על פניהם ופותחים כמתוך חרדת־פתאום:

ונתנה תוקף קדוּשת היום

כי הוּא נורא ואָיוֹם.

אימה נופלת על הציבור, עם־טבחה עומד ומבקש על נפשו.

הנה יום הדין – מפרפר לבו של שליח־הציבור.

יום הדין שהיה ויום הדין שיהיה, – מבעירים בתים, מניפים גרזן…

בעזרת־הנשים הולך קול היבבה הלוך וגדול, אשה אחת סופקת כף, שנית ושלישית מרימה קול זועה:

– אל אלהים, טבוחים אנו על שמך ואתה מחריש, עננוּ, הלנוּ אתה או לצרינו?

– רבונו של עולם, את בני הרגו לעיני, הרוג נא גם אותי, אתה הרוג ולא הם!

– אלי, אלי, את בעלי ומפרנס ילדי רצחוּ, ולא הם רצחוּ אלא אתה, אתה לקחת אותו, למה הריעות?…

ר' אריה ניעור, מעמיק ומתעטף בטליתו ופותח בקול אָיום “בראש־השנה”. טענותיהן של הנשים נפסקות מיד וקול שליח־הציבור מושל לבדו, קול רעש המזעזע את זכוכיות החלונות. מסביב הושלך הס, כל המתפללים לבם לר' אריה, שפורש כפיו כנגד שני נרות השעוה הדולקים, אותן שתי העינים הזועפות והקדושות, עיני קודשא־בריך־הוא – –

– “מי בחרב, מי בחיה!” – שוֹאג וטוען ר' אריה.

קצף רותח בעיניו, ידו המתנופפת כלפי מעלה היא כלהט החרב המתהפכת. הוא הגיע לעזוּת, הוא אינו עומד עוד לפני התיבה בטאראסובקה, אלא באוּמאן, לפני קבר מוהר"ן. אוחז הוא בקרנות התיבה שעל גבי קבר הצדיק ומדבר רתת, קובל ומערער. מי הם אלה שנהרגו ושיהרגו בחרב, מי ומי הם שנטרפו ושיטרפו בחיה?

– “מי יטרף”! – חוזר הוא בקול זעקה נורא, קול ארי פצוע.

ומרוב נענועיו דועך נר־שעוה אחד, דועך וכבה – כבתה עינו של כביכול. תנועה בציבור, טלית לטלית רומזת, וגרון לגרון משמיע שיעול… הרב רועד כעלה, מרגיש הוא ששליח־הציבור מכשיל בתפילתו את הקהל… רוצה הוא לקרוא לחזן, להפסיקו, – ואינו יכול, נסגר פיו.

– ככה לא יתפללו! חוצפא כלפי שמיא!

– למה שותק הגבאי? מדוע אין הרב מוחה?

– הרב ושליח הציבור שניהם "נחמונצ’יקים! הכבן־עמרם יכוּ בסלע להוציא מים? הבאלהים יריבו?!

– “מי יתיסר”! – מפליט ר' אריה בקול משונה ונפסק – וצונח, מתעלף, על ספסל, כשידו הרועדת תומכת את לבו.

– נתחלש! הבוּ מים!

צמרמורת חולפת בגוף הציבור, רעש ומהומה. יוֹצקים מים על ר' אריה, משיבים מעט את רוּחו, הדיבור אין בפיו. עדיין אינו מסלק את ידו מעל חזהו, רומז הוא לרב, שיעמוד במקומו להתפלל מוסף. לחישת חרדה, עינים לטושות אלו לאלו:

ראו יהודים, קחוּ מוּסר, נענש בידי שמים, – ב“מי יתיסר” נפגע במידת הדין!


 

ג    🔗

ביום ראשון ושני של ראש־השנה מתפלל הרב מוסף במקום ר' אריה, הוא גם ה“תוקע”. ר' אריה חש בלבו, מוטל הוא על ערשו ואינו מדבר דבר, קולו נחבא. במוצאי ראש־השנה, בחצי־הלילה, אור לצום גדליהו, גוע ומת. כל השעות האחרונות ישב הרב על יד מיטתו, משמשו ומחזק לבו וקורא לפניו את תפילת הוידוּי. על פי פקודת הרב מתעסקים בסדר טהרת ה“בר־מינן” מיד. הרב, המתחיל בדבר, קורא מעל הספר “מעבר יבוק”, ממרר בבכי, מספר בשבחיו, ובעיקר בגודל ערך מעלותיו בחסידוּת. עוד באישון לילה ואפלה נושאים את המת לבית־הקברות, ולמרות הפחד הגדול מפני הגויים מספר המלוים רב. כשמורידים את המת לקבר, מבקש ממנו הרב שלש פעמים מחילה בשמו ובשם הקהילה.

ואחרי סתימת הגולל נושא הוא את עיניו השמימה וקובל:

– בכזה פגעה מידת־דינו של קודשא־בריך־הוא?!

בשבת־תשובה באים גויים לטאראסובקה ועושים הרג ביהודים מצהרים ועד בוקר יום שני. שוב נשרף חלק מהעיר ובין הנפצעים נמצא גם הרב הזקן, אשר ברח מביתו הבוער; הרוצחים רדפו אחריו והכוּהוּ מכות נמרצות. בבוקר, אחרי הפרעות, מצאו אותו שוכב ברחוב ומיהרו והכניסוהו לאיזה בית.

– הבית יהודים הוא זה? – שאל, כשהשכיבו אותו במיטה, והוא נאנח ממכאוביו העצוּמים.

– יהודים אנו! – השיבה בעלת־הבית המעוּברת, שפניה סמל הפלצות.

– כאן הכל בכשרוּת? – הוסיף הרב ושאל לאחר שעה קלה, כשבעלת־הבית הפצירה בו לאכול.

– כשר! כשר! – מרגיעה אותו האשה – כלוּם לא הכרתני, רבי? אני בת השמש, זו שבעלה נהרג עוד בזמן החורבן הראשון…

– רבי, – הוסיפה – רבי, אני בצרה גדולה. קרבוּ ימי ללדת וחמשה ילדים קטנים על צוארי, אני המפרנסת, אני הכל… ועוד קרני אָסון… אתמול נרצחה אחותי אשת המלמד… היום הביאוּה לקבר קדושים ואני אבלה…

– המקום ינחמךְ! – מסנן הרב מבין שיניו ושפתיו רועדות.

– אני אבלה – בוכה כבר האשה, – חייבת אני לשבת “שבעה” – ועל מי אטוש את פעוטותי?…

– אַת פטורה מ“שבעה”! – מתיר לה הרב.

לעת ערב תוקפת אותו קדחת והוא מוסר למבקריו, שגדולה זכותו של ר' אריה, שהכריזו עליו מיתה מן השמים, מזכותו הוא, שהוּכה בידי “טרפנים”, מכה שימות בה. ועוד מוסיף הוא, שבבחינה ידועה, כשם שפינחס בן אלעזר הכהן קינא קנאת אלהי ישראל, כך נתמלא ר' אריה אהבה לקהילות ישראל. והוא מסיים בהתעוררות, שבמידה זו שהרב מאַפּטה, בעל־המחבר “אוהב־ישראל”, היה נוהג להתפאר באהבתו לישראל, בה במידה היה יכול גם ר' אריה להתפאר! – אחר כך הוא משתקע בשינה ומתחיל להזות. צועק הוא מפני מה הקהל אינו מניח לר' אריה לילך לאוּמאן לקבר, מנעים קולו ומספר ברחשי־קודש, שנשמה זכה תועה בדרך העולה מבית־המדרש לבית־הקברות – נשמת החזן ר' אריה. כזוהר הרקיע מזהירה היא, והיא מתדפקת על בתי ההרוגים הקדושים, – בודקת היא בודאי את היוצאים לאויר־העולם ל“התעבר” באחד מהם. שמא היא שורש נשמתו של עקיבא בן יוסף? או גלגול נשמתו של נחמן נכד הבעש"ט? – –

בבוקר חוּמו יורד ודעתו מתישבת עליו, אלא שכוחו פוחת והולך ופניו משתנים, ורואים שמתקרב קצו. בעלת־הבית פורשת לקרן זוית ובוכה במסתרים. מחשבה עולה על לבה לקחת עצה מפי הרב בטרם ילך ואיננו. יגיד, מה לה לעשות עכשיו? הרבה יהודים בורחים מן המקום, הרבה באים בדברים עם הגויים שיחביאום בעת־צרה; דבר ידוע, גברים הם ויודעים לכלכל ענין. והיא, האלמנה, לאָן תברח, למי תפנה וממי תיושע?

“וכי עכשיו לה זמן ללדת?” – מנקרת במוחה המחשבה. ובכיה מחניק אותה, אבל בגשתה למיטת הרב היא מפליטה רק את שתי המלים:

– רבי, ברכני!

הרב מזדעזע ולוטש את עיניו?

– מי יברכךְ, אני? במה אברכך? –

אחר־כך הוא הופך את פניו אל הקיר ומשם נשמע מתוך בקשה וערעור כאחד:

– רבונו דעלמא כולא, הלפניך אברכנה?!

שעת הגסיסה באה. הרב שוכב פרקדן על מיטתו, נשימתו כבדה ועיניו עצוּמות וממצמצות לסירוגין. מפני כבוד הרב נשארו אתו בחדר מנין יהודים, וכולם עומדים על רגליהם ומקשיבים, מביטים ונאנחים. את בעלת־הבית הרחיקו לחדר השני, ומשם, בעד הדלת הפתוּחה לשליש, מכניסה היא את ראש לחדר הרב. פניה נוראים, נערמו כנֹד נוזלים, והדמעות קפאו. באויר מורגשת מעין לחיצה של יד גדולה ואפלה. רמש זוחל על גבי קרקע ונשמע קול זחילתו… הרב ניעור, פוקח את עיניו ורומז, שיתנו לו מעט מים לנטילת ידים. האשה המעוּברת מזדרזת ומביאה מים, והרב מטביל את אצבעותיו, לוחש ומביט בפני האשה. אחר כך מעביר הוא את עיניו אל הנאספים ואומר:

– הנה האשה הרה, וכשתלד בן – גוזרני, שיקרא שמו בישראל אריה. ויהי רצון שתתעבר בבנה הנולד נשמת החזן אריה מטאראסובקה, זכוּתו יגן עלינו!