א    🔗

השמו את נויהם ושרפו את חנויותיהם, ורק בית־מדרשם לא נחרב ונשאר להם לפליטה. בצל קורתו חוסים שרידיהם שלאחר החורבן והפיזור, יומם ולילה מבלים בו אנשיהם, נשיהם וטפם. בנטות היום מתפללים ערבית ועד חצות הלילה ערים ומספרים לאור העששית, הדולקת על ה“עמוּד” כנר־התמיד. הספסלים נגזלו מבית־המדרש וכל אחד מטוּלטל על תרמיליו ומוסר זכרונות על הפרעות, אשר עברו עליהם. בבוקר משכימים לתפילה בציבור ובימי־הקריאה קוראים בתורה – הארון עם ה“טהרות” ניצלו מידי הפורעים. כשמוציאים מארון־הקודש ספר לקריאה ונושאים אותו לשולחן – הכל מביטים באשר נשאר להם. בין שרידיהם מכל המעמדות, החל מראובן הסיטוֹן, שהיה הגביר בעיירתם, וחנינא הלמדן, המלוה־ברבית, וכלה בסבּלם ובשוּליוֹת האומנים. השוחט הצעיר נהרג, זכר קדוש לברכה. והזקן, יבּדל לחיים ארוּכּים, – שוכן הוא בתוך השארית. בתוך השארית גם אלקנה הסנדלר עז־הפנים ו“כף־מבשלים” בעסקי־קהל, הכל יכול ובגערתו מוריד ומעלה גבאים. משלושת מלמדי העיירה אחד נהרג, השני ברח, והשלישי, המכוּנה “מלמד־הגמרא” – תוֹפס מקום חשוּב בין השרידים. הוא נשאר עם ארבע מהדוּרוֹת חוּמשיו ומשניותיו ושוּב אינו מצפּינם כדרכו קודם, אלא מזכה בהם רבים.

נקיים יצאו כולם מנכסיהם. מה שהותירו הפורעים אכלה האש ועל מה שפסחה האש עברו הגויים המלקטים. הצילו רק אותו מעט מחפציהם, אשר הטמינו בקרקע והמכוּנס עכשיו בתרמיליהם בפינות בית־המדרש. גדול מחסורם בבגדים, נשארו רק בלבוש לעורם, בו עברו באש ובמים ובכל רפש. צורת־בגדים אחת לכולם וגם מראה פניהם אחד הוא, ובלב כולם מעין תשוקה להידמות זה לזה. מכוּלם נגזל כל רכוּשם, אך משהו יסודי, אשר בנפשם פנימה, נשאר אצל כוּלם במידה שוה. כוּלם שוים, אין חשוּבים ואין בלתי־חשובים, אוכלים וישנים יחד, בעלי־הבתים ומשרתיהם סרוחים יחד על הקרקע. כולם דלים וערוּמים למחצה ולא יתבוששוּ, מחייכים ומתלוצצים: יהודים כלעוּמת שהיו כן יוֹסיפוּ להיות! – המלמד, כחוֹזר בתשובה, נותן את חוּמשיו ומשניותיו ללמוד בהם – רבותי, בּבקשה ליטוֹל, אדרבה! – ראובן הסיטוֹן מכבד את קרקע בית־המדרש, וכשהבלן, המתבטל מפני בעל־ביתו הקודם, רוצה להחליפהו – דוחה אותו בהחלט. חנינא הלמדן מזמין לו לחבר את אלקנה הסנדלר ושניהם הולכים יחד לשוּק לקנות עצים לצרכי הציבור. השוחט הזקן, המדבר תמיד במשלות ובדברי חכמים, בראותו זוּג זה משׂיח לו כמקבּל נחת:

– אם הם נעשו “חברים”, על אחת כמה וכמה אנחנו. בידוע, עוד מקדמת דנא חברים כל ישראל!

תמוּ שני שבועות האֵבל הראשונים ופוחתים והולכים סיפורי הזכרונות והרשמים על הפרעות לאור העששית אשר על גבי ה“עמוּד”. שלטון ה“מועצות” קנה לו מקום קבוע. עובר הפחד, ואצל היהודים – שאלת הפרנסה ניעורה בכל תקפּה. נמלכים הם לשלוח שני צירים לקיוב להשתדל בדבר עזרה ולהיועץ על גורלם עם ראשי הקהילה היהודית. מסילת־הברזל לשם – חציה נהרסה וצריך לנסוע יומים בסוסים עד שדה־לבן ורק משם ברכבת. מכיון שעדיין הדרכים בחזקת סכנה ליהודים, הם מחליטים לשלוח צירים צעירים, שיעברו כ“חברים” סתם ולא יעוררו תשוּמת־לב בדרך. בוחרים בשנים ומזהירים אותם, כי ראשית דבר יקחו עצה מפי מנהיגי הקהילה, אשר כבני־כרך יודעים ומבינים יותר מהם, מה להם, לנגועי־הפרעות, לעשות עכשיו. שנית, וזה עיקר גדול, כי יאספו מעט בגדים ישנים, וביחוד בשביל נשים, שאין להן מה ללבוש. ושלישית, וזה עיקר לכל העיקרים, יבקשו מן המנהיגים להשתדל לטובתם לתת להם דרך לצאת מן המקום.

– כי יתנוּ לפנינו דרך! – צועקים היהודים פה אחד.

מחכּים היהודים, כי שליחיהם ישוּבוּ בעוד שבועים, והנה ביום הרביעי לצאתם יורדים הם מעל קרוֹן, ידיהם ריקות ומודיעים, שלא הגיעו למחוז חפצם, אלא ניכר בפניהם, שכאילו מצאו איזה סיפוּק. מספרים, כי משדה־לבן לא היתה להם כל אפשרוּת לעבור הלאה מפני קלקול הדרך והחורבן השולט באותם המקומות. גם בדרך עד שדה־לבן נחרבו העיירות עד היסוד, נהרסו הבתים וגם בתי־המדרשות נהרסו. בעיירה פלונית כמאתים יהודים הסתתרו בבית־המדרש והפורעים הציתוהו ונשרפו היהודים בתוך המקום הקדוש… – אוי ואבוי! – קוראים השומעים ופניהם מפיקות התבטלוּת מפני צרות אחיהם הגדולות מצרותיהם.

– היו פרעות בשדה־לבן וגם בקיוב… – מוסיפים השליחים להודיע. – בפאסטוֹב נרצחו אלף יהודים… טֵיטֵיוֹב נשחטה… זלאטופּול נשרפה… בהרבה ערים הרגו גריגורייב וחילוֹ המוני יהודים רק זכרים…

– כפרעה, שלא גזר אלא על הזכרים – מעיר המלמד באנחה ממושכה – מה אנו וצרתנו בערך לצרות ישראל שבכל אתר ואתר!

– לא פרעו רק בברדיטשוב… – מכניסים השליחים קו־נחמה בידיעותיהם המחרידות. – אוכלוסי היהודים בעצמם לא נתנו לפורעים להיכנס…

– ברדיטשוב… מילתא זוטרתא! – מדובב השוחט הזקן ופניו מזהירים – זכותו של רב לוי־יצחק, זכר צדיק וקדוש לברכה! – בתי־המדרשות העתיקים… מוסיפים השליחים לספר נוראות, והשוחט הזקן קור אחזהו והוא גוחן לקיר־התנור הפושר.

– קצת קר הקיר… – מעיר הוא בחיוך של יאוש – לידיעות על צרות ישראל השפעה של קרירוּת, רחמנא ליצלן!

השליחים כבר נשתתקו והשומעים עוד חוקרים ודורשים מפיהם ועל פניהם רושם, שצרת הרבים מפחיתה את צרתם. קר לו לשוחט הזקן, אשר ידיו משולבות לגבי הקיר שנתקרר והוא ממציא סגולה להתחמם בה – פותח בקול ב“אשרי האיש”, גומר בפסוק ראשון ב“תהילים” וממשיך בשני, והמלמד ועוד שני זקנים מצטרפים אליו. נגררים אחריהם עוד כמה יהודים וראובן הסיטוֹן רוכס קאַפּוֹטתו כמזמין את עצמו לאותו דבר. ארבעה נערים תופשים סידור אחד, שנים מהם מדפדפים בו, וכשמוצאים – ארבעתם פוצחים בניגון הידוע. על גבּם עומד אלקנה הסנדלר וכחוטף ומצעק את הפסוּקים מתוך הסידור ממעל לראשי הנערים. חנינא הלמדן מגחך לתוך זקנו כמקשה על אמירת התהילים שאיננה בשעתה, ובינתים גם שפתיו מתחילות לוחשות. הנשים מתבדלות מן הגברים ועומדות להן מן הצד ועל פניהן יראת השמים וגם תמהון.

– אילו, לכל הפחות, היו מביאים מעט שמלות… – מתלחשות הן. נעלים – מילא, הקיץ קרוב לבוא, אבל שמלות…

– גם אנחנו מבינות, – מצטדקות כמה מן הנשים – כי לא אלמן ישראל ממחוסרות שמלות שכמותנו…

בערב שוב דולקת העששית על גבי ה“עמוּד” וכל אחד חרד לדעת מפי השליחים על פרטי החורבנות בערי ישראל. לא הביאו שליחיהם בגדים ללבוש ועצה לחלצם ממצבם הקשה, לא מצאו דרך לצאת, אך בסיפוריהם הנוראים הקלוּ במשהו לחץ נפשם.

 

ב    🔗

ממחרת היום לאחר שובם של השליחים – החיים בבית־המדרש נמשכים בצורתם הקבועה. גברים משוטטים בחצר ונשים טרודות בשלהן. המלמד מושיב ילדים לפני השולחן ומלמדם תפילה. מקצת מבעלי־המלאכה עסוקים במלאכה והנשארים יוצאים לשוּק להיפגש עם גויים ולקבל מהם עבודה. לשם יוצאים גם תגרנים, מעיפים עין לכל קרון עובר ומטים אוזן לכל שיחת גוי. כבר שלשה שבועות לאחר הפרעות והשלטון הקיים התחיל להתיר כינוס ירידים ומחרתים יהא יום היריד הראשון. עוד מוסיפים היהודים לשוטט על גלי חורבותיהם ומחטטים בהם. זקנים, נערים ונשים כמלקטי עצמות וסמרטוּטים מחפשים וכונסים מכל הבא לידם. נער אחד רץ לקראת אביו ומבשרהו, כי מצא סכין, אשר נציבו נשרף ולהבו שלם, – כלום אי־אפשר לחתוך בסכין זו? אשה זכתה במציאה יותר גדולה, בכף כסף שנהפכה על־ידי האש לחתיכה מוצקה – הכף נתקלקלה, אבל מחיר כסף לה! מתחת מפולת רפת זוחל יהודי, בידו זוג מגפים ופניו מאירים וקודרים חליפות. בצער גדול מראה הוא לכל האנשים, כי מגף אחד שלם והשני, בן זוּגו, נשרף כולו.

– הרי אפשר היה שיקרה כך – טוען היהודי בעגמת־נפש תמימה – כי גם המגף בן־הזוּג לא ישרף!

שעה של סעודת־צהרים וכנופיות־כנופיות מתכנסים יהודים ונוטלים ידיהם ויושבים לסעוד. משגיחים הם מן החלונות בשני יהודים זרים שנכנסו לחצר, אחד למעלה מחמישים והשני בחוּר צעיר. שניהם לבושים קרעים ונעלים בלות ברגליהם ועל פניהם טבוע חותם חי של יהודים נגועי־פרעות. מכירים אותם: ברוך מכפר קראסני ובנו של מנשה, היהודי השני מאותו כפר. קוראים להם בעד החלון והם מתבוננים ונכנסים לבית־המדרש, אומרים “שלום” וניצבים להם בחשאי.

– שבוּ, יהודים… בבקשה להצטרף לסעודה… – מזמינים אותם הסועדים – למה לעמוד? לא שייך…

האורחים מודים. ברוך נאנח אנחה עמוּקה וצונח על ארגז, המופנה בשבילו והבחור מסרב לשבת ונשאר עומד בדרך־ארץ.

– גם אצלכם כבר עברה ה“לידה”… – קורא ראובן הסיטוֹן באנחה ובחיוּך מר – מ“לידה” זוֹ, במוקדם או במאוחר, אינם פטורים כל ישראל… ודוקא היו אומרים שגויי קראסני מחסידי אומות־העולם, בעצמכם הייתם אומרים, כי גוייכם טובים וישרים.

– טובים… ישרים… – רוטנים שני האורחים בקול חרישי.

ברוך מעביר את נשימתו הכבדה מעמל הדרך ואומר, שכך חשבו תמיד, אלא למעשה לא יצא כך. גם זו לטובה. כי השאירו בחיים את ארבע־עשרה הנפשות של שתי המשפחות היהודיות אשר בכפרם. כל יהודי קראסני ילידי המקום הם. הוא ואביו נולדו בקראסני, חנונים היו, מנשה – נפח הוא, האמינו הם שלא יגעו בהם לרעה. לפני שלשה שבועות, כשפרצו הפרעות בעיירה, גזלו מהם גויי המקום את פרותיהם ומכרוּן בפומבי. משום מה חשבו הוא ומנשה, כי בפרות הללו יצאו ידי חובת נגועי־פרעות ושוב לא יטפלו בהם. כאן בעיירה כבר קיים איזה שלטון וסדר, ואצלם בקראסני עוד השלטון בידי הפורעים המתחפשים ללא־פורעים. שלשום, ביום השבת, היתה חגיגה בבית הועד שלהם – השד יודע פשר חגיגתם! – ושתוּ לשכרה. עמדוּ וקראו: בכל מקום עומדים על היהודים לכלותם ולמה נשתנינו אנו אנשי קראסני מאחינו ולא עשינו שפטים ביהודינו? – בערב פרצו בהמון לביתו ולבית מנשה וצעקו והכו, שברו וקלקלוּ והתחילוּ לגזול. בעיקר חיפשו בגדים, וגם פשטו מעל האנשים וגזלו מחוּט ועד שרוֹך נעל. לקחו גם את הקמח והדוחן ושאר צרכי־אוכל והשאירו רק את הסלק ותפוחי־האדמה אשר במרתף. אז, כשגזלו מהם את פרותיהם, ריחמום ועזבו למנשה מבכירה בת שנתים וגם לו מבכירה כזו. עכשיו התחילו דנים בדבר אם לקחת מהם את שתי המבכירות והחליטו לבלי קחת אותן. השאירו לכל אחד מהם גם את סוסו, כדי שיוכלוּ לנסוע מהכפר – כך אמרו – ואוֹכל השאירו לסוס ואף למבכירה. באכזריוּת נוראה הכו את האנשים ודאגו להשאיר אוכל לבהמה – כך נוהגים גויים! מה שעשו הנבלים לנשים אין לספר, ובכלל אותה גזירה שנגזרה על בנות ישראל. בת־הזקונים של מנשה, בת ארבע־עשרה, אינה מפסיקה מלצעוק ומהתיפח: אמי, לא אשא את צערי ובשתי. המיתיני!

שוב מזמינים את האורחים לאכול ולאחר הפצרה חוזרת מפי רבים הם נטפלים אל הסועדים.

– גזילת היהודי – מספר ברוך בשעת הסעודה – נעשה אצלם טבע, והם כזוֹכים מן ההפקר. שכני, גוי הגוּן, מתיחס אלי בידידוּת ומיחה בפורעים כשפרצו לביתי; ואתמול נכנס אלי, בדק את עריבת־הקמח החדשה וגזלה לעיני… התנגדתי והתחננתי והוא לא השיב לי דבר והראה באצבעו על עריבת־הכביסה שכולה נסדקה, כאומר: זוֹ תישאר לך!

– ואצלנו – מוסיף הבחור – החליף שכננו את מושכות־העור החדשות שלנו במושכות־חבלים בלים שלו… הסיר גם את האופנים הקדמיים, החדשים, מעל קרוננו ונתן במקומם אפנים ישנים, אחוריים משלו.

לאחר ברכת־המזון קם ברוך ממקומו ומודה לבעלי־הסעודה, משתעל ומדבר רכות:

– די סיפרנו גם סעדנו, ועכשיו בבקשה גדולה לשמוע לשם מה באנו אליכם… באנו לקחת עצה מפיכם… אתם יהודי עיירה יודעים ומבינים יותר, ואנו הכפריים – מה נדע? עוּצוּ עצה, יהודים־ידידים, לאן נשׂים את פנינו, לאן נפלס לנו דרך?

– אל תזוזו ממקומכם! – צועק חנינא הלמדן – גורו לכם בבתיכם וככל ישראל בטחו בה' כי יעבור זעם.

– הנשאר בקראסני? – משתומם ברוך ומוחה – נשבעו נשינו, כי לשפחות תימכרנה ולא תישארנה בכפר… אם נדע אפילו, כי נמות ברעב… והרי אתמול הודיע לנו ועד כפרנו, שאיננו נוטל שום אחריות על עצמו ועלינו לעזוב את הכפר.

ברוך והבחור מוציאים ומראים שתי פתקאות מועד הכפר, הנותנות לשתי המשפחות רשות־העברה לעיר־המחוז והאוסרות להחרים מהם את בהמתן וקרונותיהם.

– הרי מגרשים אותנו… – קורא ברוך מתוך ערעור והתחננות כאחד – אנחנו אפילו יודעים כבר מי ומי מתכונים להיכנס לבתינו ולהיות היורשים שלנו… לירשנו חיים… אני ומנשה – מוסיף הוא מתוך יאוש ואיזו התעקשות – נאסור את סוסינו ונקח את נשינו ילדינוּ ומעט “דלוּתנו” ונסע… נסע לאשר הדרך תוליכנו… נסע לעיר־המחוז…

– גם העיר נחרבה והיהודים ברחו ממנה, – משיב מישהו מתוך הציבור.

– אתם תבואו לגוּר אתנו! תשבו בתוכנו…

– בואוּ אלינו! יחד נגורה! – מרחפות קריאות הולכות ורבות.

רעש ודברים. בני המקום מוכיחים אלו לאלו, שמן הנמנע להניח ליהודים להישאר עכשיו בין הגויים. פה אחד הם מאיצים בשני אורחים לבוא מחר עם משפחותיהם ולחיות אתם. כלום צר המקום בבית המדרש מהכילם? שני האורחים נרעשים ומודים. בתחילה הם משתמטים באמתלה שיגרמו טרחה מיותרה למכניסי־האורחים, אבל לאט־לאט מסכימים לדבר. סוף־סוף לא יצטרכו לעזרתם: יש להם מעט כסף ומעט סלק ותפוחי־אדמה… לכל אחד מהם הרי יש סוס, יובילו משא ויעבירו נוסעים ויתעסקו בכל עבודה. מבכירתו של מנשה צריכה להמליט תיכף לאחר פסח, וגם מבכירתו של ברוך קרובה להמליט…

– תבואו מחר, למען־השם! – מזהירים היהודים את שני האורחים בהיפרדם מעמם בתודה ובצאתם לדרכם.

מאמצע החצר שב ברוך לבדו על עקבותיו, נכנס לבית־המדרש ופונה לנשים:

– אצל נשינו, במחילה מכבודכן, אין מה ללבוש ממש, ואוּלי אפשר הדבר, כי תתנוּ בשבילן שלש שמלות, לכל הפחות שתשאילוּן עד אשר תבואנה הנה…

הבקשה מפתיעה את הנשים ופניהן מביעות: כלום הן, אשר אין שמלה לבשרן, תתננה שמלות או תשאלנה? – ואולם הן מתלחשות ומתיעצות, אומרות לברוך לחכות ולאחר שעה קלה מוסרות לידו שתי שמלות תחתוניות וחזיה בלי שרווּלים. אשה אחת מתחטאת ונותנת שמלה שנעשתה מצפית־כסת ושטרם נגמרה בתפירתה ואומרת, שבת־מנשה התופרת בעצמה תגמור להכשירה. ברוך מודה וצורר את השמלות ומפקפק במקצת אם לקחת את החזיה והשמלה התפורה למחצה, אבל הנשים משדלות אותו, שהכל, הכל יצלח.

– בוֹאוּ כולכם מחר, נחכה לכם, בוֹאוּ! – מלוים קולות רבים את שני האורחים, היוצאים מן החצר.

 

ג    🔗

בבוקר, כשגומרים להתפלל בציבור, משוחחים הכל על יהודי קראסני, שמחכים לבואם לשעת הצהרים. אלקנה הסנדלר מעיר, כי מעלה גדולה היא, שיבואו היום ולא מחר כשהדרכים ימלאו גויים הנוסעים אל היריד. השוחט הזקן מדבר בהתנוצצות עינים על הכתוב “וחי אחיך עמך” ועל מאמרי חז"ל בדבר מצות הכנסת־אורחים. חנינא הלמדן אומר, כי הקראסנאים היו תמיד באים לכאן לימים־הנוראים, ועכשיו נהפכו עליהם הימים שלאחר פורים לנוראים. ראובן הסיטוֹן מוסיף, שגדולים יסוּרי הקראסנאים מיסוריהם: הם לכל־הפחות עברו לגוּר בבית־מדרשם, ואילוּ בני קראסנה גורשו ולעיניהם זרים באים לנחלותיהם.

קבלת פני האורחים דוחה את כל עניניהם וכולם הוגים רק בה. מתפנה מקום באחת מפינות בית־המדרש לאנשים וכן גם לנשיהם ב“עזרת הנשים”. הנשים משיחות, שצריך להכין סעודה לאורחים, מחר – ידאג אלהים למחר ויאכלו מה שיאכלו, אבל היום צריך להכניסם כאורחים ולכבדם בסעודה. אלוּ לאלוּ מתאמצים היהודים להוכיח, שהקראסנאים לא יפלו עליהם למשא ובנפשם יביאו את לחמם. בימי כינוס הירידים בתוך הכלל ימצאו במה להתעסק ובשאר הימים – לא יטשם הנותן לחם לכל בשר. הרי יש להם סוּסים ויקחו מהם את סוסיהם להביא עצים ולשאר צרכים וישלמו להם. וראו קצת מזלם: לא נחרבה אוּרותו של ליב העגלון, הגובלת עם חצר בית־המדרש. לליב העגלון עצמו נשאר סוס והוא מביע תקותו לעשות עם ברוך ומנשה עסק של שוּתפוּת.

– שותפים או לא שותפים, ובלבד שלא יאבדו בין גויי קראסני! – מביעים הכל רעיון אחד.

מגיעה שעת הצהרים והקראסנאים טרם הגיעו. עוברת עוד שעה ארוכה ואינם. מתחילים חוששים שמא היו מעצורים במקום, או שמא קרם אסון בדרך. מישהו מוסר ממקור נאמן, כי באותה חורשה בדרך מקראסני עדיין אורבים פורעים ליהודים עוברי־דרכים. עולים אל הגג להשקיף על הדרך ויוצאים לשוּק בתקוה למצוא גוי מקראסני. דאגה על שפתי רבים, שמא הקראסנאים דחו את נסיעתם למחר – והרי ביום היריד המוני גויים יפשטו בדרכים. אלו את אלו מאשימים שלא הזהירו את ברוך ובן־מנשה לבוא היום או מחרתים, ובכל אופן לא מחר…

– אוי, שוטים שבעולם! – מנחמם חנינא הלמדן – כסבורים אתם, שפלוני ואלמוני מהיהודים אינם מלוּמדי זהירות כמותכם?

שעה שלישית אחר הצהרים ועוד אין שום ידיעה על הקראסנאים, וגם חנינא הלמדן כבר בין הדואגים. נמלכים בדבר, אם להודיע לשלטון, או לשלוח לקראסני גוי עם פתקה לחקור פשר הענין. עודם מדברים ומצטערים והנה בא הבחור, בנו של מנשה – הקדים להגיע בעגלה ארעית שעברה בדרך – ומוסר את פרטי המצב. היתה סיבה ונתעכבו: פעמים נעכבו, ועכשיו כבר קרונותיהם קרובים לכאן ומתנהלים לאטם מאחורי ההר…

– מהי הסיבה? מי עיכב? – שואלים הכל בבת־אחת.

הבחוּר מבאר, שסוסו של ברוך נכשל בדרך, סוסו – פגר הוא, וגם ארבעת הגלגלים האחוריים בקרונו של אביו גרמו להם בדרך צרות. אבל עיקר העיכוב לא היה בכך… בבוקר השכימו אביו וברוך והטעינו את קרונותיהם בפרי־האדמה וגם בשארית חפציהם וכל אחד קשר לקרונו את מבכירתו. כשיצאו מהכפר הגיעוּם שני בני טירנטי, רוצחים ידועים, חמדוּ הם את מבכירותיהם היפות ובאו לקנותן, כביכול. אביו וברוך הרימו קול צעקה, והגויים שבאו לקראתם עמדו על צדם והרוצחים הרפו מהם ושבוּ אל הכפר.

לאחר חצי שעה, כשהגיעו לחורשה, שוב השיגוּם הרוצחים וכבר היו מזוינים וציווּ במפגיע לתת להם את שתי המבכירות. אביו וברוך התחילו לטעון ולהתחנן, הנשים פרצו ביללה גדולה, והזקנה, אמו של ברוך, התעלפה…

– וסופו של דבר? – מפסיקים השומעים את המספר בקוצר־רוּח.

– הסוף היה רע, – מסיים הבחוּר התּם – שתי המבכירות נגזלו מידינו ושוב עברנו את הדרך בשלום…

לחצר בית־המדרש נכנסים שני הקרונות הטעונים שקים ועליהם מגובבים חביות ועריבות, כלובים וכלי־בית שבוּרים. על קרונו של ברוך מלמעלה יושבת אמו, זקנה כבת שמונים, ויתר האנשים הולכים ברגל. ברוך והבחור, בנו של מנשה, הרגילים כבר עם יהודי המקום, מספרים להם ושואלים מפיהם ליד איזה פתח להתעכב: מנשה נשאר עומד אצל סוסו ועל פניו רושם, כאילו הכל מסתכלים בארבעת הגלגלים האחוריים שבקרונו. אשתו ואשת ברוך, בידיהן קדרוֹת, מחבות ותרנגולות ובתו התופרת אוחזת בנפות ובמנורה והיא לבושה בשמלה שנתפרה מצפית־הכסת. בתו הקטנה של מנשה ידיה ריקות והיא כנדהמה, ועליה אותה החזיה אשר נשלחה וחוברו לה שרווּלים.

– כצרה נוספנו על צרתכם… – מצטדק זקן־החבורה לפני קהל מכניסי האורחים.

– המעט לכם צרות משלכם?… – מוסיפה אשת ברוך הפיקחית.

– למה דיבוּרים כאלה? – ניעור סער של מחאה מפי השומעים. – מה שייך – כולנו יהודים…

– אל תהיו כזרים והיוּ כמו בביתכם! – גוזר אלקנה הסנדלר וראשון הוא מתחיל לפרוק כלי־בית שבורים.

ראובן הסיטוֹן ועוד שנים מורידים את הזקנה מעל מרומי הקרון ומוליכים אותה לבית־המדרש. נשים מקומיות סובבות את נשיהם של ברוך ומנשה ומשחררות את ידיהן מהקדרוֹת, המחבות והתרנגולות. בת מנשה התופרת מסרבת בכל תוקף להטריח את ידי אחרים ומוסיפה להחזיק בנפות ובמנורה.

– בבקשה להיכנס… – מזמינות הנשים המקומיות את הזרות. – אין בדבר מן הבושה… גם אנחנו בכך… כולנו גוֹלים ומטולטלים…

עוד לא גמרו להוריד את החפצים מעל הקרונות ובבית־המדרש כבר עורכים שולחן לאורחים. ראובן הסיטוֹן, המלמד וחנינא הלמדן מתעסקים במצות כיבוּד אורחים ומביאים כלי־אוכל ומים לנטילת־ידים לסעודה.

– אתם כולכם טורחים בשבילנו… – מערערת אשת ברוך מתוך התחטאוּת בתחנונים – הרי אנחנו לא אורחים…

– יהודים כשבאים מדרך – מבאר חנינא הלמדן – ובפרט ממקום צרה, מן הראוי והחובה לתת להם לאכול!

– אבל אנחנו לא רעבים – מתעקשת אשת ברוך – אכלנו בדרך…

– נניח שלא אכלתם! – קורא אלקנה הסנדלר – שבוּ תיכף לשולחן בלי סירובים ותירוצים! – מוסיף הוא בקול גזירה ורומז לברוך ולבנו של מנשה שיהיו המתחילים.

שני האחרונים נפתּים לדבר ועוזרים לשדל את בני משפחותיהם וכולם יחד יושבים אל השולחן. הנשים כמעט אינן אוכלות כלום והן חונקות ובולעות בגניבה את דמעותיהן. בגמר הסעודה ניעור השוחט הזקן ומשמיע: סמוך לשקיעה והגיעה השעה להתפלל מנחה.

הגברים מזדרזים וקמים, משתעלים ומתרכסים ונטפלים לבני המקום, המזמינים את עצמם לתפילה. כאן, במקום שמתכוננים להתפלל, מכירים הם באיזו תפיסת ערך שיש גם להם. בהארת פנים מודיע ברוך, כי היום הוא בעל “יאָהרצייט” ויד ההשגחה בדבר, שיאמר “קדיש”. מכל עברים מזמינים את בעל ה“יאָהרצייט”, כי יעבור לפני ה“עמוּד” להתפלל מנחה. ברוך מתבלבל קצת כדרך הכפריים, בהצטרכם להתפלל לפני הציבור, אבל מיד הוא מתאושש וניגש ל“עמוד” ומתחיל בקול נמוך ב“קטורת”. זמזום ונוסח של תפילת ימות־החול ומשהו מהחידוש בהם: גדל ה“מנין”, יותר כוחות ואף הכרה בדבר הטוב שנעשה.

המתפללים משתתקים לתפילת “שמונה־עשרה”, והנשים שפרשו להן ל“עזרת הנשים” משוחחות בחשאי. עדיין הנשים הכפריות אינן נפרדות זוֹ מזוֹ, מרגישות הן את עצמן כמיותרות וזרות – ושותקות.

– עליכן להיות כמו בבתיכן… – מעודדות אותן הנשים המקומיות – גם אנחנו לא בבתינו…

נגמרה התפילה, והקראסנאים רפתה רוחם, נפרדים להם ויושבים עצובים והשוחט הזקן פונה אליהם וגוער בהם בחיבה:

– רק לא להתנכר ולהתבודד ולהיות בעצבוּת, רחמנא ליצלן! כולנו שוּדדנו… כולנו נפזרנו… ובצרת הרבים נתנחם!

יותר צר נעשה המקום בבית־המדרש, נוספוּ בו ארבעה־עשר יהודים עם תרמילים בלים, עם דאגות ואנחות. עוד ארבעה־עשר פיוֹת ינקרוּ בקערות הדלוּת, אבל בלב מכניסי־האורחים עלה איזה אור.