– א –    🔗

התנגשו ונרתעו קרונות הרכבת מתוך דחיפה. הקטר, שהיה זוחל וגונח כל אותו השחר בין רכסי ההרים ופולט מתוך חזהו הענקי קטעי נשימה רסוקה, נהם קצובות ופרץ אל המרחב בשריקות צהלה. סלעי-האימה החשופים והקודרים הסתובבו במעגל ונסוגו אחור, עמודי-העשן העבים, שהתעקלו בין פרציהם נילאים למצוא מוצא – כבר תימרו להם ברווחה, התנשאו והתאבכו, ריחפו וְהֵצלוּ על שדמוֹת הקמה הרעננה, פשטו על פני הבקעה, ונמוגו בין קרעי הערפילים החוורוורים מעל לצמרות העצם הירוקים, המנמנמים עוד בְּאוֹפק המישור ההוזה.

הונפו התריסים באחד הקרונות וריבּוּעֵי-זוהר של חמה פיזזו על שׂקים בעלי ציציות ארוכות ואדומות, ועל עבּאיוֹת שחורות, שכנפותיהן תחובות בשרווליהן, התיישרו הגוויוֹת המכווצות מתוך צינה ושינה, מתחו את איבריהן המרושלים, הלֵאים מחמת דיכדוך הנסיעה, פקחו עיניים אדמדמות לתוך החלל, שכבר התחיל להיות הוֹמֶה, נפגעו באלומות האורה ועצמוּן שוב בחרדה. נשבה רוח-בוקר קלה, צוננת ומרגַעת, ושוּלי כאפיות-משי התנפנפו, כתומות ומבריקות, ונחשפו עורפּים של אנשי-הרים, רחבים ושזופים וקמוטי-יגיעה. הבהיקו מצנפות חַג’ים לבנות, גדולות ועגולות, ולַפוֹת שטוחות וצרות, מעשה-ריקמה, של סוחרים עירונים, שישבו ורגליהם פשוקות לרווחה, כּרֵסָם העגולה בולטת בחשיבות, כיסי טוּמבּק רקומי-זהב ומלקחֵי-כסף קטנים מציצים מחֵיקם, שרשרות-זהב כבדות תלויות באבנטיהם הרחבים, ומחרוזות-צדף, שכל הגונים חוברו בהן, מתגלגלות בשלווה ונחת בין אצבעותיהם. הם הביטו בליגלוג של שמחה לאֵיד אל אותו השֵׁיךְ הצנום, שכל הלילה הדיר שינה מעיניו באנחותיו וכעכועיו וקריאותיו המטורפות, ביחדוֹ את “אללה ומוחמד שליחו”, ונרדם דווקא עם עלות השחר בשעת “צְלוֹתַת היִחוּד”. הלה היה מכונס בתוך עצמו כצב בשריונו, גבוֹ כפוף כקשת, ראשו נשען על חזהו שקוע בין כתפיו המחודדות, זנב מצנפתו הירוקה שמוט ומדולדל על ידו החיוורת, שעורקיה הכחולים בלטו ונשקפו מתחת לעורה הזך.

הלץ שבחבורה העמיד פנים של חשיבות ויראת-שמיים, משכהוּ בשרוול-גלימתו הרחב וקרא:

– ריבוננו השֵׁיךְ!

השֵׁיךְ דובב מתוך שינה קטעי-מילים שאין להם שחר, וכל המסובים פערו פיהם בתרועת-גיל.

– ריבוננו השֵׁיךְ! מוּאַד’ני¹ דמשק כבר הכריזו על תפילת בין הערבּיים.

השֵׁיךְ התעורר, פניו הלבנים כסיד דָמוּ לפני תינוק חולה. הוא הביט סביב בתימהון וחרדה, ועיניו כאילו צפו עוד למרחקים בלתי-נודעים, שניגלו לפניו בחזיונות שנתו. בלי דבּר דבר הזדקף, אצבעותיו הדקות אחזו באין-אונים בצרצור-הנחושת שהיה מונח בין ארכּוּבוֹתיו, ובהתלבטו בפיק ברכיים בין רגלי היושבים, נגרר עד למרגלות אותו הזקן היהודי, היושב יחידי על הספסל שאצל הדלת. בריווח שבין הספסלים חלץ את נעליו, התרחץ והסתפג, פרש את גלימתו, ומצחו המיוזע התנגף בספסל הנרפש מתוך כריעה וסגידה לאלוהי-המאמינים.

אותו הזקן הישיש, שישב כקפוא על מקומו, מוקף סלים וחבילות ורק זקנו הלבן והפרוע רטט והתנודד מתוך שפתיים נעות בתפילה, הניד בכתפיו תנודת תלונה וזעף, בראותו את השֵׁיךְ נדחק ונכנס לתוך רשותו. הוא הפשיל את טליתו, שכיסתה את פניו, וניגלו שני ראשי תפילין המונחים על קרקפתו זה על גבי זה, מצחו הרחב והמשופע, שחריצים עמוקים חצוהו לאורכו ולרוחבו, התקמט וגבּוֹתיו העבותות התלכדו ברוגזה, בראותו את שלולית-המים שקווה השֵׁיךְ ברחיצתו, ואת קוויהָ הנוטים לעבר שׂקוֹ המונח תחת הספסל, הזדקר ממושבו וקרס על ברכיו וסחב והוציא את השק בכל מאמצי כוחו, הניפהו ובחנהו מכל עבריו, בדק את תפריו, ולא נתקררה דעתו עד שפינה גם לו מקום על ספסלו והעמידהוּ בְּנֵס לצידו.

תלה בו השֵׁיךְ עיניים מפיקות תוכחה אילמת ותחינה. נפגע הלז ממבטיו, וארשת-פניו הקשה התרככה במקצת. לבו היכּהוּ על הפריעוֹ אחד מחסידי אומות-העולם בעצם תפילת לחשוֹ, והתאמץ לתקן את אשר עיוות: הרים את רגליו הבצקות מטילטולי הדרכים וקיפלן תחתיו, שלח את ידו ונטל את סוֹככוֹ – סוכך-בד שחוּק ודהה, ששפּודי צלעותיו ביצבצו מבעד לאריגו – וסילק בו הצידה את נעליו המטולאות והמאובקות. ושוב הצטמצם בתפילתו. ואולם אותה הדאגה, שמילאה את כל נפשו מאז רדתו לביירות, ואותו הפחד הטמיר, שתקע את ציפורניו עמוק בלבו במידה שהתקרב אל מחוז-חפצו – חזרו וניעוֹרוּ והרעידוּ את לבו. עמדו לפניו כל אותם חזיונות-ההרס, שראו עיניו ברגע שדרכו רגליו על אדמת החוץ, נזכר בסיפורי הזוועה על דבר חללי-חרב ונפוחי-כפן, שקלטו אוזניו בכל מקום בואו, ובשרו נעשה חידודין חידודין. טליתו שמטה מעל ראשו תפיליו זָחוּ וירדו על פניו, והוא שקע כולו בהירהורים וחששות – אם ימצא את משפחתו בחיים אחרי פרידה ארוכה וממושכה כל כך. מרוב תוגה לא הרגיש בגלוֹש סידורו מעל ברכיו ובהתגלגלו על הריצפה; וכאשר השֵׁיךְ, שסיים את כריעותיו וישב לו על הספסל למולו, הרימהו ותחבהו לתוך ידו – התעורר כמתוך חלום קשה, נידנד את ראשו לצדדים מתוך החלטה עקשנית לנער את מחשבותיו המטרידות, הגיש את הסידור למוֹ פיו, נישקהו והניפהוּ למול מצחו. אנחת חרטה והקלה של “ירחם המרחם” פרצה מגרונו, והתחיל את ברכות היוצר מראש.

סח בדביקות את קוֹנוֹ, והנחמה והמרגוע שפעו אל חזהו. ומשעמד על הדבר, שתפילתו היתה שגורה היום על פיו ושצירופי כוונותיו עלו יפה לו – שקט לבו לחלוטין, נוכח בוודאות גמורה שיד השטן היתה כאן באמצע, הוא היה המסית והמדיח, שרקד לפניו באמצע ברכות ה’שמע', העלהו בחֶרמוֹ וטרף את תפילתו. מתוך סיפוק-נפש וזחיחות-דעת החליק את זקנו על שהצליח בעוד מועד לבטל את מזימותיו ולהכריעהו, בבטחון ובאמונה חלץ את תפיליו וכרכן בדמות כנפי-יונה, קיפל את טליתו והכניס את ציציותיה לתוכה, ומשכּילה גם את סדר המעמדות של אותו יום – פתח את תרמילו והוציא ממנו כיכר לחם גדולה, בצע ממנה פרוסה הגונה, לקט את הפירורים שנפלו על קַפְטָנוֹ תוך כדי בציעה והצניעם, נטל את ידיו דרך החלון והתקין את עצמו לסעוד את לבו.

שהה על יד החלון וסקר את סביבו. שטף הקטר במרוצה סוערת ונבלע כולו בין צמרות האילנות והשיחים המוריקים, שהסתבכו משני עברי המסילה והאהילוּ על הקרונות. ניצנצו נהרות זכים ששטפו משני העברים, ניגלו גדרות גנים ירוקות ושרויות בצֵל, שאלומות ארוכות של אֵזוב וסוּף מדולדלות על גביהן ומתנועעות אילך ואילך, מישחק לקילוחי המים המכים על קודקודן. שאף במלוא ריאתו את האוויר הרענן והרווה אדי מים, ואותו רגש הצהלה החם שליווהו בכל דרך חזירתו אל נווהו, מילא את קרביו והיכה בו גלים, התקווה שבה לצחק לפניו בהמון צבעיה, והוא התמכר כולו לאותם החזיונות והדמיונות, שטיפח וארג בצנעה שבע שנים תמימות תוך הירהורים שלפני השינה על משכבי ספסלים קשים ואיצטבות אבן בבתי-כנסיות והֶקְדֵשִׁים ולאורן של עששיות-תמיד עמומות ועשֵׁנוֹת. בלי משים ומתוך הרגל בלבד נתחבה ידו לתוך חיקו ומיששה ברוֹך את דינרי-הזהב התפורים באפודתו סביב חזהו ציבורים-ציבורים, עיניו הביטו בחיבה על השק הגדול ועל החבילות הרבות שמתחתיו, שבהן טמון כל עושרו אשר אסף במרחקים, ואחר הורמו כלפי מרום בתהילה והודאה לבורא, ישתבח ויתעלה שמו, על רוב טוב אשר גמלהו בחסדו. שנים רבות היה שרוי בצער ובדיכדוך, דופק על פתח נדיבים ואוכל נהמא דיכסופין (לחם-צער). אוגר ומכנס פרוטה לפרוטה וצובר על-יד כנמלה זו, גרעין אל גרעין, כדי למלא את הקן הריק. מכאן ואילך ילך קוממיות, לא יושחרו פניו ולא יצטרך שוב לבריות. בא הקץ לנדודיו. הגיעה השעה, שגם הוא, חכם צבי כוהן, יבוא אל המנוחה ואל הנחלה, יראה נחת מבנותיו, שזה כבר הגיעו לפירקן, ישיאן לאנשים מהוגנים, לזרעו של אהרון. משיתקן את פגם המשפחה הזה שהוציאו מגידרוֹ על-כורחו והמריצהוּ לכַתֵת את רגליו בארצות זרות ורחוקות בתוֹר שד"ר (= שליח-דרבנן, מקבץ נדבות.) לעצמו להכנסת כלות בוגרות – יתרחק מהבלי העולם ויעלה עם נוָות-ביתו לארץ הקודש הקרובה, לבלות בה את שארית ימיו עלי אדמות בתורה ועבודה.

נכמרו רחמיו על בנותיו ועל אשתו, שעוֹל פרנסתן נשאר מוטל על צווארה, ולבו המה וערג אליהן. הוא שיווה לפניו בדמיונו את פרטי שוּבוֹ אל נווהו: ג’מילה, בתו הבכירה, תצא לקראתו אל התחנה לקדם את פניו, והוא לא ייכנס לביתו פתאום, על-יד פתח המבוא יעמוד ויצפּה ויתן לה לעבור בראש לבשר את בואו. כשתגיע לאוזניו זעקת החדווה והצהלה, שתתפרץ מפי יתר בנותיו, יחיש את צעדיו ויתייצב עליהן. הן תעמודנה בתחילה כנדהמות בלי הניד יד ורגל; רוזה, הצעירה, תתנער ראשונה ממבוכתה, תשפיל את ריסיה הארוכים ותמהר לנשק את ידו ב“ברוך-הבא”, אחריה תצעד טירה, בידיים חרוצות תפרוק מעליו את משאו, כשהיא מקנחת את דמעותיה בקצה סינרה, תתאפק ותתאושש ותרוץ אל המטבח לבשל לו קפה ולמלא לו נרגילה כאשר אהבה נפשו. עוד קודם שהספיקו לנער את אבק רגליו – ישב וסליו וחבילותיו סביבו. בנותיו תקרוסנה על ברכיהן ותשבנה במעגל, ראשיהן נטויים לעברו, ונועם הגיל והנחת מתוח על פניהן. מתוך גמיעת הקפה ובעבוע הנרגילה יספר להן את כל “ההרפתקאות שעברו עליו” בנסיעתו, כשידיו מתירות את הצרורות והחבילות ומושיטות לתוך זרועותיהן הפרושות מגלומי הארג והבד האצורים בהם, אחד אחרי אחד. את שמלות-המשי ומטפחות-המשי – מתנת עשירי הוֹדוּ ליום כלולותיהן – יוציא להן באחרונה. למראיהן תפערנה את פיהן ותלטשנה את עיניהן, מלאות תימהון-פלא תמששנה בזהירות ובאצבעות רועדות מחמת ההתרגשות את המשי המרשרש, תקומנה ותמודנה ותיסובנה על עקבן. הוא יחייך לנגדן מתוך קורת-רוח, יחתוך לכל אחת את מנתה בהטלת גורל, שלא להטיל קנאה ומחלוקת ביניהן. בו ביום יתראה עם שארו, שבתו הבכירה מיועדת לו מכבר, ישליש את הנדוניה ויגביל את זמן החופה.

פתאום עזב חכם צבי כוהן את מקומו, כרך את לחמו בסודרו בלי לטעום ממנו, פסע אילך ואילך מתוך התעוררות נפשית וקוצר רוח, ונשאר עומד באמצע הקרון. פנה כלפי אחד הנוסעים בשאלה: “האם יש לו שעון? ומתי תגיע הרכבת לדמשק?” – לא חיכּה לתשובתו והסב פניו לעבר בן-לוויה אחר ויחקרהו, אם כבר עברו על פני ה“זבּדני”. שב על עקביו, כפף את שדרתו עד כדי פקיקת החוליות, ושירבב את חצי גופו בעד האשנב, כדי לבדוק את הסביבה ולתהות בעצמו על המרחק, המפרידו ממחוז תשוקתו.

קידמו את פניו שדות, עצים ושיחים, התרוממו והיו כה קרובים, וחזרו ושחו והתרחקו, טסו צפצפות ואגוזות ענפות, דליותיהן נגעו כמעט בפניו, ואוזניו קלטו רחש עליהן. ושנמלאו עיניו פיח ולא הבחינו כלום – התייאש מחפצו, וַיִפֵן כה וכה ולא ידע את נפשו. וישב על הספסל כבראשונה.

העיקה השתיקה על נשמתו, וארכו בעיניו הרגעים. מאפס מעש התבונן אל השֵׁיךְ היושב למולו, ובחנהו מכף רגלו עד קודקודו. הלה – כל אותה השעה שיעוּל קולני וסרבני הרקיד את כתפיו והפריח את כתמי האודם הדועך שבלחייו, לאחריו היה נושם קטועות, ונשען שוב מתוך תשישות כוח על אדן החלון, פוכר את אצבעות ידיו ונאנח אנחת לֵיאוּת והכנעה ומסירת-דין למרומים.

נגע מראהו ללבו של חכם צבי ונמלא עליו רחמים. תשוקה תקפתהוּ להיכנס אתו בשיחה, להשיא לו עצה הגונה, לסעדו ולשדלו ולהקל במשהו את יסוריו. התרומם ממושבוּ, שלף מתחתיו את אדרתו הישנה, גלמה והושיטה אל השֵׁיךְ, שירכין עליה את ראשו. תודתו של זה, הספוגה ידידות, הוסיפה לו אומץ, והוא זז ממקומו וישב בקצה הספסל, כדי להיות קרוב אליו ביותר. סח אתו ארוכות וקצרות, שאלהו לתכלית נסיעתו ולהיכן פניו מועדות. ומשבא עד חקר מחלתו – השתתף בצערו, ביטל במנוד-ראש את כל הרפואות שהשתמש בהן עד כה, ויעצהו לגמוע מדי בוקר בבוקר מֵי אתרוג שלוּק, ודווקא אליבא ריקניא. (= על לב ריק. ז"א: לפני האוכל.)

מכאן ואילך לא זזה ידו מתוך ידו. נתגלגלה השיחה ופתחו זה לזה את סגור לבם. שיחתו של השֵׁיךְ היתה איטית ורשלנית, רוות-נכאים וספוגת-תמרורים, ונפסקה לרגעים בשיעול צורב, יבש ועקשני. לעומתה – שיחתו של חכם צבי היתה שטופה ורהוטה, מתובלה בשיחות ופתגמים ואִמרֵי מוסר שונים. הרבה ממאורעות חייו בימים האחרונים היו שלובים בה, ורחבו דבריו ונסבו על עסקי משפחתו, הפליג בשבח יחוסו, ושפך בחיקו את תקוותיו וחלומותיו, כאילו היה זה מכרו מיודעו משכבר הימים.

צלל חכם צבי בנבכי זכרונותיו ולא השגיח בכל הנעשה סביבו. כל אותם החלומות שהגה בהם, התבררו והתחוורו וקיבלו צורה, והרי הם יוצאים דחופים ובהולים מפיו, פניו הפיקו צהלה ועיניו השׂבות חייכו, התרחבו ודלקו באש נעורים.

פתאום צללה באוזניו שריקה חדה וממושכה והפסיקה את ריקמת רעיונותיו. רעד עברהו ויקפוץ ממקומו בחרדה, הסתכל סביבו וראה, שכל הנוסעים עומדים הכן על רגליהם, חבילותיהם בידיהם, והם נדחקים בחיפזון ובמהומה לעבר הדלת. רגעים אחדים נשאר עומד ניבעת ותוֹהה, כמי שהעירוהוּ פתאום בעצם חלומו; ומשעמד על טעם הדבר – התחיל גם הוא להתכונן לירידה, בידיים רועדות אסף את מטלטליו, קשרם יחד ועמסם על גבו, נפרד בחיבה מן השֵׁיךְ והתערב בין היורדים.

 

– ב–    🔗

התרוצצו בתחנה וסמוך לה אנשים, נשים וילדים, סבלים ועגלונים, וגדול הלחץ ורבתה המהומה. אצו ורצו אילך ואילך אנשים טרודים ובהולים, שניפנו מעסקיהם, כדי לצאת לקראת קרוביהם, והרי הם תרים ומחפשים אחריהם, מצאום – נוֹפלים על צוואריהם, מתכנפים סביבם בהמולת גיל, מקיפים אותם בשאלות, חוטפים מידיהם את חפציהם ונוהרים עמם לעומת הדלת.

הפליג חכם צבי בתוך ההמון הרב, הנסער והנרגש כהמון מים רבים, וחיפש את בתו. כל אותה שעה היה מאמץ את ראייתו, מעיף עין סביבותיו ובוחן בעיון את צללי הנשים המעולפות העוברות, מתאמץ לחדור מבעד לצעיפן ולעמוד על קלסתר פניהן. רגע היה לבו הולם בו, פניו היו מסמיקים וצוהלים, והיה מדדה בצעדים קלים ומהירים, מבקיע לו דרך ונחפז לעומת אותו הפרצוף, שניצנץ לו במרחקים, ניגש שוהה אצלו במבוכה, ופתאום – נרתע לאחור ביאוש ושב על עקבותיו.

נתרוקנה התחנה מאנשיה וְהִבהילָה בזרוּתה ושממוּתה. המרכבה האחרונה התגלגלה העירה, וחריקת אופניה ושעטת פרסות סוסיה התרחקו וגַזוּ.

שח וכפוף תחת משאו שֵׂרֵךְ את דרכו במעלה שדרת האילנות הרחבה, מצדד את עצמו לעבר כל אדם עובר, ונשאר עומד, מפנה את ראשו לאחוריו ומלווהו כמלוא עיניו. משכבתה תוחלתו האחרונה, עברוהוּ חליפות קור וחום. לבו הגה אימה, והוא חש לֵיאוּת בברכיו, ומכיון שרגליו לא נשאוהו עוד – פרק את משאו תחת נופו של אילן ענֵף ומֵצֵל וישב לפוש תחתיו.

השתטחה לרגליו “עין המזרח”², עטופת מילאיה³ ירוקה ומכוסה בצעיף רז ותעלומה, רקום ציצים ופרחים כיאות לבת-מאמינים כשרה ומצניעה לכת. אילנותיה חסמו עליה במקלעת-רשתות מכל אפסיים, שלא יהיו צופים ביופיה, רק מִגדלֵי המסגדים בקעו את גלי הירק, צצו בזיווה והכריזו ברבים על יפעתה.

בתוך דממת הזוהר התפתל נהר הברדה⁴, זרם ושקק בצבע כסף עמום, ניצנץ ונעלם שוב. נרגע חכם צבי קצת למראה, שקטה המיית נפשו, ועיניו רדפו אחרי תנועת גלי הנהר. לא חזה לבו ולא פילל, שעוד בטרם נדעכו אִשֵי המסגדים והמכריזים יזמינו בתופיהם את האביונים לסעודה המפסקת של רמדן – כבר ימצא את החידלון והשיכחה במעמקיו.

אחרון הנוסעים, שפסע באוֹן ובביטחה לעבר ה“צלחיה”⁵, ראה את השׂב המתלבט ומתאמץ להרים את משאו על שכמו, זרק עליו מבט מלא צער, ועזב עמו בשתיקה. פתח חכם צבי את פיו להודות לזר על עזרתו ונשאר פעור, החבילות נפלו ארצה וידיו נשארו נטויות לעבר המרכבה הדוהרת בברקה, אשר עברה לצידו בטיסה, צעקת החדווה נשארה תקועה בגרונו, ורק משנעצרה המרכבה פתאום בריחוק-מקום קצת ממנו והתחילה זזה אחורנית וסובבת על צירה – הוארו פניו וקרנוּ בשביב של תקווה, ובצוואר נטוי לפניו ובזרועות פתוחות כונן אליה את צעדיו.

התרוממה מתוכה למחצה והושיטה את ראשה עלמה בעלת פנים יפים, עגולים ושמנים, קהים למראית-עין ומכוסים בשכבת פוּך עבה, עיניה השחורות הבריקו, עמקו ובלטו מתוך זֵר הכְּחוֹל שהקיפן, התנועעו ונקרעו והשתנה צבען, אש זרה ניצתה בהן, ועתרת חיים ותנועה וקסם נשפכו על כל יצוריה. שפתה התחתונה, העבה והמכווצת היתה נתונה בין שיניה, אוֹדם בוער פרח בצווארה ובכתפיה החשופות, ובשרן להט מתחת לרדיד המשי הדק והלבן, הכרוך עליהן.

תעו עיניה והשקיפו בפחד גלוי לצדדים – והיא שלחה יד מקושטת בטבעות, שציפורניה הארוכות היו צבועות בחינה⁶, אחזה בידו של אביה, ושפתיה הקרות שחו, נגעו ולא נגעו בקצות אצבעותיו.

מתוך כפיפה, נפרע ראשה וירד רדידה. ראה חכם צבי את שערותיה הסתורות והעשויות תלתלים, שושנים ונרקיסים היו קלועים בהן – וקדרו פניו, ידיו נרתעו קצת בהניחו אותן על קודקודה ובהרגישו שנטפחו בנוזל דשן ודבקי, וקולו צילצל כבר לא בטוח בגחנו עליה ובברכו אותה, כמלפנים, ברכת כוהנים.

נעצה בו מן הצד מבטים בוחנים. ראתה את חזייתו הפרועה, את ידיו האדומות והשעירות, את בגדיו הממורטים והמלוכלכים, את “לפתו” השחורה, ששוליהָ שָמנוּ ודהו מחמת זיעה ואבק – ופניה התעוותו בחרפה ובכאב. ניעורו שוב אותם רגשי האימה והמשטמה העתיקים וכיבו את זיק החמלה והסליחה, שהתלבּה בתוך האפר של שיכחה ומרחק… צף שוב אותו רגש האימה והחרדה מפני ריסיו הארוכים וגבותיו העבותות, ורעל המרי חילחל ופיעפע בקירבה. מתוך הרגל קדום, שמקורו בימי-הילדות הראשונים, הטילה את עצמה לתוך הכרכרה, הצטמצמה והשקיעה את ראשה בפינה כמבקשת לה סתר ומנוס מפני האב הזר והמוזר הזה, שבא מעולמות רחוקים להכניעה שוב תחת מרותו, להטיל עליה את מוראו ולגזול ולדכּא כל שביב-חיים ושמחה וחופש…

הסתערה עליה הכרת מצבה עכשיו ושבו אליה עוז-רוחה וגאונה. בקול יבש, הספוג הנאה חריפה ותוססת של עמידה ברשות עצמה ופריקת עוֹל, פקדה על העגלון להסיע את החפצים על הדוכן.

הרכב המגודל והחסון, בעל הבלורית הפרועה והעיניים הלוהטות, עמד סר וזעֵף ליד סוסיו, ואולם כל מעייניו היו נתונים לגבירתו. תנועותיה, סיבלה ובוּזה השתקפו בפניו, ובהכנעה ומסירות של כלב נאמן חש למלא את מצוותה, נטה שכם, עקר את מטלטלי השׂב, התחיל להסיעם.

חלו ידי זרים ברכושו, זינק חכם צבי ובפנים נבהלים הדביקהו, אחזהו לרכּב בזרועו וצווח:

– עמוד! נקבָה את שכרך בתחילה ואדעה.

– שכר המרכבה כבר הגיעני – התריס הלה כנגדו בשילשול ובביטול.

מענה זה לא הרגיע את חכם צבי. הוא הפסיק את דרכו והסתער להתיק מידו את שׂקו. אותו לא יוליך שולל. הוא לא יסע, בטרם ידע את המחיר מראש. מוטב לשני הצדדים, שיעמדו מקודם על המקח ויימלטו מתרעומת.

הגיעו טענותיו לאוזני בתו והתעוותו פניה בבושה ותיעוב, נשכה את שפתה ובקול נואש ומתחנן פנתה אליו:

– הלא יחדל להעטות עליה כלימה באמצע הרחוב. מכיסו לא יצטרך להוציא אף פרוטה, היא כבר שילמה את שכר העגלה הלוך וחזור. האם איננו רואה, שכל העוברים והשבים אליהם יביטו ויתבוננו?

– מדוע חרה לך כה, בתי? גדוּלה זו מניין? הניחי את הגאווה לבורא, כי לוֹ לבדו יָאתָה. יסתכלו להם האנשים עד כדי שביעה, אם רצונם בכך. מה החרפה, אם אינני רוצה עשות את ממוני הפקר ולפזרו בראש כל חוצות?

טיפל צבי בחבילותיו והניחן בעצם ידיו במניין לתוך המרכבה, ובין הובלה להובלה זורק הערה ושאלה חטופה כלפי בתו ונוהם ורוטן לתוך זקנו:

– ביזבוז זה, מה טיבו? למה הוא בא? לחכם צבי בוודאי לא יאה אחרת, כי אם כירכרה מרקדת וסוסים דוהרים. כלום איננו רגיל ללכת ברגליו? נוח היה, לוּ הקדימה קצת והיה סיפק בידה לצאת לקראתו ברגליה. השלום לטירה? ורוזה? ואמך? ואבו רפול? ההודיעו לו את דבר בואו? ורפול איהו? למה לא יצא לקראתו?

התכווצה והצטמצמה תחת שטף מיליו כמתחת לצליפת שוֹט, והפקירה לרשותו את כל המרכבה, שיעשה בה כרצונו, ובלבד שיבוא מהר הקץ לכל זה. אף הגה קל לא הוציאה מפיה, רק לחיָה התחתונה התנועעה, כאילו לעסה איזה דבר קשה, ועיניה הקודרות והנרגשות עם העיגולים הכהים והשיפורים שמסביבן לווּ במבטים דוקרים את גלי סחבותיו, שנערמו סביבה עד אפס מקום.

ישב אביה לצידה וקפצה ממושבה נבעתה וחרדה כציפור-בר זו, שבאה זה עתה בכפו של צייד: היא מאמצת את תמצית כוחותיה, עוקרת ומתיקה את גופה ומתלבטת בכנפיה להימלט. משלא הצליח הניסיון הרי היא צונחת חלשה ועייפה, מורידה את ראשה ומתכנסת לתוך עצמה, ואולם נוצותיה מסומרות עוד בזעם אין-אונים, ומקוֹרה פתוח ונכון לרגע של הזדמנות להינעץ בבשר איש חַרמה.

כל הפרטים האלה היו סתומים וכמוסים מחכם צבי, נפשו היתה נתונה למראות הכרך המרובים והמגוונים שניגלו לפניו. מדי רגע ברגע ניתר ממקומו, מאריך צוואר ומפנה את ראשו פעם לעבר המרכבה מזה ופעם לצד שכנגד, חוזר ויושב בפנים מסבירות, בקורת-רוח ובנידנודי-ראש תכופים מתוך תימהון והשתוממות, ומונה בקול רם אחת לאחת את כל החדשות, שניתהוו בו בכרך מאז יציאתו.

חזר לעיר מולדתו. חייכו לנגדו גניה הירוקים, צהלו לקראתו אילניה החסונים והענפים עם אַמוֹת המים הצלולים והמשכשכים, המלקקים את גזעיהם, התמתחו מול הזוהר פסגוֹת מִגדליה הלבנים והדוממים בתוך ההמולה הרבה של טירדת הכרך, והבהיקו סילוניהם ומִזרקותיהם, שַׁיִשׁ צחור, המקלחים את מימיהם למרומים ומתיזים רסיסים חיים וזכים. צפו ועלו מתהום-הנשייה זכרונות נשכחים וצללי רֵעִים, שדיוקנם כבר ניטשטש ונִמחק, וחפץ עז התעורר בלבו להתחקות על גורלם, להושיט יד לכולם ולדבר באוזניהם דברי חיבה וידידות.

פיכּה הכל סביבו ובתוכו, והוא הציף את בתו בהמון שאלות והערות, וזו ישבה כל אותה שעה אילמת וקודרת, נשענת בדופן המרכבה ומתאמצת לכבוש את פניה, שלא יכירו בה העוברים. מתוך יאוש נתנה לדלף-שיחתו לדרדר על ראשה: בשפה רפה, מתוך אונס, ענתה ולא ענתה קטעי מילים בלתי ברורות, אמורות בכוונה להביאו לידי שתיקה. לאחרונה קצרה רוחה ונלאתה נשוא את הגיגו, את קולו הצעקני והרגשני ואת תנועות ידיו וגופו בדברו, ונאלמה. לא עברו רגעים רבים מישיבתה במחיצתו – ונדמה לה, כי זה שעות רבות היא מתגלגלת עמו למרחקים בלתי נודעים ואפלים, ונעו כתפיה מתוך דמעות חנוקות, בבושה לוהטת ובארס תוסס ומחלחל.

הגיעה המרכבה עד הגשר הרעוע, הסתובבה, נחשלה במרוצתה והרקידה את יושביה. אבד לחכם צבי שיווי-משקלו מתוך דחיפות תכופות וראשו התנגף בכתפי בתו, ועלה באפו ריח בושם חריף ומהמם. הוא טילטל את ראשו במבוכה, חידד את אפו, כדי להבחין את מקור הריח, ופניו הועמו. לאיטו התעודד, בהיאחזו בצלע מכסה המרכבה, ובתוכחה גלויה, שאהבה מסותרת היתה ספוגה בה, פנה אל בתו:

– בתי! התמרוקים והמשחות האלה, למה הם לך? פּירכוסים כאלה לא יאים כלל וכלל לבנותי.

הוּרדוּ שמוּרוֹתיה מחמת מבטיו גלויי-הלב, אף הגה קל לא הוציאה מפיה, רק את ראשה היטתה קצת הצידה ועיקמה מעט את שפתיה בחיוך של ביטול ולעג נסתר.

השתתק פתאום חכם צבי. דומם הסתכל בבתוֹ, מבטיו הביעו אי שובע-רצון, וראשו התנודד אילך ואילך, בתנועות תימהון ופלא התבונן אל שמלתה – שמלת-משי קצרה, אדומה ורקומת-זהב, אל חרוזי הפנינים לגרגרותיה, אל עגילי הזהב שבאוזניה, אל זרועותיה החשופות ואל עקבי-נעליה הגבוהים – וצללי תוגה ודאגה ריפרפו על פניו ויהיו לעננים כבדים מבשרי סערה קרובה.

התעוותו שפתיו בלעג זר ובקול רועד, רווה-כאב וספוג-איום שאל:

– הפרקת את עדיי כל נשי חצרנו והתקשטת בתכשיטים שאולים כגמל החַג'⁷. הכה גברה חמתה של דמשק בתקופת אייר, שאת יוצאת את השֵׁיךְ בזרועות חשופות ובחזה מגולה? האין יראת אלוקים בלבך?

קיפלה ג’מילה וגללה את רדידה בין אצבעותיה, השעינה את סנטרה על כפה, חצי גופה העליון מובלט ומבטה מחוצף כקוראת ומוכנה לריב.

ישפיל-נא את קולו ויתאפק קצת עדֵי הגיעם הביתה. שבע שנים היה נודד בנכר, עוד טרם שאל מה עשו ואיך חיו – וכבר התחיל קורא למדנים. האם איננו רואה, שכל דבריו נשמעים בחוץ? הוא בוודאי היה נהנה אילו לבשה קרעים כמוהו, ואולם היא וטירה תעזובנה עוד היום את הבית ותלכנה להן באשר תלכנה…

חרק חכם צבי את שיניו, ושפתיו חוורו והלבינו מקצף. השתתקו כל חושיו בו ומנוחה מאובנת נשפכה על פניו. אך ניכּר היה, שמתחת למנוחה זו מתחוללת סערה כבירה: עוד מעט ויתנפצו גליה ביתר עוז אל קודקודה.

הגיעו למרכז העיר אל פרשת-דרכים, והמרכבה עמדה מלכת. הזדקף העגלון על דוכנו, אחז את המושכות בידיו, צעק במלוא ריאתו, ופילס לו נתיב צעד אחר צעד בין חומות האנשים, שנדחקו לגושים מוצקים, נהדפו וטולטלו, התערבבו זה בזה, כים של שיבלים בנשוב בהן הרוח.

הוציא חכם צבי את ראשו והציץ על כיכר המורג' הרחבה עם בתי-הקפה שלה המלאים אדם רב; הכחיל הברדה ממולו בזרם אשדותיו וסחף משובת מימיו, ממרומי המסגדים הכריזו ה“מוּאד’ינים” בקול רם וצלול והזעיקו את המאמינים להסתופף בחצרות-קודשם, השמיטו אפנדים וחַג’ים את מחרוזותיהם מידיהם, התעטפו בעבּאיוֹתיהם הלבנות, וקמו ונהרו לעבר שערי המסגדים הפתוחים לרווחה.

קציני-צבא גבוהים ואפנדים אחדים לבושים הדר נעצרו תוך כדי הליכה אצל שער המרכבה, העיפו עין על יושביה, שמו את ידיהם על לוח-לבם והרימוּן בהכנעה מול מצחם, חייכו ושִׂיקרו בעיניהם ליושבת, ראו את קריצות עיניה המפיקות חרדה ותחינה ואזהרה כלפי אביה, הבינו לרֵעָה – והזקיפו את חזם בהכרת ערך עצמם, ובצעדים מדודים חזרו ופנו לדרכם.

– מה אֵלה לך, בתי?

קפצה ג’מילה פתאום ממושבה וכל יצוריה רעדו כאחוזת-עווית. הרף-עין ארכה מבוכתה – וכבר היו פניה אילמים וקפואות כבתחילה. היא הנידה את כתפיה, הבליטה את שפתה התחתונה, פתחה עיניים תוהות של ילדה חפה ותמימה ובצחוק מעושה ענתה:

– למה ילטוש כה לה את עיניו? כלום היא יודעת, למי היתה מכוּונת דרישת-שלומם? ומה הפלא, אם אנשים הוללים ומשתטים עושים מעשי הפקרות, חומדים להם לצון ומחלקים כבוד לתלבושתו הנפלאה ולסוכך היפה שבידו? כלום לא הגידה לו מראש, שסופם להיות ללעג ולשנינה?…

מדומדם משפעת ההרגשות המוזרות, אשר באו עליו פתאום, כבש חכם צבי את מצחו בכפו והביט נוכחוֹ בעיניים קמות. ובהצליחו בדי-עמל להשביח במקצת את המיית-לבו, הרעים:

– ראו נא את בת הפחה! אללי לך, חכם צבי, שזכית לכך, שבתך תבוש בחברתך! “עין תלעג לאב ותבוז ליִקהת אֵם, יִקרוּהָ עורבי נחל…”

השמיט הרכב את המושכות מידו, תחב את ראשו לתוך המרכבה, והכריז על סוף נסיעתו.

קלה כחתולה התחלקה ג’מילה מתוך המרכבה, בטרם יספיק הרכב לעצור לגמרי, ובראש כפוף ובעיניים מושפלות החישה את צעדיה, הגיעה עד לקרן הרחוב, אך נִמלכה פתאום בדעתה כנזכרת בדבר-מה, ונשארה עומדת תחת משקופו של בית חרֵב למחצה, שקועים במפולת. מסתר מחבוא זה הושיטה את צווארה והשקיפה על אביה ועל העגלון מסייעים לפריקת החפצים.

העמיד חכם צבי את חבילותיו על שִכמוֹ והתחיל פוסע לעברה, הזדרזה והקדימתו והתחילה מהלכת לפניו לאיטה, כמטיילת לפי תומה, בריחוק מקום. נדמה היה, שכל מה שנעשה מאחוריה איננו נוגע לה, ואין כל קשר ויחס אל האיש המשׂרֵך את דרכו בעקבותיה.

הגיעה עד למבוי נמוך ואפל, שלועו היה פתוח כלוע חיה ענקית ושני תילים של אשפה נערמו משני צדדיו. זרקה ג’מילה מבטים גנובים על הנשים הצנומות והחיוורות, שישבו על מפתנוֹ וחלצו שדיים צומקים לעולליהן עקומי-הגב ופרועי-השׂער. הֵשׁחה קומתה, הזדרזה וקפצה על פני מי-השופכין, שניקוו באמצעיתו של הרחוב והעלו קרום לבן-כחול מעין קשקשי-דגים.

מתוך מבוכה וחיפּזון כמעט שמעדו רגליה במי-המדמנה. אך כרגע התעודדה, הנידה ראש כלפי אלה, שהציצו בה בעין רעה והסבו בכשלונה, ושלחה בסתר “יד מחומשת”⁸ למולן.

בינתיים התקרב האב, נושם ושואף בחוזקה. ניכר היה, שהוא מכונן את צעדיו לעבר המבוי. ג’מילה עמדה על כוונתו וקראה:

– לא פה! לא פה! זה כבר, עקרנו מכאן את דירתנו.

עמדה כחומה בינו ובין הנשים ונתנה לו ידיים לעבור בראש. אלה הפנו את צווארן בסקרנות גלויה כלפי העובר, הכירוהו – וקראו בשמו בלחישה ותימהון, הראו עליו באצבע ונדו לו בראשן.

 

– ג –    🔗

שבע-רוגז ועייף וכושל מהליכת-בהלה עמד חכם צבי ליד שער החצר, שבוֹ התחמקה בתו זה עתה, הטיל את משאו ביאוש אצל כניסתו וצנח עליו באין-אונים.

כשחש שנשימותיו החלולות והקצרות שבוּ להיות קצובות – התרומם, פסע פסיעה לאחור, האהיל בידו על עיניו וקרא ארוכות: “רוזה! טירה! אוּם-ג’מילה!” – ומכיוון שלא נענה, התחיל מטפס ועולה במדרגות, כשהוא גורר אחריו את חבילותיו.

אוּם-ג’מילה שיצאה זה עתה מן המטבח בידיים המפוחמות ובפנים משולהבים, שמעה כעכועים צרודים ונקישות נעליים דופקות בעוז על המדרגות, היטתה אוזן והקשיבה רגע. רטטה פימתה העגולה בכעס על האורח החצוף, שהעז בעצם היום לעיני גרי הרחוב לדרוך על סף ביתה, טילטלה את גופה הגוץ והשמן לעבר המבוא, מוכנה לכל מקרה של תקלה ופגע, ובכוונה לחסום את כניסתו, גחנה לתוך חללו ששרוי באפלולית וגערה בנזיפה:

– מי פתח את הדלת?

פתאום נרתעה, כאילו עמדו רגליה על עברי פי-פחת, נשמט קבקבה מעל רגלה והתגלגל בדפיקה על המדרגות. הזיזה את עצמה אחריו בצריחה חנוקה, נמלכה בדעתה וחזרה על עקביה לעבר המטבח, כמבקשת להימלט על נפשה, אך נשארה עומדת באמצע החצר כשהיא חרדה ומתכווצת. העבירה את ידיה על רקותיה, והרימה קול נפחד ומבעית, וקראה:

– רוזה! טירה! ג’מילה! אביכן בא.

רצו לקול צעקתה מן החדר הסמוך רוזה וטירה ברגליים יחפות ושערות סתורות. טירה – רפו ידיה פתאום, גופה נזדעזע, והכלב המסולסל שרביד-משי כחול ורקום היה קשור על צווארו וששתי כפותיו הקידמיות לפתו את כתפה, התבלבל ונפל. רוזה צעדה בתחילה בטוחות לעבר אביה, בכוונה להושיט לו יד ולברכו ב“ברוך הבא”. אך הנה הרגישה בכישלון אִמָה, בהבעת האימה שבפניה – חזרה בה. בתנועת-חרדה של ילד המסור אך ורק להורתו, הרגיל לעמוד לצידה מדי התגלע ריב בין ההורים, חשה לחלצה מן המיצר, נדחקה אליה ולפתה בזרועה הלבנה והעגולה את צווארה, לפפתָה בגופה, כלוקחת אותה תחת חסותה ועומדת להגן עליה מפני תגרת ידו של אביה העריץ…

– מדוע נבהלתן כל כך? – שאל חכם צבי בגיחוך של תימהון, מתוך כפיפה, כשידיו עסוקות בחבילותיו.

הזדקף ופסע והתקרב לעברן. בו-ברגע והכלב, שעמד מן הצד וארב באיבה לכל תנועותיו בשיניים חרוקות ובאוזניים קטופות, זינק ממקומו, עמד כצר נגדו והילך עליו אימים.

בעט חכם צבי בסנטרו והפילהו אחור, הוריד הכלב את זנבו, הסתלק לצדדים, ויילל נואשות מעוצמת מכאוביו. חשה טירה לעזרתו, נשׂאתו על כפיה, החליקה לו על ראשו ושידלתו ופייסתו בדברי חן וידידות.

פנתה לעבר אביה, בתנועת יד מהירה הזקיפה את צווארון חולצתה והחביאה בתוכו את ענק-הזהב התלוי בגרגרתה, הורידה את שרווליה ודחפה לעבר מרפקיה את צמידי-הפז המשובצים יהלומים, ניגשה אליו וברכתו בחרדה כבושה, אחזתוֹ בזרועו וניהלתו בפזיזות עסקנית לעבר הרובד שבחצר, הציע מחצלת למרגלותיו, שהתה רגע לצידו, וחזרה ופרשה ממנו בטירדה ובהלה מרובה.

פשט חכם צבו את גלימתו והתיר את אבנטו, התבדרו שוּלֵי קַפְטַנוֹ ונתגלו תחתוניו הכחולים והרחבים שניפוחם משתלשל עד קרסוליו, הקשורים בפתיל לבן מידלדל, שהשחיר מחמת זוהמה. מישש את המרבד הפרסי השטוח על פני הרובד, קימט את מצחו בעיון, כמתאמץ להעלות נשכחות, נאנח עמוקות, קיפל את רגליו תחתיו וישב על המחצלת. לא מצא מנוח לעצמותיו היגעות, כרך את גלימתוו ונתנה למראשותיו, צנח והשתרע, כשהוא שקוע בהירהורים וצללי ביעוּתים.

קרצה האֵם בעיניה לטירה לעומת הדלת הפתוחה, עמדה זו על כוונתה, הרימה את כתפיה בביטול ובזילזול, כאילו אחת היא לה ואיננה חוששת כלל לכל העניין, שעליו היא רומזת. זוֹ זקפה את צווארה בגאון, ובהחלטה של הכרזת-מלחמה התהלכה בחצר וְשָרָה, וחזרה וישבה לה ברשלנות על שפת המזרקה השוקקת, שמימיה הזכּים רטטו וזעו מתחת לפנינים הנוטפים מסילונה ונופלות ונבלעות לתוכם.

פרשה האֵם אליה כפיים בתחינה וביגון קודר, נעה אילך ואילך כאובדת עצות, ודמתה בשעה זו לתרנגולת ניבעתה, שחשה מרחוק בשוֹאה המרחפת על אפרוחיה והיא מדדה ומקרקרת באיום ובאזהרה, ואין שׂם לב לשוועותיה – והרי היא מקדמת בעצמה את הסכנה, אצה לפני אוייבה, מפסיקה לו את דרכו ומשתדלת להסב מעליהם את שימת-לבו.

התגנבה חרש על קצוֹת בהונות רגליה כמהלכת לפי-תומה כוננה צעדיה לעבר החצר הפנימית, כלאחר יד הגיפה את דלת חדר-האורחים, שמתוכו נידפו אדים חריפים של טבק ויין, שברֵי כוסות ובקבוקים נתגוללו על-פני שטיחיו היקרים, ועקבות נעליים מרופשות ניכרו על ספותיו וכיסאותיו המרופדים, נעלה בעדו וחלצה את מפתחו, ובפחד גנב התחמקה עם שללה אל החדר שממולו.

בחיפזון קדחתני התחילה מְפַנָה ומסתירה את כל הדברים החשודים. נחו עיניה על ג’מילה, המתגוללת בפנים כבושים מחרפה וזעם אין-אונים על הדיוואן⁹ בשמלותיה החמודות, כשידיה משולבות מתחת לראשה, נגעה בכתפה והזיזתה, פקדה עליה במפגיע להטמין את נִיבְלָה ואת כל כלי-השיר של אחיותיה, לבלי תְשׁוּרֵם עינו, התלוננה על זריזותה להתקשט ולהתהדר בטרם נמו צללי-ערב, חזרה ועמדה אצל הדלת, מוללה באצבעותיה, קראה היא ברמיזה את בנותיה ופקדה בקול רם על רוזה, בכוונה שיגיעו הדברים לאוזניו, להגיש לאבּוּ-ג’מילה קפה וסעודת-הצהריים.

הגיעה לאוזניו של חכם צבי ערבוביית קולות של שיחת-סתרים והתלחשוּת. בראשונה לא שעה ולא שם לב לכך – מוחו היה טרוד וסבוך יותר מדי במחשבותיו המטורפות והאפלות. חזרו הקולות והתגברו – הרים ראשו וקלט בבירור יבבות ארוכות ואנחות צעקת אימה ושבר, והוא התרומם בחיפּזון ממושבו, ובצעדים מהירים עבר את החצר לאורכה ונכנס אל החדר, שבו נועדו אשתו ובנותיו.

צפה ארוכות והשתאה לדומיית המבוכה והבהלה, שקמה בבואו, לא הבין את המתרקם כאן, ונתכווץ בו לבו בכאב ותוגה מרה. מרכּין את ראשו לעבר אשתו כמבקש פתרונים ממנה – וזו ניתרה ממקומה, הסבה את פניה והלכה ועמדה לפני ארון הבגדים, פתחה את דלתו, ובתוך אספקלרייתו שהסתובבה על ציריה, השתקפו שרידי הדמעות שבריסיה, ופרצופה המסומק, המתעוות עוד בבכי נפסק וחנוק.

פנה לצדדים כמבקש עזרה, העיף עין על רוֹזה, שכבשה את פניה בכפיה ונאנקה דום, ובחזהו נתהווה פתאום איזה חלל ריק. עלתה וצפה ממעמקיו אותה מחשבת-האימה, שניצנצה קודם לכן במוחו בראותו את בתו נוסעת יחידה בלי לוויית שאֵרו, ושאלת חרדה עברה על שפתיו. ואולם פני ג’מילה וטירה, המפיקים חוצפה ומרי, חיוך הקלסה שבשפתותיהן, אופן ישיבתן בסמיכה ובהבלטת חזה, בפינוק ובאַדנוּת, הביאוהו בין המצרים, הקניטוהוּ והעירו בו את חמתו. כל העלבונות שספגה נפשו, כל זרותו ויתמותו בבית החדש הזה, בהדר ריצפתו ולובן קירותיו, במוצאיו ובמבואיו הלוּטים ערפל וחידה וקרה, עמדו לפניו והעיקו על נפשו בכל כובדם. ולמרות ההחלטה, שגמלה בלבו לכבוש את כעסו, שלא להביאן לידי תקלה ב“זילזול כּיבּוד אב”, אדמו עיניו ונוצצו בברק מוזר וקר, ובעקיצה רוות-ארס, שכל מילה ומילה העידה על הסער שבקירבו, זרק כלפי חללו של החדר:

– הקשיבו נא, עבדי ד' מה טיבו של “תשעה באב” זה שחל על ראשכן? הביטו על האם ובנותיה! הרואים אתם, איך הן מקדמות את פני אביהן השב מדרכו? בת נעוות-המַרדות הזאת שלחה את כלבה לקראתו, והאחרות מתאבלות ובוכות וקושרות מיספד וּנְהִי, כאילו מֵתַן מוטל לפניהן.

לא היה סיפק בידו לסיים את תוכחותיו. בחצר רגשו והמו אנשים ונשים מגרֵי הרחוב, ששמעו את דבר בואו של חכם צבי ובאו לברכו. חרדה לקראתם אוּם-ג’מילה והציצה עליהם בפחד וחשד, ענתה על ברכותיהם בשפה רפה והזמינתם אל הדיוואן, התנודדה ורצה לפניהם, חזרה על עקביה לעבר החצר, כאילו שכחה דבר-מה, תחבה בו את ראשה, וראתה את בעלה ניצב הכן קוממיות מול ג’מילה בעיניים בולטות ושפתיים מכוסות קצף. ביאוש ותחינה פנתה אליו ובתנועת יד רבת-ביאורים העירה את שימת-לבו על האורחים הבאים. מיד שבה אליהם נבוֹכה ורוֹעדת, עמדה על החיוך שבפניהם, ונשכה את שפתיה בעוברה, ומבלי הוריד את עפעפיה, גימגמה קטעי מילים בלתי מובנות, ובהעמידה פנים של חדווה וצהלה עשויה, חסמה את דרכם ומשכתם בחיפּזון אחריה אל קצה החצר.

שררה שתיקה שוממה וממושכה וסימני מבוכה ניכרו בין הנאספים. עלמה זקנה בעלת שפתיים דקות וכחולות ועיניים ירוקות, ששהתה כל אותה שעה אצל חלון החדר הפונה אל החצר והקשיבה קשב רב בפה פעור עד שניגלו הפרצות שבשיניה – נִרתעה אחורנית בראותה את אוּם-ג’מילה, הֵצֵרָה את צעדיה, הפרידה מן הכנופיה המתרחקת אחת מחברותיה, חיבקה את מותנָה, ובפנים מבריקים מעונג ונחת מסרה לה בהטעמה את כל הפרטים, שלכדו אוזניה:

– יישר כוחו! הלא היגדתי לך מראש, שחכם צבי יטעימן פילפל! השמעת את גערותיו? לא? ככה צעק באוזני הבכירה המשרכת דרכה:

“התעיזי לעמוד לפני בשמלות-משי אלה? ארורה תהיי לעד, אַת ותכשיטיך…”

ראה אבּוּ סלים, שהיה גם הוא בין הבאים, את חיוורון אוּם-ג’מילה, את עיניה התלויות לעבר החדר הסמוך, ועמד על טעמו של דבר; וכדי להסיח את דעת הנאספים, התחיל מספר הלצות גסות ומופקרות. הורידו הנשים את ראשיהן בבושה והעמידו פנים נעלבים. ואולם צחוקן העצור, מבטיהן הגנובים, השלוחים לעברו והמחכים למוצא פיו, עודדוהו וְהֵקֵרוּ את מעיינותיו, והרי הוא קורא אליו החצרה את ג’מילה וטירה ורוזה לחלצן מן המיצר.

שמעו אלה את קריאותיו ונהרו פניהן, וכציפורים חרֵדוֹת, שפתחו להן את דלת כְּלוּבָן פתאום, נתחמקו חרש אשה אחרי רעותה, ולא שקט לבן מזעפו עד שהתערבו בין הנאספים, לקחו חלק בצחוקם הפרוע ונסחפו בזרם משובתם.

המשיך חכם צבי את טענותיו לתוך החדר השותק, פסע אילך ואילך, שהה על כל צעד וצעד, כשאצבעותיו ממששות בשרפרפים ובשולחנות המצופים צדף מעשה-אמן, ובטסי-הנחושת וכיורי-הנחושת מעשה דמשק העומדים לראווה עליהם. עד מהרה הלכו עיניו הלוֹך והתרחב, צללי-ביעותים ריפרפו כל פניו, ורעד וקוֹר עלו בעצמותיו. תפוּשׂ מחשבות בדק וחיפש בשולחנות וביקש למצוא פתרון לחידת השינוי, אשר קרה במשפחתו בזמן היעדרו. פתח את הארון – וטפח בידיו על ראשו למראה שמלות-המשי, הנערמות זו על זו עד אפס מקום, ולעתרת הריחוֹת העולה מהן. חיטט ביניהן והתגוללו לרגליו צמידים וטבעות ונזמים, התכופף, הרימם באנחה, בדקם לעומת אור החלון ושילשלם לתוך כיס קַפְטנוֹ בכוונה לעמוד ולחקור אחר כך טיבם. הגיעו הצהלה וההוללות למרום קיצן: יצא חכם צבי אל החצר, העיף עין על המסובים, ראה את ספלי-הקפה המלאים, את הנרגילות הבוערות, שקני שפופרותיהן העשויים כסף לוחשים ושניצני-רימונים ופרחי-לימונים רקדו ועלו במֵי אשישותיהם, את קליפות התפוחים המושלכות על הריצפה – וקדרו פניו. חרדו בני החבורה לקראתו, הרעיפו עליו את ברכותיהם ופינו לו מקום-כבוד בראש המסובים. חכם צבי לא שעה אליהם ואל הזמנותיהם. שחוֹח תחת נטל מחשבותיו, כשידיו תחובות באֵזורוֹ, ישב על מיפתן הרובד, לא שתה את ספל-הקפה שהגישה לו רוזה, לא נגע בשפופרת הנרגילה, שהושיט לו אבּוּ-סלים – בלי תנודה, כפסל דומם, קפאו מבטיו על שולחן-השַׁיִשׁ העגול ועל הפירות והמיגדנות המונחים עליו.

סחרחר עליו ראשו, גברה עייפותו ותשוקה למנוחה ולשיכחה תקפתוֹ. במאמצי-כוח התרומם ממושבו, גרף את רגליו הכושלות עד לחדר הסמוך, ובלי חלוץ את נעליו השמיט כר מן הדיוואן, הפכוֹ כלפי מטה והשקיע בו את ראשו הבוער. נדבקו שמורותיו בחבלי שינה ונחרה, שגניחות רסוקות שזורות בה. והנה הוא מטפס ועולה על מדרגות תלולות ורעועות, אבּו-רפוּל והשֵׁיךְ שרים ומוחאים כף אחריו ומאיצים בו למהר ולעלות, כדי לבוא בעוד מועד לקידושי ג’מילה בתו. הגיע עד אולם הנישואים, יצאה לקראתו אשתו וקומקום-כסף מלא מי-וורדים בידה, זלפה ממנו על פניו וריח גופרית וצחנה מבאישה עלה באפו. “התנהגותך אתי זרה עד מאוד” – צעק והתנפל עליה להוציא את הקומקום מידה. השֵׁיךְ דחפו מאחוריו, עצר בעדו, והגיש לו אבוקה. הבעירה – והודלקה כולה באש-להבות. הפילה ארצה ותהום בוערת נפתחה לרגליו, ולשונות-אש שחורות ואדומות התחילו מתפרצות ממעמקיה. מיהרו הנאספים. שפניהם היו שחורים מפיח הלהבות, עמדו במעגל סביביו, הרימו רגליהם ויצאו במחול-פרא. ברור הכירו עיניו את טלפיהם, הדומות לפרסות-תיישים, ואימה גדולה נפלה עליו. התחיל צועק ומתחבט בכל כוחו להינצל מידם; לפתהו אחד מהם, הרכיבהו על כתפיו ורץ אתו אל עבר הדלת, הניפהו וגילגלו ארצה מרוּם המדרגות – – –

אחוז-בהלה התעורר חכם צבי משנתו. שעה ארוכה הישהה את מבטו מבלי זכוֹר היכן הוא נמצא ומה מעשהו כאן בחדר המקושט והזר הזה; הריצפה זעה ונעה עוד תחת רגליו, ובאוזניו לא פסקה הלמוּת גלגלים ורעש וחריקת קרונות. בחרדה שלח ידו לעברים וגישש בדימדומי הערב. נדמה לו, שהקיר העתיק את מקומו ממראשותיו ונסוג לשמאלו. בלאט ובזהירות, כדרכו בהתאכסנו בבתי “גבירים”, ניגש אל אגן-הנחושת שהבריק על כּנו, נטל את ידיו וניגבן בשולי קַפְטַנוֹ, התחיל ממלמל את ברכות השחר. התפכח פתאום ועמד על טעותו, נאנח עמוקות במנוד-ראש, וחזר ועמד תחתיו באמצע החדר, קופא ושומם ותפוס-שרעפים.

בתנועות איטיות ומרושלות לקח את אזורו וכרכוֹ מסביב לחלציו, הידק את “לפתו” ותחב את ידו בשרוול אחד של גלימתו והשני תלוי ונגרר אחריו, פרש אל החצר בכוונה להיחפז את בית-הכנסת בתקווה, שמא יעלה בידו להתפלל ערבית בציבור.

דרך-עברו נתקל בשקו הפתוח, שהיה מושלך פיו כלפי מטה ושהחבילות שבתוכו היו מפוזרות כשברֵי-כלים אין חפץ בם. רגע גחן עליהן בדאגה והחליק ברוֹך את מה שאסף וקבץ על-יד בדֵי עמל ויגיעה, נזכר בעקימת חוטמן של אשתו ובנותיו, בהעוויית הבוז והלעג שבפניהן בהעבירו לפניהן את חמודותיו – ורפו ידיו. אבד בעיניו ערכן וחינן של אלה וניטלה מהן חשיבותן, סילקן לצדדים, שלא תהיינה למפגע לרגלי העוברים; ובהיווכחו שאין אף נפש חיה בבית פנה גם הוא לעבר המדרגות, יצא ולא הגיף את השער מאחריו.

 

– ד –    🔗

בחוץ היה ערב, ואפלוליתו הטחובה והאפורה לפתה את נשמתו של חכם צבי בקוּרֵי-עצב. בתוך הקדרות הבחינו עיניו חבורות של נשים ועלמות מקושטות ומפורכסות, שנמשכו אל הרובע הזה, והריהן מתהלכות וטופפות בפריצות ויוהרה בתרועות גיל ומהתלות, משתמטות כעדר ציפורים נפחדות במרוצה גנדרנית מפני רודפיהן – בחורים חסונים ולבושי-הדר, שתרבושם שמוט להם על עורפם ובלוריותיהם הפרועות מאפילות על פרצופיהם – מסתלקות רגע לצדדים לתת מקום למזדקרים ביניהן בתנועות שיכורים ובצחוק פרוע, ושוב הן מתרפקות עליהם כבלי צְדִיָה, חוזרות על עקבן ומציצות בציפייה וסקרנות מעל חלונות ביתו, כאילו הן מחכות לדבר מה בלתי שכיח.

נתחמץ לבו בקירבו, וקינאת ה' צבאות אכלתהו. הוא לחץ את מקלו בידו ונופפוֹ לעברן, כשהוא ממטיר על ראשן חרפות וגידופים. הטיילניות, אלו שטו בצעקת-פחדים מפני חזותו הפרועה והמפיקה אימה, ואלו לטשו לו את עיניהן בתימהון. עוד רגע והן שלחו לשון לעומתו ותקראנה אחריו מלא:

– זקן מטורף! מאימתי נעשה אפיטרופוס לבנות העיר? יחרף תחילה את בנותיו!

התגברה בו חמתו עד להשחית, תפסהו אחד מבני החבורה בזרועו כמו בצבת, עקר מידו את מקלו בלי אומר ודברים, כפפו ושברוֹ על ברכו להנאת העומדים סביביו, חזר ופרש לו במנוחה, אחרי זרקוֹ את שברֵי המקל לרגליו.

חיוור ורוטט, בלשון יבשה ובעפעפיים מוּרדים, התחמק ניכחוֹ, מבויש ונִכלם, כדרך המשתמטים בתחילה לאט ממקום כשלונם. פתאום פנה לצדדים, ורעד עבר בנפשו. נדמה לו, שזה עתה עברוּ טירה וג’מילה במרוצה את הסימטה שממולו בלוויית איש זר, שהשתדל להאפיל עליהן – ואותה המחשבה השחורה והסתומה, שעד עכשיו, היתה חבויה בתחתית נשמתו, התנשאה בכוח ענקי ושטפה את כל ישותו. הוא רץ בקשת גדולה דרך הסימטה ורדף אחריהן בנהימת חיה פצועה, רץ הנה והנה, עבר את כולה לאורכה, ורק אחרי היווכחו שנבצרה ממנו לגלות את מחבואן – חזר בו ממרוצתו נושם ושואף, כשגופו רועד מכעס וחימה.

בפנים קודרים ומרוכזים, כולו מכונס לתוך עצמו, נכנס לבית-התפילה – בניין רעוע ושומם. נקישת סנדליו המסומרים עוררה הֵד עמוק ומאַיים בחצר המקומרת. מתוך רגילוּת נטל את ידיו ב“כיור הכוהנים”, השתחווה מול שתי רוחותיו אצל הדלת, והֵישִׁיר את צעדיו לספסל-האבן שבכותל המזרחי אצל ארון-הקודש, ראה שמקומו כבר תפוס – ופסע אחורנית ופניו כלפי הארון, בכוונה לשבת על הספסל שממולו.

נתן בו את עיניו היורש את מקומו, הכירו במעוף-עין, וקם נרתע כולו בחרדת-כבוד, הציץ בעיניו ופסע כמה פסיעות לעברו בפנים מחייכים ומסבירים. תקע לו את כפו ב“שבח לאל על השלום”, ואחזו בזרועו דרך אחוה ורֵעוּת, ולמרות סירובו של חכם צבי לא הירפהו עד שהושיבו לימינו.

לחש דבר-מה באוזני הישיש, שישב לצידו ופניו שלווים, חיוורים וכמו בלי תנועה. נרתע גם הלה ממושבו ושלח יד גששנית, שאצבעותיה רועדות, וחיפש את חכם צבי ממנו והלאה, הכיר בו חכם צבי את אבו-עמרם סַגי-נהוֹר וענה על ברכתוֹ בשפה רפה.

התרפק עליו שוב שכנוֹ בידידות ובזחיחות-הדעת, כאילו נפגש עכשיו עם קרובו ומיודעו משכבר המים, כיבדהו בקופסת-טבקוֹ להרחה, והיה כה קרוב לו, עד שהרגיש חכם צבי בריח היין הנודף מפיו. סלדה נפשו למראה הקירבה היתירה, שבה פונה אבו-אלופיה אליו. בשום אופן לא יכול לבאר לעצמו, מה ראה הבריון הזה לשׂישׂ אל בואו ולהתהלך אתוֹ כאת איש כערכו, וניתר בו לבו כשטפח לו הלז על שכמו וקרץ וחייך לו בעיניו בחיוך מלא-תעלומה.

ישב על מקומו עלוב ומדוכדך, היפנה את ראשו לעברים, ויגונו ומצוקתו גדלו למראה הפּרצות המרובות שנעשו באנשי-המעשה הזקנים, שלא החסירו מתפילות-רשות בציבור אפילו בשעת-חירום. חרמש-המוות קצר את כולם, רק שרידים, שיבלים בודדות, נשארו מתוך שיכחה, והם עומדים כפופים ונובלים, צהובים וקמוטים, יגעי חיים ועמל, ולא יכירם מקומם בתוך “סדום” זו, ששוּנו פניה בימי העדרו – עד לבלתי הכירה שוב.

הגיעה תפילת הערב אל קיצה, בית-הכנסת התחיל מתרוקן משרידי נמושותיו, רבים מהם נתנו עיניהם בו בחמלה בעוברם על פניו, וְשׁטוּ מעליו בחיפּזון, אחדים ברכוהו, נכנסו אתו בדברים, ורמזו זה אל זה על השתיקה. אחרים נשארו עומדים וממתיקים לחש מאחורי גבו, ופניהם כפני אנשים הנושאים בחוּבם סוד כמוס.

קלטו אוזניו קטעי מילים מאחוריו. כל גופו רעד ונע, עוֹרקי מצחו השתרגו ועיניו דלקו באש אדומה. כארי הסתער על אותו האיש הגבוה והצנום, המוציא את הלעז על בנותיו, אחזו בזרועו וטילטלו בכל כוחו ובקול מחרחר שאלוֹ לפשר דבריו הסתומים. הלה התפתל והתאמץ להיחלץ מידיו, וכשהדבר לא עלה בידו, צעק בחימה:

– הרף! אגלה לך את הכל, אם אינך יודע כלום…

– באר את דבריך, ואם אַין…

הלה הזדקף, ובסגרו את כנפי קַפְטנוֹ, שנשמטו לאחוריו, הניד כתפיו במשיכה רבת-כוונה והטיח ברוגזה:

– כלום אני הוא המרנן אחרי בנותיך? שאל את פי כל העומדים פה ויגידו לך, או מוטב שתלך אל המירג' ונוכחת בעיניך…

אפלה גמורה הליטה את חכם צבי בתוך האור הרב אשר שפע סביבו. הוא גישש בידיו באוויר כמבקש לו מִשען, נתמך בעמודי התיבה וכל גופו רעד. כך שהה רגעים אחדים עד שוּב אליו בינתו, פנה והתבונן סביביו וראה את אבּוּ-אלפיה האוחזוֹ תחת בית-שחיו ושח עליו בדאגה וברחמים. דחפו מעליו בשאט-נפש, חגר את שארית כוחותיו והלך הלוך והתנודד, כשזקנו זע ורותת, עד צאתו אל הרחוב. לא נשאוהוּ רגליו עוד וצנח על אבני המירצפת, כשהוא טופח באגרופו על חזהו, מייבב יבבות יבבות קטועות וצרודות, וחוזר שוב ומפכר את אצבעות ידיו.

בשעה מאוחרת בערב, כשכלתה רגל מן השוק, נשמעו דפיקות חזקות ומרעישות בשער-הברזל שבחצרה של אום-ג’מילה. בעד החרכים הקטנים המכוסים שׂבָכוֹת, בחלונות שמנגד, יכלו לראות ברור דמות אדם, הבועט ברגלו בשער, הוא שולח לפניו את שתי ידיו הקמוצות, מאיים על יושביו, וחוזר ודוחף את השער בכתפיו, כאומר להסיעו ממסגרותיו. פתח אחד השכנים את אשנבו, הוציא בעדו את ראשו המחותל בתרבוש-לילה ונהם בזעף וברגזה:

– האם סבור הוא, שהעולם הפקר? יראה נא! הלא חושך בבית! הן עוד לא שבו מהצגתן במירג'.

ארוכות הביט חכם צבי בעיני-כלב נוטה להשתטוֹת על הראש השלוּח לעברו, ורק משנסגר האשנב, והרחוב שקע שוב בתרדמה ושתיקה מפחידה, התנער מקפאונו. מחשבה עברה כברק את מוחו.

“אל המירג'!…” “אל המירג'!” – דובבו שפתיו, וכנהדף מאחוריו הרים את שולי גלימתו והתחיל רץ ניכחו.

רחוב צר וארוך, שרוי בצינת לילה וערפילים, השתרע לפניו. הוא עברוֹ לאורכו, כיפתו המקומרת וסתר פינותיה החבויות בצל ודממה ענוּ בהד עמום לנהימות החלולות שפרצו מחזהו. כמתוך חלום הלך ודובב לעצמו את הפסוק שנפל בפיו וזימזם במוחו כל אותו הנשף: “ובת כוהן כי תחל לזנוֹת, את אביה היא מחללת”. הוא לפת את דרכו באמצע הרחבה המוארה כולה באור מנורות חשמליות בתוך ירק האילנות, שסככו עליה משני עבריה, עֲבָרָה בריצה בלי להשגיח במרכבות המתרוצצות בטירוף בעיניהן האדומות, הכחולות, הירוקות, שעוד מעט והיה למירמס לגלגליהן. ורק כשמצא את עצמו בתוך כּיכּר רחבה שטופת אוֹר והמולה רבה וחש בצלעותיו את דחיפותיהם ונזיפותיהם של האנשים, שהוא חותר ביניהם את נתיבו – פסקה הסתערותו, והוא עמד תוהה ושומם, מבלי דעת אנה יפנה.

בחיפזון התחמק מתוך פקעת האנשים, שהתגלגלה סביבו, שירך את דרכו למעלה הרחוב, לאורך חומת המִסגד, שמגדליו הגבוהים נוצצים באוֹרה וחוּדם שקוע באופל, הגיע עד הבניין הענקי, שגזוזטרתו הרחבה היתה מוקפת קשתות מנורות המטילות רצועות ארוכות של נהרה עליזה על המרכבות הרתומות ועל הנהר השחור שממולו.

עיניו של חכם צבי לא נחו על המון האנשים שנקהלו מסביב לכניסה ולא אל דלת-העם, מוֹכרֵי ה“שירבּת” והתופינים, שעמדו מנגד וטילטלו את ראשיהם, לפי קולות ה“דרבּוּקה” והנֵבֶל, והביעו את התפעלויותיהם בצריחות ממושכות. כל מעייניו היו נתונים לקולות השירה הלוהטים, שנישאו על כנפי רוח ונבלעו שוב בהמון הקולות הפרועים שמסביב. כאחוז-כשפים עמד בלי נוֹע, כשכל מחשבותיו מרוכזות בנקודת-קשב אחת. הכל בקירבו נאלם דום, רק מִצחוֹ הוסיף לדלוֹת ממעמקי זכרונו את צילצול קולותיהן של בנותיו.

ופתאום נקרע מסך אפור מעל עיניו וכמו תבלול נפל מעליהן. וכאשר יתעוות העיוור בשומעו פתאום דפיקות-עוז מוזרות סביבו, כן התעוותו פניו בכאב ויסורים. הוא קפץ ממארבו ובתנועת החלטה שאין להזיזה צעק:

– הנני! תיכף אני עולה אליכן, בנות-כלבים!

באומץ ובביטחון, כבא לרשת את מבצר האוייב, פרץ לו דרך, חתר בידיו ורגליו בין ההמון הצפוף, שעמד וחיכה ליד דלת הכניסה. אלה התמרמרו עליו בתחילה ודחפוהו, ואולם חזותו הפרועה ומלאת-המרי הילכה עליהם אימים ויתנו לו ידיים לעבור ביניהם. בתנופת-יד אחת הדף את השוער, רגע נאבק אתו ביללה נואשת על המדרגות והתחמק שוב מבין ידיו לצהלת כל העומדים.

סוף-סוף הגיע לאולם – וברגע זה קרה את חכם צבי מה שיקרה את האדם ברגעים מעטים של חייו: הכל התרשם במוחו בסקירה אחת. על הבימה שבקצהו ישבו טירה ורוזה, זאת תופפה ב’דרבוקה' תפיפוֹת עמוקות וקצרות ושרה, ומגרונה יצאו אלה הקולות הקדחתנים, הלוהטים והסוערים, המוסכים ארס תוסס בעורקי שומעיהם ומגרים את חושיהם גירוי של תאווה. טירה ישבה על שטיח-משי מוקף כרים ישיבה של פריצוּת, פרטה בנבל וליוותה בעיניה בפחד ניסתר את ג’מילה שיצאה במחול אילם ורב-תנועות, לפי קצב התפיפוֹת העמומות של התוף בידי אבּו-סלים. היא הרימה את זרועותיה המעולפות פנינים ויהלומים, קישקשה במצילתיים, והצילצולים השתפכו כגל של צרורות הנעתק ומידרדר בסערה. הרעידה את ביטנָה רעידות חשק-דוֹדים, התפלשה כנחש על עמדתה וכופפה את ראשה אחורנית, גלי שערותיה השחורות השתפכו, מלאי חיים ורעד, והגיעו עד לארץ, ונרגילת-הכסף שעל קודקודה עמדה הכן ולא נעה ולא זעה. ניגלו ובלטו תפוּחֵי-שׁדיה, הזדעזעו ונחלצו מתחת לחלוק-המשי האדום העשוי קפלים – והתפרצו הרואים בשאגה פראית, תרבושים נזרקו אל הסיפון ואל הריצפה, חַג’ים ואֶפנדים התפרקו את כיסי-כספם וזרקוּם לרגלי הרוקדת בצווחות-עלפון ואובדן-החושים…

והנה נשמעה צעקת-חירחור נואשה וחסרת-ישע. רגע שררה דממה. כל העיניים נָטוּ בבהלה לאותו השׂב בעל הזקן הפרוע והבגדים הפרומים, שקפץ כחתול על הספסלים, כש“לפתוֹ” שמוטה וכרוכה על צווארו, וקצף ניגר מבין שפתיו. הוא כבר הצליח לקפוץ על הבימה, כחיה טורפת התנפל על הרוקדת, אחזה בשערותיה, נשכה בשיניו ואגרופיו ניתכו כמטר על ראשה. אחרי רגע והיא שכבה לרגליו בלי-נוע כתולעת נרמסת. חכם צבי לא הרגיש, איך ומי התיקוֹ מעל טַרפוֹ וגילגלוֹ מן המדרגות. רק לזיק האחרון של בינתו הדועכת זחל והתגלגל לעבר הנהר, אשר הבריק וקרץ לו למולו…