לוגו
הבריחה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

אור היום התחיל מפציע ועולה, בקע את גלי האופל הכחול והציף את נופי האילנות, שציפצופים קטועים, נזרקים מתוך תנומה, השתפכו מבין ענפיהם הרעננים.

הסוסים, שהצינה הרעידה את עורם הקֵרח, מהם התנהלו לאט ובכפיפת ראש מתוך מחשבות ועייפות, זקפו את אוזניהם בהידחפם פתאום ממורד ההר והרקידו במרוצה את העגלה על יושביה. השדרות המהבילים מתוך לחלוחית עם עמודי הטלגרף, הקופאים כשומרים עלֵי דרך, התחילו נסוגים אחור בטיסה, ובעומדם סוף-סוף אצל ״מושב זקנים״ הירושלמי, כבר דעכו כל האורות הקלושים, שביצבצו מחלונות הבית הזה כל אותו הלילה ממרחקים.

האילנות הענֵפים והירוקים התלחשו והאהילו על החומה המקפת את הבניין, וכשנפתח שער-הברזל בחריקה – כבר התנוצצו האילנות הפורחים אשר בחצר, הסוגים בסייגי-ברזל, מקרני השמש הראשונות, ויהי מראיהן כאילו איבקון במכיתת-שוהם.

לבן כולו, שליוו ומחייך, עבר חכם בכוֹר קִמחי את שדרות-העצים הארוכה, כשהוא תוקע את כפו ל״שלום עליכם״ לכל אותם הזקנים בעלי תלתלי-הכסף, ההולכים עקב בצד אגודל מתוך שחוּננות ומנוחת-נפש אל בית-התפילה. עיניו השחורות, החבויות בצל שמורות ארוכות ולבנות, הביעו הסתכלות מלאה עניין והזהירו מתוך קורת-רוח מיוחדת.

סבא זה, בעל המצח הגדול והמקומט, שזה זמן רב לא פסעו רגליו פסיעה גסה, מטפס לו עתה ועולה על מדרגות כנער ואינו מתבונן אל בן-לווייתו הניגרר אחריו עם החבילות שבידיו, כה רווח לו וכה קל לו עתה, כאילו השתחרר מכבלים מעיקים, והריהו נושם נשימה של נחת, הריהו חש, ששב לתחייה בין חבריו אלה, שכל גופו הולך ומתנער ומתחמם באור חביב ורך, המלפף אותו מכל עבר.

כשנכנס אל הפרוזדור הארוך, המוביל אל חדר המנהל, הבריק אור מְעַוור אל עיניו. כמה יופי והרחבת-דעת סביב! הנה חברת ישישים, חבושים ירמוּלקוֹת, מתייחדים להם בפינה בקצה השולחן, פניהם מבהיקים מתוך פינוק ועידון, קַפְטְנֵיהֶם מסולקים לצדדים, ושיחתם העליזה עם גיחוכם הצוהל שוטפים ומצלצלים לרווחה. בעד החלון שופכת החמה את זוהרה עליהם ובקומץ קרני-זהבה היא מפיזה את כוסות התה הצלול העומדות לפניהם, תה של שחרית.

הזקן החליק את בגדיו ומיתח את תרבושו המקומט מחמת נסיעה, ותוך כדי מעשה זירז את בן-לווייתו בלחישה לפשפש בכיסיו ולמהר ולמסור לידו את ״המכתב״ הטמון אצלו.

מן החדר הסמוך נשמע קול חלש, ספוג דמעות ורצוץ, כקול איש המתחנן על נפשו, ואת הדממה סביב הפריחה פתאום גערת חימה:

– טול וצא!… אין מקום אצלנו לקבצנים עיוורים.

הדלת נפתחה, וזקן בעל עיניים קמות ופנים צנומים וקמוטים, כמראה עפר יבש וחותם תלאות ונדודים רבים עליהם, ניגלה בפתח, כשהוא נהדף ויוצא בברכיים כושלות ומקל-אלון עבה ומחודק נוקש ומגשש לפניו את הדרך.

מנוּחם וכשלבו גס בו במקצת שב חכם בכור מחדר המנהל אל חיים שׁאֵרו, שחיכה לו בפרוזדור בלב דופק בין תקווה ויאוש. וכשמסר הזקן בשפה רהוטה ובמבט של ניצחון את ה״בשורה״ ואת השיחה לכל פרטיה ואגב-אורחא את חביבות המנהל ואת שמחתו להכניס איש שכמוהו במכונו – העמיד הלז פנים עגומים, כאילו מֵצר הוא ודואג על פרידת השׂב.

זחה דעתו של חכם בכור והתחיל שופע מילים. אותה המחיצה הסודית, שחצצה בינו ובין שאֵרו כל ליל הנסיעה והביאה את שניהם לידי שתיקה מוזרה ואותו הרעש שפיעפע וחילחל בלבו על שארו זה, כאילו רק בעטיו גורש ממקום מנוחתו ומ״נחלת אבותיו״, כדי שיזכה הוא בהונו כאדם הזוכה מן ההפקר – נידפו כאֵד. התחבב עליו שארו, והריהו שב ומכיר בו את חיימ׳קי בן טיפוחיו, אותו חיימק׳י שדירת אבותיו עראית לו ובית הדוד והדודה הערירים הם לו מעון של קבע, שרץ ובא בחדווה אליהם, בתקווה לקבל ממתקים ולהשתכר פרוטות אחדות.

ניגש אליהם השמש והזמינם אל בית-התפילה למניין החב׳׳די המאוחר. נתבדח חכם בכור מתפילת-חול בציבור, שבאה לו בהיסח הדעת, והתחיל מתפלל בדבֵקות שלא כדרכו. אמנם מגוחכים ומשונים היו בעיניו כל אותם האנשים העומדים בעיניים עצומות אצל עמודיהם ומיטלטלים פנים ואחור כנוֹד קָנֶה, כשקַפִלוּשיהם (מגבעותיהם) שמוטים לאחוריהם ופיאותיהם המסולסלות מתנופפות. אבל תיכף הבריקה במוחו ההכרה המלאה תנחומים, שלא יחידי ועזוב הוא עומד כאן. אף נעקרה מלבו אותה הוודאיות הגמורה שהשתרשה שם מקדמות ילדותו, כי האשכנזים אינם מצרפים ספרדי למניין, וכעין עצב חרישי עברהוּ על שחשד בכשרים, ועוד באותו מעמד הפקיד את שארו לשליח וציווהו להכחיש בפומבי בעיירתו את הבדותא הזו.

הבליע חיים את תפילתו ויצא אל חדר-האוכל. פגע בו המשרת והוליכהו דרך מסדרון אפל, המלא כלים שבורים ורוח קרה מנשבת בו, אל האגף הימני. עברו את שורת הבתים הארוכה ונכנסו לחדר מרווח, בפינותיו עמדו ארבע מיטות-ברזל רעועות וחלודות ושמיכות קמוטות ומגואלות עליהן, השמאילו אל תא מרופש, ששמשות חלונו מוריקות, מכוסות אבק וקוּרי-עכביש עם פגרי-זבובים: כאן הוּקצָה מעון לחכם בכור.

חשש חיים, שמא יהפך לבו של סבא למראה החדר וישוב על עקבותיו ולכן זירז במשרת לנקות את החדר יפה, ובאורחות עקלקלות שב אל דודו והשתדל להסיח את דעתו לבלי יראה את דירתו בנוולותה.

השמש כבר עמד בחצי השמיים ושפך על הארץ הצמאה אור בוער. דממה עמוקה וכבדה שררה והאילנות היו כקפואים ולא הנידו עלה. קשתה ישיבת הספסל בגן על חכם בְכוֹר והרגיש לֵיאוּת רבה בכל אבריו. נפשו כלתה להתפרקד על המיטה ולהינפש מטילטולי הלילה, ובמאמצי-כוח, כשהוא נשען על כתף שְׁאֵרו, פסע על התעלוֹת הזורמות תדיר מים דלוחים שהעלו ירוקה, ונכנס אל תאו האפלולי שכבר הוכשר ושוּפּר במקצת.

הגיעה שעת הפרידה ולבו של חכם בכור חַמָר ורתח. נדמה לו כי החוט האחרון שחיברהוּ עוד אל עיירתו הולך וניתק. רחקה עיירה זו וכל-כך הוסחה מלבו, כאילו לא יְדָעָה ולא יקווה להגיע אליה לעולם. היכהו לבו על כי ציער את שארו בגלל דברים קטני-ערך וחשדהו בפניות זרות. ויבקש את סליחתוֹ בנדרוֹ בלבו, להיות מעתה רך כקנה ומלא סבלנות.

כשעלה חיים על העגלה, הרגיש השׂב, כי דבר-מה רותח, זורם ועולה אל גרונו, אבל עצר בכל כוחו בעד דמעותיו, ברכתו התפוררה בין שפתיו הרותחות והוא מיהר ונכנס אל הבית למלט באחת הזוויות את לחץ לבבו.

הגיעה שעת ארוחת-הצהריים, ותנועה התרגשה ברחבה שלפני הבית, החדרים שמסביב התחילו פולטים כנופיות של נשים כפופות וקמוטות, זוחלות ומזמזמות זימזום משונה מתוך פה חסר-שיניים, כשהן מעניבוֹת בידיהן הרזות את קצוֹת מטפחתן תחת ראשן: כנופיות של זקנים בפוזמקאות מסואבים ומשולשלים עד העקב, ראשיהם כפופים ומוּטים ארצה, והם גוררים את סנדליהם הגלודים והשטוחים בהתרשלות, מפלסים להם נתיב אל הספסלים הארוכים והקשים, אחרי נגבם את ידיהם באותן האלוֹנטיות המשומנות והחלקלקות התלויות מעבר לדלת.

קפוא בצערו וכשראשו מוּרד ישב חכם בכור בקצה השולחן הארוך הממלא את כל הבית. איזו עננה שחורה וכבדה התחילה יורדת עליו ומסירה את לבו מחבריו אלו המתנצחים ומדיינים זה עם זה בשפה הבלתי מובנת לו. הוא התחיל בודק מתוך קפידה את המזלג ואת הכף שהושמו לפניו, עיקם את חוטמו והחליפם באחרים, לא התקררה דעתו גם מן המפה הכתומה והשׁקוּיָה טחב, לקח ופרש עליה את מטפחתו הלבנה.

אל השולחן הובא דוּד גדול מלא איזה רוטב עכור ודבקני, שגלגלי אֵדים רבים נדפו ממנו. מסביב נשמעו רק נקישות שקדניות של הכּפּוֹת בצלחת ונשיכות עמומות וקצרות מתון לסתות בָּלוֹת. גרד חכם בכור בחניכי-שיניו את תפוח-האדמה השלם על חתיכות הבצל השלוק אשר דבקו בו, ומכיוון שבדק ומצא שאותה הנקודה השחורה הצפה על פני המרק אינה אלא זבוב מעוך, השיב את הכף אחור בתלונה ובהעוויית שפתיים. בשירטוטי פניו הרחבים והנבונים ריפרף זיהום ועיניו הגדולות והנִמרצוֹת נעשו רכוֹת ונוּגוֹת. אומללים וזקוקים לחמלה היו בעיניו כל אותם הפרצופים השואפים בשפתיהם בתאווה רבה את המרק חסר-הטעם הזה ומטפיחים בו את שפמם המוצהב מטבק ואת זקנם. וכדי שלא לעורר את תשומת-לבם, עשה את עצמו כאוכל ובלע בקושי לעיסות אחדות ממיני המאכלים שעמדו בגרונו.

אחרי קינוח הפה בגרוגרות מבושלות, שפג טעמן, התחיל נארג ונמתח איזה וויכוח ארוך וסוער, שאין לו אחרית. בקוצר-רוח חיכה חכם בכור לברכה בזימוּן. ונפשו כלתה לעזוב את ההמון הזה וללכת באשר ילך. במשטמה גלויה נעץ את עיניו ביהודי היושב למולו, שתשעה קבים של שיחה ניתנו לו ושכל החבורה מפסיקה את הוכחותיו בעקשנות, בצווחה ובביטול של ליגלוג. פקעה סבלנותו של חכם בכור, נמלך והגיש ליהודי זה מים אחרונים, משכהו בשרוולו, וזה לא חל ולא מרגיש, והריהו עומד מתוך התלהבות במקומו, כתרנגול מוכן לקרב, קַפטנו פתוח לרוח היום וכנף טליתו-הקטנה מבצבצת ונראית מבין רגליו.

תקפה העצבוּת על חכם בכור והריהוּ חש את עצמו כאילו נכנס לחתונה שלא הוזמן אליה, והוא יושב אבֵל בין המחותנים הצוהלים, אין איש רואה אותו, ואין איש מפנה את לבו אליו. עכשיו באה לידי בירור אותה המחשבה הערפילית, שתעתה במוחו זה כמה: אם יפול כאן וימות סמוך אצל חבריא זו, לא ירגישו בו הבריות הללו ולא יפסיקו את וויכוחיהם.

ישיש אחד מראשי הטוענים פרש מן החבורה עם מקטרתו הארוכה, כשתמונתו מתעטפת בעשן והולכת ומיטשטשת, קרב לזווית אל ארון הספרים והתחיל מעלעל בחיפּזון של ניצחון בספר ארוך ומכורסם~;~ ניגש אליו חכם בכור בהכנעה ושאלהו לפשר: ״אחר הקטטה ואחר הריב הגדול, שלחוש מיהו מבעי, פן ימחצו זרוע אף קדקוד…״ הלז הזקיף את גבות עיניו בתימהון ובזילזול על ברייה זו שאינה יודעת ש״אורייתא קא מרתחא ביה״. והתחיל מבאר לו בעברית רסוקה, מעורבת במילים ז’רגוניות, את מהוּת השקלא-וטריָא. חכם בכור הקשיב והקשיב, ולא הבין כלום מפני המבט המשונה של אותו הזקן, הניד את ראשו בקוצר-רוח והסתלק לצד.

הגישו תה של צהריים וכל הפנים הסמיקו יפה יפה. שני ישישים תחבו את ידיהם באבנטיהם דרך חירות ופצחו בהתעמקות: בים-בם! בים-בם! עם ניגונים קטועים ועצובים, כשהם מתהלכים אילך ואילך. רגע התגלגלו הקולות ודפקו בשערי רחמים בשמיים כקול איש המתחרט על חטאיו והריהו מכאן ולהבא חוזר למוטב, ותיכף התרככו בבכי ילד חלש וחולה המוטל יחידי באיזו פינה חשכה וקורא לאמו. ונדמה לו לחכם בְּכוֹר, שהקולות האלה מתאוננים וקובלים מרה על הדלות הנוראה, שאין כל תקווה לפניה וכל מוצא. ועל הזיקנה הקופצת בלי-עת ומַתֵשֵת כוחו של אדם ומשימתהוּ למשא על עצמו ועל אחרים. נזכר בזעפם הנוקר והטורד של בני משפחתו. התלבּנוּ לפניו כירכוריהם הצדדיים ודברי-הכפייה שלהם לכאורה דרך עצה בעלמא, עד שזיכוהו בישיבת-כלא זו בעל-כורחו, והמון רגשות כבדים דיכדכוהו. עיניו הרטובות מדמע נעשו רעות ופניו החיוורים היו בשעה זו כפני איש שבלבוֹ תוססת הרגשה רעה ואין לו על מי לשופכה.

נמלא החדר עשן טבק מעורב בריח של זיעה, שמפעפע במוח ומדהימו. נבהל חכם בכור פתאום ויהי כמתעורר מתוך חלום ארסי ובוער, ומכיוון שהסתכל בזקנו הפרוע והלח וראה שטיפּוֹת של דמעות ניתלו בקצהו, התגנב כחתול והלך לו.

כשיצא החוצה העיק עליו האוויר הכבד והלוהט עוד יותר, דוֹק הדמעות טישטש את עיניו, ומבעדו נשקף כל הבניין הענקי שומם ואבֵל. פשטה הטירה הנהדרה אותה התפארת והרכרוכית של נחמה שאפפוה בבוקר, ניטלה ממנה רוח השלווה והטהרה, והרי היא דומה יותר לבניין של כשפים הסוגר בתוכו פנים צנומים וחיוורים כאתרוגים יבשים, חרבות של גופים שהתנדף לֵיחָם ועיניים כהות, שאֵש החיים כבתה בהן.

מהסס ותוהה ניגרר בפסיעות האיטיות אל האגף הימני. שעה קלה עמד דומם אצל שורת הדלתות כמתיישב בדעתו, אם להיכנס אל חדרי או לא. הרעיון על דבר שעות הערב הארוכות בלי-קץ והמשעממות הצפויות לו שם יצק חולשה בברכיו, ואולם לבסוף התאושש, ובעוד רגע ורגליו כבר עמדו באותו החדר השובת בתנומה של צהריים, שדרך בו נכנסים אל תאו. איזה יהודי, ששכב על צידו על כר ישן וקרוע והחזיק ספר קטן בידו, הרים את ראשו עם שני זוגי משקפיו הקשורים זה על גבי זה ורמז לו לבלי העלות שאון. התבונן חכם בְּכוֹר מסביב וראה שלושה ראשים מחותלים עד מתחת לאוזניים בכובעים בָּלים ומלאי נוצות המיוחדים לשינה, הצליף עליהם מבטים קודחים ונמלט אל תאוֹ סר וזעף.

ישב על איצטבת החלון הצרה, כדי להתבדר מעט. והנה אותו הכביש הלבן שבצד הגדר, המתעקל אילך ואילך ומגיע עד הטור שבראש הר-הזיתים המחודד והמתלבה ומורה זיקים גוזרים על אותן הנקודות הלבנות הפזורות בשיפועו – הביאהו לידי גירוי חזק. תקפה אותו ההכרה, שמכיוון שנסגר זקן במצודה זו, שוב אין לו כל מוצא אחר חוץ מהפישפש הנמוך הזה, הנפתח לצד הר-הזיתים.

נשאר שוכב על צידו במחשבה זרה ובעצבים מגורים. צפתה מתוך הערפל הפרוש על מוחו אשה צנומה, חיוורה ועטופת שחורים, שעדיין העושר ניכר בפניה הקמוטים והרזים. התקרבה אליו על בהונות רגליה כששמלת-משיָה מרשרשת, עיניה החביבות והנוּגוֹת קבועות בו מתוך תוכחה אילמת, והיא אוחזת בשרוולו ומנערתוֹ – ומראה לו את החורבן שבביתם, שנעשה בהיעדרה. מראה לו את קרוביו שדרש תמיד בשבחם לפניה, המחלקים את עזבונו בחייו… וכאן שקע חכם בְּכוֹר והסתבך ברשתות הירהורים ודמיונות זרים ומשונים ומעורבים בצללי-אופל ונגוּהוֹת תוֹעים.

ניעור משנתו חרֵד ומזיע ומנחש דבר-מה. דומה, נשמתו נתכווצה ונצטמצמה בפינה אחת צרה שבלבו – והיא דופקת שם ומפרכּסת באימה. הזדעזע מתוך כל קול רם והקשיב בלב סולד לדומיה שמסביב. הרוח המנשב בלאט בין יריעות המיטה, הצל הסרוח על הקיר, איוושתם העמומה של העצים אשר לפני החלון – כל אלה הם סימנים של שוֹאה לא-ידועה ההולכת וקרֵבה… הוא ירא מפני קירות חדרו הערומים, מפני קרני-השמש הכהות והמעוקלות, החודרות מבעד לענפים הגבוהים והמתלכדים וזעוֹת ולוחשות על הריצפה.

במצב-רוח של בלתי-מרגיש ובלתי-משתתף בכל הנעשה מסביב – נמלט אל הפרוזדור והתחיל תועה שם כבמעגל-קסמים.

פתאום נפתחה דלת ברעש, אשה גוצה התפרצה החוצה ביבבה וצווחה גדולה וקראה לעזרה. מפה ומשם חשו זקנים וזקנות לקולה בבהלה רבה. הפרוזדור נמלא מהומה. לאט לאט ובלב מהסס התקרב חכם בכור אל הדלת ונדחק אל החדר על-ידי החבורה הצפופה אשר התלקטה ועמדה שם נבעתה ונרעשה.

בתוך דממת החרדה נשמעה נחרה ממושכה ומבעבעת. על הריצפה הנאלחה שכב זקן, כשחצי גופו השמאלי מתוח בלי תנועה. רצועת-שמש חדרה דרך החלון והצהיבה את פניו הכחולים-אדמדמים, צווארו הקצר והעבה היה כפוף במקצת הצידה ובעבר פיו קפאה העוויָה משונה של גועל.

הכל הרגישו ביחד איזו חולשה ולא יכלו אף לנקוף באצבע. זמן רב קימטו את מצחיהם ולא יכלו לזכור היכן הם. קדר החדר פתאום וניתק מיַם האוֹרה והיִפעה של העולם כולו. ובתוך האֵבֵל והשממון הגדול התכנסו ונלחצו זה אל זה הזקנים, כעדר של כבשים בראותם את חברם נסחב לשחיטה. ברם, כשריסי הגוֹוע התחילו מרפרפים וידו הקמוצה לאגרוף נפתחה ואצבעותיה הארוכות והדקות התכווצו והתמתחו כרגלי עכביש, נחפזו והשכיבוהו בגניחה על המצע הבָּלֶה, המוטל בפינה. שררה דממה עמוקה ומאיימת. נשמעו רק גירגורי הגוסס כחירחורי כלב מוּשלך אל בור עמוק ורחוק בליל אפל וקר ומלא-פחדים. והעומדים מקשיבים ברעדה להברות הנמלטות מפי הגוסס ונחנקות באמצעיתן וכל אבריהם כבדים עליהם ואינם נשמעים לרצונם.

צימצם אחד מהם את קומתו ונעשה קצר מכולם, פרש ככושל אחורנית לקרן-זווית, כשזקנו הפרוע רותת, נבלע באופל וגעה שם בבכייה צרודה, והקולות המעוכים הללו פתחו תהום חשֵׁכה ומילאו את האוויר אלפי מחטים, שהתחילו מרקדות ונינעצות בעוקציהן בבשר כולם, שהיפנו את פניהם אל הבוכה בתימהון וחרדה.

חכם בכור שעמד גחון למראשותי המיטה, פער את פיו בכוונה לגעור בנזיפה בזקן אשמאי זה על נהמו ״עם יציאת הנפש", ואולם בו ברגע בקעה את האוויר זעקת-שבר חדה ונוראה, התבלבלה בחלל הריק, זיעזעה את השמשות המוזהבות בדימדומי בין-ערביים וגוועה בסיפון הכהה.

ראשו של הגוֹוע נמשך וצנח אחורנית, שפמו המדובק והמטפטף ריר הזדעזע מתוך נשימותיו החלולות, החלשות, שהתפרצו מעומק חזהו, עינו התחדדה לאורכה ונשארה תלויָה בפאת מערב העכורה כאילו היא מצפה משם לעזר וישע.

עתה לא בכה איש. קירבת המוות היתה נוראה מן המוות עצמו האורב להם. והם עומדים ומחכים לקראתו מלאים פחד והכנעה, כאילו הפקירו את עצמם לפניו: עשה בּנוּ כרצונך! ואותו האיום טס מעל לראשם ואינו נוגע בהם בכנפיו השחורות. עוד שריקה חלשה נשמעה, שפתוֹ של הגוֹוֵעַ רעדה כמתאמצת לפלוט איזה דבר נחוץ וכמוס. לבסוף מתח את רגלו וכבר שכב קרוּש וניקשה כבוּל-עץ.

התנערו הזקנים מקפאונם והתחילו חורקים בכבדות: "שמע… שמע ישראל…״ – ולא פסקו מקריאתם זו עד שהשתרבב אותו הארוך, שעיצם את עיני המת והשיב את ידיו המסולקות לצדדים אל גופו.

מאצל הדלת נשמעו נקישות קשות של נעליים מסומרים, סינר לבן התקרב והבהיק באופל הכחול. פתאום רקד צל על הקיר, צללים אחרים רקדו מן הצד השני והתגעשו אתוֹ, זעו פנים ואחור והתמזגו זה בזה. נבהלו הזקנים וסככו בידיהם על עפעפיהם וממצמצים מחמת אוֹר המנורה המבליחה, אשר הודלקה וניתלתה במסמר שבכותל.

כחיה שהתחמקה מחיצי הצייד רץ חכם בכור הנה והנה, לחפש לו איזה מקום-סתר להתייחד בו עם כאבוֹ העכור והקהה המוצץ את לבו. בפרוזדור לא יכול להישאר, בלי חשק עברוּ אילך ואילך, ראשים וכתפיים, וכל פסיעה ופסיעה ביקעה את מוחו כהלמוּת פטיש ורקותיו הרוֹפסות ענו לה כהד.

נמלט אל הגן, שם אפפהוּ עב הערפל וגזל את ראייתו לגמרי. בחפזונו פגע בחריץ-השופכין ושקע למעלה מקרסוליו בבוץ קרוּש וקר, ניתקל ונפל בזעקת אימה וזיהום, נבהל בעצמו מקולו המשונה והפך את פניו לראות אם אין איש מסביב. כשקם היה כולו חרד וכושל, סחב את גופו בלי-דעת כלפי הספסל שהסתמן מתוך העלטה, ואחר קנחוֹ את רגלו פעמים רבות בעשב הרטוב, צנח עליו באין אונים. הלילה היה עגום וקר, רוח חריפה נשבה וטילטלה את צמרות העצים שיללו והגוּ נכאים, גילגלה והרקידה דרך הילוכה תימרות אבק ועלים יבשים, עננים טסו בשחקים, שקעו והתכּדרוּ על הצמרות וסתמו את הגולל על הכוכבים הערטילאים, שביצבצו פה ושם מבין גזריהם.

אפלה, ובתוך האפלה הגדולה תועים צללי מתים שישבו על סורגי האילנות המעוקמים אבלים ועגומים בלי דמעות ובלי תקווה. הנה הם הולכים וקרֵבים אליו בתכריכיהם הבלים והקרועים, כשהם מנערים מעליהם תולעים ארוכים המתפתלים אילך ואילך, הנה הם כופפים ראש למולו וקוראים לו ברמיזה. חכם בְּכוֹר נזדעזע והחליט בדעתו למהר ולצאת מן המקום החשוד הזה… אלא שמיד נסגרו שערי הברזל בהקשה ועמוּדֵי-אוֹר גדולים הסתערוּ סביב והתחלקו מעץ אל מִשנהו, לפני הרחבה התחילה רוחשת המולה ולמרחוק נשמעו קולות של קלוּת-ראש וצהלה…

הסיח את דעתו לגמרי מן העולם שמחוץ לו, התכנס שוב אל תוך עצמו והשקיע את ראשו בין כּפּוֹת ידיו הסמוכות על ברכיו, בעקשנות של יאוש ומרי ריכּז את מחשבותיו המפוזרות – והשתדל להעלות על זכרונו את המראות שהטרידוהו זה עתה. הוא הצליח כמעט להעמיד בדמיונו כמו-שהוא את השׂב הגווע עם שריריו המעוותים, שנעשה כה קרוב ויקר לו, אף כי לא ידעהוּ מעוֹדוֹ. ואולם יותר ויותר הזדקרה לפניו עיירתו השקטה עם בתיה המטפסים זה על גבי זה והמתפרקדים ומתנמנמים תדיר בשעה זו תחת הסדין הכחול והבהיר והנקוּד נקודות-פּז. זכר את רחובותיה השלווים עם דינרי-האור המבצבצים מחלונות הבתים ברוֹך וברחמים כעיני אֵם. ושוב נשאהו דמיונו לאיזו פינה רחוקה ובודדת והניחו תחת עץ שוקט בתוך מדבר-שממה…

לאט לאט תקפתהוּ אותה המנוחה הבאה אחרי בכי רב, הוא ישב שקט כילד אחרי התפייסוֹ, הכאב והיאוש חדלוּ ולבו נמלא זכרונות וזכרונות, קטעים מחייו הקוֹדמים עברו לפניו בלי סדר, השכיחוהוּ לרגעים את כל הקורות אותו בימים האחרונים. אך כשאחד הכלבים התחיל מילל בקול בוכים, חש שצינת הלילה חדרה אל עצמותיו ותמוּה היה בעיניו, שלא עלה עוד על מיטתו בשעה מאוחרת כזו~;~ בשום אופן לא יכול לבאר לעצמו את סיבת הימצאו כאן יחידי בעלטה בין הרוחות המנשבות ובין האילנות השוממים.

ידו נקמצה לאגרוף מתוך רוגזה ויאוש ולחצה את ראשו הבוער. לא הזניחתהוּ שוב ההרגשה, שלא לחינם הוא שרוי כאן בחשכה. וכשנזכר פתאום בכל פרטי היום שעבר, קם מתוך קפיצה, כמי שנדקר במחט, ורץ בחיפּזון כלפי הבניין.

בעוברו דרך חדר האוכל, שאפלולית התמזגה בו עם אור צהבהב-כהה, נתאדם ונתבלבל מאותו האיש ששילשל את סנטרו על כוס תה עכור וסח ארוכות וקצרות עם חברו היושב אצלו על ערך הנפטר. חשש שמא ריגלוּ את מחשבתוֹ, ונשאר עומד לפני השולחן הארוך כשידיו מעסות משום-מה את פתותי הלחם הפזורות עליו.

איזה זקן קצר-ראייה התייחד לו עם גמרתוֹ ועם נרו בקרן-זווית. גועל-נפש תקף את חכם בכור למראה עורפו של זה הקמוט כקלף, שנתמעך מרוב שימוש, ובחשאי התחמק ויצא אל הפרוזדור.

נתקל בחבורת האנשים, שעמדה והתלחשה סביב לשני קרשים ארוכים קשורים בחבלים, חצה בצילוֹ את ריבּוּעֵי האוֹר המוזרים, שהשתרעו סביב לפנסים המוצגים על הריצפה, וכשהגיע עד חדר הנפטר פרץ דמו אל רקותיו ונשאר עומד בעל-כורחו בפתח.

אותם שני האנשים עם שרווליהם המופשלים עד למעלה ממרפקיהם שיכשכו ברגליהם החשופות במים הדלוחים השוטפים את כל הריצפה, שאבעבועות-בּוֹרית עכורות צפו על פניהם, כפפו את שדרתם והגביהוּ במאמצי-כוח מעל קרשי הרחצה את הגווייה המלובשה תכריכים לבנים שהתעגלה באמצעיתה, בִטנָה רעדה לכל פסיעה ופסיעה וראשה ניטלטל לצדדים. ונראה לו לחכם בְּכוֹר כאילו המת מחייך בלחישה מתוך הנאה על עזבוֹ את מעונו זה לבלי שוב אליו לנצח… חלחלה-אימה תקפה אותו כולו. דחוף ובהול מיהר אל תאו, מישש ולקח משם דבר-מה ושב אל הפרוזדור, פילס לו בידיו דרך בין הנושאים שעמדו מוכנים ללכת, לא השגיח בתרעומותיהם ועבר חיש מהר אל חדר-האוכל ונעלם בשדרה. בהיחפזוֹ נאחז מעילו בכף-המנעול של השׁער, בידיים רועדות שיחררוֹ והתחיל רץ בדרך העולה אל העיר, ורק אחרי אשר נעלם מעיניו הבניין כולו ישב להינפש על אבן משופעת שנזדמנה לו בצד הדרך.

רוח לחה וְלַטִיפָה נשבה, ערפל קל ריפרף על פני הכל, אוֹר הירח התחיל בוקע ומכסיף את גִזְרֵי העננים הקלושים, שתעו בלי דרך ובלי מטרה. ניגלו הבתים במרחקים על אורותיהם הקטנים והמנצנצים.

ציפור יחידה, שנמה בתוך הקמה הבשלה, חרדה משנתה והתעופפה בציפצוף. חכם בכור הפסיק לרגע את בכיוֹ והיפנה את ראשו הצידה. אבל בעוד רגע התנשאו שוב המון יבבות תכופות, והן הולכות ונמֵסוֹת וכלוֹת בדממת-השקט של הלילה. כאן במרחב זה ישב ובכה והערה את כל היגונים הכלואים בקירבו: אנה יברח?…


עקרון, י״ג אדר א׳ תר״ע.