על קבר ביאליק
בְּבוֹאֵנוּ— אֵין אִישׁ פֹּה מְחַכֵּנוּ
וְקֹר-עַד יְלַוֵּנוּ בְּמַסְלוּל הַנְּשִׁיָּה;
וּבְלֶכְתֵּנוּ מִפֹּה לֹא יִשָּׁאֵר אַחֲרֵינוּ,
רַק קוֹנְכִיָּה הוֹמִיָּה.
אַשְׁרֵי הַיּוֹדֵעַ: הַמְּנוּחָה הִיא שֶׁקֶר,
הַיּוֹדֵעַ: הֶעָמָל הוּא הַמַּטָּרָה;
הַמְכַנֵּס לְדוֹר יָבוֹא אֶת הֵד הָאֵין-חֵקֶר
תּוֹךְ קוֹנְכִיָּתוֹ הַשָּׁרָה.
הַמֵּקִים לוֹ כָּמוֹךָ עֵד לְבָאֵי מָחֳרָתַיִם:
הָיִיתִי פֹּה, אֶחָי, עָשִׂיתִי דְבַר-מָה;
מִלְּשַׁד גּוּפִי הַחַם בָּנִיתִי זְבוּל בָּאַיִן:
אֶת קוֹנְכִיָּתִי הַהוֹמָה.
עֲזוּבָה תֶּהֱמֶה לָהּ קוֹנְכִיָּתְךָ עֲדֵי-עֶרֶב,
עַד בּוֹא מִי-שֶׁהוּא עֲלֵי קֶרֶן נְהָרָה,
יִתְכַּנֵּס בָּהּ, יְנַפְּשֶׁנָּה — וְשׁוּב תֶּהֱמֶה מִקֶּרֶב
קוֹנְכִיָּתְךָ הַיְקָרָה.