האחדות, תרע"א

עין המזרח העתיקה והקפואה, שהשירה והאגדה הערבית פיזרו עליה את כל פתוכי צבעיהן, ושהרוח הערבי הקדום בכל ליקויו ומאורותיו נשמר בו כבבור סיד, החלה גם היא לפתוח חלונות במבואותיה האפלים, רשת של מסילות ברזל התרכזה בה, ועל ידי המסילה החיג’אזית, ההולכת ונסללת במהירות גדולה, דחקה את שכנתה ביירות ונעשתה לעיר הראשית של סוריה, ולנקודת מעבר לכל ענפי המסילות האחרות המסתעפות ממנה.

רושם מצוין משאירה בלב הנוסע הקריה ההומייה הזו: כולה טובעת בים של גגות ופרדסים, בכל מקום נתקל העובר במעיין זך, הנובע לו חרש מתוך האדמה ומתפתל אילך ואילך עדי התאחד במעיין שני: לא לחינם תלו עליה משוררי הערבים את עלומיהם והקציעו לה את הפינה היותר נכבדה שבאגדותיהם.

חסרה לאזרחיה אותה השחצנות והיוהרה המאפיינת את ערביי ארץ ישראל וסוריה התחתונה. תושביה הנם נוחים, שקטים ורכים כרכרוכית מדינתם, שבה הם מתגאים ואת ערכה הם מבליטים בכל שיחה ובכל הזדמנות. וצודקים הדמשקאיים בייחוסם זה: חום של אצילות וזקנה עדינה מתוחה עליהם ועל מידותיהם עם פסוקי הקוראן החקוקים על משקופיהם, וכשאתה מפסיק להסתכל בפרצופיהם ומקשיב למבטאיהם – הנך בא לידי ההכרה, שגם באנשי שיחתך דופקים אילו עורקים של פיוס ושירה נסתרים.

בעוד שאוכלוסֶיה התעוררו מעט אחרי המהפכה הטורקית, הנה הקהילה העברית עודנה מכווצת ומחותלת כעובר במעי אמו. מסופקני, אם אפשר לקרוא לקיבוץ היהודי שכאן בשם קהילה: תנאים רבים חסרים לו כדי לזכותו לשם של שבח זה, מגרעות וקלקלות יסודיות בכל שעה, שהשתיקה יפה להן. אבל מפני איזה קווים המסמנים את אופייו ואת הבדלו, כדאי הוא לשימת לב מיוחדת.

מספר תושבי דמשק מגיע לשלוש מאות אלף נפש, מהם שמונים אלף נוצרים ערבים בני דתות שונות ההולכים ומתרבים על ידי הגירתם התמידית מן הלבנון. שבעה־עשר אלף יהודים ספרדים, ויש בהם גם משפחות אשכנזיות שהתיישבו מחדש. יחס הערבים אל היהודים שכניהם הוא טוב יותר מדי…

היהודים הדמשקאיים גרים ברובע מיוחד הנקרא בשם “חַארַת אליהוד”. סמטאותיו מצטיינות בניקיונן מהרובע המוסלמי. וראה זה פלא שגם העשירים היחידים שביניהם – שכבר הספיקו ללעוס ולעכל היטב את קליפת ההשכלה הצרפתית – הנם גרים בתוך אחיהם ומשתתפים בכל ענייניהם.

בתי היהודים מצטיינים בניקיונם ובטוב סדרם. למרות מערכת רהיטיהם הפשוטה ותביעותיהם הקולטוריות המצומצמות, רוב חצרותיהם מרוצפות שיש ותשבץ (מוזאיקה); מזרקות מקַלחות את מימיהם למרומים, שניים או שלושה עצי לימון מצללים את החצר וממלאים אותה אִשֶּׁה וריח. מדי ערב יושב לו הדמשקאי על כרו ומחצלתו, שולי קפטנו מסולקים לצדדים דרך חירות, והוא משתקע בנירוונה בהחזיקו עוד את קנה הנרגילה בפיו.

מצבם החומרי של יהודי דמשק גרוע מאוד. רובם חיים על עבודתם, בעלי המלאכה כמעט בלי יוצא מן הכלל אינם מרוויחים יותר משתיים־שלוש מג’ידיות בשבוע: משכר זה מתכלכלת כל המשפחה. צרכי אוכל, הזולים פה מאד, עוזרים לזה עזר לא מעט, אבל עם סלילת מסילת הברזל התדלדל מצב בעלי המלאכה, שכר העבודה הוזל, והחיים התייקרו. הפרודוקטים שהיו נשארים עד עתה בדמשק מחוסר שוק לממכרם – התחילו נמכרים עכשיו בחיפה ובביירות ובכל ערי הלבנון, וכל דמשקאי ודמשקאי מתאונן על צוק העתים, ושוקע בחלומות והרהורים בתארו לפניך את העבר בצבעים מבריקים.

המלאכות העיקריות הנמצאות בידי היהודים הן: פיתוח בנחושת, בכסף ובזהב, פיתוח בעץ (מזה עושים תיבות וארונות מצופים צדף הנמכרים בכל המזרח) אריגה, צבעות וטווית משי.

הענף המלאכתי והמסחרי החשוב ביותר והמסור כולו בידי היהודים הוא חריתה בחומר. הם עושים מגשים, טסים, כוסות, בדים, אגנים לרחיצה וכו'. הכלים האלה נמכרים בכל ערי אירופה ובייחוד באמריקה. על הכלים נחקקים פסוקי קוראן, המסולסלים באופן כתיבתם, ותמונות הלקוחות מהתנ“ך. ישנם כלים המעובדים בסגנון שכזה בפסוקי התנ”ך והם נמכרים בבגדד ובהודו וביתר ערי המזרח.

כמעט אין אף מוסלמי ונוצרי אחד היודע את מלאכה זו. היהודים שומרים אותה כבבת עינם ואינם נותנים לאיש זר לחדור אליה (כך נוהגים מוסלמים במקצוע הבורסקי המסור כולו בידיהם). כארבעת אלפים נפש חיים מעבודה זו, אבל דא עקא שכל המסחר בה הצטמצם בידי חמישה־שישה סוחרים גדולים, והקפיטל היותר גדול המושקע בה הוא קפיטל נוצרי. הכלים האלה הם יקרים מאוד ואינם סחורה השווה לכל נפש, משמשים הם רק לצורכי מותרות לתיירים האירופיים המבקרים את דמשק, ולפעמים כלי אחד מתגלגל שנים אחדות במחסנים עדי הימכרו.

מצב הדברים מחייב, שהמסחר בתוצאות העבודה הזו יצטמצם כולו בידי יחידים, שיש להם היכולת להמציא לפועליהם את החומר הדרוש לעבודה, ולהחזיק אצלם את הכלים מעובדים זמן ארוך מבלי היותם נזקקים למוכרם תכף בחצי המחיר. ואמנם, היחידים האלה שזכו לכך נעשו למיליונרים, וחבל שכל היחידים האלה הם נוצרים השונאים את היהודים תכלית שנאה, מוצצים את דמם, ומורידים את שכר העבודה כרצונם.

אחד מהסוחרים היותר גדולים הוא הנוצרי נעמן. לפירמה זו יש סניפים בכל ערי התבל הגדולות, בפבריקתו עובדים כחמש מאות פועלים ופועלות עברים בשכר שבועי, והאומן היותר טוב שכבר התמחה במלאכתו עשרות בשנים איננו מרוויח יותר משלוש מג’ידיות בשבוע.

חדרי הפבריקה הזו הנם נקיים, מרווחים ומלאי אוויר, והפועלים למרות ישיבתם הארוכה של עשר שעות ביום ברגליים מקופלות וראש כפוף, הנם בריאים חזקים ועליזים למרות העונשים התדירים והורדת שכר העבודה. אותם האומנים שהרוויחו לפני שנה עשרים פרנק לשבוע מקבלים עכשיו שלושה־עשר פרנק, והפועלות שקיבלו שלוש או שתי מג’ידיות הנן מרוויחות כעת לא יותר ממג’ידי.

החופש הגמור נתון לכל אומן ואומן לצייר את כל התמונות והציורים העולים בדמיונו, וכל איש שיכול לסבך את ציורו יותר הנהו משובח. המצוינים הם בני המזרח הללו בדמיונם הנפרז המתבטא בציוריהם, שאין לו כל גבול. הנה נחש בקורת בית הבד מדדה על שתיים ומושיט את התפוח לחוה, משה שוכב מחותל בחגור מצרי בין הסוף על שפת היאור, ובקצה השני של הטס מצויר המלך הערבי עומר בן אלחטב מתפלל כשהוא כורע על ברכיו במסגד הנקרא על שמו – בטלו אצלם התחומים.

מלבד הפבריקה הזאת שהזכרנו, ישנן עוד שתי פבריקאות קטנות, וסכום פועליהם עולה למאה ושבעים.

כל פועל שהצליח לחסוך לו סכום של ארבע מאות פרנק יוצא לרשות עצמו ועובד בביתו, כלי מלאכה רבים אינם דרושים לכך: פטיש, מרצע גדול, פצירה וחסל.

בסכום הכסף הזה קונה לו האומן את החומר הדרוש. מעבדו, מוכרו, וקונה אחר במקומו וכך חוזר חלילה.

אלה שהצליחו לקבץ סכום יותר גדול מעבידים אצלם משניים עד ארבעה פועלים.

מצב בעלי התעשייה הביתית הזו איננו מבריק ביותר ממצב חבריהם העובדים בפבריקאות. הם זקוקים שוב לבעלי הפבריקאות. אלה האחרונים הנהיגו תיקונים רבים בשיטת העבודה. מכונות קיטור הנהיגו תיקונים רבים בשיטת העבודה, מכונות קיטור נוסרות כמעט את חצי המלאכה, מעגילות את הכוסות ואת הכרים, ומחליקות את הטסים. האומנים הקטנים מוכרחים לבוא אליהם מדי פעם בפעם ולשלם במיטב כספם בעד העיגול וההחלקה. ואם גם הצליח האומן להשתחרר מתחת ידם במקצוע הזה, הוא מוכרח סוף־סוף להביא אליהם את הכלים המעובדים, למוכרם תכף, לקבל את מחירם ולקנות לו חומר חדש כדי להספיק עבודה לפועליו.

מלבד כל המכשולים האלה שמנינו, משתדלים בעלי הפבריקאות לדכא את האומנים החופשיים בכל האמצעים הכשרים והבלתי כשרים, לחונקם בעצם התפתחותם, ולהכניסם תחת כנפיהם.

את החצי הראשון כבר הצליחו להוציא לפועל, והחלק היותר גדול מהאומנים החופשיים האלה נשארו בלי כל אמצעים להמשיך את קיומם הלאה. מיעוטם מהפכים בחדריהם של חבריהם ומוזילים עוד את שכר העבודה, ורובם נוסעים לאמריקה. וגם אלה שעדיין לא נסעו – חולמים תמיד על הנסיעה וכל שיחתם היא להשליך את פצירותיהם ולנדוד למרחקים. מצדם אין כל מניעה, מוכנים הם גם היום לדרך. ומחכים רק לכרטיסי מסע מאת קרוביהם שנדדו לפניהם.

חיזיון מעציב הוא ההגירה הדמשקאית שאיננה פוסקת. הרבה השפיעו על היהודים בנידון זה הנוצרים הלבנונים (מהלבנון נדדו כשישים אלף נפש בשמונה השנים האחרונות). אבל בה בשעה שהלבנוני שב תמיד אל כפרו, מרחיב את גבולו באדמה חדשה ומיטיב ומשכלל את אחוזתו – הנה הצעירים העבריים אינם שבים לארץ מולדתם.

במשך שבע השנים האחרונות מעת שהתחילה ההגירה, נסעו כאלף ושלוש מאות צעירים לאמריקה (המספר הזה לקוח מספר הקהילה). חלק מועט מהם לקחו את משפחתם אליהם, ורובם השאירו את נשיהם עם פעוטותיהן בחוסר כול. נורא הוא מצב העגונות האלו, החלק היותר גדול מהן בפבריקאות, ומהשאר מתהווה הפרודוקט של המשוררות והמחוללות הדמשקאיות הידועות במצרים ובכל ערי המזרח…

האומנות הכי חשובה אחרי החריתה בחומר היא – האריגה.

אומנות זו מסתעפת לענפים שונים, אריגת בד לקפטנים, כורסאות, שטיחים ומפות.

במקצועות הללו מתעסקות כשלוש מאות וחמישים משפחות, כל אורג ואורג יש לו בית מלאכה מיוחד, אופני עבודתו והכלים המשמשים לה הם קדומים ופרימיטיביים מאוד; כל השכלולים האירופיים שנעשו במקצוע זה הנם מיותרים פה לגמרי – מסורת אבות בידיהם.

האורג המהיר במלאכתו והעובד כאחת־עשרה שעה ביום איננו מרוויח יותר משלושה בישליקים ליום, ושכר הפועלים הוא שישה־שמונה גרוש ליום.

כל אותם המכשולים שמנינו במלאכת החריתה חוזרים ונשנים באריגה; ההבדל ביניהן הוא רק בזה, שזאת האחרונה שווה לכל נפש, ונקל לאורג למכור את תוצאות עבודתו ליחידים ולסוחרים. מצב הצַבָּעים הוא היותר טוב בין כל בעלי המלאכות. הם רואים חיל בעבודתם, כולם משכימים לפתחם, ועבודתם מצויה בשפע.

כשתים־עשרה מִצבעות עבריות נמצאות בדמשק, בכל מצבעה עובדים שישה־שמונה פועלים וארבע־שמונה שוליות, וצבע טוב יכול להרוויח עד חמש מג’ידיות בשבוע.

חבל, שגם המקצוע הזה הולך ומידלדל, וסופם של הצבעים לבוא עד כיכר לחם. הצבע הדמשקאי משתמש לצורכי צביעה בפוּאָה, בקליפות רימונים ובעשבים מעשבים שונים, ואופני הצביעה האירופיים כמעט ולא קיימים. ובאותה שעה, שחומת סין גבוהה מקפת את דמשק בנוגע לכל תיקון טכני בשיפור העבודה, ובחשוך זמן הטיפול בה, באותה שעה התחילו משתמשים הצבּעים הנוצריים בביירות ובלבנון בסממנים טבעיים המובאים מאירופה לצביעת המשי והבד. מובן מאליו שאופן הצביעה הקדום, שיש בו איבוד זמן וכוח לשווא, עתיד להשתכח בקרוב וסופם של הצבעים העבריים לאבד את לקוחותיהם.

נעבור אל עבודת המשי.

החלק היותר גדול מהמשי, הנעשה בלבנון, נשלח בפקעות לחוץ לארץ. שריד ממנו נשאר בלבנון ומעובד בפבריקאות האחרות, הנמצאות בערים היותר גדולות שבו; מהעידית אורגים בדמשק את ה“עאביות” וה“כאפיות” היקרות, המפורסמות בטיבן וביפי אריגתן. המלאכה הזאת נמצאת כולה בידי המוסלמים והנוצרים.

מהפסולת (המשי הגס) טווים חוטים, המשמשים לצורכי רקמה לפלאחות אשר בכל המזרח. המקצוע הזה נמצא כולו בידי היהודים: ניפוי חוטי המשי, צביעתם וטווייתם.

הענף הזה היה תופס מקום חשוב בתעשייה הביתית הדמשקאית – משפחות רבות היו עוסקות בו, נשים וטף, אף כי הטווה היותר חרוצה לא הרוויחה ממלאכתה זו יותר משני גרוש ליום. אבל בזמן האחרון התחילו העלמות והילדות מבכרות את העבודות בפבריקאות על פני העבודה הביתית. דמשק היא העיר המזרחית היחידה, שבה אנו מוצאים עלמות, בנות משפחות הגונות, שאינן מתביישות בעבודה. בפרט זה שונה היהודי הדמשקאי מהיהודי הבגדדי. האחרון מתבייש בעמל ידי בתו, שומרה־מייסרה אם נודע לו שחייכה או דיברה עם איזה צעיר, ובדמשק – עלמות בוגרות עובדות יחד עם גברים בחדר אחד, ומטיילות איתם לעיני כול.

* * *

המסחר הגדול בדמשק נתון כמעט כולו בידי המוסלמים והנוצרים. הסוחרים היהודים הם מהמדרגה השלישית והרביעית, רובם חנוונים דלים ורוכלים המחזרים בעיירות מול־הלבנון ובכפרי הדרוזים.

מצב החנוונים כאן איננו שונה במאומה ממצבם בשאר הערים המזרחיות. רובם – בעלי חנויות קטנות ברובע היהודים וחיים הם על פי המימרה הידועה: “לכו והתפרנסו זה מזה”, כלומר התחרו זה בזה, והורידו את המחיר עד הדיוטה התחתונה.

בכלל קשה לחנווני ולסוחר העברי לעמוד בתחרות בפני הסוחר והחנווני הערבי; כי עד כמה שיהיו צורכי ואופני חייו מצומצמים – תביעות הערבי הן יותר קטנות ויותר מצומצמות, והוא יכול להסתפק ברווח יותר קטן. ולא זו בלבד, אלא שהחנווני הערבי פותח חנות לשם שעשוע ואיבוד הזמן, כי אין לך ערבי אמיד שאין לו איזה דונמים של נטיעות בסביבות העיר המספיקים לו ולכלכלתו, ולכן יכול הוא להוריד את המחיר הקבוע.

החנווני והסוחר הערבי הנהו שונא את חוכמת החשבון מטבעו. החלק היותר גדול מהם אינו יודע קרוא וכתוב. מקובל אצלם שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין: מטעם זה הם נמנעים מחישוב את רווחם והפסדם, ופעמים רבות שהם מוכרים את סוחרים בהפסד.

* * *

מכל בני המזרח מצטיין הדמשקאי בקפיאה, בעמידה במקום אחד ובהחזקה בנושנות. דמשק הנה העיר המזרחית היחידה ששמרה את האופי הערבי של ימי הביניים, למרות שהיא באה במגע ובמשא עם התרבות האירופית, הבאה אליה בלוויית אלפי התיירים, המבקרים אותה מדי שנה בשנה.

אמנם, בזמן האחרון התחילה דמשק פושטת את צורתה הקדומה, הברזל והפחם הולכים וכובשים אותה. בלילה היא מוארת באור חשמלי, וביום מצלצלות באוזני הדמשקאי השאנן והמגמגם צפירות הרכבות ובתי החרושת וצלצולי הטראם. אבל העין החודרת תופסת תיכף שכל הקולטורה הזאת היא רק מן הפנים לחוץ. ועוד לא השפיעה על ההמון הדמשקאי אף במלוא נימה. עומדים הם שני העולמות נפרדים זה מזה, ואין כל גשר המאחדם, ובעל כורחך הנך בא לידי המסקנה, שארצות הקדם אינן מסוגלות עוד לעכל את הקולטורה במנות גדולות, מבלי שיקלקלו בזה את קיבתם, ושקשה, קשה לרוח האסלאמי להתמזג עם הרוח האירופי עד שתשרה ביניהם הרמוניה ידועה.

גם היהודים לא נוקו מתכונות אלו. אף כי אנחנו היינו בכל מקום הראשונים שהכשרנו את הקרקע לתרבות והשכלה, הנה היהודים הדמשקאיים, והוא הדין ביהודי טורקיה האסיאתית בכלל, קיבלו בנידון דנן את אופי העם שבתוכו הם יושבים. חסר להם חוש ההסתגלות, הם מתייחסים בחשד ובאי־אמון לכל ההמצאות החדשות. אינם מרגישים בחסרונן, ומבטלים אותן בנדנוד ראש ובתימהון של פקפוק.

בזה מונח סוד הירידה של הקהילה הדמשקאית ושל יתר הקהילות הספרדיות בסוריה ובארם־נהרים. הם נסחפים אחור לעומת הנוצרים בעלי התחרותם, ואלה מבצרים את עמדתם באופנים שונים, וחותרים תחת רגלי היהודים.

החיזיון הזה בולט ביותר בדמשק. לפני חצי יובל שנים היתה הקהילה העברית הדמשקאית אחת הקהילות היותר עשירות שבמזרח, ועכשיו גם ה“שליחים” הספרדים אינם שמים אליה לב.

מדאיב לב הוא חזיון הירידה והדלדול הזה. ביותר תתעגם נפש התייר היהודי בבקרו את בית הספר הפנימי של הממשלה הנקרא “מַכְּתַב אסכָּר” על שם בעלו היהודי הראשון. הבניין הזה הוא הבניין היותר מפואר שבדמשק, ואמנות מזרחית משוקעת בו. הארמון הזה, כמו גם עוד ארמונות רבים של עשירים אחרים נמכרו בפומבי. אחדים מהם קנתה הממשלה ואחדים נמכרו לאנשים פרטיים.

הירידה הדמשקאית התחילה מזמן עלילת הדם הידועה בשם עלילת ה’ת"ר. עשירים אחדים העתיקו את מושבם לערים אחרות, רבים הידלדלו, העדה בכללה הולכת ומתנוונת, והשפעתה וכבודה הולכים ופוחתים אפילו כלפי חוץ.

* * *

האישה הדמשקאית עובדת כמעט ברשות עצמה. חדל האב להשיאה בעל כורחה. חדל הבעל להביט עליה כעל קניינו הפרטי ולהתעמר בה כרצונו: מכיוון שהיא יכולה להתפרנס מעבודתה, חושש הוא פן תעזבהו אם לא ימצא חן בעיניה – ומשתדל לשפר את הנהגתו.

האישה הדמשקאית לוקחת חלק חשוב במשק הבית, היא תופרת, אורגת וטווה. הפרוטה מצויה בכיסה והיא עוזרת לבעלה, וחשה את עצמה כגבר לכל דבר.

אליה וקוץ בה: רוב העלמות מוציאות את כל כספן לצורכי קישוט ונוי, ואין לך מקום במזרח שבו מפותח חוש ההתייפות של המין היפה כבדמשק. תכלית כל עבודתן היא – שמלה ועוד בגד.

הבעיה הזאת העמיקה את שורשיה מאוד, בעקבה כרוכה כל אותה הדמורליזציה הדמשקאית, וכל אותה ההתקרבות מצד צעירי המוסלמים והנוצרים. בנות ישראל הללו נאות הן, ואם חסרים להן תלבושת ותכשיטים, צריכות הן להשיגן בכל האמצעים, באיסור או בהיתר…

צריך להיות ברובע היהודים בשבת לפנות ערב, בכדי להיווכח באמיתות הדברים המסופרים. כל הסמטאות והרחובות מלאים נשים ועלמות לבושות הדר, ורבה המהומה משמלות משי מאוושות, מגולים לבנבנים מבצבצים, כובעים עם נוצות יקרות מתרוממים, ביניהם מתהלכות כנופיות רבות של צעירים קוסמופוליטיים…

צחוקם וחיוכם מצלצלים, ותמה אתה למראה עיניך, משי זה מניין הוא בא, ואיך הוא מתכנס בבתים שפלי הקומה האלה אשר אין תואר להם?

מקור כל הרעל הנהו במשוררות ובמחוללות, המתגוררות גם כן ברחוב היהודים. הן המשפיעות הנותנות את הטון לחיי השררה, ומטרת כל העלמות האחרות שלא זכו לכך – היא להידמות אליהן במהלכן ותלבושתן, ולרכוש להן ידידים…

ופה קבור הכלב: מכיוון שהן גרות ברובע היהודי, הרי נעשה הרובע הזה מקום קבוע לכל מוסלמי ונוצרי מבני העליה, החפץ לבלות את ימיו ולילותיו בהוללות ותענוגים: ההמון העברי, למרות הצניעות, המידה המציינת אותו בכל מקום שהוא – התחיל מתרגל לחיזיון זה. וכיוון חדש זה מוביל לכך שיסודות המוסר הולכים ומתרופפים אצלו לגמרי.

המשוררות הללו הן משפיעות ותקיפות: הדירות היותר נהדרות, הנמצאות ברחוב היהודים, ומסביב לה שייכות להן. אחדות מהן יש להן השפעה רבה בממשלה. ועל כל מקרה שלא יבוא פונים אליהן אפילו גדולי הנוצרים והמוסלמים, והן משתדלות בעדם ומוציאות את משפטם לאור…

היה מעשה, שמשוררת אחת קיללה את עגלונה המוסלמי ואת נביא האסלאם ברחוב היותר הומה בדמשק; ההמון התנפל עליה, וברוב עמל הצילוה השוטרים מידיהם והובילוה לבית־השעריה. כעבור שעה קלה נכנס אליה השיך היותר גדול שבדמשק והוציאה לחופשי לעיני כל ההמון הסקרן, והשיבה אל ביתה לרחוב היהודים.

ברם אסור לקפח שכר כל ברית: זכורים יהיו חשובי הקהילה לטוב, שהרבה טרחו והרבה כסף פיזרו והשתדלו אצל הממשלה המקומית ומשתדלים עוד לגרש את ה“פרי” הזה מקרבם, לקבוע להן מצור מיוחד, ולהבדילן כליל מקרבם. אבל עד עתה לא עשתה השתדלותם כל פרי.

תוצאות כל הדברים היא שרחוב היהודים נעשה לבית אוסף של נבזים, פקידי צבא עליונים מכל המינים ומקלט לכל מעשה זימה ונבלה.

בשנים כתיקונם, כשרוב הצעירים העבריים היו בדמשק, לא העיז כמעט שום נוצרי ומוסלמי לקנות לו דריסת הרגל ברחוב היהודים, הצעירים העבריים הם בעלי אגרופין ואוהבי סקנדלים, וגם עכשיו אין לך שבת העוברת בלי מהלומות ותגרות ופורענויות בין הפרחחים משלושת הצדדים, המובילות ישר אל בית הסוהר. ורבה הבכייה בכל מוצאי שבתות, אחרי סור יינם מעליהם, וסופם של הצעירים הללו להשתחרר בהשתדלותן של המשוררות…

* * *

החינוך בדמשק מסור כולו בידי ה“אליאנס”. שני בתי ספר לה: האחד לנערים, והשני לנערות, בראשון מתחנכים שמונה מאות ושבעים ילדים, ובשני כשלש מאות ילדות.

מלבד בתי הספר האלה, ישנם חדרים – “כּוּתַאבּים”, מהטיפוס הידוע בארץ ישראל, ה“כותאבים” האלה היו עומדים ברשות הקהילה, ואולם זה שנים אחדות שה“אליאנס” פרשה את רשתה עליהם והכניסה אותם תחת כנפיה.

קשה לדבר על החינוך הדמשקאי מבלי התמרמרות וכאב לב. שדה זה מכוסה כולו קימשונים וקוצים: שני בתי הספר עומדים בשפל המדרגה: החניכים והחניכות גדלים ללא תורה וחוכמה, וחוץ ממראה הבניינים החיצוני ההדור אין בהם דבר הראוי לתשומת לב.

ראו זה מצאתי: בתי הספר היותר מתוקנים, כביכול, של החברה הזו הם בארץ ישראל: גם המשלחת הפריזאית סמכה את ידיה עליהם, הציגה אותם למופת, ומצאה את מצבם טוב במידה שלא פיללו מראש. ואם גם בבית הספר שבארץ ישראל יש הרבה מה לבקר: את שיטת הלימודים הגרועה, מיעוט השעות המוקדשות לעברית, חוסר השכלת המורים וכו', קל וחומר בבתי הספר הגרועים של חוץ לארץ.

בין אלה הגרועים ביותר תופסים מקום חשוב בתחום הדמשקאיים. הסיבות הן מובנות: בארץ ישראל מתחשבים מנהלי ה“אליאנס” פחות או יותר עם דעת הקהל ונגררים למרות רצונם אחר הרוח השוררת, ודמשק עומדת במובן זה למטה מכל ביקורת: אין בתי ספר מתוקנים אחרים שישמשו להם לדוגמה, אין דעת קהל, אין שום השגחה ציבורית

הקריה הזו, למרות היותה חשובה ונכבדה מצד עצמה, הנה רחוקה מטבור החיים. מעטים הם התיירים היהודים המבקרים את דמשק והמתחקים לדעת את כל הנעשה בה, ומשלחת “אליאנסית” שתשתדל לשפר ולתקן את החסרונות הנה יקרת המציאות. בקצרה, זה עשרים ושמונה שנים שבתי הספר האלה קיימים בדמשק והמצב החומרי, הדתי והמוסרי לא רק שלא הוטב בה, כמו שמבטיחה המלאכות הנכבדה – אלא נסוג עשר מעלות אחורנית.

נדבר על ראשון־ראשון: לפני שלושים שנה היתה ההפקרות בדמשק חיזיון יוצא מגדר הרגיל, ואם קרה חלילה איזה מקרה כעלמה שנכשלה, היה ההמון מביט עליה בבוז ובשאט־נפש, החרים אותה והרחיקה כליל מקרבו. ועתה נמצאות בדמשק כשתי מאות מחוללות ומשוררות שהן מתפרנסות מהפקרותן, כפי שחקרתי נמצאות ביניהן עלמות מחניכות הכי"ח. הדבר הזה כמובן, איננו מקרה בעלמא, אלא תוצאות החינוך הדתי והמוסרי שקיבלו הנערות בבתי ספר.

נניח, כי חניכות הכי“ח תופסות חלק קטן מאוד במלאכה מבזה זו, כמו שמבטיחים מנהלי כי”ח. תמה אני, איך הם יכולים לזקוף את העובדה הזו על חשבונם. כל המשוררות והמחוללות הן מעלה מעשרים שנה, מאלה שלא נמצא להן גואל, ולא צריך לשבח שבשנים הראשונות לפתיחת בית הספר לא עלה סכום חניכותיהן לחלק השישי של היום.

בתי ספר דנן התחילו מראים את פעולתם השלילית בחינוך הדתי: הנערים הם ריקים ונעורים מכל ידיעה דתית וכללית, ומי שהיו תלמידיה לא רק מקלים מעט במצוות המעשיות – כי אם דשים בעקביהם עברות יותר חמורות.

תאמרו חייבים בזה בית אבותיהם או הסביבה שהם נמצאים בתוכה, או פשוט הם הולכים ונסחפים עם זרם העת החדשה החופשית, אז תנאי חייהם ומלחמת קיומם הביאום לידי כך – טעיתם. דמשק סגורה ומסוגרה בפני כל רוח החודר מן החוץ, הסביבה דתית עד כדי מחנק, זרם העת החדשה לא הספיק עוד להעביר אדם מדמשק על דעתו ועל דעת קונו, וחוץ מחניכי הכי"ח אין כמעט איש בדמשק שיפרוק מעליו עול מלכות שמים.

הסיבה מונחת בזה, שתחום עיסוקם מבדיל את בני הדור הישן מהדור החדש, כל אלה שכבר עברו את שנות השלושים מבינים עברית, יודעים חלקים שלמים מהתנ"ך ומהזוהר בעל פה, בדברם הם מתבלים את שיחותיהם בפסוקים ומדרשים ומפזרים אותם לכל צד, והדור הצעיר – גס ונבער, ונָעור מתורה וחוכמה.

עד כמה השפיעה הכי“ח ונטעה בלבות בני הנעורים את הרעה של ההתבוללות – תלמדנו העובדה הבאה. מיד אחרי הכרזת הקונסטיטוציה בשעת ההתלהבות הראשונה, נתייסדה בדמשק אגודה מאלה שהיו תלמידי הכי”ח, משכילים כביכול, שמטרתה היתה השכלת ההמון. לתכלית זו החליטו לייסד שיעורי ערב ללמד את השפה הערבית וההיסטוריה הערבית – רעיון טיפוסי ומציין את הדרך להיכן פני חברה זו מועדות.

ואם עד עכשיו לא הצליחה הכי"ח להטמיע את חניכיה המזרחיים – עלינו להודות בזה רק למצב התרבותי הנמוך של שכניהם הערביים.

סותרים בתי הספר שלא מדעת בידם האחת מה שהם בונים בשנייה: מצד אחד שוללים מחניכיהם את יהדותם ואת לאומיותם ועל ידי זה מתקרבים מאליהם אל שכניהם, ומצד אחר משפרים ומגהצים פחות או יותר את תלמידיהם, פותחים להם קופי מחטים אל היכל התרבות האירופית, וכיוון שהגיעו חניכיה למדרגה שכזו, שוב אין להם כל חשבון להתובלל עם הערבים והטורקים.

בין כך ובין כך אנחנו נשארים קירחים מכאן ומכאן, אלה שלא הספיקו עוד לגמור את בית הספר (כאלה ישנם כתשעים אחוזים) עוזבים את ספסליהם כשהם בורים גמורים בענייני היהדות, והמתוקנים שבהם נשארים תלויים ועומדים ומחכים לאותו היום הגדול, שבו יוכלו להגר ולהיפרד מאיתנו לבלי שוב עוד.

צריך לעוות את האמת, כדי לומר שהכי"ח אינה מסיתה שום בן אדם לנסוע למרחקים. תבוא דמשק וטורקיה: החלק היותר גדול מהמגרים הנו מיוצאי בית ספרם.

אמיתות הדברים המסופרים יוכיחו העובדות הבאות: בתי הספר אינם נותנים להם את היכולת לשכון בארץ מולדתם ולהתפרנס בה בכבוד, השפה הטורקית איננה נלמדת בהם כלל, השפה הערבית מסורה בידי שיכים ערבים בורים, שאינם יודעים את חוקי הפדגוגיה ואינם ראויים להיות מורים, ומעטים הם התלמידים היודעים קרוא וכתב בשפה זו אחרי גומרם את בית הספר בהצטיינות, למרות שהשפה הזו הנה שפת הבית והרחוב. זה שמונה שנים שפתחה הממשלה בדמשק שלושה בתי ספר גבוהים, אחד לרפואה, השני למרקחת, והשלישי הוא בית ספר צבאי. התלמידים הגומרים אחד מבתי הספר האלה מקבלים משרה אצל הממשלה, תנאי הכניסה בהם הם נוחים וקלים, התשלומים מועטים (שלושים וחמישה פרנק לשנה), תלמידים יהודים מתקבלים בכבוד ובאהדה, ובכל זאת נמצאים בהם רק ארבעה תלמידים יהודים, שאר היהודים מבכרים את הקולג' הצרפתי הביירותי, לא מפני שזה האחרון נותן השכלה יותר רחבה – אלא פשוט, חניכי האליאנס אינם מוכנים להיכנס לבתי הספר הללו, מחוסר הבנה בשפה הטורקית והערבית.

כמו שהזכרנו, ישנם בדמשק “חדרים” חוץ מבתי הספר, ה“חדרים” האלה הם עוד יותר גרועים מה“כותַאבים” בארץ ישראל: אלה הם מין ברייה משונה שאי אפשר כלל לעמוד על מהותה. מורכבים הם מהחסרונות שמנינו בבתי הספר ומחסרונות החדרים, המנהל הראשי רשאי לתקן מעט את צורתם ולשכללם: לתכלית זו העמיד בהם לוחות וספסלים, ואת החכם הכתיר בתואר מורה, ופקד עליו להתנהג כמורה: אבל זה שכח את שיטתו הישנה, ואת השיטה החדשה לא למד, והילדים – עלובים הללו, אחרי לומדם שנים אחדות בחדר, אינם יכולים עוד לתרגם פסוק כהלכתו.

החדרים האלה מכסים כמעט את התקציב של בית הספר, בכל חדר נמצאים כארבעים־שישים תלמידים. התשלום המינימאלי הוא עשרה גרוש לחודש, החכם מקבל את שכרו מקופת הכי"ח, ארבע־שש מג’ידיות לשבוע. והכסף הנשאר משכר הלימוד נכנס לקופת החברה.

טעות גדולה היא לחשוב שהאליאנס מפסידה בבתי הספר הדמשקאיים. שכר המורים הוא מצומצם. ולכן בתי הספר כולם הם בבחינת חי נושא את עצמו, ולו נאותה חברת ה“עזרה” או חברה אחרת להיכנס בדמשק ולקחת את החינוך ברשותה, כי אז – בהפסד מועט היתה יכולה לייסד בדמשק בתי ספר עבריים מצוינים.

אבות רבים מתאוננים וצווחים בקולי קולות על חוסר החינוך ועל חוסר הלימודים בבית הספר של הכי"ח ואינם נענים, ובדמשק גופא נמצאים מתנגדים יסודיים בכל השדרות לשיטתה, אלא שאין מי שיירש את מקומה.

ריקבון פנימי מחלחל ונוקב בכל ענייני עדת דמשק, הנושאים עליהם חותם ציבורי, ואי־סדרים שוררים בכול. החכם־באשי החולף היה חלש וזקן, וכל ענייני העדה נחתכו על פי אחד או שניים מבעלי האגרופין, הדורשים אך ורק את טובת עצמם. נמלכו אנשי דמשק והביאו חכם־באשי מקונסטנטינופול: אולם הרב החדש לא יכול להסתגל אל הסביבה המוזרה לו: הוא לא הבין את עדתו ובני עדתו לא הבינו אותו. הוא השתדל להנהיג סדר במצב הפרוע ולהביא אי אלו תיקונים. אולם כשהתחיל להוציאם לפעולה, מצא התנגדות חזקה מצד אנשים שהשתמשו כל הזמן במצב הפרוע להנאתם. זמן־מה עמד איתם החכם־באשי בקשרי מלחמה: סוף־סוף פקעה סבלנותו, ושב לעיר מושבתו. עוד הפעם התחדשו המריבות הישנות, והעיר נעשתה שוב כמרקחה. בסיורו של ראש הרבנים חיים נחום בדמשק, נסדר השלום ובחרו לחכם־באשי את הרב דנון, אבל גם אחריו התחילו כבר מרננים, ומסופקני אם יוכל להתקיים בדמשק.

בכדי להוכיח באמיתות דברי צריך להתבונן להנהגת העדה ומצבה בכלל.

הקהילה מתנהגת על פי הרוב ועל ידי ועד של שבעה נבחרים, העוזרים על ידו. הנבחרים האלה נקראים בשם ועד סתם, או “שבעה טובי העיר”.

רק הרב מקבל את שכרו מקופת הקהילה: משרת חברי הוועד היא משרה של כבוד לבד.

השתמשתי במלה “נבחרים” שלא כהוגן: הוועד הזה איננו נבחר משום איש. אם לבחירת רב מתחשבים פחות או יותר עם הדעות הפרטיות של אנשי העדה, הנה חברי הוועד האלה קופצים בראש ומולכים מעצמם, היינו על ידי השפעת צד אלים או משפחה תקיפה: ומכיוון שעלו לגדולה, שוב אינם יורדים עולמית.

שמא תאמרו: משרה זו אין מתן שכרה בצדה, ולכן כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול? טעיתם, אין מספר לאינטריגות ולמריבות בין המשפחות, הכרוכות בבחירת חבר ועד. נכון הוא המשל הערבי: “התקרב אל סיר הבשר. ותיהנה ממנו…”

הכנסות הקהילה הן ממס הבשר וממס ההערכה. ההערכה היא ישרה ומסודרת, וכך היא נעשית. מעמידים שלושה ועדי הערכה בשלושת פרברי העיר; את המס מחלקים לפי הרווח. והנאמר – נאמר בשלושה מקומות מבני אומנותו בכדי להינצלמטעות. אחר כך מחברת אל שלושת ההערכות, והנערך משלם את החלק השלישי.

הסכומים האלה מוצאים לצורכי הקהילה ולתמיכת העניים, כעין קמחא לפסחא, עצים להסקה בחורף, ועוד.

האמת ניתנה להיאמר, שאין הקֹמץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחליתו. העוני הוא נורא מאוד, והחלק היותר גדל מהעניים, כשהם זקוקים לרופא, לרפואות ולתמיכה סתם פונים אל ה“מיסיון”.

מספר הפונים אל ה“מיסיון” בשביל תמיכה סתם גדול ממספר אלה הפונים בשביל ענייני רופא ורפואות. חלק גדול מההמון הפשוט עודנו קטן־אמונה בחוכמת הרפואה: לחשנים ומכשפים נמצאים בכל צעד ושעל.

בשם תמיכהת העניים שהזכרנו נכללים גם החכמים. גם הם מקבלים תמיכה מצערה מקופת הקהילה.

חכמים במובנם הרגיל בארץ ישראל, החיים מכסף הציבור, אינם במציאות בדמשק: התורה איננה במזרח פרה חולבת כלל. בכל טורקיה מתפרנסים החכמים בצמצום משכר לימודים לעילוי נשמות, פרקי משניות ותהלים בשביל חולים ונדבנים.

מכיוון שתופשי התורה נמצאים בשפל המדרגה במובן החומרי, הולכת מפלגה זו ומתמעטת. הישיבות והמדרשים הולכים ומתרוקנים מלומדיהם, והתורה מונחת בקרן זווית. לו היתה ירידה זו באה מתוך תסיסה פנימית ומלחמת דעות בין דור הולך ודור בא, כי אז התנחמתי ותליתי את הקולר ברוח הזמן ההורס ומכלה את כל ערכינו הישנים. אבל הסיבות האמיתיות לירידה זו מונחות לא ברוח הזמן, אלא באופי הספרדי. ההמון אינו דואג למצב החומרי של מפלגת החכמים ואיננו משתדל לתמוך בה, בכדי להמשיך את קיומה להלן: העשירים הספרדים אינם מתחתנים באברכים עניים תופשי תורה בשביל למדנותם וגם מנהג מזונות איננו נהוג אצלם כלל. מסלקים הם את הנדוניה כפי שהתנו מראש, ויחד עם זה מסלקים גם את הבת ממוחם, כי משעת הנישואים והלאה חלה חובת הפרנסה על הבעל.

מכיוון שהצעירים הם בני שבע־עשרה או שמונה־עשרה כשהם נכנסים לחופה הרי מוכרחים הם לדאוג תכף לשאלת קיומם ושוב אין להם זמן להשלמה רוחנית: משהתחילו למשוך בעול הפרנסה, שוכחים את ההבלים שהתעסקו בהם עד עכשיו ונהיים לאנשים מעשיים.

התורה איננה אצל האבות מטבע העוברת לסוחר, משמשת היא רק בתור פרפרת לסעודה: המשל הספרדי אומר: “חכם וסוחר ישמח אישה”, התואר חכם לבד איננו מספיק.

אמת, ההמון הפשוט מעריץ עוד את חכמיו ומביט עליהם כעל יחידי סגולה: הלמדנים ההמוניים שעיינו ב“חיי אדם” אינם מקפחים אותם בהלכות יום־יום. גם העשירים היותר תקיפים מביטים עליהם מלמטה למעלה, משכימים לפתחם, זקוקים לברכתם ומאמינים בה אמונה גמורה, אבל הערצה זו מצטמצמת רק בפה בלבד, אל הכיס איננה חודרת לעולם…

כדאי לעמוד יותר על חזיון ירידה זו ולבארו לכל צדדיו: הוא יובן לנו ביותר על ידי השוואה בין מצב הלמדנים האשכנזים ובין מצב הלמדנים הספרדים.

הבדל פנימי עמוק מונח בין שיטת הלימוד הספרדית ובין שיטת הלימוד של האשכנזים: האחרונים לומדים בפלפול, הם בבחינת “עוקרי הרים בסברה” והראשונים פשטניים ובעלי היגיון, ויחד עם זה בקיאים יותר בספרות הרבנית.

אמת, הפלפול האשכנזי עיקם מעט את ההיגיון, אבל דרך לימוד שכזו מתן שכרה בצדה ורִוְוחה מרובה בהפסדה, הפלפול העלה את המתמיד למדרגת ממציא ויוצר ונתן לו את עונג היצירה. ובזה מונח סוד ההתמדה האשכנזית והמתת העצמיות באוהלה של תורה.

שיטת הלימוד הספרדית חלק כשיש וקרה ממנו, היא איננה בוראה יש מאין, איננה מרוממת את לומדיה למעלה מהמקום ומהזמן, ואיננה בונה להם ארמונות באוויר. להפך, היא קושרת חבל בכנפיהם, ואיננה מניחה אותם להמריא כנשר במרומים. ואין כל פלא אם הלמדנים הספרדים קצים סתר בלימודים, הנלמד בלי חשק ובלי רוח פנימי, פוסקים ממשנתם ומשתקעים בשיחות חולין של תלמידי חכמים.

מפני זה לא יכלה להתפתח בין חכמי הספרדים (חוץ מהמקובלים) אותה הסגפנות, הפרישה מחיי עולם הזה ותמימות גדולה בענייני חול, שנפגשת לפעמים בין האשכנזים. החכם הספרדי קשור יותר אל סביבתו ונפעל ממנה, חיי המזרח השקטים, עצלות ורשלנות הסביבה, הבטלנות וה“נירוונה”, ישנו את רוחו ושללו ממנו את ערותו, והוא שבע רצון מעצמו.

עולה החכם הספרדי על האשכנזי היבש באצילות רוחנית ובמשאות נפש, בחלומות והזיות, ההלכה לא ייבשה את לשד עצמותיו ולא הקשתה את רוחו וכל דבר הנוגע לה, הוא מתחשב עם החיים ונוטה פחות או יותר לפשרות ולוויתורים בעניינים דתיים.

רחוק הוא מקיצוניות, אין בו לא מאותה ההתרפסות והזחילה לפני תקיפי ועשירי העדה, ולא מאותה העקשנות והעמידה על דעתו אף בדבר שאיננו מומחה בו. שביל הזהב הוא אידיאלו.

רוב החכמים הספרדים, אף מאלה העושים את תורתם קבע, בקיאים בהוויות העולם, ועוסקים בישובו של עולם. רובם עוסקים במשא ומתן, ועל מסחרם – פרנסתם. הדבר הזה נותן להם היכולת לבלתי היות כפופים ונכנעים לפני העשירים ותלויים בדעת האחרים.

תכונות אלה שמניתי מצויות בחכמים מהמפלגה העליונה, חוץ ממפלגה זו ישנה אחרת, המורכבה ממלמדים בורים והדיוטים למחצה, שמשים וכל בני לווייתם, ואלה יודעים היטב את ערך המטבע ואינם נרתעים לחזר אחריה אף בלחיכת פנכות.

ופנכות ללחיכה אפסו. דמשק התרוקנה מעשיריה, רוח משבר עברה בכספים, והזיזה אותם ממקומם, והם ועושרם ירדו תהומות.

בכל זאת תופסים היהודים עוד לפי הערך מקום חשוב בממשלה: ישנם מהם הרבה פקידים במסילות הברזל, סופרים בבנק העותומני, וקונדוקטורים בטראם. חלק גדול מרופאי העירייה הם יהודים. באדרה נמצא בה כוח יהודי.

יחס הממשלה אל היהודים הוא משביע רצון, היא מתייחסת להם באמון רב ומקדמתם על הנוצרים, ובמקומות כאלה ששם עומדים שני הגושים, המוסלמי והנוצרי בצד, והכרעתה לאיזה צד מהם עלולה להביא לידי תוצאות מעציבות, מפקידה עליהם יהודי למושל.

גם המוסלמים חיים בידידות גמורה עם שכניהם היהודים ומתייחסים אליהם בכבוד הראוי. הסיבה מונחת בזה, שהאחרונים הסתגלו כל כך אליהם במנהגים, בשפתם ובמלבושיהם, עד שקשה לעין בלתי מנוסה להבחין בין פרצוף יהודי למוסלמי.

* * *

מילים אחדות בנוגע לאופני חיי ההמון ולאופיו. תביעותיהם מהחיים הן מצומצמות מאוד, רובם גרים עם משפחתם בחדר צר ואפל בדיוטות התחתונות, ורק הודות למים המרובים שבדמשק חדריהם וחצריהם נקיים ומצוחצחים תמיד.

אין להם בעולמם חוץ מד' אמות של דאגות הפרנסה, תענוגיהם היחידים בשעות הבטלה הם בית הקפה, הנרגילה, משחק טריק־טרק, ומשחק הקלפים. המידות הללו השתרשו עמוק־עמוק בפועל הדמשקאי, והחלק היותר גדול ממשכורתו מתבזבז בהן.

רובם ככולם עומדים במדרגת התפתחות נמוכה מאוד, רק החלק המועט שבהם יודע קרוא וכתוב כהוגן בשפה הערבית.

שפת הדיבור בבית ובחוץ היא השפה הערבית: אלה, שיודעים אותה על בוריה, מוצאים בה גם את מזונם הרוחני. השאר משתמש בשפה הדיבורית, בכותבו אותה באותיות עבריות.

מצוינים בני המזרח הללו בפיקחות טבעית, בנימוסיות עדינה ובהרגשה דקה: שכלם בריא וזריז והגיונם חזק, שפת דיבורם מגוהצה, רבה, גמישה ושירית, ומלאה מבטאים יפים. אלה שמבינים היטב את השפה הערבית מוצאים עונג מיוחד בשומעם את צלצול שפתם, והם מכירים תכף את הדמשקאי בהמליטו מפיו מילים אחדות.

חייהם הפנימיים פשוטים, שלווים, צלולים וחסרי זעזועים. פתגם ידוע אצלם שהדמשקאי איננו משתעמם ואיננו קץ לעולם בחייו, עצביהם חזקים ובריאים, העצבנות איננה במציאות אצלם כלל, ים מחשבותיהם שקט ומוצף שמן.

דעת היהדות אצל בני דמשק – שטחית וקלושה מאוד, ומצטמצמת רק במנהגים תפלים המלאים הזיה מזרחית, ובתפילות שרק החלק המועט מהצעירים מבינים את פירושן.

סגורה היא העדה הדמשקאית מפני כל השפעה מן החוץ, עיתונים וספרים עבריים שאחרי תקופת ספרד אינם מצויים כלל, יחידי סגולה מהדור הישן מפטמים את מוחם עוד ב“מורה נבוכים” ובספר ה“כוזרי”.

הלך מחשבותיהם של אלה הוא עתיק ומלא חלודה. בהיכנסך בשיחה איתם הנך מאמין, שגלגל הזמן נסוג אחורנית בשבע מאות שנים. הזקנים הללו עודם יושבים ימים ולילות ומתווכחים על שיטת אריסטו, על אמונת המזלות של הראב"ע, ועל סדר קביעת הגלגלים וארבעת היסודות, שמהם נברא העולם: עודם מאמינים בכל מיני הבלים שונים, ומחברים פיוטים ותחנות של סליחות על פי המשקל הספרדי.

הצד השווה שבכולם הוא שאין אף אחד מהם מבין את שאיפת הלאום ואת עבודתינו בארץ אבותינו למרות קרבתם אליה. ובהתגלגלך ביניהם, אינך יכול להאמין שאך דרך יום אחד מבדיל בינך ובין ארץ תקוותך.

כל ידיעותיהם על מצב אחיהם שבגולה הם שואבים ממקורות ערביים, אולם, ראה זה פלא: כשנתפרסמה אותה הידיעה המזויפת בעיתונים הערביים על הפוגרומים בקייב, גזרו היהודים ביטול מלאכה ותענית ציבור, השמיעו על הנדבות ובילו כל היום בבית הכנסת בסליחות ותהלים ותקיעת שופר.

בעל כורחך הנך בא לידי ההחלטה שאף שנפוצנו בתימן ובערב, בפרס ובהודו, במישורי רוסיה ובערבות סיביר ונשתנינו במאוויינו ובדרכי חיינו, עוד ישנו חוט דק המקשר ומאגד את לבותינו יחדיו, והננו חשים את פרכוסי אברינו הרצוצים בכל מקום שהם…