באר שבע. דבר, 18.8.1925

עיירה עתיקה וצעירה זו השוכנת על גבול המדבר – חיזיון מפתיע ומעניין הוא בתולדות התפתחותו של היישוב העירוני בארץ במשך עשרת השנים האחרונות. ובעלי הרשומות אשר יבואו פעם לתת הערכה נאמנה ומדויקת על שגשוגו וגידולו, יצטרכו להזכירה ולקבוע לה שם ומדור בין יתר הערים המתחדשות וההולמת ונבנות לנגד עינינו.

באר שבע הנה אחרי תל אביב וחיפה, העיר היחידה בארץ, הַגְדֵלה גודל ניכר משנה אל שנה, הגם שאין מכריזים על מציאותה. בתים חדשים צצים בה כפעם בפעם, סחרה הולך ומתבסס, היא פושטת את צורתה, צורת כפר עלוב ונידח שהיתה לה, ומקבלת צביון של עיר; אוכלוסיה מתרבים וקרקעותיה מתייקרים, במשך חמש השנים האחרונות הוכפל ישובה והיא מונה כיום למעלה מחמשת אלפים נפש. מגרשי־בניין שנמכרו בשעתם על ידי הממשלה הטורקית בעשר לירות טורקיות המגרש – נמכרים עכשיו במאתיים לירות טורקיות ויותר, ואין להשיג.

האדמה השוממה והנטושה אשר בקרבתה, השתרעה ללא חתימת נטע וצמח, ייראו בה עכשיו סימני השבחה ויגיע כפיים. סימן הוא לתושבים שעשו בה את דירתם קבע.

שני טעמים הונחו ביסודה על ידי הטורקים. ראשון במעלה – התפקיד התכסיסי כנגד האנגלים שבמצרים, ושני לו – הכוונה לרסן ולרכז את שבטי הבדואים הרבים הנטושים סביבותיה ללא כל משמעת. על שתי כוונות אלה עמד בתחילה כל קיומה. מתיישביה הראשונים בנו בתים והשכירום לפקידי צבא גבוהים, פתחו חנויות ומכרו להם ממותרות העיר. המחשבה לעשותה למרכז מסחרי אשר ישמש גשר בין המדבר והיישוב לא עלתה עדיין על דעתם.

אחרי ימי הכיבוש, כשנתפרקו הגייסות ונתבטלו שני היסודות העיקריים הללו, נדמה שניטל ממנה זכות קיומה ושיושביה עתידים לפוץ לכל רוח. ואולם משבר זה לא ארך הרבה, אחרי תקופת זעזוע קצרה עמדו תושביה מאליהם על המסלול הישר והנכון שייעד להם הטבע, והוא – לעשות את עיר מגוריהם לשער המדבר. בלי פקפוקים יתרים התחיל יישוב עיר זה מתגבש ומסגל את משאו ומתנו לתנאי הקיום החדשים. הכניסה שפסקה לזמן־מה התחדשה, והנכנס לתוכה נקלט בה.

מקצועות העבודה המפותחים בבאר שבע ביותר (חוץ ממלאכת הבניין וכל המסתעף ממנה) הם: האוּשכפות, הסרגות, הצבעות, החייטות (לנוכרים), הקדרות ומלאכת הצורף. בעבודות האלה וכיוצא בהן עוסקים יותר משלוש מאות בתי אבות, שהם רוב מנינה ובנינה של באר שבע החיה על עבודת כפיים.

כל בעלי המלאכות סיגלו כאן את תוצרתם לתביעותיהם ולטעמם של הבדואים, הואיל והם רוב לקוחותיהם. במקצוע החייטות, למשל, תופרים כמעט רק את ״קפטני״ הארג והמשי הרקומים בנוסח הבדואים. התנעולת – מגפי עור אדומים המחושקים כדרבנות ופרסות ברזל, וכך – ביתר המלאכות. בהמשך הזמן התפתחה כאן תעשייה בדואית טהורה לפי תנועות הסביבה והשוק, לאט־לאט נטלה באר שבע את המונופולין להספקת סחורות אלו, וכבשה את המקצועות מידי בעלי המלאכה שבעזה, מגדל וחברון, ומחורבנן נבנתה. כי הלקוחות, במוצאם את מקחם וממכרם במקום קרוב אליהם יותר, התרגלו אליה ממילא והתחילו מבכרים אותה על פני שאר המקומות, והיא שעמדה למסחר שיתפתח בבאר שבע. חלק חשוב של התושבים שייך לסוג הסוחרים, ממלאים הם את השוק המרכזי, פושטים בסמטאות הצדדיות וגם אל האוהלים יגיעו. טרם יגמר בניינה של חנות וכבר היא נשכרת למפרע ובמחיר גדול על ידי סוחרים חדשים שבאים להתיישב בה. ואם כי בדרך כלל מועטים הם צרכיו של הבדואי, הנה אף על פי כן מרבית הסוחרים רואים ברכה בעסקיהם ופרנסתם מצויה להם ברווחה, והראיה – עשרות אנשים של מתיישבים שבאו לכאן בכסף מעט והיו מחזרים על פתחי אוהלים ומתפרנסים ממכירת סחורות, ועכשיו הנם מתייחסים על אמידי באר שבע אשר נחלאות ובתים להם בעיר ובסביבה.

השפעתם של בני המדבר על סחר העיר נראית בייחוד בימות השוק והירידים, תחת אשר בשאר ימות השבוע תכלה רגל מן השוק, והסוחרים והחנוונים למיניהם יושבים ומפהקים מתוך בטלה או מגמגמים על יד הנרגילות הדועכות. לא כן ביום ״הכניסה״. השחר טרם עלה וכל כיכר השוק והרחובות הרחבים, שלא כדרך הערים המזרחיות, הומים כבר מאדם ובהמה עד אפס מקום לעבור, ושקי שעורה ותבואה לאלפים נערמים זה על גב זה, ערמות־ערמות עליהם וביניהם מדדים ומכרכרים הקונים והמוכרים, מתארכים צווארי נמלים, וחרחורם מתבולל בצווחות האנשים ובוקע שחקים. דופק החיים של עיר זו מפעם ביום זה בעוז, וממנו לכלכלת כל ימי השבוע תוצאות.

גם חודשי הקיץ, כתום הקציר והדַיִש, יום שוק ארוך הַמה לתושבי באר שבע. אליהם ייחלו בקוצר רוח, ועליהם פרנסתם לכל ימות השנה מפרי גנו של הבדואי, שהוא מוציא אז לשוק למכירה, גובים בני באר שבע את חובותיהם בתוספת נשך הריבית של מאה למאה ויותר, שנשו בהם בתקופת החורף. הזורע טרם הספיק לקצור ברינה את אלומותיו ולשמוח על פרי עמלו וכבר ילך הלוך ובכה מפני הפירעונות והחשבונות המרובים אשר לא ידע את תחילתם וסופם, ומתדפק שוב על דלתותיהם לקבל הלוואות חדשות, והמאושר שזכה לצאת מן השוק ומעט מזומנים צרורים בחלוקו ממהר לקנות לו כסות ושמלה, לו ולבני ביתו.

עונת קציר זו הנה עונת ״האסיף״ לסוחרי העיר.

גם מיתר הערים נוהרים סוחרי תבואה לבאר שבע לקנות את שעורת הנגב שיצאו מוניטין לה והנשלחת על ידם לחוץ לארץ לתעשיית הרוּם. הודות לרכבת ההולכת ליפו ולעזה נעשה המשלוח קל ונוח ופטור מהוצאות יתירות ומרובות. ענף המסחר החשוב הזה שהיה קודם בערי נגב אחרות התרכז בשנים האחרונות בעיקר בבאר שבע והוא שנעשה לאחד הגורמים החשובים ביותר להתפתחותה והתקדמותה של העיר.

חוץ מן הסוחרים הגדולים האלה הקובעים בה את מושבם בקיץ וכונסים לתוכה את כל בר הנגב, פוקדים אותה ממרחקים גם סוחרים זעירים. רבים מהם משמשים רק בתור מתווכים וסרסורים, אך יש גם השולחים את ידם במסחר ממש. פושטים הם עם מרכולתם בין שבטי הבדואים, תוקעים אוהליהם בין הקוצרים, ומוכרים להם את כל הדרוש לצרכיהם היום־יומיים בחליפין. בשעת הדיש לבם וידם של בעלי הגְרָנוֹת פתוחות לרווחה, ואינם מדקדקים בקטנות, וחלף מיני סדקית שונים מעניקים להם הבדואים מברכת אללה מלוא הסאה.

הסרסורים והרוכלים רואים ברכה בעמלם, חודשי הקיץ המעטים מעניקים להם פרנסה כדי כל השנה, ומרשים להם להתבטל בימות החורף.

אם כי בעיקר סובבים גלגלי המסחר של באר שבע על סחר התבואה, מן הראוי הנה בכל זאת לציין עוד ענפי תוצרת בדואית אחדים, שגם מהם לא יניחו הסוחרים את ידם. החשובים שבהם: פחם עצי הרותם המצויים בסביבה, צמר הגמלים והבהמה הדקה, אבטיחים הנזרעים על שטחים גדולים, עורות בהמות, עופות וביצים. שני הפרודוקטים האחרונים הם משלח ידם הקבוע של כמה וכמה סוחרים זרים ומקומיים. בעיקר נוהגת אצלם שיטת החליפין, מביאים הם על חמוריהם ירקות שאינם בנמצא במדבר לגמרי, חוזרים על האוהלים ומקבלים ביצים ועופות תמורתן.

ריבוי גוונים וחוסר צורה מסוימת ומסורת פטריארכלית, שהיא ממידותיהן של הערים הערביות בארץ, בולט ביישובה של באר שבע, שכן עיר צעירה היא הנבנית על ידי מהגרים. רוב תושביה הם יוצאי עזה, חברון, מגדל, רמלה, ועוד פליטים בני משפחות שונות וכפרים שונים, ולאו דווקא מן המעולים שבהם. עד לפני שנים אחדות היו האלמנטים האלה נפרדים גם ברובעיהם לפי הערים שמהן יצאו ולא התערבו זה בזה, כל אחד – מנהגי עיר מולדתו ונימוסיה בידו, ואפילו בפרטים אחדים שבתלבושתם, בשיחתם ובמבטאם היו נבדלים אלה מאלה. בימים האחרונים החלו הניגודים הללו להיטשטש במקצת, איזה צביון טיפוסי וכולל הולך ומתהווה, וביסודו מבצבץ זה הצבע המדברי.

האינטליגנציה של באר שבע מורכבת ממורים, פקידים, סוחרים רווקים השוהים בה לרגל עסקיהם, וכל הנלווים עליהם. מספרם אינו קטן והשפעתם על הציבור גדולה. הקלוב הגדול והיפה שנוסד על ידם לפני שנתיים משמש להם לבית ועד ובאיו רבים. בו דנים על מאורעות היום והשעה, והוא בית היוצר להלך הרוחות בעיר. ומכיוון שהעיר מצומצמת במקומות טיול ופגישה ודומה יותר לכעין נאות מדבר, הרי יש בזה כדי לאחד בהכרח את כל הבאים בשעריו.

מייסדיו וקובעי כיוונו הם דוברי האגודה המוסלמית הנוצרית ביפו ובירושלים ותומכיהם שבבאר שבע. לפני שלוש שנים בערך כשהביעו כל שיכי הבדואים שבנגב את הסכמתם לייסוד הבית הלאומי ולעבודה משותפת את הממשלה וגינו את פעולותיה של האגודה המדברת בשמם מבלי שימלאו את ידה, נזדרזו אלה לסתום את הפרצה ויסדו את הקלוב במטרה למשוך את הבדואים אל חוג השפעתם, ואמנם הרבה הצליחו בנידון זה. בשקריהם ובעלילותיהם הידועים הרעילו את דעת הקהל בייחוד בעיר, וגם זרעו את זרע המשטמה על פני חולות המדבר. הגיעו הדברים לידי כך שכפו את רצונם על בעלי הבתים שבעיר ולקחו מהם התחייבות לבלי השכיר את בתיהם וחנויותיהם ליהודים. ואף כי במשך הימים נחלשה השפעתם במרכזה והתפוררה חזיתם, הנה במקומות רחוקים מן היישוב ובין אנשים תמימים המאמינים לכל אשר יספרו להם – הערפל והאבק שהרימה בשעתה האגודה טרם הספיקו להתנדף לגמרי. סיפורי הבדים והגרסאות הגם שנתבדו כבר, הרי החשש ״פן ירבה״ וישטוף את הארץ עודנו מקנן בלבבות, והיהודי החדש הרוצה לשכור לו חנות ודירה משלם פי שניים ויותר. משום ״מה יאמרו ראשי הקלוב ומנהגיו…״

דרך ארץ ויחס רצוי במקצת נוהגים במתיישב היהודי בן הארץ והמכיר לדבר בשפתם. זה אינו חשוד על הציונות ואין עוקבים אחריו בשבע עיניים. אך אלה אינם רוצים להתיישב בבאר שבע. חסרים הם את המעוף והאיניציאטיבה לחדור למקומות יישוב חדשים ולכבוש עמדות כלכלה חדשות, ומתי מעט המה הסרים אליה. ישיבתם בה ישיבת ארעי היא והם מזדרזים לעוזבה בהזדמנות הראשונה הבאה לידם.

כאילו גזרה נגזרה על הנגב שהיישוב היהודי לא יוכל להיקלט בו. היו ימים בראשית הכיבוש ולאחריו ונדמה אז שהיישוב היהודי ירבה ויתבסס בבאר שבע וגם יתפשט בסביבה, כעשרים משפחה מנה היישוב היהודי בימים ההם, כולן היו מבוססות ונשקפו להן פרספקטיבות להטבת מצבם בעתיד. החיילים האנגלים, המשטרה המעולה ורוכבי הגמלים שהיו חונים בבאר שבע ביזבזו בה את משכורתם ביד נדיבה, אף הבדואים לא חסו על זהב האנגלים שזרם בשפע לכיסם מבלי יגיעה ועמל והוציאוהו בקלות דעת כלעומת שבא, אך נשתנו הזמנים ופסק המן. המשפחות היהודיות היו אז הראשונות ליציאה. כל המגרעות והליקויים הכרוכים בהכרח ביישוב העומד בתחילת התהוותו, כגון חוסר סביבה יהודית, חינוך עברי, בית תפילה, עזרה רפואית וכו', ביצבצו בן לילה, ובצורה חריפה, גם על קשי האקלים החלו מתאוננים.

התפורר יסודו של הישוב שהונח בעמל רב, ויציאה גוררת יציאה. השתא נשארו בבאר שבע כשמונה משפחות יהודיות, ועוד נמושות מספר, ואף הנשארים רגלם האחת מחוצה לה, ורובם מחכים להזדמנות כלשהי להימלט, וחבל: בהינעל הדלת אחרי היישוב העברי יקשה שבעתיים לפתחה מחדש…