לִפְנֵי סוֹד הַסּוֹד מִשְׁתּוֹמְמִים נָדַמְנוּ.

בֵּינָתַיִם צָצָה שַׂעֲרַת כָּסֶף;

אַחֲרֵי קָצִיר בָּאָה עֵת הָאָסִיף,

אֲלֻמָּתֵנוּ קָמָה, אָנוּ קַמְנוּ?

יֵשׁ בַּמָּוֶת חַיִּים, וּבַפִּתְרוֹן – חִידָה,

וּבַעֲטֶרֶת שֵׂיבָה אָז עֲנוּדִים,

בָּאִים אָנוּ יִעוּד הַיִּעוּדִים?

אֶל תַּחְתִּית הָר, אוֹ מַחַט פִּירַמִּידָה?

אָז נִשְׂגַּבְנוּ עַל כָּל־אַהֲבָה וְאֵיבָה,

צֻנַּן לַהַט אוֹר עַל הָרֵי שֵׂיבָה

וּמֵרָמוֹת בִּינָה עִם הַסּוֹד הִשְׁלַמְנוּ;

כָּרְתוּ בְּרִית הַוַּדַּאי עִם הַשֶּׁמָּא,

שׁוּב מִתְלַכְּדוֹת חֻלְיוֹת הַפּוֹאֵימָה –

אֲנִי וָאַתְּ רָדַמְנוּ עַד שֶׁקַּמְנוּ.