I. תחית המתים 🔗
הנה קרן אור עולה אלי מתוך ימים רחוקים מאד. הבה אחזק בקרן האור הזאת, אולי לא תשמט ממני, ואנסה לשום אותה פה על הלוח.
בימים ההם ואני עודני ילד קטן מאד, נער בן שש שנים. ואני רך לפני אבי ואמי ונחמד לפני אם־אמי, היא אמי זקנתי, ואמי זקנתי, חי אלהים אם ראיתי עוד אשה חכמה כאשה הזקנה הזאת עד היום הזה, ואם שמעתי עוד דברים ערבים ומתוקים כדברי פי המספרת הזאת מעודי ועד עתה, ואם אהבתי עוד עד כה נפש אדם כאשר אהבתי את הזקנה הזאת! – הלא רב לי, כי אזכור רק את אלפי ספוריה בשבתה אחרי התנור בין הערבים או בישנה אותי על ברכיה.
ואמי זקנתי זאת היא הנפש המתה הראשונה אשר עיני ראו.
ואת היום הזה אזכרה עוד היטב. בבוקר השכם העירתני השפחה אשר בבית משנתי ותגד לי, כי מתה אמי זקנתי בלילה.
ואני שמעתי, והדברים לא נגעו אל לבי גם במעט. עוד הילד טרם הבין בימים ההם מה זה מות.
מתה – ומה בזאת? מתה!
וביום הזה הובילו אותה לקברות ויקברוה, וגם הדבר הזה לא נגע אל לבי במעט.
ושלושה וארבעה ימים עברו, ופתאום והנה דבר אשר לא אדע מה הוא החל לנקר בלבי ולקדוח כאשר יקדח איש במקדח.
וכליון־נפש, אשר מידה אין לו וגבול אין לו ותכלית אין לו, מלא פתאום את כל קרבי, ונפשי כלתה אף צמאה מאד לאמי זקנתי. הבו לי את אמי זקנתי! הבו לי את אמי זקנתי!
ואמי ניסתה להרגיע את רוחי ואבי דיבר על לבי, וכל אלה לא הועילו. מתי תשוב אמי זקנתי, אשר לא ראיתייה זה ימים אחדים? מתי תבוא אמי זקנתי? מתי ישוב סדר היום אשר תשב ותספּר לי את ספוריה ואני אשב ואשמע?
“כאשר תהיה תחית המתים”, אמרה אלי אמי, “אז תחיה גם אמך זקנתך, ואז תשוב לראות את פניה”.
וכמו אבן מעמסה נגולה מעל לבי בשומעי את הדברים האלה, ואשאף רוח בחזקה. – הנה למצער יש עצה! תהיה־נא תחית המתים, וחיתה גם אמי זקנתי.
ואני שש ושמח, ואגהר על הארץ ואשתעשע עם יקטן, הוא החתול הגדול, אשר עמנו בבית, ואולם פתאום השלכתי את החתול הצדה ואשתער על אמי.
“ומתי תהיה תחית המתים?”
“כאשר יבוא משיח”, ענתה אותי אמי, “אז תהיה תחית המתים, ואז, בני, תחיה גם אמך זקנתך, ואז, נשמת אפי, תשוב לראות את פניה יום יום, ואז, יונתי, תספּר לך את הספורים היפים, כמשפטה תמיד”.
ובשצף רוח קנאה גדולה התנפלתי על אמי ואשק את ידיה ואת שפתיה ואת לחייה ואת מצחה, ולא ידעתי שבעה. הודות לאלהים, כי ראיתי דרך עצה! ראשית דבר עלי רק להתאמץ, כי יבוא משיח, והיה אם רק יהיה הדבר הקטן הזה, אז הן יבוא הכל על מקומו בשלום: אז תהיה תחית אמי זקנתי ואז אראה את פניה ואז תספּר לי את ספוריה היפים – – –
“ומתי, אמי, מתי יבוא משיח?”
“משיח?… כאשר ישמרו בני ישראל שבת אחת כתקונה, אז יבוא משיח!”
ואני שמעתי ולבי פחד ורחב. שבת אחת כתקונה! הלא דבר קטן הוא…
וגם בטרם אגיד הן יבין כל איש, כי אני אני הוא הראשון, אשר ידבנו לבו להתאמץ בכל מאמצי כוחו לשמור את השבת האחת כתקונה עם כל הפרטים והדקדוקים; כאשר לא שמר עוד איש מעודו, כן אשמור את השבת הזאת. רק אחת הוא אשר אעשה: לא אנוד ולא אנוע ממקומי מן הערב ועד הערב, וליתר תוקף אמהר לבוא ואאחר לצאת, לבעבור אוסיף מן החול על הקודש, וגם בלילה לא אישן, פן אשחית בבלי דעת.
ואבי גם הוא הלא יעזור לי לשמור גם הוא את השבת כתקונה כמוני. בתחנונים ארבה אליו, לעשות את שאלתי זאת? הלא חובה היא לו, והוא אבי, אשר כמוני יחפוץ גם הוא בשוב אמי זקנתי וחיתה. ואמי גם היא – גם דבר לא אגיד לה והיא כמוני תשמור את יום השבת ההוא כתקונו.
וגם אחי וגם דודי וגם דודתי וגם רבקה וגם גיסי וגם יוסף וגם כל האנשים אשר אתנו בבית – כולם, כולם ישמרו את יום השבת ההוא. הלא בגלל אמי זקנתי הוא!
ואחרי־כן ארוץ גם אל עבר הרחוב השני, וגם ב“חדר” אגיד את הדבר לכל חברי ואתחנן אליהם, וכן אגיד את הדבר גם לראובן ולמרדכי וליונתן ולשמעון וליצחק ולפלטיאל – לכולם אגיד את הדבר, ואגיד להם רק את האחת לאמור: בגלל אמי זקנתי הוא. האם קטן הדבר הזה? הלא אמי זקנתי היא! – ולבי סמוך ובטוח, כי כולם יעשו לי את הקטנה הזאת ושמרו את השבת האחת כתקונה. הלא רק שבת אחת היא!
ואל השכנים אבוא ואל השוק אבוא ואל הפרור, ואתחנן ואשאל – מי לא יעשה לי את החסד הקטן הזה?
וליתר עוז אחלה את פני אבי ורתם גם את הסוסים ונסע אל עיר קיסלוביץ, הקרובה מעבר מזה, ואל עיר גרידוב, אשר מעבר מזה, ואל עיר ליקויצה, אשר מעבר משם, ועוד אל יתר הערים האחרות, אשר על־פני האדמה, ואשר לא אדע את שמותיהן, ולבי סמוך ובטוח, כי כל איש יעשה לי את הדבר הקטן, אשר אני שואל, וכל אשר ימצא ועשה כאשר יבוקש. הלא אמי זקנתי היא!
ועל־פי חשבוני הקצר מצאתי, כי רק עוד ימים אחדים, ואולי עוד בשבת הקרובה, ואנחנו נוכל להוציא את הדבר הזה לפעולות.
וקוצר רוחי הלך הלוך וגדול, ותקצר נשמת אפי, ותלא רוחי, ואזהם כל מאכל ולא יכלתי גם לישון. הלא רק ימים אחדים עוד מבדילים ביני ובין אמי זקנתי!
הוי ילדות! ילדות!
הילד הקטן לא עצר עוד כוח להבין מה זה עולם ומלואו, וכי רחוקה וגדולה מאד הארץ, וכי שונים ונבדלים מאד בני־האדם גם בטבעם, גם במאוייהם וגם במטרותיהם, וכי נבצרה מאיש לשפוך רוח אחד על־פני כל יושבי האדמה יחדיו, להיות רגע אחד חפץ אחד ומעלת־רוח אחת לכולם.
הנה כבד הדבר למצוא שתי מחשבות דומות לשני אנשים, ואף כי מחשבה אחת לכל יושבי הארץ עם חפץ אחד ועם מטרה אחת.
ולמה זה אאריך עוד?
השבת האחת כתקונה לא נעשתה – לכן לא בא המשיח, וגם תחית המתים לא היתה, וגם את פני אמי זקנתי לא יספתי עוד לראות עד עולם.
ועתה הנה גדלתי, אף באתי בשנים, ועתה ידעתי מה זה רוח אחד לבני־אדם שונים.
אתמול בערב ישבנו על המצפה, אשר לבית רענו הדוקטור, ונשת שם את הטה. מכתבי־העתים הושמו על השולחן, ואנחנו קראנו את הדבר המהומות בפריז ואת אשר עדת המהרסים והמתפרצים עושים שם. אז דיברנו על־דבר המטרה אשר לאנשים האומרים לתקן את העולם ואת אשר יתאמרו לשום שויון לכל בני־האדם כולם יחדיו.
“רוח הוא באנשי פרנציה”, אמר הדוקטור ויקח לו סיגרה ויבער בה אש. “הלא זה דבר האות אשר להם זה מאז: לברטי, פרטניטי, אֶגליטי”.
ותלמיד בית־האוניברסיטה עזב את שיחתו, אשר היתה לו עם בת בעלת־הבית היפה, וימח את האד אשר על לוחות הזכוכית בבתי־עיניו ויכעכע מעט, ואחרי־כן אמר: "אדוני! הכל הולך למקום אחד חוק אחדות הכוחות כבר היה לנו לחוק קבוע בתורת הטבע. גם החימיה והמגנטיות והאלקטריות, כפי הנראה, אינן בלתי־אם כוח אחד, ורק צורותיהן שונות, וגם כוכבי־נצח בשמים הלא רק רוח אחד ומשפט אחד להם. ולכן גם בבואנו לשאת דעה על רוח האדם, עלינו לראות אותו רק מן הנקודה הזאת. והיה בקומנו לתקן את ישוב העולם, אז ברור הוא, כי רק דרך אחת לפנינו: להתאמץ ולעבוד אשר יהיה רוח אחד ומשפט אחד לכל בני־האדם גם יחד.
“משפט אחד? רוח אחד?” – ענה אחריו הדוקטור אשר בבית הבנק – “רק קצרה רוחי לצייר לי את העולם בשעה שיהיה ערך אחד לכל איש ולכל דבר. הגע בעצמך: אנחנו יושבים ומשחקים בקלפי פּריפרנס, ואין יתרון עוד לצבע האחד מן הצבע השני, וגם לא יגדל עוד השמונה מן השבעה, ותשעה לא יגדל במעלה מן השמונה, וכיוצא בהם. היש איזו ממשות בעולם אשר כזה?”
“לא על־פי לצון יחרץ משפט דבר כזה?” קרא תלמיד בית־האוניברסיטה.
ועורך מכתב־העתי אמר: “אבל אנוכי באמת ובלב תמים אשאל: הנוכל לשום חוק, כי תחדל אשה מכוערה מקרב הארץ וכי הנשים תהיינה יפות כולן במידה אחת: או הנוכל לשים חוק, כי לא יהיה עוד שוטה על־פני כל האדמה וכי בני־האדם יהיו חכמים כולם במידה אחת? ודברים כאלה, הברורים לנו במקצוע אחד, נסתרים ונעלמים ממנו במקצוע שני! ולכן אני אומר: כשם שאי־אפשר לשנות את העולם במקצוע זה, כן אי־אפשר לשנותו גם במקצועות אחרים, כי השנויים וההבדל בבני־האדם חוקות עולם הם!”
“ובכל זאת”, ענה תלמיד ביתהאוניברסיטה, “אני עומד באחת: רק רוח אחד ומשפט אחד לבני־האדם, ובזאת נבוא את המטרה!”
ועורך־הדין – והוא איש כבן־ארבעים, אשר מצחו גבוה וקרחה לו בראשו – התעורר גם הוא ויען: “עלם צעיר לימים! גם אני הייתי בשכבר הימים צעיר כמוך, וגם אני לא ידעתי חפץ אחר זולתי אשר יהיה שויון מוחלט לכל בני־האדם כולם יחד. ואולם גדלתי ובאתי בימים, ואז נוכחתי וארא, כי לא כן הוא, וכי רוח חולף הוא באדם וכי בעצם וראשונה טבעו בכך להיות שונה איש מרעהו, וכי גם כל עצם בפני עצמו משתנה מרגע לרגע. אין תמידיות בעולם, כי־אם חליפות נצח, ולכן אין שויון כזה, כאשר אתם הצעירים חפצים. רק חלום הוא, ידידי, חלום ילדות!”
ואני ישבתי ואצחק בקול דממה. אז זכרתי את ילדותי וכי ילד הייתי גם אני אשאל בימים ההם דבר קטן מאד, והוא אשר רבבות אלפי אנשים שונים יעשו שבת אחת כולם ברוח אחד.
אך לא נעשה הדבר – ומשיח לא בא.
II. קדוש לבנה 🔗
“המקדש את הלבנה, מובטח שלא ימות באותו חודש במיתה משונה”. – האספּר לכם את דבר היום אשר מתו עלי ילדותי ותומתי ואמונתי גם יחד? הנה אנכי יודע לכוון את היום הזה בדיוק נמרץ.
ויש אשר יהיה עם לבי רעיון, כי עלי להדליק עתה נר זכרון, כנר אשר ידליק איש מדי שנה בשנה בשוב מועד יום המות, אשר מת בו אחד ממחמדי לבו. הלא יום מות הוא לי גם היום הזה!
ואני לא אזכור עוד אל נכון את היום אשר בו שמעתי בראשונה את הדברים ההם – אבל אין זה כי עוד נער קטן מאז הייתי אז, והדברים באו אל תוך לבי ולא סרו עוד משם. יש כי ישמע ילד דבר, אשר ידבר איש בלי שים לב, והדבר הזה ידבק עמוק עמוק בלבו ולא יסח עוד משם ימים ושנים רבים. ואני האמנתי בדברים ההם, לא כאשר יאמין איש באורים ובתומים, כי אותם לא ידעתי, כי־אם כאשר יאמין איש בנפשו ובעצמו וכי הוא חי על־פני האדמה. לא היה עוד ילד מאמין כמוני כל קרבי בי האמינו, כל כליותי האמינו, כל רוחי ונפשי האמינו, ואדע כי “המקדש את הלבנה, מובטח שלא ימות”. הלא ילד הייתי אז ותמים בכל לבי!
הוי ילדות, תומת ילדים, הוי אמונה!
ואני זוכר – –
ליל חורף נעים בחוץ, והוא נחמד לנפש ומתוק לעינים.
יש אשר ימתק הקור לנפש כאשר ימתק האור לעינים. לילות כאלה יודעים רק האנשים שוכני קצה הצפון. הקרח הנורא פרוש על־פני חוץ, אשר תרעד נפש כל איש ואשר תגיל ברעדה זאת. השמים מלאים תכלת כהה מאד, והיא צחה עד לאין חקר, והכוכבים גדולים למראה עין כאגרוף איש. כל כוכב כאגרוף איש, כל כוכב כאגרוף איש, והם לרבבות ולרבוא רבבות זרועים על־פני שדה התכלת הכהה והצחה ההיא, איש על־יד אחיו, איש על־יד אחיו. והכוכבים נוצצים ומצהירים, ויש אשר נחשוב, כי יגדלו מרגע לרגע. והלבנה גדולה מאד ומזהירה, והרוח אשר מסביב זך וצח ובהיר, רוח מתוק ונעים, אשר יניא ראש, והדממה, אשר על־פני חוץ כדממת מות.
ואנחנו יוצאים החוצה, כל היושבים לפני אדני בבית־המדרש יוצאים החוצה – לקדש את הלבנה.
ואני נער קטן מאד ויוצא גם אני אחריהם.
ונפשי חשה ומרגישה, כי נחל עדנים אשתה פתאום וכי רוחי בי תתנשא וכי נשמתי תתגדל ותתקדש. אז תלבשני רוח נפלאה, רוח חלומות ודמיונות רבים, אשר לא אדע מה היא. מסביב לי הקרח הנורא, ובכל־זה יעלה ריח באפי כריח שושנים רעננות.
ואנחנו יוצאים – ור' קלמן חסיד עובר לפנינו, והוא האיש, אשר אותו כבדנו כלנו מכל היושבים אל שולחן אדני, כי לא היה עוד כמוהו איש חסיד וירא־אלהים וטהר־לב ונאמן בכל מעשיו.
וזקנו לבן כשלג הלבן, אשר על־פני האדמה, ועיניו נוצצות ככוכבים הנוצצים, אשר ברקיע השמים, ופניו מאירים כלבנה המאירה, אשר במרום והוא הולך כדת וכדין “כדרך שיוצאין לקבל פני המלך”.
ויש אשר יאצל מן הרוח הזה, אשר עליו, ונתן גם עלי, ולבי ירחב ויגדל – ואני גם אני יוצא כיוצא לקבל פני מלך.
הנה מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא!
“הללויה! הללו את אדני מן השמים! הללו במרומים!”
ואני שומע את הדברים האלה בקראם אותם, ונפשי חשה ומרגישה אותם עד היסוד בם. –
ומן הברכה שומעות אזני רק את הדברים: “שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן” – ולבי ימלא מחשבות ודמיונות עד לאין קץ, כי לבי טרם יבין היטב את פשר הדברים הסתומים והזרים האלה. והמלים הכמוסות והנפלאות האלה מוסכות בקרבי רוח חלום, ושפתי נעות ועונות גם הן בקול דממה דקה לאמר: “לעמוסי בטן”.
ואחרי־כן אנכי יודע ומבין פתאום, כי “כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי” – למה זה היה כדבר הזה? למה לא אוכל לנגוע אל הלבנה? וכליון־נפש עצום ועז מאד ישתפך בקרבי פתאום, כי אתנשא ואגע אל הלבנה.
וביחוד ימשוך את לבי אחריו הסרוס הנפלא והזר, אשר סרסו את המקרא, בקראם לאחור לאמר: “כאבן ידמו זרועך בגדול ופחד אימתה עליהם תפול” – ולבי ימלא חלומות ודמיונות, חלומות ודמיונות.
ופתאום והנה: “דוד מלך ישראל חי וקים” – ויש אשר אחשוב רגע אחד, כי במו עיני אראה אותו, והוא עומד לפני, וזקנו לבן כשלג הלבן, אשר על־פני אדמה, ועיניו נוצצות ככוכבים הנוצצים, אשר ברקיע השמים, ופניו מאירים כלבנה המאירה, אשר במרום, ואני גם אני צועק בקול גדול: “דוד מלך ישראל חי וקים!”
ודממה גדולה מסביב רגע אחד.
“קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות” – ואני מביט ורואה ימין ושמאל ועיני מבקשות למרחוק. “דומה דודי לצבי או לעופר האילים; הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים”. – ואני פונה אחרי ומביט אל הכותל והנה הצללים אשר על הכותל ינועו וינודו והם משגיחים מן החלונות, מציצים מן החרכים…
ולבי ימלא פתאום שיח סוד קודש, וכל קרבי בי יחלומו.
“מה נורא המקום הזה!” קדוש הלילה לאדוננו…
"מה נורא עולה מן המדבר? – ועיני רואות את האנשים מסביב מנערים את שולי כנפות הציצית, ואני עושה כמוהם גם אני, ולבי אין עמי בעשותי.
ומחשבה נפלאה חולפת את משכיות לבי, ואני לא אדע מה היא.
ופתאום אדענה: – כל המקדש את הלבנה, מובטח שלא ימות באותו חודש!
הן קדשנו את הלבנה – ומי עוד בטוח כמונו?
ואנחנו שבים הביתה – ור' קלמן חסיד הולך לפנינו.
ועיניו נוצצות ככוכבים ופניו מאירים כלבנה – שבעתים מבראשונה. והוא הולך ומשורר ומנגן בלאט, והיה כמדבר לנפשו.
ואני הולך ופוסע אחרי המחנה בלאט. הקרח אשר בחוץ נורא מאד; לחיי ואזני אדומות ובוערות כאש, ונפשי מלאה עדנים, ועל כל הארץ יהיה קודש.
ונפשי עוד חולמת את חלומותיה בהקיץ ושפתי נעות ועונות בלאט: מי זאת עולה מן המדבר? – ולא אדע על מה אני נושא את הדברים האלה על לשוני.
איה המדבר? מה זה מדבר? מי עולה מן המדבר?…
ואנחנו הולכים ובאים אל תוך האכסדרה, אשר עם הבית, ובתוך האכסדרה אפלה גדולה, אשר ימיש איש בידיו את הקיר בלכתו.
ואני גם אני הולך ומנגן ומשורר בקול דממה דקה.
ופתאום ואזני הנה שומעות קול זעקת שבר גדולה ונוראה.
ואחרי הזעקה דממה דקה.
וכאשר הביאו נר מן הבית, להאיר את האכסדרה, אז ראו את המראה הנורא.
הבור אשר בתוך האכסדרה לא כוסה, כי הקרש אשר על פיו נעתק הפעם ממקומו, ור' קלמן לא נזהר בלכתו ויפול אל תוך הבור.
אז הוציאו אותו משם – והוא שוכב דומם, ורק לרגעים יאָנח, ופתאום והוא מפרפר בידיו וברגליו. אז הבהילו את הרופא, ואחריו את הרופא השני וגם את השלישי אשר בעיר.
וממחרת היום בבוקר שמעתי, כי נשברה מפרקתו, ואחרי־כן שמעתי כי מת.
אבל אנכי צחקתי לשמועה הזאת. הן אני הוא היודע, כי לא כן הוא! הן אנכי הוא היודע, כי לא יתכן הדבר! הן אנכי הוא היודע, כי המקדש את הלבנה, מובטח שלא ימות מיתה משונה באותו חודש!
ואני האמנתי בדבר הזה כאשר רק ילד יוכל להאמין. כל קרבי בי האמינו, בכל נפשי ומאודי האמנתי…
ומאז הבוקר אחר הצהרים התערבתי1 עם כל חברי ובני־גילי, באמרם אלי כי מת האיש, ואצעק אליהם, כי שקר הם דוברים. הן אנכי הטיבותי לדעת מהם; הן כתוב הוא בספרים; הן כתוב הוא בקרבי ובכליותי ובמעמקי לבי!
ואולם אחרי הצהרים השתנו פני הדברים. אחרי הצהרים ראיתי במו עיני את פני המת, וגם על עברי פי קברו עמדתי בהשכיבם אותו במעמקי האדמה.
ומכאוב אשר לא אדע מה הוא מלא את כל לבי.
אז ידעתי פתאום, כי לא האיש מת עלי, כי־אם ילדותי ותומתי ואמונתי מתו! לא את ר' קלמן קברו פה במעמקי האדמה הזאת, כי־אם את ילדותי, את תומתי, את אמונתי!
ואני עומד על הקבר ובוכה.
-
“התעברתי” בטקסט המודפס, צ“ל התערבתי – הערת פב”י. ↩