לוגו
זְמִירוֹת שֶׁל חַרְקוֹלִים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אני הנני יושב כאן בעמדה, אשר בדומות לה הוקמו על ידי “ארגון ההגנה” ברוב חלקי הארץ ואשר דומות היו יותר לארובות יונים בצל אילנות – מאשר למוּצבים צבאיים. ואילו זו העמדה, שאני עומד בה, דומה למלונה בכרמים, מהתקופה בה הייתי שומר.

נשלחתי לשמירה על ידי אליהו גולומב ז“ל, יוצר ה”הגנה", האדם עלי אדמות, אל ראש השומרים באחת ממושבות הדרום.

היתה שעת רצון להחדרת השמירה העברית; ובעוד שהמשמרות למען החדרת העבודה העברית בפרדסים, בהם עבדו ערבים, עוד יפה־יפה בעינן עומדות היו – נתן לי פתק.

ראש השומרים הזקן, שלאורך כל שפתו העליונה מתוח היה שפם לבן, כפתיל דק, הוליכַני אל כרם תעודתי.

בימים ההם היה המושג “שומר” – מושג של גברתנוּת; והמושג “כרם” – מושג של שלווה שפוכה, מיסודו של עִצבוֹן, שהיתה זקוקה לסעדו של בן לווייתה השומר, אשר משרוקיתו על פי חגורותיו, למען יתהלך עִמהּ על פני השדה. אך השדה חזק ועומד, והאדם נע וכליותיו בקרבו… – זאת שלוות־עִצבוֹן נשאו פניו השזופים־המהוסים, החדים־העצורים של השומר הקטן־הזקן. לכן לא הפתיעני באָמרו, בלשון משוּבּשת־אבהית, כשהצביע על המלונה: “תוכל לָשוּן!” אך נראה כמפריז קצת בהוסיפו: “גם צעירה תוכל להביא לך!” ואכן הִפריץ בעיניו הקטנות־הרזות. גם מָתח את שפמו הרץ־הגזוז.

*

הדעה הרווחת היא, כי האבטיח – בעל חיים לעצמו הוא. סגור בתוך קליפתו, בין צלעותיו אטוּם. והדבר באמת לא פשוט: שהרי לא ניצה, לא פרח לתחילת ברייתו ולא גבעול ליציבה נאה, לשכך בהם חיי אדם… והבריות חפצים היו שכּל בעל־קרום – לשלהם יהא שייך. כך ביחס לילד והוא הדין לכל אדם. ואף לאחר מותו – רוצים היו, שהמתים יהללו להם, יוציאו

מוניטין… יאהבו להם, יהיו מליצי יושר… יזכּרו להם, יחזיקו טובה… יסלחו להם… יתגעגעו להם… יקנאו להם… – כל עוד הם, הבריות, בחזקת החיים המה, בחזקת החובה לקיים צוואתם… לקיים… כי זו שעתם הגדולה… כל ההיסטוריה הדהירתם… “בני, כל שנבחרת – נבחרת; למן שעה זו – ילִדתיך”.

והיפוכם של דברים… באבטיח. בהגיעוֹ לידינו לאכלה, אנו ננעצים בו עד מוח קליפתו; עקרת הבית, המגישתוֹ לשולחן, קובלת, שנוזליו, תפלי הטעם ודַלי הגוון, מתפשטים על פני השעווניות וחרצניו חודרים ו“מעצבנים” כל פינה בבית. ואנו אין בלִבּנו כל הרכנת־תודה־של־כבוד כלפּיו, אחריו…

האדמה, הנקראת בפי קבּלני בניין “אדמה מושלכת” – נקראת כן, לפי שמושלכת היא מאדמת יסוד לבניין שהולך ומוקם. והיא, האדמה הזאת, מוטלת בחמה, ערֵמה מעוּרבּבת פסולת הבנייה, כגון: שיירי סיד, זיפזיף, חול מכל סוג וצבע, קליפות תפוחי־זהב, שברי מרצָפות, שברי זכוכית, שיירי אוכל, צבעים, פסולת נגרים, קופסאות משימורים, קִרעי עיתוני־ערב, שִׁברי לבנים וכדומה.

ראוי לָקראהּ אדמה מפוּטרת.

אדמה שפיטרו אותה. שום בר־דעת לא יקחנה לגינת הנוי לנטוע בה פרח, לפחות; ואין מה לדבּר איכר, שלא יאספנה לשדהו להצמיח מספוא לבהמות.

ראוי לָקראהּ אדמת הקודש.

אדמה זו היא אולי האדמה ביותר מכּל אדמה אחרת שבעולם; שכּן, כשם שיש גוף ונשמה – יש לו, ל“גוף החוטא”, לבד מבּת זוגו, איזו נשמה קִרבִּית משלו. נשמה זו היא אולי הנשמה ביותר מכּל נשמה יתֵרה שבעולם…

האבטיחים במִקשָׁה עושים רושם של חסרי הבעה עצמית. אסירי להט החמה המה; השמש היא אדמתם ונתונים לרחמיה בלבד. נשתלחו, כביכול, לכאן באורַח מקרה, בצורה נחשלת למדי הונחו, כמו בידי אדם, אחד פֹּה אחד שם, לרעות שכוחים באדמה שכוחה זו, בבתולת קרקע זו, שאף שהיא נעדרת חתימת ירק וכמעט לא מעוּבּדת ולא שתתה מים, כגמלת המדבר, אלא פעם אחת בלבד.

אבטיחים אלה קשורים בלהט בטבּוּרם אל פתיל האדמה.

עוד מעט ייערמו לערֵמות; בחודשי הקיץ המאוחרים יימכרו בשווקים, לפי שיטת ה“אבטיח על הסכין” – היינו, שתגרני חוּצות מעבירים וחותכים לחצי להראות יופיו. להראות, שחרצניו –

מַאֲלִיפִים וּשְׁחֹרִים,

קְבוּעִים דַּיָּרִים,

מַשְׁגִּיחִים מֵחַלּוֹנוֹת,

מְעֻלָּפִים וִילוֹנוֹת…

– על הסכין! על הסכין! – מצַעקים ומכריזים, חותכים ומכריזים. והדגשה על ה“על”. חלקי האבטיח שותתים וחלקת הסכין ביניהם. רוֹוחת דעה – –

שדה הגפן מן המרחק השתרע והגיע עד לכביש. כאן היתה הכניסה. מן העֵבר השני לו היתה מקשת אבטיחים ושומרה היה החאג' אחמד, שנתגלגל ובא לכאן מתימן וישב עם אשתו באוהל בדווים מופשל, בסמוך לכביש, במקשה.

והאבטיחים בקטנוּתם גרוריים היו, עֲזבסוּפִיים, נדחי רוחות מי־יֵדע־מאין, נספּי חולות בני־בלי־מִשָׁם, שחישבו להטמינם בחול.

עד שבא כובדם.

מִשֶּׁכָּבְדוּ [הָאֲבַטִּיחִים] וְעָגְלוּ

וְעָלוּ עַל פְּנֵי רְאִי הַחוֹלוֹת,

הֵחֵלּוּ חוֹלוֹת וְרוּחוֹת

לִהְיוֹת נְעִימֵי הֲלִיכוֹת…

והאבטיחים החלו לגלגֵל רעמי קוליהם, בסמוך לכביש, בכרם.

בערב התאספו השומרים מכּרמי הסביבה. ואל תשאלוּ. מי במפוחית־פה ומי בזמרה ומי ברקודי פולקה ומַזוּרקה וקוֹזאצ’וֹק –

סָמְכוּ אֶת רֹאשָׁם בִּימִינָם, שָׁלְחוּ אֶת שְׂמֹאלָם לְחַבֵּק…

טַחֲנוּ מַגְּפֵיהֶם אֶת הַכְּבִישׁ, תָּלוּ שׁוֹקֵיהֶם עַל בִּרְכַּיִם…

דָּבְקָה כֻּתָּנְתָּם לְעוֹרָם, דָּלְקוּ עֵינֵיהֶם בְּנֵרוֹת…

פָּרְחָה מִבְּשָׂרָם חֻלְצָתָם, מִלֵּב הַפְּרוּמָה דִּבְּרָה אִמָּא….


אשתו של החאג' אחמד היו פניה משוּשרים שָׁשַׁר ושרשרת. תינוק היה נתון על כרסהּ; במעוּמד ובמאורך תלוי היה בפטמתה. האשה על שִבתה נתונה היתה לטלטולי גֵו ולצלצולי שרשרותיה – כאילו לראשונה שומעתם – מעליצותם של הבחורים. וכמו הרגיש בכך התינוק – ועשה ברגליו תנועת מלקחיים, כגור צפרדעים, במאמץ לטפס ולעלות בגֶרם המעלות של חזה אמו. ולשווא. האשה כמרקחה.

כאן באה עזרה מן הצד.

מן הצד עמד החאג' אחמד… לבוש היה מכנסיים שחורים, מעוקלים ומצומדים עד הקרסול. ולבוּש היה מעיל שחור־שחור עד הברכיים. וזקוף היה צווארונו עד למעלה קישור־החאג’ים הלבן, הנאפּד על כיפת ראשו. ודומה היה הצווארון השחור לתריסי העיניים, אשר עגלונים מתקינים להם לסוסים, לבל יִראו את התנועה מימין ומשמאל לדרך.

החאג' אחמד, שעמד בשתיקה כבושה בתוך הנעשה, הרגיש, כי עליו לצאת לזירה

נטל ודלה רגלו ביד ימין ורגלו ביד שמאל, זרק והפיץ איבריו על פני הכביש… מפּריצי עיניו ותנועותיו ניתן היה ללמוד כי היה זה מעשה בּו־גופו ובהם־גופם ואף בה־גופה – אשתו־עצמו – גם יחד.

זה הספּיק. חזה אשתו הפך לבובה כושית, עשויה גומי, תוצרת יפאן…

התינוק השיג את הפטמה, הטיל את פיו, ונרדם.

ואילו הבחורים, עִם שעודדוהו, סנטו בו:

  • אירפַע, יה־חאג'! דליו שוקיים!…

החאג' אחמד סגוּר בין התריסים. החאג' אחמד חזר מן הזירה, ונשם. צל בגדיו כיסהו. לַבנונית־החאג' הִבהיקה ברעדה…

נכון לומר, כי החאג' אחמד לא נתן את חלקו כיעוד בזימון חבורת שומרים זו. החבורה, אשר אפשר היה לכנותה בשם – כשמו של ספר שהופיע בימים ההם: “חולמים ולוחמים” – חאג' אחמד, יותר משנתן ל“חולמים” – נתן ל“לוחמים”; במקום לצאת בריקוד עממי, בדֶבּקה, למשל, הידועה לַכּוֹל והדומה לריקוד חסידים – בחר החאג', שבא מתימן הרחוקה, בריקוד עִוועים קודר, מעשה ידי קנאה לאשתו, אשר איש לא התכוון לְקחתהּ מאתו, חוץ מאשר להציץ, בעניין, פעם או פעמיים ולשמוע שריקות שרשרת המטבעות, העתיקות־שחוקות, העדויה על פניה.

ריקודו של החאג' אחמד לא הועיל לשום צד, פרט, אולי, לתינוק, שנשאר תלוי כִּפרִי בטן בחלֵב אמו…

עוד הצטופפנו שעה קלה, בטרם היות איש לבדו בכרם. לבי אמר לי, כי הם לא יבואו יותר… כולם באו בבת אחת…

ואולם, עוד עומדים אנו עכשיו ליד אחד השיחים. והנה מתוכו נתגלה לפנינו אשכול ענבים עגול, מלא ומפתיע – כאילו שמר הוא את צעדינו… הוא היה יחיד בשיח; אך כל עלים שבּוֹ לא הספיקו להסתירו מפנינו.

איש מאתנו לא היה רעב לענבים. ואף־על־פי־כן… אשכול שכזה…קטָפוהו. האשכול הספיק לכולנו. היה כלֹא היה.

והשיח, אשר דליותיו – כדליות שלנו בגני הילדים שלנו – עוד בַּאביב חוֹרפּן חוטים נמתחו להן, מגפן אלי גפן, לשחק, להתאמן, להתמודד, לעשות פרי – לא הספיקו עלים שלו לכסות על הריק.

ברגע זה נתבקע היום לשנים והשיח נתמלא מִצל הערב. עלים שלו רעדו.

חאג' אחמד ראה זאת – ושמר זאת…

האנשים עלו במשעולים בין הכרמים, איש לכרמו ולמלונתו. תוך לכתם השמיעו שירים ופזמונים, שונים מאלה שהשמיעו כאן: רוּבּם הלכו בצעדים קִצביים־מאוששים ונתפּשׂו לשיר:

יִשְׂ־מְ־חוּ, הוֹי, יִשְׂ־מְ־חוּ בְּמַלְ־כוּתְ־כוּתְ־ךָ

יִשְׂ־מְ־חוּ בְּמַלְ־כוּתְ־ךָ־ָ ־ָ ־ָ


אחד בקול יחיד, במתיחת כתפיים לאלכסוני צדדים:

קראַסאַ־אַ־אַ־,

אוֹי, קראַסאַ־אַ־אַ־,

אוֹי, קראַסאַ־אַ־אַ־אַ־ בִיצָה מוֹיַא!…


אחֵר נתן קולו אשר אח אין לו:

אַ־אַ־דוֹ־אוֹ־אוֹ־נִי!

אַ־אַ־דוֹ־אוֹ־אוֹ־אוֹ־נִי!

אִם רָאִי־יִ־יִ־תָ אַתָּה,

אִם שָׁמַעְ־עְ־עְ־תָ אַתָּה,

אִם מָצָא־אָ־אָ־תָ אַתָּה

קְטַנָּה שֶׁלִּי כִּבְשָׂה,

גְּרָמִים וּבְנֵי גְרָמִים

וּגְרַמְרָמִים

שֶׁל כִּבְשָׂנָה

שֶׁלִּי־יִ־יִ־יִ…שֶׁלִּי־יִ־יִ־יִ־…־יִ־יִ־יִ־?


הקולות התרחקו ונאטמו אחד אחד. שריגי הגפן, שהקשיבוּ כל הזמן, נחה רעדתם.

אז מאחת המלוּנות עוד נשמע בבירוּר קול אחרון:


לֹא אַדְלִיק נֵר הַלַּיְלָה,

לֹא אֶכְתֹּב מִכְתָּב הַיּוֹם…


מי יודע על החרגולים? מי ראה צְרָצַר בחייו? מי שומע חרקולי קולות בכרם־יה?

ועמי, אל כרמי שלי, חרגול נכנס, שרץ העוף, חרק חורק קולו, שרץ איטר ימינו: – הגובאי, הסלעם, הרשוֹן, הרשוש, הניפּול, הנדיין – כל אלה שמות, מלים, מלים…שמות שאין להם מובן, מלים שאין להם ניקוד, שהמלמדים במשך הדורות קידשון, שיבשון, סֵירסון בגלל הארמית השתומה שבפיהם, לפי ששתימוּת מרבה קדוּשה, לפי שארמית מרבה סוד, רמז. וק"ל (=וקל להבין)… ושנטלה מהם את החשק ואת הטעם ואת הבעלות על היגויָן הנכון – חרגולים, תולעים, חגבים, צִרצרים, ארבה מכל המינים – משחיתים נוראים, זוללים אכזריים, נוכלים, מנקרי עינים של העֵנב, מוצצי דם האשכול, חיים על עצירת גשמים – כל התולעת הזאת, שבימי קרה נחבאים אל החורים ובימי חמה נודדים ואין מקומם; אלה מחוללי הדראמה האיוּמה שבינם לבין הגפן הפורייה, השמחה, השקטה בִּשְׂשון תסיסתה, השיכורה בצניעותה והמוסתרת; אלה מלאכי הבּהלה – כאן הם כולם, בכרמי שלי, שאני נוטרוֹ ושאין בידי לגרשם מעל פּני הכרם.

ועמי, אל כרמי שלי, נכנס חרגול, זוחל, זוחל לאט – אל עֵבר המלונה.

את שירתו שמעתי כל הלילה.

ושוב פגישה עם נוף! ואתה הנוף! ואתה ציפּורו!


והשכּם במרומים – בִּילעוֹם בחמה.

השכם, כעלות, עלו הארבה – להחם את קִני ההטלה מִקְשי־קיא התירוש וסובאו זה הלילה. שיכורים כלוֹט עלו הארבה, משומעים למעלות:


שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא,

עֵינַי אֶל הֶהָרִים,

מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי.


בּילעוֹם, הארבה החַכְּחַךּ, החֲרַקְרַק – ארבה לרוב – פסלים פסולים בשחק, חגב לאדונִי מזמרים בחגא, עופות טמאים מרקדים לפני שמיא.

השכם, בתמוז, בִּילעוֹם במרומים – ותפילה לארבה:


אֱלֹקִים אֵל קָנֵינוּ, הֵטִילוּ הָאֶרֶס…

תָּבוֹא הֲטָלָתֵנוּ כְּנַחַל.

אַךְ יֻלַּד הַשֶּׁרֶץ – עֲשֵׂה בָּנוּ הֶרֶס.

בַּעֲבוּר יֻלַּד הַזַּחַל.


אֱלֹקִים אֱלֹקֵינוּ, נָטִיל מִן הַלַּילָה.

יְשׁוּעָה כְּהֶרֶף.

תִּהְיֶה מִי שֶׁתִּהְיֶה הַמַּטֶּלֶת. כִּי וַי לָהּ.

נָטִיל מִן הַהֶרֶס. נַתְחִיל מִן הַלַּיְלָה.

נַתְחִיל מִן הַחֶרֶס…


אֱלֹקִים אֱלֹקֵינוּ, רָמְסֵנוּ הָרֶמֶשׂ.

אַלְלַי, שָׁבְרֵנוּ כְּחֶרֶס.

אֶת קָנֵינוּ הַמְסֵה, הַמְסֵנוּ כְּתֶמֶס.

בַּעֲבוּר יֻלַּד הַשֶּׁרֶץ.

צוֹענִים שֶׁל האל…


קַדמָאִים – שאר מופתם: מבּוע ראשון, חאן ראשון, תלם ראשון. נחלתם ב“נזילה” לבניהם; עומדת בבלאי, כסגולה להיסח ממֶשך וקיום. בחצרות משקיהם דַלתות המבנים פתוחות לרווחה. סוס ושׂכווי יחדיו ילקוֹטוּ, דרור וחמור יחדיו יחלוקו. כל עלה רענן וכל קליפת אקליפטוס – כלות נפשה של בהמת־הבית־לא־נקשרה־בחבל.


והם, הזקנים, מענווה ומזכר המשא, כתובת עשו להם – לבנים אדומות־שרופות, עשו להם – וקבָעוה במצח ביתם: “בילו 1883 תרמ”ג".

חביבֵי ישראל אלה, בשׂיבת ראשם, עשויה ומסוּפּרה ספירה שבתפארת, בטעם הוגי עולם וחולמי עם, בחליפותיהם השחורות־חגיגיות יוצאים היו, מפארים גנוּסיה וכנוסיה מעל אווירת הבמה שביישובה של הארץ; ושמותיהם, אפילו הם ב“סקי” – “צקי” – “ביטש” – צליל מעבירים היו, צליל דחיל ורגיל, בנפשם של הנאספים לפני הבמה.


ולאחר מכן, כאשר, דרך משל, אחד מן הנאספים הללו נקלע למושבתם – והנה אנשים – גם כן ב־סקי־צקי וכו' – ופניהם גבוהים, עזוקים, מסוּקלים; דוברי ערבית תזזית, עברית בסיסית, יידיש עסיסית – – למחרת בבוקר באה במרוצה על הכביש, לאורך הכרם, עגלה על שני אופנים, רתומה לסוס יחיד.

כלי רכב זה – התחיל בו רעמסס II בצאתו לציד לאורך הנילוס; נהוג היה בידי אדוני אחוזה פולנים בבואם לעיר ודהוּר עתה בידי מי, שהגיע כבזק אל שער הכרם.

ברגע זה ראיתי לפתע את החאג' אחמד מולנו במקשה. הוא נראה נמוך ביחס לגובה הכביש. לַבנית החאג' שלו שוב לא לבנית רותחת וחד־מראית היתה, כבלֵיל אמש, ולא הִבהיקה לו לנוכח עיני הבוקר הצח; לבנתי החאג' עוּנתה תחתיו בהתגודדות לילה ויצאה מעוכה מעל פני עלות־השחר…

ובבוקר רץ אל בעל הכרם… מיהר עִמו על עגלת דו־אופנים וירד במפנה הדרך… והריהו לפנַי מאחורי במת ישחק… מרוצֶה לגמרי עובר בתפנית ומחייך לי ישר בעיניים… היה דומה לעטלף שעושה דרכו ברגל.

מן העגלה קפץ אדוֹניבֶּדֶק,

את השיח־מאתמול בדק אדוניבדק,

ואלי אמר: בוא.

עלינו על עגלת דו־האופנים – איש מצד האופַן שלו. הנסיעה היתה נוחה.

אדוניבדק מסר לראש השומרים על העדרו של האשכול מן השיח –ובפניו הודיע על פיטורַי.

ראש השומרים היה חֵירש לדבר עבֵרה, הועיד לי כרם אחר ומלונה אחרת – ואמר: “תוכל לָשוּן”.

את האמת אני מזכיר, שעד אז כמעט שלא היה “בעל כרם” בתמונה שלי; היה כרם – ואני שומרו… עד שבא אדוניבדק והוריד את גאוות חיי, אשר מעלתי בה…

השביל דרכתי לי בכרם שבּין השער והמלונה. אותו שריג משריגי הגפן שהתפשט לרוחב. אני מסלקו והוא חוזר. כאותם חתולים על אמצע הכביש…

קשים פיטורי עובד כקריעת מולדת. כגלות. יש עם ויש אבדן מולדת; ויש פרט ויש כמה מקרים של אבדן מולדת. וצווחתו לִפְנים ולא לחוץ: – פירוד במשפחה; ממכונה שידעת ואהבת; מפרדס, שבּוֹ דפק לבך עם משאבת הבאר שהנעת; מבּניין שלא הגעת עד ליציקת הגג; השמצה שהושמצת ברבים; והאדם, הה, ילוּד אמא! ופיטורי פועל כנגד כולם. קרוב, שבגלל אלה – כלל אלה.


אני עוד התרוצצתי עם האיש, כי כבד היה לי… וכן לא הבנתי מדוע אסור לו לשומר לטעום מן האשכול.

עד שאמר אלי אדוניבּדק:

– לטעום – הִטעים – כן! כזה הפתגם: “אפילו מי שמבשל רעל – חייב לטעום ממנו”.

הלכתי ועִיינתי שמא יטעם – שוב לא יבשלוֹ.


רְאיתם פעם זבוב, שאיזה ילד מרט לו את שתי כנפיו – ונתן לו ללכת… הזבוב מנסה לנתר מדי פעם ומנסה לזמזם – וזה לא הולך. עמד ונמלך בדעתו. רוצה להתגרד עם הרגל בגב, כתרנגולת בינות נוצותיה… מעלֶה ומכופף שתים מרגליו למעלה… רוצה לראות משהו… בזהירות… פִּשפש… ושוב לנתר ושוב לזמזם… והולך. הזבוב הולך – ו“זה” לא הולך לו…

הלכתי אל הכרם החדש שהועיד לי ראש השומרים ובראשי זמירות בקול של חרקולים:

– אנא, הכרם…"