א. יועץ מזמות    🔗

היום יום השוק, או יריד, בעיר איקסינישקי, עיר קטנה בליטה; ארבעה ירידים בשנה בעיר הזאת, אשר אז יתאספו האכרים יושבי הכפרים, והאצילים אדוני החצרים ונחלות השדה, וגם היהודים השוכנים בכפרים אשר סביבות העיר איקסינישקי הקרובים והרחוקים, יבואו כלם ליום השוק למכור איש איש תבואות שדהו וגם סוסים ושורים וכל בני בקר, ולקנות בגדים ונעלים, ברזל וכל כלי בית, וכל דבר אשר ימצא האדם חפץ בו בבית ובשדה –

היריד אשר עליו אשים דברתי הפעם, היה נכבד בערכו לאנשים איקסינישקי וסביבותיה מכל הירידים אשר בשנה, כי מועד היריד הזה הוא באחרית ימי הקיץ, עת עבר קציר והגרנות מלאו בר, ויושבי העיר קוו כי יקבצו יבואו עם רב מסביב ועל כן קדמו אשמורות בטרם עלה השחר להכין הכל, ולהכון לקראת היריד. –

בשעה השמינית בבקר כבר כלו כל היהודים היושבים בעיר איקסינישקי להתפלל, ויאכלו בחפזון את ארוחתם ארוחת הבקר וצהרים יחדו; על ככר השוק נֹכח בית התפלה לנוצרים נטיו אהלים רבים על ידי עוברי ארח אשר הביאו סחורות ידם למכור על היריד; כל ידים מלאות עבודה בחנויות ובבתי היין, לעשות סדרים, ולהביא כל הסחורות על מקומן למען תמצאנה לכל דורשיהן. – בחוצות העיר שלות השקט, כי באי היריד עוד לא נראו ברחובות קריה, ורק נערים שובבים מנערי בני ישראל רצים רצוא ושוב בחוצות ובשוקים, כי היום הוסר סבל מלמדיהם מעל שכמם, כי המלמדים בערים הקטנות לא יראו שכר טוב בעמלם ולולא נשיהם אשר תשלחנה בחפץ כפיהן, כי אז חסר לחמם, וכאשר תכבד העבודה על הנשים בימי הירידים, יסגרו רוב המלמדים את חדריהם ויעזרו לנשיהם בכל משלח ידיהן; גם זעיר שם זעיר שם נראו בחוצות העיר אנשים זרים, רבם חברי גנבים המה, גונבי סוסים, ומהירים במלאכתם לגנוב כסף וכל דבר חפץ; המה קדמו לבוא העיר לתור את מוצאיה ומובאיה, וגם המה השכימו בבקר להתפלל לד' למען יצליחו בכל מעשי ידיהם, ואך סלון ממאיר היו להאנשים האלה השומרים הסובבים בעיר, המה שוטרי הפאליציה אשר באו מעיר הפלך ופקידם בראשם לשמור את שלום העיר ולכונן סדרים בעת היריד. – בשוק העיר אצל כל פנה יעמדו סרסורים ופקטורים ויארבו על ראשי הדרכים לראות מרחוק, אולי יבואו אדוני החצרים, וכמרי הכפרים אשר מהם לחמם נמצא; כה עמדו האנשים האלה על עמדם מחרישים ומשתאים לדעת אי זה המה האצילים אשר יבואו אל היריד ואי זה יחדלו, אך האנשים פושקי שפתים האלה נלאו לעמוד דומם מבלי דבר דבר, ויחיאל הסרסור פתח את פיה ויאמר;

“מי יתן והיה חֹם צח היום ויתאספו קהל גדול ועם רב אל היריד”

“מה יתן ומה יוסיף לי עם רב מהאכרים יושבי הכפרים אשר נמשלו כבהמות נדמו, הלהם אַשַׂבר, המהם אמצא לחמי? ישמחו בהם מוכרי יין-שרף ושכר. כי באנשים כאלה שמן חלקם, ואני אתפלל לה' כי ישלח לי את הכמר מכפר רשקוביצה ונכון ובטוח יהיה לבי, כי אשתי ועוללי הקטנים לא ירעבו ללחם” אמר דוד הפקטור.

מי יתן – ענה פסח הפקטור – ויבוא הגראף שלי, ואלעג לכם ולאכריכם וכמריכם. –

“מי הוא זה הגראף שלך?” שאלו כלם פה אחד.

הגראף קראפאוועצקי מחצר ראבינאווא.

“השמעתם אחי את אשר פסח דובר” – אמר דוד בחרי אף – “הגראף קראפאוועצקי שלו הוא, הן בטרם נוצר פסח בבטן הייתי הפקטור של הגראף, והאפרח הזה יעוז בהותו לאמר כי הגראף קראפאוועצקי לו הוא!”

“הגראף זכר לי חסדי אבותי, הנאמנים בברית אבותיו, כי אבי, ד' יחונן עפרו, היה נאמן בכל בית הגראף קסאַווערי אבי הגראף סטאניסלאוו החי עמנו היום, והוא היה גם הגלב בחצר הגראפים קראפאוועצקי”. –

“אמת נכון הדבר” אמר דוד בלעגי זעם “אביך היה מהיר במלאכתו מאין כמהו, ופעם אחת מדי גלחו את הגראף קסאווערי קראפאוועצקי גדע בתער הגלבים את בשר לחיו, וירבה פצעיו עד כי חלה הגראף וישלח העירה להביא רופא לרפאותו”.

“אבי היה אז שותה שכור”

“ולמען הסיר יינו מעליו צוה הגראף לתת לו שכרו חמשה ועשרים מכות בשוטים לחים, עד כי חלה אביך ויפול למשכב”.

“אבל אחרי כן שב חרון אף הגראף מאבי, וישלח לו על חג הפסח עגלה מלאה תפוחי אדמה וחטים ושני ברבורים אבוסים, וגם משכהו חסד להשיב שבותו כבראשונה, ויקראהו אל חצרו לעמוד לפניו ולהיות לו לפקטור כל ימי חייו, ובנו הגראף סטאניסלאוו קראפאוועצקי זכר לי חסדי אבות, ובהיותי בפעם האחרונה בראבינאווא אמר לי הגראף כי לא יהיה לו פקטור אחר מבלעדי”.

“כל עוד נשמתי בי אנכי אהיה הפקטור של הגראף קראפאוועצקי. אני ולא אחר”, אמר דוד בגבה אפו. –

“יבוא נא הגראף ונראה דבר מי יקום”.

“אל תירא ידידי” – אמר דוד בלעגי זעם – “אנכי אספר להגראף כי לא אחת ולא שתים נתפשת בכף, עת שלחת ידך לגנוב מעגלות האכרים הבאים אל השוק למכור תבואתם”.

“דום אוכל טרפות!” – קרא פסח בחמת רוחו ועיניו עששו מכעס – “האם תדמה בנפשך כי לא נודע לכל קהל עדת בני ישראל בעירנו, כי בבואך אל בתי בני הנכר בכפרי השדה תתגאל במאכלי טרפה”. –

“אנא ידידי” – דבר דוד מהתלות – “אל נא תספר את הדבר הזה באזני הגראף, פן ישמע ויאנף בי”.

“אנכי אספר ויהי מה” – דבר פסח רתת.

צחוק פרוע התפרץ מפי כל הנצבים, ופסח עמד כאיש נדהם ומרוב כעסו והותו העתיקו ממנו מלים. –

רגעי מספר עמדו שני האנשים הנצים על עמדם מבלי דבר דבר וילטשו עיני זעם וקצף איש אל אחיו, אחרי כן הניף פסח את ידו להכות באגרוף את דוד, וגם דוד לא טמן את ידו בצלחתו, ועוד מעט מזער והיה מהלומות ומכות אגרוף מנת חלקם, לולא בא עבד מעבדי שר בית פקידות העיר ויבהיל להביא את דוד אל סופר השר;

“לך מהרה אל האדון רולאשקא” – אמר העבד אל דוד – “מהרה חושה אל תעמד כי דבר האדון הסופר נחוץ”.

דוד עזב את חברי הפקטורים, וירץ מהרה אל בית פקידות העיר, שמה מצא את רולאשקא הסופר עומד בחדרו לפני הראי מיטיב שערות ראשו ועושה שפמו, ועפעפיו יבחנו את בגדיו החמודות אשר לבש היום לראות אם עשוים המה בטוב טעם לפי המדה ואם ישיתו עליו לוית חן למען ימצא חן בעיני רואיו, ולכל לראש בעיני רואיו אלה אשר יקראו בפי הגברים “המין היפה”. –

דוד בא הביתה וישתחו אפים ארצה, ובשפתי חנף החליק אמריו;

“מה יפית אדוני ומה נעלית בהודך והדרך על כל בני הנעורים אשר בעירנו ובכל הפלך, הן כל הנערות והנשים היפות אשר תבאנה היום אל היריד כדונג תמסנה מפניך אדוני, אבל מה יום מיומים כי התהדרת בלבושיך בגדי מועד וחג, הלא יריד היום לנו ותרבה עבודתך בבית פקידות העיר, אין זאת כי אם חדשה נהיתה”.

“הוא הדבר אשר שלחתי לקרוא אותך” – שסע הסופר את דוד בדבריו – “היום בקשתי משר בית הפקידות כי יתן לי חפשה מעבודתי ליום או יומים, כי נכבד לי מאד היום הזה”. –

“תאב אני לדעת מה המה החדשות אשר נהיו לטוב לך, ובמה אוכל לשרתך אדוני”, – אמר דוד בשפתי חלקות, אך רולאשקא הסופר לא שם לבו אל דוד, ויוסף לדבר:

“אתה הלא ידעת את קאזימערז ראבניצקי אחד הפקידים בנחלות הגראף קראפאוועצקי”.

"ידעתי גם ידעתי – ענה דוד – “וגם זאת לא נעלם ממני כי יש לו בת יפה וכסף הרבה”. –

“ואת בתו היפה בנשים הנני אוהב זה שנתים ימים, והיא גם היא תאהבני, וגם הבטיחתני רבות פעמים, כי לא תהיה לאשה לאיש אחר מבלעדי, אך אביה איש זקן וכסיל רק אל הכסף עיניו נשואות, ולא יחפוץ לתת את בתו לאיש כמוני אשר הון ועשר רחקו מביתו ורק על קסת הסופר יחיה; אי לזאת קראתיך יען ידעתי כי איש נבון דבר אתה ויש לך מהלכים בין פקידי חצר הגראף, אולי יצלח בידך להטות בחלק שפתיך את לבב הזקן לטוב לי, והנה כאשר הגד לי בוא יבוא קאזימערז ראבניצקי עם בתו העירה אל היריד, לכן עשה זאת איפוא, לך אל בית היין אשר שמה יסור ראבניצקי בבואו העירה, ודבר על לבו כי יתן לי את בתו לאשה, אמור לו, כי אם אמנם לא עשרתי ולא עשיתי הון לי, אך יש שכר רב לפקדת משמרתי, וכי מצאתי חן בעיני שרי הממשלה ולא יארכו הימים וישימו על שכמי משרה טובה אשר תביא לי שכר טוב, עד כי תמצא ידי לכלכל את האשה אשר יוכיח לי ה', וגם לקבוץ לי כסף; גם תאמר לו כי לכבוד יהיה לו אם פקיד מפקידי הממשלה יהיה חתנו לוקח בתו; ואני ידעתי כי הזקן יט אזן קשבת לדבריך, ומשכורתך תהי שלמה מאתי”.

“לא אדוני”, – אמר דוד וישם ידו בין מפלגות זקנו –

“שפתי חלקות לא לעזר ולא להועיל יהיו להטות את לבב ראבניצקי, וכל כלי יוצר עליו לא יצלח, כי אהבת הבצע גברה בקרבו על כל חושיו בו”.

“אם כן אבדה כל תקוה”. – אמר הסופר ויישיר עפעפיו נגד דוד. –

“זאת לא זאת” ענה דוד – אנכי בתחבולות אעשה מלחמה ובישע אלהים אעשה וגם יכול אוכל".

מי יתן והיה, – אמר הסופר – אך הגידה נא במה כחך גדול?

“לו אדוני שמעני ותאות לבך תנתן לך”

הגידה נא מה לי לעשות ואעשה כדבריך. – אמר הסופר.

“שלח לקרוא אליך תופר בגדים”.

הלא גם אתה היית תופר בגדים. –

בימי נעורי שלחתי במלאכה ידי, אבל מעת הייתי המוציא והמביא בחצרות האצילים לחרפה תחשב לי להיות עושה מלאכה".

“לפי דעך, כבוד לאיש להיות פקטור מהיות עושה מלאכה” דבר הסופר כאיש אשר יתמה אל דברי רעהו. –

“הטרם תדע אדוני כי עושי מלאכה נבזים המה בעיני כל יושבי עירנו, נמאסים מאד”.

“והפקטורים לכבוד המה בתוכנו”? – שאל הסופר. –

“אבל זכור ואל תשכח אדוני כי יריד היום לנו” – אמר דוד בחפזה – “שלח לקרוא אליך תופר בגדים, ולמה נשעה בדברי תפל אין בהם מועיל”. –

ומה יעשה לי התופר בגדים?

“הוא יתפור לך חוט לבן על שולי בגדך השחור”.

לאות אֵבל? – שאל הסופר.

“לאות אֶבל” – ענה הפקטור.

חדות לי דבריך. – אמר הסופר ויניע את כתפיו, אך דוד לא שת לבו אל הסופר ויוסף לדבר:

“וכצאתך בחוצות קריה תעמיד את פניך כאיש אשר יעשה אבל לשארו הקרוב אליו, והיה כי ישאלוך מה אות האבל הזה לך, ואמרת כי דודתך אחות אמך מתה”. –

אבל לאמי, נפשה בצל שדי תתלונן, לא היתה אָחות. –

“הוא הדבר אשר דברתי כי בתחבלות נעשה מלחמה, ואחת היא לנו אם היתה אָחות לאמך, או לא היתה לה אָחות. הן אתה תספר באזני כל באי שער עירנו כי דודתך מתה ובנים לא היו לה ואתה הוא היורש את אחוזת נחלתה אשר במחוז ק., ואני אלך אל קאזימערז ראבניצקי וארבה לפניו שיחי כפעם בפעם, ואספר לו את כל הקורות אשר נקרו ויאתיו בעירנו, ולרגל ספורי אגיד לו גם הדבר הזה כי הסופר רולאשקא נחל אחוזת נחלה במחוז ק. במות דודתו אחות אמו פתאם, ואני אדבר דברי כאיש המדבר לתומו ולא ידע מה”.

אבל ראבניצקי לא יאמין לך ולדבריך. –

“גל עלי מעשיך ואני אבצע בישע אלהים את העצה היעוצה מאתי, הן אתה אדוני הלא ידעת את הכמר¹ שלי”.

מה זה תשמענה אזני – שסע רולאשקא את דוד בדברים – הן אתה המרת דתך בדת הקטולית, ואנכי לא שמעתי בלתי היום.

“חלילה לי מעשות כדבר הזה, אנכי לא המרתי דתי ולא אמירנה כל ימי חיי”.

ואיה איפוא פיך אשר אמרת כי יש לך כמר? – שאל רולאשקא – האם גם ליהודים ישנם כמרים מלבד רבניהם וחזניהם. –

“זאת לא זאת אדוני” – ענה דוד ויורד עיניו לארץ כאיש נכלם מאוד – “הנה כי כן ידברו אנשים אשר כמונו; האדונים או הכמרים אשר בבואם העירה לא יעשו דבר קטן או גדול בלעדנו יקראו בפינו, האדונים שלנו או הכמרים שלנו”.

ומי הוא הכמר שלך, ומה שמו כי אדע? – שאל הסופר בלעגי בוז. –

“האם ידעת אדוני את הכמר מכפר רשקוביצה”?

ידעתי גם ידעתי.

“להכמר הזה יש אחוזת נחלה במחוז ק. הרחק מאד מהפלך הזה, והוא חפץ להשכיר או למכור את אחוזתו, לכן הנה זאת עצתי כי תקנה לך את האחוזה הזאת, ואני אבוא אל ראבניצקי ואספר לו כי האחוזה הזאת נפלה לך בנחלה מאת דודתך המתה, ולמען יאמין לי ולדברי אגיד לו, כי חפץ אתה למכור את נחלתך אשר ירשת, יען כי לא היית איש שדה מתמול שלשום, ורק על קסת הסופרים תחיה, והיה אם לא יאמין ראבניצקי גם לקול האות הזה, נחכה עד אשר תתנחל על אדמת אחוזתך, ואז אנהיגו אביאו אל אחוזת נחלתך, ועין בעין יראה כי אדון אתה לנחלת שדה וכרם ויתן לך את בתו לאשה”.

דבריך דוד, טובים ונכחים, אבל מאין אקח כסף לקנות לי אחוזת הכמר הן בידי אין כל בלתי אם גויתי והבגדים החדשים אשר לבשתי היום. –

“הכמר לא ידרוש כל הכסף מחיר אחוזתו כי אם החצי ביום קנותך הנחלה, והנותר תשלם לו מעט מעט במשך שנים אחדות”. –

"אבל אתה הלא ידעת כי קצרה ידי לתת לו גם החצי אמר הסופר ויאנח. –

“אל תירא אדוני” אמר דוד ופניו צהלו משמחה – “לי עצה ותחבולה גם לדבר הזה; הן היום יבוא העירה נחמן סמאלארז מכפר לאדנאווקא הוא ואנשי ביתו, והוא איש עשיר ואני אדבר על לבו וילוה אותך כסף די תת החצי מחיר אחוזת הכמר מרשקוביצה, והיה ביום קחתך המהר אחרי אשר תארש לך את בת ראבניצקי לאשה ותשלם לנחמן את נשיו”.

מי יודע אם יחפוץ נחמן להלות אותי הכסף כאשר אמרת. –

“אם תתן לו שכר טוב ילוה אותך בכל אות נפשו”.

אבל איככה אוכל לעשות כדבר הזה, הן יגורתי פן יודעו עלילותינו בקהל ואהיה למלה בפי כל. –

“לא אתה הראשון ולא אתה הוא האחרון אשר יחבלו מזמות כאלה למען הונות את האבות אשר יקשיחו לבם מפרי בטנם, ואני ידעתי רבים מבני מרום עם הארץ אשר לקחו להם נשים בתחבלות כאלה, אחרי כן השלמו להם האבות ועל פני כל העם יכבדו”. –

"גם אני ידעתי אנשים כאלה – ענה רולאשקא –

“ולמה לא תהיה גם אתה כאחד מהם”?

“פתיתני ואפת” – אמר הסופר ויורד עיניו לארץ – לך ובקש את האנשים אשר אמרת ומשכורתך תהי שלמה מאתי".

דוד יצא לעשות רצון שולחו. –

 

ב. תורת האנטיסמיטיזם, ושני פאקטורים נצים    🔗

בחצר ראַבינאָוואָ בנחלות הגראפים קראַפאָוועצקי רבה התכונה ביום ההוא; עוד בטרם עלה השחר צוה הפקיד ראבניצקי לנהל העירה את הסוסים והשורים אשר לא יצלחו עוד לכל מלאכה ואת הפרות אשר חדלו לתת חלב, למען מכרם שם על היריד, וגם צוה להכין בעדו עגלה רתומה לשני סוסים דוהרים לשאת אותו ואת סטעפאניא בתו העירה. – גם זבולון שוכר חלב הפרות בנחלות הגראף, עמד מאז הבקר בארוה ויתן מספוא לסוסיו, ומרדכי בנו הבכור משח בזפת מזקק ידות אופני העגלה וימלאה חשש וחציר להיות למושב ליושבים בה וגם מספוא לסוסים, כי היום יסע זבולן הוא ואשתו ומרים בתו יחידתו העירה אל היריד, לעשות חפציו ולהתראות עם האנשים אשר שיח ושיג לו עמהם, וגם לראות את החתנים אשר יעצו השדכנים לבתו, כי היום יבחר ויקרב אחד מהמון השדוכים אשר לפי דברת השדכנים קרוב הדבר אליו, ורק בפיו ובידו לקרב או לרחק. – דעת לנבון נקל כי גם מרים לא טמנה ידה בצלחת, וגם ידיה היו מלאות עבודה מאז הבקר להרבות לה בורית, ולבחון את בגדיה ועדי הנשים אשר לה; ותרחץ ותסך ותיטב את ראשה, ולרגעים פקדה את הראי לראות אם הכל עשתה יפה, וכל ישעה וכל חפצה היה בעת ההיא לבל יכירוה בבואה העירה כי בת מולדת כפר היא. – רבות בנות ילידי הכפרים או ערי השדה תשמנה כל מעינן לכל יכירון רואיהן כי בנות ערי השדה הנה, ולאחת מאלף יצלח חפצה בידה.

* * *

בהיכל הגראף במסדרונה נדברו העבדים איש את רעהו: הן תמול בערב הגיד הגראף כי מחר בבּקר יסע העירה אל היריד, אבל עוד לא נודע הדבר אם יסע הגראף לבדו או אם יקח גם את אשתו הגבירה עמו; ויהי המה נדונים, זה אומר כי הגבירה בת הדוכס טשאלוטיסקי לא תשפיל גאותה וגאונה לבוא אל יריד מלא אכרים ויהודים ככלוב מלא עוף, וזה אומר לא כי נסע תסע. כי הגבירה האמנה עלי תולע בפריז תחפוץ לראות בפעם הראשונה לימי חייה יריד בעיר קטנה בפולין; זה אומר כי יצוה הגראף לרתום המרכבה הגדולה לארבעת הסוסים האמצים, וזה אומר כי היום יסע הגראף במרכבה הקטנה והקלה רתומה לשני הסוסים הצחורים; עודם מדברים, והסריס המשרת את פני הגראף יצא ויגד כי הגראף קם ממשכבו ועד מהרה רצו העבדים איש איש למלאכתו ולעבודתו.

כחצי שעה הלך הגראף בחדרו אחת הנה ואחת הנה, ספל קאַפה עמד על השלחן, והוא קרב לרגעים אל השלחן ויטעום מעט מהקאפה. ציגארא מעלי טבק האַוונאַ לא משה מפיו ועשן ענן הקטרת מלא את הבית. כה הלך הגראף הלך ושוב עד אשר באה הנערה המשרתת² את פני אשתו ותגד לו כי הגבירה קמה ממשכבה וחפצה לדבר אתו דבר, והנה מחכה לבואו בחדר הנשים אשר לה;

“הגידה נא לי סטניסלאוו” אמרה הגבירה אחרי אשר שאלו לשלום איש לרעהו כדת היום וכמשפט בני מרומי עם – “האם באמת תחפוץ לנסע היום העירה אל היריד”?

“כן הדבר, חיי רוחי”. – ענה הגראף וישתחו –

“הן זה כשבוע תמים” – אמרה הגבירה ופניה רעמו מעט – “לא בא איש ממיודעינו ואנשי שלומנו לבקר בהיכלנו, והיה אם תטשני גם אתה ואקץ בחיי כל היום באפס מעשה ובאין רעים להתרועע ולשעשע נפשי”.

ומה אעשה חיי רוחי – ענה הגראף כמצטדק – ודבר מסעי נחוץ; ואַתּ הלא ידעת, כי זה כששה ירחים מעת ארשתיך לי לאשה לא עזבתיך אף רגע, יחד היינו בשבתי בית ויחד נסענו בצאתי לדרך. –

“על כן לא ינעם לנפשי לשבת כל היום גלמודה”.

אם טוב בעיניך סעי עמי העירה, אבל יגורתי פן יהיו לך לגעל נפש האנשים אשר אליהם אסע למצוא חפצי. –

“ומי המה האנשים האלה”?

יהודים סוחרים ומלוי כסף בעיר איקסינישקי. –

“ולמה תעשה חפציך על ידי היהודים, האם תמו כל בני אמונתנו לגוע, כי בלעדי איש יהודי לא תרים את ידך ואת רגלך לעשות דבר קטן או גדול; שוכרי חלב הפרות בנחלותיך המה יהודים, את הריחים ברוח ובמים אשר בחצריך השכרת להיהודים, כסף תלוה לך מאת היהודים ותבואות נחלותיך תמכור ליהודים; קנצי למלין היהודים המה רוח החיה בכל מעשיך ומשלח ידיך, ולמה לא תשמע לקול הסופרים בכתבי העתים Wiek, Rola ועוד רבים כמוהם אשר כשופר ירימו קולם ליסר את עמנו ובני אמונתנו מתת ידם ליהודים למצוא חפציהם ודבר דבר, וגם יקראו בגרון השכם והערב להפוך את לבבנו לשנוא את היהודים ולזרם כמו דוה ואתה תאטם אזנך משמע בקול אוהבינו הסופרים, וכמו נגיד תקרב את היהודים ובכל אשר תפנה אתך המה הלא תהיה לבוז בעיני האצילים ובני מרומי עם אחזת מרעך”.

גם המה יעשו כמעשי דבר לא נעדר. –

“אין זאת כי אם כלכם נרפים, אין איש לבב בכם, אין גם אחד”.

אולי צדקת רעיתי – אמר הגראף ויורד לארץ עיניו – הן מברלין בירת ממלכת אשכנז יצא האנטיסמיטיזם ותקופתו על קצות ארץ, ומודעת זאת בכל הארץ כי האשכנזים עם חכם ונבון המה וכל מעשיהם בהשכל ודעת. ואף כי תכלית שנאה שנאתי את העם הזה אשר מאז מעולם אָהב לעשוק נחלות זרים, בכל זאת אלך גם אני בדרכיהם, הבה ואהיה אנטיסמיט! –

“טוב מאד, רעי ודודי”! – קראה הגבירה ותמחא כף – “ראשית דבר תשלח מעל פניך את היהודים שוכרי הריחים וחלב הפרות אשר בנחלות אחוזתך”.

“חלילה לי מה' אם אעשה כדבר הזה” – קרא הגראף ויצעד צעדים אחדים אחורנית – “חלילה לי מרשע כסל כזה לשלח מעל פני אנשים ישרי לב אשר כל מעשיהם באמונה, המה ביד חרוצים ימצאו לחמם ויותירו כסף, ואני אבוא על שכרי, ותבואות נחלותי ירביון; הן נסיתי להשכיר חלב הפרות אשר לי לאכרים מבני הכפרים, ומה היתה אחריתם, המה רשו ורעבו, ושכר לא היה לי, כי קצרה ידם לשלם לי מחיר החלב, גם אבי, נפשו בצל שדי תתלונן, השכיר את הריחים אשר בנחלותנו לנכרים ילידי אשכנז, והיה בשנות בצורת ויבואו האשכנזים אל אבי ויבכו ויתחננו לו כי לא יקח מהם שכר הריחים בשנה הזאת או יקח מעט מזער, ואבי היה איש טוב לבב ויעתר להם תמיד, וכן אספו האשכנזים כסף לרב ואיש לא שם על לב, וכאשר עתקו וגם עשו חיל עזבו את ארצנו וילכו באשר הלכו; וכהיום הזה ישלמו לי היהודים פי שנים שכר הריחים, ואין מהם פוצה פה לגרע שכרי בשנות רעה, ואיככה אוכל וגרשתי מעל פני את האנשים האלה אשר המה ואבותיהם ואבות אבותיהם יושבים בארץ הזאת זה מאות בשנים”.

“לוּ יהי כדבריך כי לא תוכל לשלח מעל פניך את האנשים האלה אשר שלמים הם אתנו, אבל מדוע תמכור תבואות שדיך ליהודים, המבלי אין סוחרים מבני אמונתנו, כי תעשה כל חפציך רק על ידי היהודים”.

הטרם תדעי, חיי רוחי, כי בארצנו אין סוחרים קטולים כמעט – אמר הגראף –

“יען כי היהודים לקחו להם קרנים בחזקה, ובהות בוגדים העיזו לדחות פעמי הקטולים ויגרשום מהסתפח בנחלת המסחר, כי מי יתחרה את היהודים וישלם”.

הן גם בזאת לא צדקת אענך, לא היהודים אשמים על אשר התרפינו, והסגנו אחור מכל דבר מסחר ומשלח יד בחרשת המעשה. וזה לך האות כי סוחרים רוסים באים הנה מהמחוזות אשר בפנים ארץ רוסיא, וישימו להם בתי מסחר וגם חניות ובתי אוצר לסחורות שונות, וכרבם כן עתקו וגם גברו חיל ויד התחרות היהודים לא תגע בהם לרעה; גם זרים יבואו הנה מארצות נכר ויסחרו את הארץ ולא ייראו ולא יחתו מפני סוחרי היהודים. –

“לפי דעתך כסילים אנחנו, בוערים בעם אשר לא יצלחו לכל דבר מסחר ומשלח יד”.

“זאת לא זאת” – ענה הגראף – “הן כל משלח יד, וכל מעשה אשר יעשה האדם בחפץ כפיו, כרבם כן נחלת אבות לבנים המה; בימי קדם נואלו אבותינו להאמין כי חרפה היא לאדם ילין ביקר לשלח במסחר ידו, ויעזבו את המסחר הנקלה בעיניהם לבני הנכר וליהודים; ויהי אז העם נחלק לחצי. חצי העם מחזיקים באֵת ומחרשת ויהיו לאכרים ועבדים להאצילים, וכרבם היו בוערים בעם נמשלו כבהמות נדמו, וחצי העם היו אפרתים, המה היו אדוני נחלות השדה, ומהם היו הפרתמים ושרי המדינה וגם מביני מדע וחקרי לב בכל דבר חכמה והשכל, ואת האכרים ובני דלת העם לא נתנו לגשת אל כל כהונה ומשרה בארץ, ואם קרה המקרה כי אחד מבני דלת העם הוּרם מסתר המדרגה וילמוד ספר ולשון, אז חגר בעז מתניו להסתפח אל אחת הכהונות אשר עשר וכבוד בימינן, ויבז לשלח במסחר ידו, ובכן רחקנו מדרכי המסחר, ואין אתנו יודע עד מה מהליכות הסוחרים ועלילותיהם; האמנם בימים האלה נפקחו עיני בני הנעורים לראות את אשר עותו לנו אבותינו בבלי דעת, וישימו מעינם לתקון המעות, וגם ישנם כבר בערים הגדולות סוחרים ופבריקנטים מבני עמנו, זעיר שם זעיר שם, אך המלאכה לא לשנה ולא לשנתים ועוד יעברו ימים רבים טרם נהיה לעם סוחר ככל הגוים אשר בארץ”.

“הנני רואה כי דבריך טובים ונכוחים” ענתה הגבירה “אבל אם בלעדי היהודים לא תמצאו ידיכם בכל מעשיכם, אתם האפרתים ואצילי העם, עשו זאת איפוא למצער, ודברו איש על לב רעהו לעשות אגודה אחת לבלי לְוֹת כסף מאת היהודים”.

ומי ילוה לנו כסף בלעדי היהודים? – שאל הגראף.

“האֶפס אין עוד עשירים בקרב אחינו, אם בתי אוצר לכסף אין בארצנו, כי תלוו לכם כסף מאת היהודים המפשיטים עור הלוים מעליהם”.

הן יש בקרבנו גם אנשים עשירים אשר תועפות כסף להם, גם כוננו בנקים בערים הגדולות להלות כסף במרבית מצער, אבל העשירים אשר בקרבנו ישימו כספם בשטרות המדינה או בשטרות מסלות הברזל ולא ילווּ כסף לכל דורש ומבקש, והבנקים ישקלו בפלס ערך כל איש ואיש טרם ילווּ לו כסף וגם להאנשים אשר זכוּ בעיניהם לא ילווּ די צרכם. –

“אבל היהודים יקחו נשך ותרבית מרבה מהכיל”.

לא כל המלוים היהודים ישיכו נשך מרבה מהכיל, כי ישנם ביניהם גם אנשים ישרי לב אשר לא יכבידו אכפם על הלוים; ואת מי אין כמו אלה, הן אנשים אחדים ממכירי אשר בסביבי אדעסא נסו ללוֹת כסף מאת סוחרי היונים היושבים בעיר הזאת ומה היתה אחריתם, היונים הפשיטו עורם ושארם מעל עצמותם ויציגום כלי ריק, אז נפקחו עיניהם לראות כי המלוים היהודים טובים המה עשרת מונים מבני היונים הנותנים כספם בנשך, ולא יספו עוד לנסות דבר מסחר עם היונים עד היום הזה. –

“כאשר אני אחזה לי” – אמרה הגבירה ברגז קולה – “הנך מליץ טוב להגיד ליהודים ישרם, ואיה איפוא פיך אשר אמרת כי תהיה אנטיסעמיט?”

“הנני אנטיסעמיט כאשר דברתי” – ענה הגראף בלעגי שפה – "כי כן יטיפו לנו הסופרים בכתבי העתים אשר לחמם נתן ומימיהם נאמנים, ואינם יודעים מאומה מהליכות עולם, וצרכי כל איש ואיש; הנני אנטיסעמיט, כי כן היא המדה בעת הזאת, אבל לא אלך כבהמה בבקעה לכל אשר יוליכוני נביאי השקר הסופרים האנטיסמיטים, ולא אשחית נפשי ונחלתי בגלל המדה, אשר כלבוש תחלָף ותחלף. –

“אלי צור ישועתי!” – קראה הגבירה – “רעיון האנטיסמיטיזם הוא בעיניך כדבר מדה אשר תציץ ותחלף חדשים לבקרים”.

כן חיי רוחי, עוד יבוא יום, אשורנו ולא קרוב ופנינו יחורו עת נשא על דל שפתינו את השם אנטיסמיטיזים, אז נזכור כי פולנים נחנו יוצאי ירך הסלאווים, ישרי לב ואוהבי כל אדם באשר הוא אדם, מאז מעולם. –

“אם כן זכו היהודים בעיניך, מדוע יגורת כי האנשים האלה יהיו לי לגעל נפש?”

יען כי היהודים היושבים בערים הקטנות בארצנו נבזים המה בעיני הבאים מארצות אירפא המערבית, נמאסים מאד בגלל מלבושיהם הארוכים וסרוחים עד לארץ, אשר נשאר להם לפליטה מימי קדם, ובגלל שפתם הנלעגה והבלולה.

“מה זה תשמענה אזני?” – אמרה הגבירה – “הן בינותי בספרים, ואנשים חקרי לב הגידו לי כי שפת עבר היא שפת משוררים מאד נעלה”.

לדאבון לבנו לא ידברו היהודים אשר בארצנו לשון אבותיהם מימי קדם ולא לשון העם אשר בקרבו הם יושבים, כי אם לשון אשכנז נלעגה בלולה במלים מלשונות הסלאווים והעברים, ואשר בגלל הדבר הזה המה ללעג ולקלס בגוים, ובכל זאת יש בהם גם רבים חכמי לב ויודעי בינה לעתים. –

“תאבה אני לראות ולהכיר את האנשים האלה”.

סעי עמדי העירה אל היריד. ושמה תראם ותכירם כנפשך שבעך. –

“טוב מאד” אמרה הגבירה – “הבה ונסעה”.

בעצם היום ההוא בצהרים נשמע בחוצות העיר איקשינישקי קול שעטת פרסות סוסים דוהרים וקול רעש אופנים, ועד מהרה קרבה עמדה לפני בית מלון אורחים אשר לנפתלי רוקח מרכבה מרקדה רתומה לארבעה סוסים אבירים; הגראף קראפאוועצקי ואשתו היפה בנשים בת הדוכס טשאלוטיסקי באו העירה, ותהם כל העיר; ואף כי ידי הנשים והנערות היו מלאות עבודה בחנויות ובבתי היין, כי יריד היום בעיר, בכל זאת עזבו רבות מהן את פעלן ועבודתן לרגעים, ותמהרנה אל בית המלון ותשקפנה בעד החלון לראות אשת הגראף הנאוה והמענגה אשר באה בפעם הראשנה העירה.

“מה האספסף הזה אשר לפני חלון הבית?” שאלה הגבירה.

המה נקבצו באו יחדו לראותך יפתי – ענה הגראף.

“ומה זה תחזינה בי?”

“האשה היפי פיה אשר הביא הגראף קראפאוועצקי מפריז” אמר הגראף וישתחו.

“אין זאת כי אם הנשים האלה מחבקות ידיהן כל היום באפס עבודה ומעשה”.

זאת לא זאת חיי רוחי, בעיר קטנה כזאת אין חזון נפרץ לראות אשה יפה כמוך. –

“הגידה נא חנף” – אמרה הגבירה וצחוק קל עבר דל שפתיה – “האם דרכן זה לא דרך כסל למו”?

הן רבות בנות חוה תאבות לראות ולדעת כל, ובנות היהודים עולות על כלנה.

“אות היא להן כי בדבר השכלה וטוב טעם עומדות הן בסתר המדרגה”.

“נהפוך הוא, זאת היא לעדה כי לב רגש בקרבן וטוב טעם להן להבין ולהשכיל אל כל דבר יפי וחן טוב”. –

עודם מדברים ומשרת בית המלון הביא סל מלא בקבוקים מי סאָדָא ויין שמפניא להשיב נפשם בחרבוני קיץ. –

והקול נשמע בעיר כי הגראף קראפאוועצקי בא העירה והסוחרים בתבואה, בצמר ועצי יער, נהרו אל בית מלון אורחים אשר לנפתלי רוקח, וכל אחד התחרה ברעהו להיות הוא הראשון אשר יראֶה את פני האדון; אך הסוחרים עודם עושים הנה והנה, ושני הפקטורים דוד ופסח מהרו חשו איש איש מקצהו לרוץ אל הגראף, ובבית המלון במסדרונה על יד פתח החדר אשר אוה הגראף למעון לו נפגשו שניהם יחדו ושניהם נבהלו נחפזו בראותם איש את פני רעהו; רגעים אחדים עמדו דומם וילטשו עיני זעם איש אל רעהו אחרי כן פתח דוד את פיו ויאמר:

“אל תדמה שקץ נתעב כי אתן לך מדרך כף רגל אל הגראף שלי”.

“האם הגראף מקנת כספך הוא? אתה אוכל טרפות” דבר פסח רתת.

“נס נא לגשת אל דלת החדר הזה ואראך נחת זרועי” – אמר דוד בזעף אף. –

“אם למהלומות הנני אחי. אבל ידע תדע כי אכך שוק על ירך, זרע אף קדקד, אכה ולא אחמול”.

“ראו נא, הפרחח הזה! הוא יכני”.

את מי קראת פרחח? שאל פסח וחמתו בערה בו.

“אותך!” ענה דוד כאיש על אויביו יתגבר.

“אותי?” קרא פסח, ומכת לחי גדולה וחזקה נחתה על לחי דוד עד כי נעו אמות הספים, וירא פסח כי טוב וישנה וישלש, אך גם דוד לא טמן ידו בצלחת, וישב מכה על מכהו באגרוף ובמטה אשר בידו, ועד מהרה התנפלו כזאבי טרף איש על רעהו, ואיש איש אחז בציצית ראש רעהו ויתלכדו ולא יתפרדו. מנחיריהם יצא עשן וקול נחרם אימה, כה נאבקו רגעים אחדים ברב כח עד אשר נפלו שניהם על הדלת אשר פתח חדר הגראף ומקול נפלם רעשה הדלת, והגראף ואשתו נבהלו נחפזו מפחד פתאם, וכחץ מקשת מהר הגראף אל פתח חדרו לראות את אשר נעשה שם, ויהי אך פתח את הדלת ושני הפקטורים נפלו בקול רעש גדול על קרקע הבית שניהם אחוזים ודבוקים איש באחיו; חיל ורעדה אחזה שני הפקטורים בראותם את הגראף עומד עליהם, וימהרו וירפו איש מאת אחיו וקל מהרה קמו ויתיצבו כמו נד וכאבן דומם, אחרי כן פתח דוד את פיו ויקרא:

“אדוני הגראף!”

“אדוני גדל חסד!” חנן פסח את קולו.

“גשו הלאה יהודים נבזים!” קרא הגראף בזעם אפו.

“אבל שמעני נא אדוני!” דבר דוד תחנונים.

“הט אזנך לדברי עבדך” התחנן פסח ודמעתו על לחיו.

“גשו הלאה!” – קרא הגראף ברגז קולו – אין חפץ לי בפקטורים, לכו לדרככם, ולֹא, אסגירכם ביד שוטרי הפוליציה".

“חנני נא אדון רב חסד!” בכו ויתחננו שניהם פה אחד.

“אין חפץ לי בפקטורים!” קרא הגראף ועיניו עששו מכעס – “אל תוסיפו לראות פני, אל תעזו בהותכם רמוס חצרי, כי לא אחפוץ לדעתכם עוד”.

הפקטורים יצאו אבלים וחפויי ראש, והגראף סגר הדלת בעדם ונעל. –

“אלה הם יהודיך”, אמרה הגבירה בלעגי זעם אך מרב שרעפיו בקרבו לא שמע הגראף ולא שם לבו לדברי אשתו כי מעיו המו, רחמיו נכמרו, וכאב מארץ קולו צפצף אמרתו;

“האובדים והאֻמללים! בנפשם יביאו לחמם!”

 

ג. הזמן יקר מכסף time is money    🔗

בשעה הראשונה אחר הצהרים היתה העיר איקסינישקי מלאה תשאת אדם והמון רב, הככר אשר בשוק העיר וכל הרחובות מלאו מפה אל פה עגלות, וסוסים ובני בקר, עד אפס מקום, והמונים חדשים נהרו העירה מכל עברים, ויהי שאון ומהומה בעיר עד כי לא שמע איש את קול רעהו בדברו אתו, ולכל לראש גדלה המהומה על הככר אשר בקצה העיר ששם היה שער הסוסים³ למועד היריד, כי שמה נקבצו באו יחדו הקונים והמוכרים, הסרסורים והפקטורים, הגנבים ושוטרי הפוליצה, השומרים עקביהם, גם יחד, ולרגעים נשמע קול שאון וקול העם ברעו “גנב!” “השוטרים יובילו גנב אל בית הפקידות” – יקרא האחד – “הגנב הוא איש יהודי” יקרא השני – “כל היהודים גנבים” יקראו רבים פה אחד. – פה יובילו השוטרים נער שובב מילדי העברים אשר נתפש בכף עת שלח ידו לגנוב מכיס אחד האכרים, ואחריו כל אדם ימשך בקול צעקה והמולה גדולה, ושם יובל סוס ובעליו אל בית הפקידות כי אחד האכרים הכירו כי גנוב הוא מעמו; פה יסחבו השוטרים את אחד האכרים אשר שתה שכור וישבור את כל הכלים אשר בבית היין ויכה הכה ופצוע את כל האנשים אשר בבית ואשר ברחוב העיר, וגם על השוטרים ידו הדה; ושם אספסוף אנשים נצים ומכים איש את רעהו באגרוף ובמקלות אשר בידיהם, והשוטרים מתאמצים להפריד בין עצומים. – גם שם בפנת הרחוב קם שאון וקול בכי תמרורים, אשה אחת מבנות הכפרים מבכה את כספה שלשים רובל אשר אבד או נגנב מאִתּה; את פרתה האחת אשר היתה לה מכרה על היריד במחיר שלשים רובל והכסף איננו. אנשים רבים נאספו סביבה לנוד לה ולנחמה, אך היא בכתה מאין הפגות מאנה הנחם נפשה, פתאֹם נראה בין ההמון הרב אשר סביבה איש יהודי זקן, שערות ראשו וזקנו הלבינו מזקן והכרת פניו ענתה בו כי הון ועשר רחקו מביתו בידו האחת החזיק מטהו ובידו השנית תבת רקועי פחים קטנה, ועליה כתוב באותיות גדולות בשפת עבר “צדקה לבקור חולים” – האיש הזה היה שמש בית הכנסת, וגם שמש לחברת בקור חולים אשר בעיר. –

“מה קול הבכי אשר אנכי שומע”? שאל הזקן בקול ענות חלושה ורחמים רבים. –

“לאשה הזאת אבד כספה”, ענו הנצבים פה אחד.

“אל תבכי עניה סוערה” – חנן הזקן את קולו – אנכי מצאתי כסף ברחוב העיר, תני לי אות כי כספך הוא ואשיב לך".

“שלשה שטרות בני עשרה רובל צרורים במטפחת בד” – אמרה האשה בקול בוכים –

“צרור כזה מצאתי ברחוב העיר” ענה הזקן ויוציא צרור מטפחת בד מכיסו ויתן ליד האשה הבוכיה “את הצרור הזה קחי לך כי כספך הוא”.

“אמנם איש טוב וישר הזקן הזה”! אמרו כל הנצבים –

“אכן יש גם בקרב היהודים אנשים תמימי דרך ואנכי לא ידעתי” – אמר אחד האכרים אשר הכרת פניו ענתה בו כי כבר בא יין השרף למכביר אל קרבו.

“יש ויש” אמר השני.

“אבל מעט מזער” אמר השלישי.

“אנכי ידעתי רבים ישרי לב ביניהם”.

“הרעים אשר בתוכם רבים מהטובים אשר נמצאו בם” ענה האחד.

“האם מנית מספר הטובים והרעים אשר בקרבם”? שאל השני.

“אחי! אל נא תרעו” – קרא איש שיבה אשר הכרת פניו ענתה בו כי בינת אדם לו – “הן בכל גויי הארץ רבים הרעים מהטובים כי יצר לב האדם רק רע כל היום”.

מדי נדברו האנשים האלה עמדה האשה כנציב שיש ולא דברה דבר כי משמחה פתאֹם אבדו עשתונותיה ומלים העתיקו ממנה, אך עד מהרה התאֹששה ותאמר אל הזקן.

“בוא נא עמדי איש ישר אל בית היין ונשתה יחדו כוס יין שרף”.

“אודך בכל לב” ענה הזקן “אנכי לא אשתה יין שרף”.

“ומה גמול אשיב לך איש ישר”?

לא אחפוץ גמול. –

“אבל קח נא מידי דבר מה” דברה האשה תחנונים.

אם טוב בעיניך תני מחיר היין אשר אמרת לקנות לי, אל חור התבה הקטנה אשר בידי והיה זה שכרי.

“מה התבה הזאת לך ומה החותם אשר עליה”?

כל איש נדיב לב יתן אל התבה הזאת אגורות אחדות להיות למשען בצרתה לחולים עניים, והחותם הוא חותם חברת בקור חולים למען לא תיגע יד זר בכסף הנקבץ לעניי עם. –

“האנשים האלה מלאכי מרום המה” – אמרה האשה הכפרית ותשם אגורת כסף בחור התבה; והזקן הלך לדרכו. –

“ראו נא אחי”! – דבר אחד האכרים כאיש מתפלא הפלא ופלא – “האשה הזאת אמרה לקנות יין שרף להיהודי הזקן והיהודי לא אבה לשתות יין שרף אף בלא כסף ובלא מחיר”.

“היהודים לא ירבו לשתות יין שרף” אמר השני.

“על כן גדלו ויעשירו” אמר השלישי.

“לא כן הדבר” – אמר אִכר אחד שותה שכור – “רק ברב כשפיהם עשו להם היהודים את חילם ורב עשרם, הלא מדעת זאת בכל הארץ כי היהודים מעוננים ומכשפים המה”.

“זאת לא זאת” – אמר השני – היהודים עתקו וגם גברו חיל רק בתרמית לבם ובעשק ונלוז".

הלא יש בהם גם רבים ישרי לב?

הן לא אחת ולא שתים קרא האדון זדראַדזיעצקי בכתבי העתים, ואזני שמעה ולא זר, כי כל היהודים אוהבי בצע מעשקות המה, וכעלוקות תמצנה דם כן ימצו היהודים לשד יושב הארץ"

“אל תדמו בנפשכם כי כל הכתוב בכתבי העתים קשט דברי אמת המה” – אמר איש השיבה אשר לבו ראה הרבה חכמה מכל האכרים אשר כגילו. –

האם גם בין סופרי כתבי העתים ישנם מפיחי כזב? – שאלו הנצבים כלם פה אחד –

“יש ויש אַחי ורעי” ענה הזקן.

היתכן הדבר? – שאלו כלם משתאים ומשתוממים – הלא דבריהם חקוקים בדפוס. –

“הטרם תדעו כי גם בדפוס יחקו לפעמים דברי שקר, וגם הבל ורעות רוח”.

לא שמענו את הדבר הזה בלתי היום. –

“כן הוא הדבר אַחי ורעי”. אמר הזקן.

ומאין יבוא עשר היהודים? שאל אחד האכרים לתמו.

“כסילים מתי תשכילו” קרא הזקן “אל תדמו בנפשכם כי אמת נכון הדבר, כי היהודים עשירים המה מכל גויי הארץ; ונהפוך הוא, הן עם עני ואביון הגוי הזה, ואני ידעתי כי הון היהודי אשר ילוה אותי כסף לעת צרכי, לא ישוה בערכו לערך הסוסים, הצאן והבקר וכל העבדים אשר בשדה אחוזתי, ואני הלא את העשירים לא נמניתי, רק צל העשר אתם רואים ביהודי כעשר”.

“הן זאת לא צדקת אענך” – אמר אחד האכרים – איך תאמר כי היהודים דלים המה, ועיני ראו ולא זר כי שמעון חרש ברזל אשר בכפרנו קנה לו שני מנורות כסף, ושלמה תופר בגדים עשה לבתו שמלת משי ליום חתונתה, וכן ראיתי רבים כמהם, אין זאת כי אם עשירים הם האנשים האלה".

“ואני ידעתי” – ענה הזקן – כי שמעון חרש ברזל קנה מנורות כסף בימי האסיף כי אז רבה עבודתו ויראה שכר לפעולתו, ולפני חג הפסח נתן אותן עבוט לאיש מלוה, כי חסר לחמו ולא היה לו מצות לאכול לולא הכסף אשר לוה מאת המלוה; ושלמה החיט נתן מהר לבתו שלשים רובל ושמלת משי במחיר עשרים רובל, והכסף הזה לוה מאת אחד הנותנים כספם בנשך, ועד היום הזה לא יוכל להמיש צוארו מעול החוב הזה, כי תחת אשר אנשים כערכנו יתנו מתן לבנותיהם בקר ובני צאן, יתנו היהודים שמלות וכלים אשר אין בם מועיל, הן זה דרכם כסל להם, כי בני דלת העם יתאמצו לעשות כמעשי העשירים המעטים אשר בקרבם, וזה הוא בעוכרם".

“אבל כמעט בכל בתי היהודים נמצאו כלי נחשת ובדיל וגם מכונות לטהעע” – אמר אחד האכרים – “אין זאת כי אם עשירים האנשים האלה”.

“זאת לא זאת” – ענה הזקן – “את הכסף אשר יתנו אנשים כערכנו ביין שרף ובשכר יתנו היהודים בנחשת ובבדיל וכל כלי בית, ושבח אני את היהודים בגלל הדבר הזה”.

יחי הזקן! – קראו אכרים רבים – כי לולא הוא שזכר לנו כי עתה שכחנו כי זה כחצי שעה לא בא אל קרבנו מעט יין שרף, כל היהודים יקחם אֹפל ואנחנו נבוא אל בית היין ונשתה כוס יין שרף. –

האכרים באו אל בית היין. –

לפנות ערב הגיעו השאון וההמולה בככר העיר ובשער הסוסים עד מרום קצם; כקונים כמוכרים בצעו אז מעשיהם אשר החלו ואשר יזמו לעשות כל היום, וככלותם מעשיהם היה יין שרף ושכר משתיהם כדרך כל הארץ; אך כנטות צללי לילה קם השאון מעט מעט לדממה כי האכרים ושוכני הכפרים שבו איש איש לביתו, האצילים ואדוני נחלות השדה אשר באו עם נשיהם ואנשי ביתם שבו גם הם אל נויהם, ואלה אשר באו בגפם אל היריד נאספו אל בתי היין למשוך ביין בשרם, ולשעשע נפשם בצחוק הכרטיס; וכל האנשים אשר שיח ושיג להם בעיר, ואשר חפצו לראות את פני האנשים אשר המה מבקשים למצוא חפציהם ולדבר דבר, המה באו איש איש אל בית המלון או אל בית אחד ממכיריו אשר אוה למעון לו מדי בואו העירה, ורבים מהם גם לנו הלילה בעיר. – גם קאזימערז ראבניצקי הפקיד בנחלות הגראף קראפאוועצקי וזבולן שוכר חלב הפרות, נותרו ללון בעיר בלילה ההוא; ככלות פעלם ועבודתם בא ראבניצקי הוא ובתו אל בית המלון, שמה נאספו אליו אנשים כערכו מאוהביו ומיודעיו וייטיבו לבם על כוס יין חמר; וזבולן בא הוא ואנשי ביתו אל בית ירחמיאל הסוחר בעורות כבשים שארו הקרוב אליו, ושמה באו אליו כל האנשים אשר דבר להם אליו. –

והגראף קראפאוועצקי שב סר וזעף הביתה, אַחר אשר אִחר שבת בעיר כל הערב; כי כל הסוחרים והנותנים כספם בנשך היושבים בעיר איקסינישקי וסביבותיה שקדו על דלתות חדרו כל היום מהצהרים עד הנשף, זה יוצא וזה בא, ומדי דבר הגראף עם האחד עמד השני אחרי הדלת והמזוזה ויט אזנו לשמע דבריהם למען יוכל לבוא אל הגראף לדבר סרה על הראשון ולשים לאַל כל דבריו, כן החרו החזיקו כל הסוחרים וכל המלוים לתת דפי איש איש בעמיתו, ואם קצרה יד האחד לעשות דבר מסחר עם הגראף מחסר כסף או מנסבה אחרת, חתר בכל עז להשליך שקוצים על רעהו למען לא יבוא הגראף בברית אתו. –

“אדוני הגראף” – אמר יחיאל אחד הסוחרים אשר הכסף אזל מכיסו ביום ההוא – “לוּ אדוני שמעני, אַל תלוה לך כסף מאת ירוחם המלוה, הן הוא אמר כי הולך הוא אל ביתו להביא לך שלשת אלפים רובל, ואני ידעתי כי אף שלשת אלפי אגורות לא תמצאנה היום בביתו, ועתה יסובב בחוצות העיר ללות כסף מכל העבדים והשפחות ומכל איש נקלה ובזוי עם, ולכל אחד ואחד מהאנשים האלה יספר כי הכסף דרוש לחפצו להלות את הגראף שלשת אלפים רובל”. – ולא על ירוחם לבדו דבר יחיאל הוות כי אם על כל המלוים ועל כל הסוחרים אשר בעיר, ואחרי אשר הכביר מלים לבלי חק להבזות את כל היהודים יושבי איקסינישקי בעיני הגראף הלך לדרכו. – הוא יצא וירוחם המלוה בא וצרור הכסף בידו;

“נחמתי את אשר אמרתי ללות לי כסף” – אמר הגראף בחן שפתים – “האמנם כסף דרוש לחפצי, אבל טוב מכרי מעט תבואת השדה מקחת כסף בנשך”.

“לוּ לעצתי תשמע, אדוני הגראף”, דבר ירוחם כאיש אשר יטמון כעסו בחבו – “כי עתה לא מכרת תבואות השדה ביום הזה, כי ממקורים נאמנים נודע לי כי לא יארכו הימים ומחיר התבואות יעלה למעלה ראש”.

“הבאות נעלמו מעין כל חי” – אמר הגראף – “ואני הן אחפוץ למכור רק חלק קטן מתבואות שדותי”

“ובכל זאת הלא טוב קחתך אדוני, משאת כסף ממכור לעת כזאת תבואות השדה אף מעט מזער”.

“אחת דברתי כי אמכור מעט תבואות השדה” – אמר הגראף ויקם מכסאו. –

“שאני נא אדוני ואדברה אך הפעם” – דבר ירוחם תחנונים – “אם טוב בעיניך אדוני למכור מעט תבואה, עשה זאת איפוא ומכור תבואותיך בעיר קאֶניגסבערג אשר לחוף ימים תשכון, אשר סוחריה עשירים נכבדי ארץ, והמה ישלמו לך מחיר תבואותיך יתר הרבה מאד מהמחיר אשר ישלמו הסוחרים השועלים הקטנים בעיר הזאת, כי למי תמכור פה את תבואותיך? האם ליחיאל הסוחר אשר בביתו אין לחם ואין שמלה, או למנשה האכזר אשר כל איש הבא בברית עמו לא ינקה, או אולי לנחום ראלניצקי אשר אביך הגראף נפשו בצל שדי תתלונן, גרשהו מחצרו, ויצו עליו לבל תדרוך כף רגליו על מפתן ביתו, יען סבבהו בכחש וירמהו פעמים אין מספר”, כזה וכזה דבר ירוחם על כל הסוחרים ועל כל המלוים אשר בעיר, וילך לדרכו. – גם יתר הסוחרים אשר בעיר באו כלם אל הגראף איש לא נעדר, וכל אחד ואחד שנן לשונו כמו נחש לנבל את כל הסוחרים אשר בעיר ולהבזותם בעיני הגראף, עד כי היו לו דבריהם לזרא ולגעל נפש וישלחם מעל פניו. –

“הסוחרים האלה נופלים הם שבעתים משני הפקטורים הנצים אשר ראיתי היום” אמרה הגבירה כצאת הסוחרים מחדר מגורם. –

“כן חיי רוחי” – ענה הגראף – “בארצנו רבו הסוחרים כארבה עד כי לא יכלה הארץ לשאת אותם, על כן יתחרו איש ברעהו ועל כן נבל המסחר ונשמו והשתוללו הסוחרים, ולכל לראש גדלה הרעה בערים הקטנות, כי שמה איש את בשר רעהו יאכלו”.

“על כן אמרתי חדל לך מהאנשים האלה, כי חרפה היא לנו לבוא בברית עם נבזים וחדלי אישים כאלה”.

"ומה אעשה וכסף דרוש לחפצי, כי עוד מעט ויגיע מועד השלומים אשר עלי לשלם דבר שנה בשנה חלק הכסף אשר לויתי בווארשא בבית אוצר חברת האפרתים ואדוני הנחלות, ואַת הלא ידעת, כי החברה הזאת חבל תחבל בחובותיה את כל הנחלות אשר ישוּ בהם משאת כסף, ואם איש אחד מחברתנו יעביר המועד לשלם חלקו, אז תמכר נחלתו בראש הומיות לכל המרבה במחירה. –

“ובתי הבאנקים והבאנקירים אשר בווארשוי לא ידעו את הגראף קראפאוועצקי ולא ילוו אותו כסף ארבעה או חמשת אלפים רובל” – שאלה הגבירה בלעגי זעם.

הן היום בבקר אמרתי לך כי הבאנקים והבאנקירים ילוו כסף במדה וקצב, וכבר לָוִיתי בווארשא כסף די והותר. –

“ובעיר הפלך”?

“גם שם מלא הקרדיט שלי על כל גדותיו”, ענה הגראף ויורד לארץ עיניו – “ובכל זאת אנסה עוד הפעם, אולי יצלח חפצי בידי ללות לי כסף בעיר הפלך”.

“זאת עשה סטאניסלאוו, ואל תשכן לארץ כבודך לבוא בברית עם אנשים בזויי עם יושבי העיר הזאת”.

“לוּ יהי כדבריך” – אמר הגראף ויצו לרתום את המרכבה. –

כצאתם את פני העיר ישבו שניהם במרכבה ולא דברו דבר ולרגעים נאנחה הגבירה בקול דממה דקה;

“מה זה רוחך סרה, חיי רוחי”? – חנן הגראף את קולו – “ומדוע אַת נאנחה לרגעים”?

“אין דבר”! אמרה הגבירה כאיש מתאמץ להבליג על יגונו.

“אבל שומע אני כי נאנחה אַת לרגעים, אין זאת כי אם היהודים בפחזותם מרו ועצבו את רוחך, האמת אגיד לך ולא אכחדה כי יסרוני כליותי על אשר לקחתיך עמדי העירה, הן ידע ידעתי כי אנטיסמיטית אַת, ומדוע לא חשבתי דרכי מראש כי בראותך את היהודים הנבזים בעיר איקסינישקי יעור בקרבך רעיון האנטיסמיטיזם בעים רוחו”.

“אנטיסמיטיזם”? – קראה הגבירה כאיש משתאה – “הפעם ראיתי כי דרכי האנטיסמיטים ומחשבותיהם נעלמו ממך, דודי ורעי, האנטיסמיטים יורנו לדעת כי יד היהודים בכל משלה, המה לקחו להם סחר כל הארץ, המה השליטים בבתי מקוה הסוחרים⁴ ובבתי האוצר לכסף⁵, ובארצות אירפה המערבית תרום ימינם בכל דברי הדפוס וכתבי העתים וגם ידם רב להם בכל דבר חכמה ומדע; על כן ייעצונו יוצרי האנטיסמיטיזם לשנוא את היהודים ולירא מפניהם, אבל חלילה לי לשנוא את היהודים הנבזים בעיר איקסינישקי, כי תעב אתעב אותם אמאסם עד מאד”.

בכלותה לדבר נהפכו עליה צירי בכי ותבך בקול רם. –

"למה זה תבכי יונתי תמתי? חנן הגראף את קולו, “הגידי נא מה היה לך אולי אוכל הושיעך”,

“אין דבר”! ענתה הגבירה בקול בכי.

“איך תאמרי אהבתיך ורוחך זרה לי” – דבר הגראף תחנונים – “עני נא בי, חיי רוחי, אם לא אתאמץ תמיד להשלים כל חפציך. הן אפזר כסף כאפר למלא כל משאלות לבך, עבדים ושפחות יעמדו על משמרתם כל היום ויטו אזנם לכל הגה אשר יצא מפיך למען ינצרו פקדיך, וכל ישעי וכל חפצי בחיים לראותך מאֻשרה וטובת לב כל הימים, ואַתּ תטמני כעסך ועצבונך בחבך ולא תגידי כל לבך לאישך אוהבך בכל לב ובכל נפש”.

“הן נפשי יודעת מאוד כי אהבת נפש תאהבני וכל אשר תשאלנה עיני לא תאצל ממני, אך כל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את שניפקאווסקי שכננו מחצר יאבקאווע יושב במרכבתו החדשה אשר הביא לו מפריז”;

מתי ראית את שניפקאווסקי ומרכבתו החדשה? שאל הגראף.

“כצאתנו את פני העיר הלא נפגשנו יחדו” ענתה הגבירה ותמחה דמעתה מעל לחייה.

מרב סערפי בקרבי לא התבוננתי אל כל אשר סביבי.

“ואני ראיתי והתבוננתי ותכה מכעש עיני לראות את האיש הנקלה הזה יושב במרכבתו היפה העשויה בטוב טעם מעשי ידי אמן, ואני בת נדיבים אשת הגראף קראפאוועצקי יושבת במרכבה אשר לא תאר ולא הדר לה וכבר בלתה מרב ימים”.

“הסירי עצב מלבך, יונתי תמתי! והשיבי נפשך למנוחתך” – חנן הגראף קולו – “כבואי הביתה אכתב לפריז וישלחו לנו מרכבה חדשה אשר תעלה בחין ערכה על מרכבת שניפקאווסקי”.

“הלא אזל הכסף מכיסך” – אמרה הגבירה ותישיר עיניה הגדולות והיפות נגד הגראף

* * *

מחר אסע לעיר הפלך ללות לי כסף.

“הלא אמרת כי הקרדיט שלך בעיר הפלך מלא על כל גדותיו”? שאלה הגבירה בקול חרדה מהול בבכי.

“ובכל זאת אקוה כי המלוים לא ישיבו פני ריקם גם הפעם” ענה הגראף.

“ומה תעשה אם לא ילווּ אותך כסף בעיר הפלך”?

אז אבקש ואמצא נתיבותי לעיר אחרת. –

“לוּ לעצתי תשמע דודי ורעי” – אמרה הגבירה ותמחה דמעתה מעל לחיה – “קח נא את הכסף אשר היהודים מעיר איקסינישקי אמרו להלות לך, האמנם נבזים האנשים האלה בעיני נמאסים עד מאד, אך רחק מכליותי כל שנאה וכל משטמה להאנשים האובדים האלה, ונהפוך הוא כי אנוד לשברם ורחם ארחמם”.

“גם לדבר הזה אשא פניך” אמר הגראף בלעגי שפה “ואת מתכנת הכסף די קנות לך מרכבה חדשה אַלוה לי מאת היהודים מעיר איקסינישקי”.

“מתי”?

מחר בבקר אשלח את זבולון העירה להביא לי הכסף. –

“ולמה תחכה עד יום מחר, שלח את זבולן העירה בלילה ומחר בבקר יביא הכסף, הטרם תדע פתגם האנגלים, כי הזמן יקר ככסף”. – time is money –

“אעשה כדבריך” ענה הגראף – “ועוד בלילה הזה אשלח את זבולן העירה להביא הכסף”.

“טוב מאד”! קראה הגבירה בקול שמחה. –

כבוא הגראף ואשתו הביתה, יצאו העבדים דחופים ומבהלים בדבר הגבירה להביא את זבולן. אך עד מהרה שבו העבדים וישיבו אותה דבר כי זבולן עוד לא שב מהיריד;

“הביאו לי את ראבניצקי” קראה הגבירה בקול כמתיפחת,

“גם ראבניצקי איננו” ענו העבדים.

בלילה ההוא הפכה הגבירה את משכבה כל הלילה ותשבע נדודים עד אור הבקר. –

 

ד. שני שכּוּרים.    🔗

בעת אשר התענה הגראף קראפאוועצקי תחת יד הסוחרים והמלוים בבית מלון אורחים אשר לנפתלי רוקח, ישב ראבניצקי פקיד נחלותיו בסוד עליזים וייטיב לבו על כוס יין חמר, ובתו הרכה והמענגה ישבה בפנת הבית ותשוחח עם שתי נערות אשר כגילה בנות אחד האורחים אשר בא לשחר את פני אביה; ואנחנו לא נדע את אשר נדברו הנערות אשה את רעותה, ולא נחפוץ לגלות סוד שיח מדברותן, אך דעת לנבון נקל כי המָדות המתחדשות בכל יום תמיד היו ראש פנה לכל דבריהן, ובהן היו כל מעינן עד כי שכחו תבל ומלואה ולא שתו לב גם אל אבותיהן ולא שמעו את אשר נדברו האבות איש את רעהו, וגם בהפתח הדלת ודוד הפקטור בא, ויקרא שלום בקול רם, לא שמעו הנערות ולא ראו את אשר נעשה בבית.

“ספר נא דוד את החדשות אשר שמעת היום בעיר” אמר ראבניצקי וישתרע על כסאו.

“מה ידעתי ולא תדע אתה אדוני רב חסד” ענה דוד בעמדו בפנת הבית ליד הפתח ומצנפתו בידו. –

“אתם היהודים יודעים את אשר נקרו ויאתיו בבית כל איש ואיש, וגם את אשר יעשה האיש בחדר משכבו לא נעלם מכם”.

אדוני גדל חסד אוהב להתל בי תמיד.

“חלילה לי מהתל בך, דודעק” אמר ראבניצקי וצחוק קל רחף על שפתיו – “הן בשבתי בכפר כל הימים, לא אדע עד מה מכל החדשות אשר נהיו בסביבותינו, ועל כן כבואי העירה תאב אני לשמע את אשר נעשה על ארץ רבה”.

“על ארץ רבה”? – אמר דוד ויניע כתפיו – “האם עירנו הקטנה על ארץ רבה תחשב”?

ובכל זאת ספר נא את אשר ידעת דודעק, הלא מדי בואי העירה יש בפיך תמיד חדשות גם ישנות להגיד לי, ומה יום מיומים כי נאלמת דומיה ולא תספר לי מאומה. –

“היודע אדוני כי היום נגנבו הסוסים והמרכבה מאת האדון ראטשניצקי”.

שמעתי את הדבר הזה – אמר ראבניצקי – הן כזה וכזה יקרה על כל יריד. –

“ואיך נהיה הדבר” – שאל אחד האורחים –

“למה זה תשאל איך נהיה הדבר” – ענה ראבניצקי – “הטרם תדע כי הרכבים כלם סרי סוררים ועדת שכורים; ראטשניצקי ואשתו ירדו מעל המרכבה וילכו אל החניות לקנות דברי חפציהם, ויצוו את הרכב כי ישב על מושבו ליד הסוסים ולא ימוש ממקומו עד שובם; המה באו אל אחת החניות והרכב ירד גם הוא מעל המרכבה ויבוא אל בית היין להגיח כוס יין שרף אל פיהו, וכשובו והנה בלהה, אין סוסים ואין מרכבה”.

ובין רגע אחד נגנבו הסוסים והמרכבה? שאל אחד האורחים. “בין רגע אחד” – ענה ראבניצקי והכרת פניו ענתה בו כי כבר היתה לו לזרא השיחה הזאת – “האם תמול אתה ולא תדע כי אל הירידים יקבצו יבואו יחדו גנבים מהירים במלאכתם מכל קצוי ארץ, ואך תפנה שכמך הצדה או תעיף עיניך לאחריך, ויגנבו כל אשר לך, ואין זה דבר אשר יאמר ראה זה חדש הוא”.

“האם גם זאת שמע אדוני” – אמר דוד אחרי חשבו מחשבות בלבו רגעי מספר – “כי האשכנזי האזעניאעגער הפקיד בנחלות האדון שטשיפקא גנב את בת אדוניו ויברח עמה לארץ אחרת ושם ארש אותה לו לאשה”.

גם החדשה הזאת נושנה היא, וכבר ישיחו בה כל יושבי הכפרים, האדון שטשיפקא הוא איש בער ולא ידע להזהר, לאנשים כמונו לא יאנה און כזה, כי עינינו פקוחות על דרכי בנותנו לשמרם מפח יוקשים. –

“מה אגיד לך ומה אספרה” אמר דוד ויגרד את בדל אזנו – “הן אדוני יודע כל, ואין דבר נעלם ממנו, אך אולי עוד לא שמעה אזנך אדוני מדבר הריב והמהלומות אשר היו היום בין זדראדיזעצקי ואשתו”.

“מטעמים כאלה אהבתי” – אמר ראבניצקי ויאר פניו אל דוד – “פתח פיך ויאירו דבריך”.

הגבירה וואנדא אשת האדון זדראזעצקי התבוננה זה ימים רבים, כי בעלה יתנה אהבים עם בת פקיד נחלותיו אלמנה צעירה לימים יפה עד מאד ותעבור עליה רוח קנאה, ותשמור צעדי בעלה ואהובתו כל הימים, אך הם ידעו להזהר ויעשו בערמה לבל תגלה רעתם לאשת דזראדזעצקי, ועלילותיהם כסו במשאון עד היום הזה; אך היום בנסע האדון זדראדזעצקי העירה אל היריד קרא את אשתו לנסע אתו יחדו כפעם בפעם, והיא עשתה בערמה ותתחל וזדראדזעצקי נסע בגפו העירה, ויהי אחרי הצהרים ותצו אשת זדראזעצקי לרתום כרכרה קלה לשני סוסים דוהרים ותבוא פתאם העירה ותעזב את מרכבתה ברחוב העיר ותבוא אל בית המלון אשר שם יסור זדראדזעצקי תמיד מדי בואו העירה ותקרב בלאט אל פתח חדרו ותפתח פתאם את הדלת, כי זדראדזעצקי לא נזהר הפעם ולא סגר את הדלת אחריו; ויהי אך צעדה על מפתן החדר, והנה תמונה לנגד עיניה אשר הפחידה כל עצמותיה; על השולחן עומדים בקבוקים וגביעים מלאים יין, וזדראדזעצקי יושב על הספה ואהובתו תחבקהו בימינה ותלבבהו בעיניה; וחיש מהרה, בטרם העיפו עיניהם בה, שפכה את היין על ראש בעלה ואהובתו ואת הגביעים שבּרה לרסיסים, ובגנונה⁶ אשר בידה חלקה מהלומות על ראש צרתה, וזדראדזעצקי ישב על מקומו כאבן דומם כי מפחד פתאם היה כגבר אין איל, אך קל מהרה התאושש ויתנשא ממושבו וימהר להציל את אהובתו מיד אשתו המכה אותה, אז התגלע הריב בין הבעל ואשתו, ועד מהרה עפו מכל עברים מהלומות ומכות לחי לרב, ותהי מהומה ומבוסה בחדר, והזעקה הקיפה את כל בית המלון, והקול נשמע ברחוב העיר והמונים המונים נהרו לראות את אשר נעשה שם, וגם פקידי הפוליציה באו להפריד בין עצומים, ויהי כראות זדראדזעצקי כי נגלה חרפתו בקהל עם ויעזב את מקום ההפכה, ויצו לרתום את המרכבה וישב אל ביתו נבוך וחפוי ראש, והנשים האשה וצרתה שוכבות על ערש דוי בבית המלון.

“ואת הדבר הזה כחד דוד תחת לשונו ולא ספר לנו עד עתה” אמר ראבניצקי במנוד ראש. –

“הן קול הקריה הומה” הצטדק דוד “הידע אדע כי לא לקחה אזנך אדוני, שמץ דבר מכל הדברים אשר נקרו ויאתיו פה בעיר הזאת זה שעות מספר”?

“אמנם הֵרֵעָה אשר עשתה אשת דזראדזעצקי להפיח קריה בפחזותה” – אמר אחד האורחים – “כי בדבר הזה העטתה חרפה על בית זדראדזעצקי, חרפה אשר לא תמחה לעולם”.

הן קשה כשאול קנאה – אמר השני – ומי יעמוד לפני קנאה חמת אשה עת תקנא את בעלה. –

“כזה וכזה יקרה גם לאנשים גדולים וטובים מזדראדזעצקי” אמר השלישי. –

“אבל בבתי היהודים אין חזון כזה נפרץ” אמר ראבניצקי. “גם בבתי אחינו בני ישראל” ענה דוד אף הוא חלקו “יקרה רבות פעמים כי ינצו הבעל ואשתו בגלל דבר קל ערך, וגם לא יקפצו ידיהם מחלק מהלומות איש לרעהו; האם ידעתם אדוני את כתריאל הסוֹחר ביין שרף”?

מי לא ידע את הכילי ורע עין הזה? ענו כלם פה אחד. “זה כשני שבועות” – הוסיף דוד לדבר –

“שב כתריאל מבית הרחצה ביום הששי לפנות ערב לפני התקדש ליל השבת, ויהי אך דרכו רגליו על מפתן הבית והנה ריח דגים אשר אש קדחה בהם עולה באפו, וירץ בחמת רוחו אל בית הכירים ויקח כפיס עץ ויך את האמה המבשלת ואת אשתו גם יחד, ואשתו לקחה את המחבת עם הדגים השרופים ותשלך על ראש כתריאל, ועד היום הזה לא נרפאו שניהם מהמכות אשר הכו איש את רעהו בגלל הדגים אשר אש קדחה בהם”.

טוב מעט יין שרף אחרי דגים ממולאים כאשר יבשלו בבתי היהודים – אמר ראבניצקי – הבה אחי נמלא הגביעים ונשתה. –

“אבל הדגים נשרפו באש” אמר אחד האורחים.

ומה פשענו ומה חטאתנו כי אשת כתריאל לא פקחה עיניה על הדגים אשר בשלה לכבוד השבת העל כן לא נשתה יין שרף? גם אתה דוד תשתה עמנו כוס יין שרף, כי איש בשורה אתה ותספר לנו דברים משיבי נפש –

“אודך אדוני על טוב לבבך” – אמר דוד וישתחו – “הן שתיתי היום לרויה בבית רילאשקא הסופר, ולא אוסיף עוד לשתות, כי יראתי לנפשי פן יבלע לי”.

“האם יום הלדת או חג משפחה היום לרולאשקא, כי שתית בביתו יין שרף לרויה?” שאל ראבניצקי.

לא יום הלדת ולא חג משפחה היום לרולאשקא, כי אם יום השוק בעירנו, ואני בקשתי ומצאתי אנשים אחדים אשר יחפצו לקנות את אחוזת נחלתו אשר במחוז ק. ואביא את האנשים אחד אחד לבדו לבדו, ועם כל אחד ואחד שתיתי כוס יין שרף, אך לשוא הסכתי נסך יין ושכר אל פי, להבל כליתי כחי כל היום, כי רולאשקא בגאות לבו ידרוש מחיר נחלתו עשרים אלף רובל וכל יודעי הנחלה הזאת יעידו ויגידו כי ערכה רק חמשה עשר אלף די והותר, ומי ישלם עשרים אלף רובל להכסיל הזה, אשר רק על קסתו יחיה ולא ידע ולא יבין ערך נחלת שדה וכרם. –

“אבל מאין לקח לו רולאשקא נחלת שדה וכרם?” שאל ראבניצקי

“האם גם את הדבר הזה לא שמעת אדוני?” – שאל דוד משתאה ומשתומם – “אדוני הלא ידע את דודת רולאשקא אחות אמו, בְּחַוֹת פארעמבא אשר במחוז ק.”.

"אנכי לא ידעתיה ולא שמעתי את שמעה – ענה ראבניצקי – “וגם רולאשקא לא הגיד לי מימיו כי יש לו דודה במחוז ק.”.

“והאשה הזאת” – הוסיף דוד לדבר מבלי שית לב לדברי ראבניצקי – “האשה הזאת מתה לפתע פתאם, ובנים אין לה, ורולאשקא הוא יורש נחלתה”.

“הפעם נודע לי מה אות האבל אשר ישא רולאשקא על בגדיו” אמר אחד האורחים “כי אני ידעתי כי אביו ואמו מתו בשכבר הימים, והיום ראיתי את רולאשקא מרחוק והנה אות אבל על בגדיו”.

גם אני ראיתי היום – אמר השני – ולא ידעתי מה אות האבל הזה לו. –

ואני שמעתי מאז הבקר – אמר השלישי – כי ירשת נחלה נפלה לו חבל בנעימים. –

“שמע נא דוד” – אמר ראבניצקי אחרי חשבו מחשבות רגעים אחדים – “אם באמת ובתמים חפץ רולאשקא למכור את נחלתו יש את נפשי לקנותה לי”.

אבל הוא באחד כי אם יחסר רובל אחד ממכסת הכסף אשר אמר לא ימכר את נחלתו. –

“שנים שלשה אלפי רובל כסף ביני ובין רולאשקא מה המה, הן אנשים אחים נחנו זה רבות בשנים”.

אם טוב בעיניך, אדוני, אלך אל רולאשקא ואגיד לו את דברי אדוני. –

“חכה נא דוד” – אמר ראבניצקי ויקם מכסאו – “הן דבר סתר לי אליך, נבואה נא אל החדר השני ושם נדבר דברנו”.

אתה הלא ידעת דוד – אמר ראבניצקי בבואם חדר בחדר – כי נפש רולאשקא חשקה בבתי, והיא גם היא תאהבהו, ורק אנכי לא רציתי את בריתם, ואמנם הרעותי את אשר עשיתי להיות לשטן להם, כי ידעתי גם ידעתי כי רולאשקא הוא איש טוב לבב וסופר מהיר וגם מצא חן בעיני שרי המלכות. –

“אנכי לא ידעתי ולא שמעתי את הדבר הזה בלתי היום” – אמר דוד ויעמד את פניו כאיש השומע דבר חדש אשר לא שער בנפשו עד היום הזה – “ואמנם טוב ויפה הדבר לך, אדוני, לתת את בתך לאיש כרולאשקא”.

“לכן עשה זאת איפוא דוד” – אמר ראבניצקי בחן שפתים – “לך אל רולאשקא והגד לו כי באתי עם בתי העירה, וכי עוד בלילה הזה נשוב הביתה, וכי יפלא בעינינו על אשר לא שחר היום את פנינו כפעם בפעם, ותאמר לו כי סטפאניא נכספה לראות פניו; וגם תעשה כחכמתך לסבב את פני הדבר למען ידע רולאשקא כי לבי אך טוב לו וכי נחמתי כי לא רציתי את בריתו עם בתי עד היום הזה, אך חלילה לך מהזכיר שמץ דבר על אודות ירשת נחלתו, ונהפוך הוא, אם ישאלך רולאשקא אם יודע אני דבר על אדות ירשתו, והגדת לו כי נעלם ממני הדבר וכי אינני יודע מאומה, לבלי יחשב רולאשקא בלבבו כי רק בגלל הירושה אשר נפלה לנחלה לו מצא חן בעיני, אשר באמת רחקה ממני מחשבה זרה כזאת”.

“אל תירא אדוני” אמר דוד ויקח מצנפתו בידו – “איש אשר כמני יודע למצוא מסלות בלבב אנשים, וראש פנה לכל דברי אשר אדבר באזני רולאשקא יהיה לסבב פני הדבר, כי יאמין אמונה אֹמֶן כי אתה אדוני אינך יודע מאומה מדבר ירושתו ורק בגלל כי מצא חן בעיניך תרצה את בריתו עם בתך היפה בנשים”.

אם כה תעשה ותפק זממך. –

“נכון ובטוח יהיה לבך אדוני כי עשה אעשה וגם יכול אוכל”.

ומשכורתך תהיה שלמה מאתי.

“אולי יש תחת ידך אדוני רובל אחד תנה נא לי כרב חסדך, והיה לי לכסף מוצא לארוחת הערב לאשתי ולעוללי הקטנים עם הגדולים”.

“הֵא לך שני רובלים ולך מהרה כי כבר אתא ליל”.

דוד לקח את הכסף וינשק את יד ראבניצקי ויצא. –

כצאת דוד החוצה קרא ראבניצקי את בתו אליו החדרה ויספר לה כי שלח את דוד אל רולאשקא להגיד לו כי ירצה את בריתו עם בתו, ולבקש פניו כי יבוא לבקרם בחדר מגורם בבית המלון, ומדי דברו דבריו ספר לה גם על אודות הנחלה אשר ירש רולאשקא, אך על דבר הירושה דבר בלזות שפתים ויעמיד פניו כמו נחשבה בעיניו כדבר קל ערך אשר אין שוה להכביר מלים על אודותיו; כי חפץ ראבניצקי לדבר על לב בתו כי לא בגלל בצע כסף שב ונחם על מחשבתו אשר חשב להניא בריתה את בחירה רצתה נפשה. –

סטפאניא נשקה את יד אביה, ומרוב שמחה נזלו עיניה דמעות, ותצא אל החדר הראשון להכון לקראת אהובה; וראבניצקי שב אל אחזת מרעיו וישב לשתות. –

ודוד יצא מאת ראבניצקי וידאה כנשר אל רולאשקא להגיד לו כי חפצו צלח בידו להטות את לבב ראבניצקי לטוב לו, וכי קרוא הוא אל ראבניצקי ובתו היפה בנשים, ועוד מעט וישועתו קרובה לבוא; אך מה חבלה רוחו בבואו אל רולאשקא וימצאהו יושב בסוד עליזים והוא שותה שכור, ופניו אדמו כתולע, ועיניו כעין נחשת קלל, ולשונו מודבק אל חכו;

“ברוך אתה בבואך דוד!” אמר רולאשקי ולשונו נהגה בכבדות “הן איש טוב אתה, וטוב תבשר”.

“באתי להגיד לך אדוני” אמר דוד ויתאמץ להבליג על מבוכת נפשו – “כי האדון ראבניצקי והגבירה סטפאניא שלחוני לקרוא אותך, אדוני, אליהם, והנם מחכים לבואך, אבל… אבל…”

“אני ידעתי כי אין איש חכם ונבון כדודעק שלנו” אמר רולאשקא ויקם מכסאו ויפרש ידיו לחבק את דוד, אך טרם קרב אל דוד נמטו רגליו ויפול לארץ, ובשכבו על רצפת הבית צחק בקול פרוע כדרך השכורים. – כל הנאספים חשו איש איש ממקומו, ויקימוהו מן הארץ וישכיבוהו על מטתו. –

“גשה נא הנה דוד”, – אמר רולאשקא בקול ענות חלושה. –

“מה חפצך אדוני ואעשה” אמר דוד בגשתו אל המטה אשר רולאשקא שוכב עליה. –

“לך אל ראבניצקי ואל בתו סטפאניא, ואמרת אליהם כי החלתי מעט ולא אוכל לבוא אליהם היום ומחר בבקר אבא לשחר פניהם”.

“אעשה כדבריך אדוני” אמר דוד וישתחו “אך אולי יש תחת ידך שנים שלשה רובל תנה לי אדוני, כי רבות יגעתי בגללך כל היום, וכביר מצאה ידי לעשות למענך אדוני”.

“יש ויש” ענה רולאשקא וקולו כאוב מארץ נשמע, הן זכור אזכור כי היום לויתי לי כסף מאת אבדזיערסקי האכר העשיר מכפר ליסיצא, אנכי נתתי לו שטר חוב על חמשים רובל כסף והוא נתן לי… כמה נתן לי?… אמור נא דוד, כמה כסף נתן לי?"

“מאין אדע כל זאת, ואנכי לא הייתי אז עמך בבית” אמר דוד בקול צחוק ויתאפק לבלי יפרוץ הצחוק מפיו החוצה.

“כן ידידי” – הוסיף רולאשקא לדבר בלשון עלגים – “כמו בחלום חזיון לילה נראה לי כי אנכי נתתי לו שטר חמשים רובל והוא נתן לי החצי… כמה מחצית חמשים רובל?… אמור נא דוד כמה מחצית חמשים רובל? למה תחשה?”

חמשה ועשרים – ענה דוד ויצחק.

“היהודים מהירים לחשוב חשבונות” – צפצף רולאשקא – “שלח נא דוד את ידך והוצא את הכסף מכיסי כי עיף ויגע אנכי”.

“אבל רק עשרה רובל מצאתי בכיסך” אמר דוד באחזו בידו שני שטרות המלך בני חמשה רובל. –

“הנותר נתתי ביין ובשכר וגם אבדתי בענין רע בשחוק הכרטיס, קח לך דוד חמשה רובל, והנותר שים תחת הכר אשר מראשותי” ככלותו לדבר הדברים האלה אבדו עשתונותיו ולא יסף לדבר עוד, ורק לרגעים יצא הגה מפיו “סטפאניא” “ראבניצקי” אחרי כן נסגרו שמורות עיניו ויישן שנת שכורים. –

ודוד לקח את הכסף חמשה רובל ויצא מבית רולאשקא שמח וטוב לב, וירץ אל ראבניצקי להגיד לו כי רולאשקא חולה מעט ומחר בבקר יבוא לשחר פניו, ובלכתו בחוצות העיר שת עצות בנפשו מה ידבר אל ראבניצקי ובתו, למען לא יבינו ולא יעלה על לבם כי רולאשקא שוכב על מטתו שותה שכור; ויהי כאשר הקריב אל בית המלון, והנה סטפאניא בת ראבניצקא רצה לקראתו, ותאמר אליו בחפזה;

“שוב נא מהר אל האדון רולאשקא ואמור לו כי אבי חולה מעט ועל כן חליתי את פניו כי לא יבוא אלינו היום בערב כי אם מחר בבקר”.

אמרי נא שרתי מה נהיה לאביך כי חלה פתאם?

“זאת לא זאת” – אמרה הנערה ותתאמץ להסתיר מבוכתה – “אתה הלא ידעת את הגברים בהתאספם יחד, והיה יין ושכר משתיהם, ואבי לא טוב הוא ולא נופל מכל הגברים, ועתה הוא שוכב על מטתו כי הרבה לשתות יין היום”

הטיבות שרתי כי הגדת לי את הדבר הזה, אלכה נא ואֹמר אל האדון רולאשקא כי אביך חולה הוא, כי פן יבוא הנה ויראה את אביך שותה שכור ונהיה כלנו לבוז. –

“הא לך שלשה רובל כסף חלף עבודתך ואמונת לבבך, ואתה רוץ מהרה אל האדון רולאשקא ועצרהו לבל יבוא אלינו עד יום מחר, פן נהיה לבוז”.

“השליכי עלי יהבך שרתי” – אמר בקחתו את הכסף מיד הנערה – “ואני אעצור בעד האדון רולאשקא לבל יבוא היום אליכם”.

“ותשא תודה מאת אבי ומשכורתך תהי שלמה מאתי”.

ודוד הלך אל ביתו שמח וטוב לב. –

 

ה. תשועה ברב יועץ.    🔗

כאשר גֹרַש פסח הפקטור מאת פני הגראף קראפאוועצקי, הלך קודר כל היום בלחץ יגון לבבו ודאגה לימים יבואו; כי משלח ידו להיות פקטור לבני מרומי עם עוד חדש הוא אתו, ומעטים היו האצילים אשר היה לו מהלכים בחצרותיהם, וזה הגראף קראפאוועצקי אשר אמר כי יזכיר לו חסדי אבות, גם הוא גרשהו בחרפה מעל פניו, וכל עמלו שעמל עד היום למצוא לו מהלכים בבית הגראף עלה בתהו ויאבד ותקותו מפח נפש; בצר לו שקד פסח על כל בתי היין ומלונות אורחים אשר בעיר לראות אולי ימצא ענין להשתכר בו, אך לשוא שקד על פתחי הבתים האלה, כי בכל מקום בואו מצא מספר הפקטורים רב ממספר האצילים, עד אפס מקום לו להשׂתכר אף אגורת כסף. – כה הלך שחוח כל היום ומחשבות נקם בלבו, וכל ישעו וכל חפצו היה בעת ההיא לנקום את נקמתו מדוד אויבו אשר בשלו באה אליו הרעה כי גרש מאת פני הגראף. –

כנטות צללי ערב בא פסח אל אחד מבתי היין אשר בקצה העיר להשיב נפשו הנענה בכוס יין שרף, וירא והנה עבד הסופר רולאשקא יושב במסבת מרעים ומיטיב את לבו ביין שרף ושכר, אז זכר פסח כי העבד הזה קרא בבקר את דוד אל הסופר רולאשקא, וישב פסח גם הוא אל השלחן אשר ישב עליו העבד ויצו להביא יין שרף וישת את העבד יחדו, וכטוב לבו ביין ספר העבד לפסח את כל הדברים אשר נדברו רולאשקא הסופר ודוד הפקטור, כי הוא עמד אחרי הדלת והמזוזה ויקשב וישמע את כל דבריהם; – כמים קרים לנפש עיפה היו דברי העבד לפסח הפקטור; “מצאתיך אויבי” אמר פסח בלבו “אלכה נא ואגלה אזן ראבניצקי כי רשת הכינו לפעמיו, וכל מזמות דוד ותחבולותיו תעלינה בתהו ותאבדנה, ותקותו לראות שכר טוב בעמלו מפח נפש”.

* * *

בלב מלא שמחה עזב פסח את בית היין, וישם רגליו כאילות לרוץ אל ראבניצקי, אך מדי רץ ברחוב העיר, והנה שני אנשים עברים עומדים בפתח אחד הבתים וקוראים בקול גדול לאמר: “עברי גשה נא הנה, איש אחד יחסר לנו למנין עשרה לתפלת ערבית בצבור”.

“לכו אל בית התפלה” – ענה פסח בחפזה – “ושמה תמצאו מנינים כנפשכם שבעכם”. –

“בכל בתי התפלה אשר בעיר כבר כלו להתפלל” – אמרו האנשים ויתחננו אל פסח כי יבוא אתם הביתה. –

“הטרם תדעו כי יריד היום בעיר?” אמר פסח בחרי אף ויפן שכמו ללכת.

“אבל שמעני נא ידידי” – אמר אחד האנשים – “פה בבית הזה בא לגור למועד היריד הכפרי העשיר נחמן סמאלארז מכפר רודנאווקא, ומחר הוא יום זכרון אבל לו, יום מת אביו, והיה אם לא תבוא אתנו הביתה להיות העשירי למנין, לא יוכל נחמן להתפלל בצבור ולאמר קדיש ביום מות אביו, והעון הזה לא יכֻפר לך עד עולם”.

פסח הלך בלא חמדה אחרי האנשים הקוראים אותו. –

מה המריץ את פסח, כי נטש רגע את דבר עברתו השמורה בלבו ומחשבות נקם אשר חפץ להנקם מדוד, ויבוא להתפלל תפלת ערבית עם אנשים אשר לא ידעם מתמול שלשום, האם בגלל יראת ה' אשר נגעה בלבו עשה את הדבר הזה, או החפץ לעשות טוב וחסד עם בני אדם גבר בלבו על תאות נפשו להנקם מאויבו; לא אָח מאחת מאלה עלה על לב פסח מדי לכתו עם האנשים הקוראים אותו, רק יד ההרגל עשתה זאת, כי כל איש אשר בשם ישראל יכנה⁷ הסכן הסכין מימי נעוריו לבוא השכם והערב אל בית ה‘, ויחיש ימהר לבוא לקול הקורא אותו אל בית כל איש ואיש אשר יתאספו שמה העם להתפלל, כי ה’ אלהי ישראל מלא כל הארץ כבודו, ובכל מקום אשר תדרך כף רגל היהודי המאמין בה' ובתורתו, ה' אלהיו עמו תמיד, ועל כן כל מקום אשר יקבצו יבואו יחדיו עשרה אנשים, בית תפלה יקרא להם; –

התורה הפילוסופית הזאת היא נר לרגלי היהודי בכל דבר אמונה ודת, ובזה נפלינו אנחנו המחזיקים בתורת משה מכל העמים אשר על פני האדמה, כי כל הגוים לאֻמותם ואמונתיהם לא יעשו דבר קטן או גדול בלעדי כהני הדת, ילד לא יובא בברית האמונה, ואיש לא יארש לו אשה בלתי אם הכהן אתם והוא יברך את בריתם; בלעדי הכהן לא יקברו מתיהם ולא יתאספו לבתי כנסיותיהם לתפלה לעבודת אלהים; וישראל לא ידע בכל אלה; ורק זה שנות מספר החלו העמים ההולכים לאור ההשכלה בארצות אירפה המערבית ובאמריקה לנתק מוסרות הכהנים מעליהם, וישימו לחוק כי רק על פי השופט יקום כל דבר ברית הארושים, וגם יקברו מתיהם מבלעדי הכהן; והיהודים היושבים בארצות ההנה קימו וקבלו עליהם כל מנהגי הקטולים לבלתי עשות מבלעדי הרב או המטיף דבר קטן או גדול; כן יהפכו בני אדם את מחשבותיהם ועלילותיהם, ולרוח אנוש אין חקר. –

כאשר בא פסח הביתה ראה כי רמוהו האנשים, כי לא מצא שם תשעה אנשים כאשר אמרו, כי אם שמנה והוא היה התשיעי; – “לא נכון לעשות כן להפריע איש עני כמני מפעלו ועבודתו להביא טרף לביתו”. אמר פסח ויפן שכמו ללכת; אך האנשים אשר היו בבית עצרו בעדו ולא נתנוהו לצאת החוצה, וגם נחמן סמאלארז העשיר, נגש בעצמו ובכבודו אל פסח, ויחל את פניו כי יעשה זאת למענו ויחכה עוד מעט קט, למען לא ישבית המנין בצאתו. –

“אבל יריד היום בעיר” קרא פסח “ואני עני ואביון”.

חכה נא עוד רגע אחד – אמר נחמן בחן שפתים – הן שני אנשים עומדים על המשמר פתח הבית, והיה אם יחטפו רק איש אחד למשכו הביתה והיה המנין שלם ונתפלל תפלת ערבית בצבור, ואחרי כן נשתה כוס יין שרף ונסעד לבנו תופיני דבש. –

“אבל עוד לא השתכרתי היום אף אגורה אחת”.

“הנותן לחם לכל בשר הוא ישלח לך שכר טוב ותמצא טרף לביתך”. –

פסח פָּסח עוד על שתי הסעיפים אם שמֹע בקול נחמן העשיר או לחדל, והנה קול שמחה נשמע מן החוץ, קול בשורה כי העשירי הנה זה בא ועד מהרה נראו בפתח הבית שני האנשים העומדים על המשמר מושכים אחריהם כמעט בחזקת היד איש אחד אשר שבה זרקה בו. – “אבל כבר התפללתי תפלת ערבית” אמר האיש בקול תלונה.

“היה נא לנו עשירי למנין”. אמרו כל הנאספים.

אבל דבר מהלכי נחוץ ואם אֵחַר המועד, וכל עמלי שעמלתי כל היום יעלה בתהו ויאבד. –

“לא תלך מזה כי אם התפללנו תפלת ערבית, כי בלעדיך יחסר לנו איש אחד למנין עשרה”.

“אם כן הבה ונתפלל מהרה, כי לא אוכל להעצר פה עד בוש”.

“דבריו צדקו מאד” אמרו כל הנאספים “הבה ונתפלל מהרה”.

אז זכר נחמן סמאליארז, כי זה שעה תמימה לא יצא להסך רגליו, ויצא החוצה; וכרבע שעה חלף עד שוב נחמן הביתה ועד אשר רחץ ידיו ויברך ברכת אשר יצר, וכל הנאספים הלינו איש איש בקרב לבו אך החשו ולא דברו דבר; והאיש אשר בא באחרונה, נגש אל פסח הפקטור וישאלו איש את רעהו לשלום, כאנשים אשר ידעו איש את אחיו מתמול שלשום;

“הגם אתה פסח, במתפללים תפלת ערבית בצבור ביום היריד”? שאל האיש. –

ומה אעשה והאנשים לקחו אותי בחזקה אל הבית, כאשר חטפו אנשים לצבא בימי קדם.

* * *

“וגם אותי חטפו כמך”.

ומה נעשה? הן אנשים יהודים נחנו – אמר פסח.

“האם היה לך שכר טוב היום?” שאל האיש.

אנכי לא השתכרתי מאומה, ואתה יחזקאל, אל נכון בצעת שדוכים רבים, כי היום באו אל היריד רבים מאחינו בני ישראל יושבי הכפרים הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם, והמלאכה היתה דים להשדכנים. –

“הטרם ידעת משלח יד השדכנים” – ענה יחזקאל ויאנח – “הן ענינים רבים יחלו ואחד ממאה יצלח בידם להוציא לפעלות אדם; גם אנכי רציתי כל היום וידי לא עשו תושיה, ועתה נחפז אני ללכת אל זבולן שוכר חלב הפרות בנחלות הגראף קראפאוועצקי לבצע שדוך בבתו, ויעצרוני האנשים האלה להיות להם העשירי למנין”.

אם מד' יצא הדבר לא תאחר לבצע את השדוך גם אחרי תפלת ערבית. –

קול המתפללים תפלת “והוא רחום” הפריע אותם מדבריהם, ועמדו על משמרתם לשמע אל הרנה והתפלה ולענות אמן כמשפט. – וכהגיע תור תפלת שמונה עשרה והקולות חדלו, ורק פה ושם נראו אנשים מתנועעים אחת הנה ואחת הנה האחד יניע כל גוו פנים ואחור ככתוב בספר שבחי בעש"ט והשני ינוע ימין ושמאל, והשלישי יחוג ינוע אל כל עבר, ושפתיהם נעות ובקול דממה דקה יצפצפו אמרי פיהם, אז היתה עת רצון ליחזקאל השדכן ופסח הפקטור לדבר דבריהם בלאט, ויתלחשו שניהם יחדו למען לא יפריעו את העם מתפלתם. –

“היש את נפשך פסח להשתכר דבר מה” אמר השדכן בקול דממה דקה. יש ויש! – ענה פסח.

“הבט נא אל פנת הבית, שם עומד איש אחד אשר יטלטל כתפותיו אל כל עבר, גם פעם ירימם ופעם ישפילם”. –

האם ירמזון מליך אל האיש העושה בתפלתו כמעשי הגימנסטים אשר הראו היום פעלם על ככר השוק? – שאל פסח בשפתי לצון.

“הידעת את האיש הזה”?

הן אכיר מראהו, אבל שכחתי מי הוא. –

“את האיש הזה ראיתי פעם אחת זה רבות בשנים, ואם לא שגיתי במראה עיני הוא יואל השדכן מעיר זערעבישקי”.

הפעם זכרתי כי כן הוא הדבר, האיש הזה הוא יואל השדכן, הוא ולא אחר.

“וכאשר אני אחזה לי וכמו שער בנפשי” אמר יחזקאל השדכן “בא האיש הזה הנה לחבל מעשי ידי ובידך פסח להיות לי לעזר ולהועיל”.

חדות לי דבריך. –

“אנכי אספר לך כמו, ואז תדע פשר דבר; אתה הלא ידעת את זבולן שוכר חלב הפרות מנחלות הגראף קראפאוועצקי”.

ידעתיו גם ידעתיו. –

“להאיש הזה בת יפת תאר”.

גם זאת לא נעלם ממני. –

“והנערה למדה לשון וספר כבנות נדיבי עם, וזבולן חפץ לתת לה מהר שני אלפים רובל”.

לנערה טובת חן וטובת שכל אשר שני אלפים רובל לה נקל למצוא חתן טוב אשר יחפוץ לקחתה בכל אות נפשו. –

“וחתן כזה, כאשר יאתה לנערה כָמֹהָ, מצאתי פה בעיר הזאת”.

תאב אני לדעת מי הוא זה.

“הוא אהרן שטיין מורה ילדי בני ישראל בבית הספר אשר להממשלה”.

אמנם אין שדכן נבון וחכם כמוך. –

אך מה יושיעני זה, והדבר כבד ממני, כי לא אוכל לבצע את השדוך הזה, הן אמנם מצאה הנערה חן בעיני אהרן שטיין, והיא גם היא תחפוץ בו, ולא אחת ולא שתים אמרה לאבותיה כי אהרן שטיין הוא בחירה רצתה נפשה ולא תחפוץ ללכת אחרי איש אחר מבלעדיהו, אבל זבולן ואשתו ובנם הבכור לא ירצו את השדוך הזה, כי עיניהם ולבם אל הכסף; לשוא הרביתי לדבר על לב זבולן כי טוב תתו את בתו לאיש משכיל כאהרן אשר בתבונות כפיו ימצא לחמו, מתתו אותה לאיש בער ועשיר; אך הוא באחד ומי ישיבנו כי את בתו לא יתן למלמד".

הן אהרן שטיין לא מלמד הוא כי אם מורה בבית הספר וגם יאלף חכמה ולשונות העמים לבני הנעורים בבתי העשירים אשר בעיר, כי נודע הוא למשגב בעירנו כי איש משכיל הוא ויודע לשון וספר. –

“אבל זבולן במשכילים יתקלס ובכל דבר חכמה ישים תהלה ורק אל הכסף עיניו נשואות”.

יען איש בער הוא נמשל כבהמות שדי. –

“הן זאת לא צדקת אענך, לפי ראות עיני איש כזבולן צדקו דבריו על אודות ההשכלה והמשכילים, כי אנשים כאלה בשבתם בכפרים הרחק מתשואות קריה לא ידעו ולא יבינו בהמיר ארץ ועלילות בני אדם, ולא ישיתו לבם לבקר בין איש משכיל אשר בתבונות כפיו יביא טרף לביתו, ובין איש אשר יתן לבו לבקש חכמה ודעת רק למען השכל וידע; ואני מבשרי חזיתי זאת, כי בימי נעורי למדתי הרבה, בקהל לומדי תורה וספרי חכמי ישראל היה גדול שמי וגם למדתי לשון וספר ובינותי בספרי חכמי העמים ומה הוה לי מכל עמלי שעמלתי בימי נעורי? הנני היום נודד ללחם ומשלח ידי היא מלאכת השדכנות מלאכה נמבזה מאוד, הנני בוז לגאיונים המתימרים בכספם, וכחדל אישים הנני גם בעיני המשכילים אשר בתבונות כפיהם ימצאו לחמם בכבוד, ומה פלא איפוא, אם איש כזבולן לא יחפוץ לתת את בתו לאיש משכיל אשר הון ועשר רחקו ממנו”.

אם כן אבדה לך כל תקוה להוציא את השדוך הזה לפעולות אדם. –

“זאת לא זאת, הן זבולן יודע כי בתו אוהבת את אהרן שטיין, וגם נפשו יודעת מאד כי היא תמרה את פיו אם יבחר לה חתן ולא רוחה, ועל כן צלח כמעט חפצי בידי היום אחרי הצהרים להטות לבו אל השדוך הזה, אך לפנות ערב נהפך הגלגל, כי בבואי הביתה לסעוד את לבי בא אלי אחד ממיודעי ויספר לי כי איש עשיר משוכני הכפרים בא העירה הוא ובנו ושדכנו עמו, וכצאתי מאת פני זבולן בא אליו השדכן ויספר לו את כבוד עשר הכפרי, וכי יחפוץ לתת מהר ומתן שלשת אלפים רובל כסף, ובחלק שפתיו הדיח את זבולן עד כי שב ונחם ממחשבתו אשר חשב היום לבצע את השדוך עם אהרן שטיין, לכן הנני נחפז ללכת אל זבולן אולי יצלח בידי לתקן את אשר עות לי השדכן ההוא”.

ובמה אוכל להושיעך? – שאל פסח.

“כאשר אני אחזה לי, הנה נחמן סמאלארז הוא המחותן העשיר ויואל השדכן מעיר זערעבישקי הוא השדכן שטן אשר בא הנה לחבל מעשי ידי, ועל כן אחישה פעמי אל זבולן, ואתה תותר פה ושמעת את הדברים אשר ידברו איש את רעהו ובאת והגדת לי למען אדע במה אוכל להפר את עצתם, והיה אם יצלח בידי לבצע את השדוך ותבוא גם אתה על שכרך”.

לו לעצתי תשמע ותוציא את השדוך לפעלות אדם על נקלה, וכל מזמות יואל השדכן לחבל מעשי ידיך עליך לא יצלחו. –

“תאב אני לשמע מה היא העצה היעוצה מאתך”.

פסח ספר ליחזקאל השדכן את הדברים אשר שמע מפי עבד רולאשקא הסופר, וייעצהו לעשות גם הוא כמעשה דוד הפקטור להתעות את זבולן בשוא נתעה, כי אהרן שטיין העשיר פתאם עשר גדול. –

“אבל איש כזבולן לא יאמין בדברי הבל ורעות רוח כאלה” – אמר יחזקאל השדכן – “הטרם תדע כי לא ככל הגוים בית ישראל, אנחנו בני ישראל לא ננחל ירושת נחלה פתאם; כי אם נמצא במשפחת אחד מאתנו דוד או דודה או שארו הקרוב אליו והוא איש עשיר ובנים אין לו, וידעו כל העם כי להאיש ההוא נכונה ירושה לעת מצוא, וגם אם יצא העשיר אשר ינחיל את בני משפחתו בבוא עתו, לארץ אחרת וירחיק נדוד לקצוי ארץ ואיים רחוקים גם אז ישיחו בו כל יושבי העיר; ואיך אדבר באזני זבולן דברים אשר אין להם שחר”.

המבלי אין עשר ונכסים בכל הארץ בלעדי ירושת נחלה אשר ינחל האדם מאת אבותיו או אנשי משפחתו? – אמר פסח ויפרש ארבות ידיו – הן רבים עשרו מצאו הון למו גם מבלי נחול ירושת אבותיהם. –

“אבל זבולן יודע כי אהרן שטיין הוא מורה בית הספר, ומבלעדי שכרו אשר יקח אין לו כל ענין להשתכר בו אשר יאמר ראה זה עשרתי מצאתי הון לי”.

“גם לדבר הזה מצאתי עצה ותחבולה”…

אך טרם כלה פסח לדבר החלו המתפללים לצעוד שלשה צעדים אחורנית כי כלו להתפלל תפלת שמונה עשרה, והשיחה בין יחזקאל השדכן ופסח הפקטור חדלה; ואף כי פה ושם עמדו עוד שנים שלשה אנשים על עמדם וינועו בכל עז אל כל רוחות הבית, ויואל השדכן טלטל את כתפיו ומתניו אחת הנה ואחת הנה, ולרגעים העיף עינו ויביט מאחריו לראות אם כלה כל העם להתפלל, כי חפץ להיות אחרון לכל המתפללים כדרך הצדיקים ויראי אלהים. בכל זאת לא יספו יחזקאל ופסח לדבר דבריהם עד כלות כל התפלה, ואז יצאו החוצה ויתיעצו על צפוניהם; ואחרי כן הלכו לדרכם. יחזקאל השדכן הלך אל בית ירחמיאל הסוחר בעורות כבשים לראות את פני זבולן, ופסח הפקטור נטש את דבר שנאתו לדוד, וילך למצוא חפצו ולחבל מזימה למען הוציא לפעולות אדם את השדוך בין אהרן שטיין ובת זבולן. –

 

ו. הזכיה בגוֹרל.    🔗

בבית ירחמיאל רבה התכונה בערב אחרי היריד, בליל התקדש חג ומועד, כי שארו הקרוב אליו זבולן העשיר מחצר ראבינאווא בא לשכון כבוד בביתו, הוא ואשתו ובנו הבכור ובתו היפה אשר נכבדות מדבר בה. – מנורות כסף עומדים על השלחן, ונרות חלב מזוקק יאירו אור בהיר בכל פנות הבית, השלחן ערוך בכל לארוחת הערב, מפה לבנה פרושה על השולחן וכלים מכלים שונים הוצגו עליו כבימי מועד וחג. מאכלי תאוה יתנו ריחם מבית המבשלים, וכל אנשי הבית נאספו אל הכרה אשר עשה ירחמיאל לזבולן ואנשי ביתו, אך המה טרם ישבו אל השלחן לאכול כי מרבים העם לבוא אל זבולן למצוא חפציהם ולדבר דבר: סוחרים, מלוי כסף, ולוי כסף, סרסורים ושדכנים, כלם באו אל זבולן לשאל לו לשלום ולדבר דברי חפציהם, זה יוצא וזה בא; ומדי דבר זבולן עם האנשים הדורשים לשכנו נדברו אנשי בית ירחמיאל עם אשת זבולן ובנו, ויחדו בשמחה את פניהם; ורק נפש נענה אחת ישבה עצובת רוח בפנת הבית ולא דברה דבר; הנפש הנענה הזאת היתה מרים בת זבולן, כי היא אָהבה את אהרן שטיין אהבה עזה מיום ידעה אותו זה כשנתים ימים, ומה שמח לבה בשמעה היום אחרי הצהרים את דברי אביה אשר דבר אל יחזקאל השדכן כי ירצה את השדוך עם אהרן שטיין, אבל כרב שמחתה כן גדלה ענות נפשה עד מאד בראותה אחרי צאת יואל השדכן מאת פני אביה כי רוח אחרת היתה עמו, ובאמור אליה אביה כי לא טוב לנערה כמה ללכת אחרי איש מסכן כאהרן שטיין, ויכביר מלים להבזות את השדוך הזה בעיניה. – כה ישבה מרים דומם בירכתי הבית ונפשה מרה לה, עד אשר נפתחה הדלת ויחזקאל השדכן בא, אז רפתה מעט הרוח הרעה מעל מרים, כי קותה נפשה כי יצלח ביד איש חרוץ ומהיר במלאכתו כיחזקאל להטות את לבב אביה אל השדוך עם בחירה רצתה נפשה. –

“באתי להגיד לך אדוני” – אמר יחזקאל לזבולן אחרי שאלו לשלום לאדוני הבית ולאורחיו – “כי אהרן שטיין ירצה את כל הדברים אשר נטלת עליו, ועתה לא יחסר דבר כי אם לכתב דברי התנאים והברית”.

הראיתם איש פחז כמים כמהו? – אמר זבולן בלעגי שפתים – הן כבר הכל נכון בידו ולא חסר מאומה כי אם כתוב דברי התנאים והברית. –

“ומדוע לא? הטרם ידע אדוני את הפתגם אשר בפי החכמים יודעי בינה לעתים, אל תנח מלאכתך ליום מחר בהיות לאל ידך לעשותה היום”.

אבל בדברים העומדים ברומו של עולם כדברי שדוכים ונשואים לא טוב היות האדם נבהל ברוחו לעשות מעשהו נמהר מעשהו. עוד אשוב אחשב דרכי ונראה איך יפול דבר. –

“ולמה שלחתני אדוני להגיד לאהרן שטיין, כי תרצה את בריתו עם בתם אם יְקַיֵם ויקבל את הדברים אשר אתה נוטל עליו”?

לוּ לא רצה אהרן שטיין את הדברים אשר נטלתי עליו, כי אז לא אביתי לדעתו. –

“ואם ירצה אהרן את הדברים אשר נטלת עליו”.

אז אחשב דרכי ואחקרה אם טוב לפני לתת את בתי לאיש אשר הון ועשר בביתו או לאיש מסכן מורה ילדים. –

“אבל אהרן שטין איננו איש מסכן כאשר אמרת, כי מלבד שכרו אשר יתן לו מאוצר הממשלה שכרו הרבה מאד בתתו לקח בבתי הנדיבים אשר בעיר כיהודים כנוצרים, עד כי כביר תמצא ידו להביא לחם ביתו בכבוד; וכאשר אני אחזה לי טובח לתת את בנותינו לאיש אשר בתבונות כפיו ימצא לחמו בכבוד, מתתנו אותן לאיש אשר לו שנים שלשה אלפי רובל כסף ולא למד לעשות בחפץ כפיו. והיה אם יאבד כספו בענין רע, ויהיה הוא ואשתו וזרעו נודדים ללחם, הן כזה וכזה נראה מעשים בכל יום”.

“הן לא לכבוד יחשב לי כי יהיה חתני לוקח בתי איש מורה ילדים” – אמר זבולן בגבה אפו כדרך הבוערים בעם מסתר המדרגה הבוטחים על עשרם אשר מקרוב בא להם.

* * *

“אבל אהרן שטיין הוא איש נכבד ונשוא פנים בכל בתי נדיבי עם, כי הוא נצר ממשפחה רמה בישראל, והוא איש טוב לבב וישר הולך, ויותר אשר השלים חקו בלמודים בגימנזיום, עוד ראה לבו הרבה חכמה, ויודע הוא לשונות עמים רבים”.

“הוי סכלים מתי תשכילו” קרא זבולן בלעגי שפה – “היום לפנות ערב הייתי בבית אהרן שטיין ושם ראיתי ונוכחתי עד כמה כחו גדול בדעת לשון וספר, כי שיח ושיג היה לי עם איש אחד אצל פתח בית מגורי שטיין, ואלוה לאיש ההוא מאה רובל, ונבוא שנינו הביתה לבקש את אהרן כי יכתב לנו שטר חוב בלשון המדינה, ומה השתוממנו לראות כי המשכיל הזה לא ידע בין ימינו לשמאלו, לכתב דבר קל ערך כזה; זאת היא חכמתכם ובינתכם אתם משכילים בעם”.

“אבל שמעני אדוני” – אמר יחזקאל ויבט אל זבולן בגאוה ובוז – “הן לכתב שטרי חוב נקל אף לאיש אשר לא למד מאומה, וגם נער יכתבם אם רק יראה אחת ושתים תכנית שטר חוב, ואהרן שטיין לא ידע לכתב שטרך כי לא נסה באלה”.

תאב אני לדעת מה ילמדו האנשים האלה בבתי הספר אם איש כאהרן שטיין אשר השלים חקו בלמודים בבית הגימנזיום לא ידע כתוב שטר חוב על מאה רובל". –

“בבתי הגימנזיום והאוניוורזיטטים ילמדו לשונות בני קדם ולשונות עמי אירפא וחשבון ודעת וחכמה”.

אנכי אלעג לכל בתי הגימנזיות והאוניוורזיטטים אשר בארץ אבוז לכל חכמיכם ומשכיליכם, כי מה יושיענו אלה? –

“המעט המה הדברים הטובים אשר אזנו וחקרו חכמי לב בימנו אלה ובזמן הזה לעזר ולהועיל לבני אדם, הלא עינינו הרואות את מעשי החכמים חקרי לב, את מסלות הברזל, את הטלגרפים והטלפנים ועוד דברים רבים אשר לא ידעו אבותינו ואבות אבותינו, ולא פללו לראות כמו אלה, ולא עלתה על לבם כי תמצא יד ילוד אשה לבוא עד תכונתם”.

מסלות הברזל והטלגרפים והטלפנים וכל הדברים אשר אמרת המה מעשי ידי חרשי ברזל ונחשת. –

“ומי תכן את כל הדברים הנפלאים האלה במדה ובמשקל, מי חג תכנית ויעש חשבונות לכל המכונות האלה, ומי כונן לחקר סתרי הטבע להטותה לכל אשר יחפוץ האדם, אם לא החכמים חקרי לב אשר לבם ראה הרבה חכמה ודעת”.

הבל ורעות רוח! – קרא זבולן בגבה אפו – הן רב ימים יודיעו חכמה, והמסות הרבות אשר נסו בני אדם במשך שנים רבות הן הנה היו לעינים לאדם לבוא עד תכונות ההמצאות החדשות בימים האלה ובזמן הזה.

”האמנם אמת נכון הדבר כי רבות פעלו המסות אשר נסו בני אדם במשך הימים, אבל בלעדי חשבונות חכמי לב וחקר תבונתם לא עשו ידי האדם תושיה לבוא עד תכלית ההמצאות החדשות כיום הזה".

אנכי לא אאמין בכמו אלה. –

“האם גם בחכמי הרפואה תשים תהלה”?

גם חכמת הרפואה הבל ורעות רוח. –

“הלא עינינו הרואות את הגדולות אשר יעשו הדוקטורים והפרופסורים בימינו אלה, כי ירפאו חָלים רעים ונאמנים אשר האמינו כל יושבי תבל עד היום כי מחלות מאנו הרפא הנה”.

הרופאים חכמים המה להוליד בנים ובנות אבל נסרחה חכמתם לרפא בנינו ובנותינו עת יפלו למשכב, הנה כי כן גבורים המה הרופאים לברוא אדם כצלמם וכדמותם אבל נשתה גבורתם להקים הריסות גֵו אדם חולה, וזה לך האות כי בכפרים ובערי השדה יחיו חולים רבים מחלים והמה לא ידרשו ברופאים, ובערים הגדולות אשר שמה האוניוורזיטטים והפרופסורים הגדולים אנשי השם, ימותו חולים רבים ואין לאל יד החכמים האלה להושיע. –

“אבל מודעת זאת בכל הארץ כי הרבה יתר מאוד ימותו החולים אשר לא ידרשו ברופאים מאלה אשר ישאלו בעצת הרופאים בעוד מועד, בטרם תבוא המחלה עד מרום קצה”.

ומי מנה מספר להמתים האלה? שאל זבולן בלעגי בוז.

“חכמי האקדעמיה המה יביאו במספר את החולים אשר יחיו מחלים ואשר ימותו בהם”.

ומי פתי יאמין להם ולדברי מספריהם?

“אם ברופאים לא תאמין ובחכמי ארץ תשים תהלה, תן כבוד למצער לחכמי תכונת השמים אשר יגלו חדשות ונצורות במסלות הככבים וכסיליהם”.

“ומי עלה למרום לראות היאמנו דבריהם?”

הלא עינינו הרואות כי כל חשבנותיהם צדקו יחדו, כי יגידו האותיות לאחור מתי יהיה לקוי חמה או לקוי לבנה ולא יחטיאו בחשבונותיהם אף כחוט השערה".

המה יודעים את הדברים האלה מלוחות השנה⁸. –

“ומאין ידעו מחברי הלוחות להשמיע הבאות בטרם תבאנה? ונהפוך הוא מחברי לוחות השנה ידעו זאת מפי חכמי התכונה”.

מחברי הלוחות ידעו את הדברים האלה מפי הנסיון, כי ידרשו בלוחות ישנים משנות דור ודור, וידעו להגיד את האותיות לאחור כי “מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש” יקרא הקורא בשבת חול המועד של סוכות. –

יחזקאל לא ענה דבר כי לא מצא מענה. –

“ומה יסכון לאנשים כערכנו דעת לשון וספר?” הוסיף זבולן לדבר – “הן לא רב דעתי בכתב שחור על גב לבן, ובכל זאת היה ד' בעזרי ואמצא מחית ביתי בכבוד ועוד עשרתי ואספתי לי מעט כסף, ובמחיר בצע כסף אמצא לי סופרים די והותר אשר יכתבו לי כל צרכי, על כן אמרתי כי כל המשכילים מאפס ותהו נחשבו לי, ואת בתי אתן לאיש אשר הון ועשר בביתו כי הכסף יענה את הכל”.

ומה יעשה חתנך בכספו אם לא למד ידיו לעשות בחפץ כפיו, הלא מהרה יאבד כספו בענין רע כדרך כל הארץ. –

“אל תירא יחזקאל, אנכי אנכי אנחהו בעצתי ולא יאֻנה לו כל רע, אשכר לו רחים או חלב הפרות באחד החצרים, וימצא חית ידו ועוד יותיר כסף, או אכונן לו בית היין למכור יין שרף על יד ויביא לחמו בכבוד ואולי יעשה עוד עשר, כי כל המסחרים וכל הענינים אשר ישלח האדם ידו בם כאין המה נגד הענין הטוב הזה למכור יין שרף על יד, אם רק ידע המוזג לשכל את ידיו עת ימלא הכוסות, כי אם יחסיר המזג נטף אחד מכל כוס ויקבצו ובאו יחדו אלפי אלפים נטפי יין שרף וראה שכר טוב בעמלו, אשר זה הוא כל האדם”.

ולמה לא תשכר לך גם אתה בית ממכר יין שרף באחד המקומות אשר שם ירבו העם לחקור ממסך?

“בימי נעורי הייתי מוזג יין שרף וממסחר היין עשיתי לי את עשרי וחילי”

ומדוע חדלת את הענין הטוב הזה אשר לפי דעך טוב סחרו מכל מסחר?

“איש שותה שכור הכה פעם אחת את אשתי מכה רבה מאד, עד כי נפלה למשכב ותחלה ימים רבים, ומחלתה מאנה הרפא עד היום הזה, ובגלל הדבר הזה נטשתי את הענין הטוב הזה, כי בלי עזר אשה לא תעשנה ידי המוזג תושיה”.

יחזקאל השדכן פתח פיו לדבר דבר, אך פתאם נפתחה הדלת ופסח הפקטור בא הביתה בסאון וברעש.

“איה פה ר' ירחמיאל”? שאל פסח בחפזה.

האם טחו עיניך מראות כי לא תכירני – ענה ירחמיאל, והוא יושב על כסאו בראש השלחן.

“חי נפשי כי לא הכרתיך אדוני” – ענה פסח – “אות הוא לך כי תעשיר במהרה בימינו”.

מי יתן והיה. –

“האם יש את נפשך למכור את עורות הכבשים אשר קנית היום על היריד”?

אם אראה כי יש שכר לפעולתי מכור אמכרם. –

“ומה יהיה שכרי חלף עבודתי”?

לפי מחיר הסחורה ישֻלם לאיש שכר סרסרותו.

“ובכל זאת אחפוץ לדעת מה יהיה שכרי”.

האם תמול אני ולא תדעני כי לא אעשק שכר סרסור, הגידה נא מי הוא האיש אשר יחפוץ לקנות את העורות. –

“אנכי לא ידעתי אם יחפוץ האיש לקנות עורות הכבשים אשר לך, או ימאן לקנותם”.

ומדוע באת לשאול את פי אם יש את נפשי למכרם, וגם דרשת מידי לנקוב לך שכרך, ואתה טרם תדע אם חפץ האיש לקנות העורות. –

“שמעני אדוני ואחר תדבר” – ענה פסח כאיש מצטדק – “היום בערב בא העירה אשכנזי מארץ פרוסיא סוחר בעורות, ואֹמר בלבי, הן לא לקנות תפלין ומזוזות בא האיש הנה, ואם סוחר עורות הוא יקנה אל נכון כל העורות למיניהם אשר בעיר, ואבוא להגיד לאדוני”.

האם הגדת לו על אודות עורות הכבשים אשר לי. –

“עוד לא דברתי עם האשכנזי וגם את פניו טרם ראיתי כי בא עיף ויגע מדרכו הרחוקה ויאכל לשבע נפשו וישת שכר באבאריא למכביר וישכב ויישן”.

ומאין ידעת את הדבר הזה?

“משרת בית המלון ספר לי ואבוא להגיד לאדוני”.

אם כן לך נא אל בית המלון לשמור עקבי האשכנזי, והיה בקומו משנתו ותגיד לו כי בבית אחד הסוחרים ישנם למכור עורות כבשים טובות מאד, וגם לא ייקר מחירם, והיה כי יבוא האשכנזי הנה ויקנה את העורות, ותהי משכורתך שלמה מאתי. –

“אבל האשכנזי לא במהרה יעור משנתו כי עיף ויגע הוא”.

אם יאחר לישון אשמורה בלילה תביאהו אלי מחר בבקר. –

“הנני הולך אדוני אל בית המלון לשמור עקבי האשכנזי, אך בטרם אלך יהי נא חסדך לתתי קחת לי כוס אחד טהעע מהמוליאר הנפוח העומד שם על השלחן בירכתי הבית, כי נחר גרוני מרב דברי וצעקותי כל היום”.

“קח לך טהעע ככל אות נפשך” – אמר ירחמיאל ויפן שכמו אל האורחים ויאמר “הנה עת לעשות גם לקבתנו, בואו נא אַחי ורעי, הבה ונרחץ ידינו ונשב אל השלחן לאכל”.

דברי אדוני הבית מצאו חן בעיני כל אנשי הבית, ויאספו כלם אל השלחן ויחנו כדור עליו, ואיש איש התחרה את רעהו לבער מן השלחן את המטעמים אשר הכינה להם אשת ירחמיאל; ופסח ישב בפנת הבית ליד החלון וישת טהעע כנפשו שבעו, ויחזקאל השדכן הלך לדרכו.

לא עברה כחצי שעה, והדלת נפרצה בחזקה ואשה אחת צנומה ודקה לבושה בלוּיֵ סחבות באה בסאון ורעש ותתצב פתח הבית;

“ההיה בזה אישי”? שאלה האשה בקול צעקה.

מי הוא זה אישך? שאלו אנשי הבית

“פסח הסרסור”.

הנה הוא לפניך. –

ופסח קם מכסאו ויאמר אל אשתו בחרי אף;

“הגידי נא ארורה, מה קול הרעש הזה? האם כן יבואו בסופה וסערה אל בתי נדיבי עם, האם תדמי בנפשך כי אל בית גרונה רחל הכובסת באת”?

אבל האשה לא שמה לב לדברי בעלה, ותוסף לדבר דבריה בקול חזק מאד;

האם קנית היום רבע גורל לוטעריה מאת אָשר הקולקטור?

“קניתי”

"מהולל שם ד' "! – קראה האשה בקול גדול ותשא כפיה השמימה – “הרבע אשר קנית היום זכה בגורל חמשת אלפים רובל”.

“חמשת אלפים רובל! אוי לי כי נדמיתי”! קרא פסח ויחרד חרדה גדולה מאד ויפול מלוא קומתו ארצה ויתעלף. –

כל אנשי הבית קמו מהרה איש איש ממקומו, להחיש ישע לפסח השוכב כבול עץ, וימהרו ויקימוהו מן הארץ וישכבוהו על המטה ויזו מים קרים על פניו עד אשר שבה רוחו אליו ויתחזק וישב על המטה. –

“אשה פתיה”! גערו אנשי הבית באשת פסח – “איך מלאך לבך לבשר לבעלך בשורה כזאת פתאם, הטרם תדעי כי בנפשו הוא”?

אך אשת פסח עמדה כנציב שיש ולא ידעה נפשה, ובעינים מזרות פחד הביטה אל פסח היושב על המטה ובוכה בכי תמרורים.

“למה תבכה פסח”? שאלו הנצבים ליד מטתו; אך פסח הליט פניו בכפיו ויוסף לבכות. –

“משמחה פתאם נמסכה בו רוח עועים” התלחשו האנשים איש לרעהו – “נשעה ממנו ויבכה לו מעט אז ירוח לו”.

כרבע שעה חלפה ופסח בכה מאין הפוגות, אחרי כן החל למרוט שערות ראשו ויזעק זעקה גדולה ומרה – “מה זאת עשיתי! מה זאת עשיתי! הוי נפלתי משמים ארץ”.

“אין זאת כי אם רוח עועים נמסכה בקרבו” התלחשו האנשים איש אל אחיו, וירחמיאל נגש אל המטה אשר ישב עליה פסח וידבר אתו קשות;

“בוש והכלם פסח, כילד קטן תבכה ולא תדע למה תבכה, השיבה נפשך למנוחתה ולך הביתה, ושמח בגורלך אשר שלח לך ה'”

“גורלי אשר שלח לי ה' " – אמר פסח בקול בוכים – הן זה גורלי מנת חלקי להיות עני ואביון כל ימי חיי”.

וחמשת אלפים רובל כסף אשר זכה גורלך.

“אויה לי! כי מר לי מר, את רבע גורל הלוטעריה אשר קניתי בבקר קנה ממני האפקורס שוכח אֱלוֹהַ”.

“האתה מכרת רבע גורלך”? צעקה אשת פסח בקול רעש ורגז ותספק כפיה.

“מכרתי” – ענה פסח בקול כאוב מארץ, ואת ראשו השח השפיל לארץ.

“איך מלאך לבך למכור חלקך בלוטעריה אשר יזכה בגורלו חמשת אלפים רובל כסף, אתה אפקורס! רשע! שוכח אלוֹהַּ!”

“הידע אדע”? החל פסח לדבר בקול בוכים, אך האשה שסעה אותו בדברי זעקותיה, “תן לי ספר כריתות! לא אהיה עוד אשה לאיש נבל ורשע כזה! ארוץ לבית הכנסת ואקרע סגור ארון הקדש, אלך אל שדה הקברים ואפול על קברי אבותי, אקיץ ישני עפר, יקומו ויראו את אשר עולל לי בעלי” ובחמת רוחה פתחה את הדלת בחזקה כאיש אשר הכה בשגעון, ותרץ החוצה. –

“שמע נא פסח לעצתי” אמר ירחמיאל אחרי צאת האשה. –

הסר כעס מלבך, ולך בשר את האיש אשר קנה ממך את רבע גורלך, כי זכה בגורל הלוטעריה חמשת אלפים רובל ומשכורתך תהי שלמה מאתו; ואתה אל תתעצב אל לבך, כי את אשר נעשה אין להשיב".

ומי יודע אם לא יקשיח לבו ולא יתן לי מאומה. –

“הגידה נא מי הוא האיש אשר מכרת לו רבע גורלך”?

הלא אמרתי לך כי האפיקורס הלובש מלבוש נכרי קנה ממני גורלי. –

“בימינו אלה ובזמן הזה רבים המה הלובשים מלבוש נכרי”

המורה בבית הספר קנה ממני את רבע גורלי. –

“אהרן שטיין”?

כן אדוני.

“אהרן שטיין הוא איש טוב לבב ולא יעשה לך עול, לך אליו מהרה, למען תהיה אתה הראשון אשר יבשר לו את הבשורה, ואני ידעתי כי הענק יעניק לך מראשית כסף הזכיה, כי איש נדיב לב הוא”

“אודך אדוני אשר יעצתני לטוב לי” – אמר פסח ויאנח – הן את אשר נעשה אין להשיב ואנכי איש אובד ואמלל אני".

ובדברו את הדברים האלה קם ממטתו וימחה דמעותיו מעל לחייו. –

“אל תחטא בשפתיך” דבר ירחמיאל נחומים – “הן שלח לך ה' ענין טוב להשתכר בו, כי מידך קנה אהרן שטיין את רבע גורלו, ושם בבית המלון הוזה שוכב האשכנזי אשר אמרת, אשר גם מידו נכון לך שכר טוב, ואתה תחת הודות לה' חסדו, עוד תתאונן כי איש אובד ואמלל אתה”.

“צדקת אדוני” – אמר פסח בקול פרוע כאיש מתאמץ להבליג על יגון לבבו בקרבו – “הואילה נא אדוני לתת לי מעט יין שרף כי טוב יין למרי נפש”.

פסח שתה כוס יין שרף – וישנה, וישלש, וילך לדרכו. –

כצאת פסח מן הבית אמר זבולן אל ירחמיאל: הגידה נא לי ידידי, האם אמת נכון הדבר כאשר אמרת אל הסרסור, כי אהרן שטיין הוא איש ישר הולך וטוב לבב. –

“אמת נכון הדבר כנכון היום”.

אם כן הסכלתי עשה כי השיבותי ריקם את פני יחזקאל השדכן.

"הן זה מעות אשר תוכל לתקון, אשלחה נא לקרא ליחזקאל ואמרת אליו כי אחרי שובך נחמת, וכי חקרת ודרשת היטב ונוכחת לדעת כי טוב לפניך השדוך עם אהרן שטיין.

“לוּ יהי כדבריך”. אמר זבולן ויורד עיניו לארץ. –

המשרת בבית ירחמיאל רץ בדבר אדוניו להביא את יחזקאל השדכן, אך עד מהרה שב ויגיד כי יחזקאל כבר שוכב על משכבו, ומחר בקר יבוא אל בית ירחמיאל, כי עיף ויגע הוא מעבודתו הרבה אשר עבד כל היום. –

בלילה ההוא נדדה שנת זבולן, כי יסרוהו כליותיו על אשר לא רצה את בריתו עם אהרן שטיין אשר לפי דברת רבים הוא איש טוב לבב והולך נכחו, ולכל לראש כי איש משכיל הוא, ויחכם מכל אנשי העיר לקנות לו גורל אשר זכה חמשת אלפים רובל. כן הפך זבולן משכבו כל הלילה ולבו הגה פחד פן העביר המועד, כי יגבה לב אהרן שטיין בעשרו ולא יאבה לקחת את בתו לו לאשה. –

אחרי אשר שבע נדודים כל הלילה השכים זבולן בבקר ויתפלל תפלת שחרית וגם אבל ארוחת הבקר, ועיניו כלו מיחל לבוא יחזקאל השדכן, אך רגעים רבים חלפו גם שעות עברו ויחזקאל לא בא, וגם בשלח ירחמיאל את נערו משרתו לקרא לו לא מהר יחזקאל לבוא לקול הקורא אותו, עד כי נואש זבולן מהשדוך, ויצו לרתום את העגלה ויאמר לשים לדרך פעמיו לשוב את ביתו בחצר ראבינאווא, אך ירחמיאל לא נתנהו לעבור מאתו טרם יאכלו בצהרים, ויהי המה יושבים אל השלחן לאכל בצהרים ויחזקאל השדכן בא;

“הן שלחתי את משרתי פעם ושתים לקרא לך” – דבר ירחמיאל רתת – ואתה לא שמעת לקול הקורא לך, אין זאת כי אם גם לך חלק בגורל הלוטעריה אשר לאהרן שטיין, על כן גבה לבך".

חלילה לאיש אובד ואמלל כמני לקחת חלק בלוטעריה אשר יזכה בגורל – ענה יחזקאל ויאנח – לא לגבר אשר נסתרה דרכו כמני מצוא עשר פתאם, לו לקחתי חלק בגורל הלוטעריה אשר לאהרן שטיין כי אז לא זכה חמשת אלפי רובל כסף כהיום הזה. –

"לא טוב לגבר כי יאבד תקותו ותוחלתו מה' " אמר ירחמיאל בשפתי חן – “קוה לה' כי טוב הוא לחוסים בו”.

“ומה אעשה וכל דרכי גדרו בגזית, ובכל אשר אפנה ארשיע, הן אתמול כליתי כחי כל היום ונחר גרוני בדברי עם ר' זבולן ושומע לא היה לי מאתו. והיום בבקר עת נקראתי לבוא אליכם אמרתי בלבי אלכה נא ואשמע מה בפי אהרן שטיין בטרם אלך אל ר' זבולן, ומה ראיתי שם, הבית מלא שדכנים ככלוב מלא עוף וכלם סבוהו כדבורים, וכל אחד שדוכו בידו, זה באלפיו וזה ברבבותיו, ועיני רואות וכלות, כי עוד מעט וכל עמלי שעמלתי זה ימים וירחים יעלה בתהו ויאבד, זה גורל איש אובד ואמלל כמני”.

האם אבדה לך כל תקוה להוציא את השדוך לפעולת אדם?

“זאת לא זאת” ענה יחזקאל כאיש נואש – "ונהפוך הוא, כי כצאת השדכנים מאת פני אהרן שטיין, צלח בידי לשום לאַל את דבריהם אשר דברו באזניו, עד כי ענה אהרן ואמר לי כי יחש משפחה ושפעת מהר ומתן כאפס ותהו נחשבו בעיניו באהבתו את מרים בת ר' זבולן, אך מה יושיעני זה?

הן לא אוכל לשמור עקביו כל היום מבלי למוש מתוך ביתו אף רגע, ומי יודע אם לא יבואו השדכנים ויטו את לבו אל שדוך אחר, כי איש משכיל כאהרן שטיין אשר הון ועשר לו הוא נתח טוב להשדכנים ולהמחותנים גם יחד, על כן אמרתי כי כל עוד לא תחזינה עיני את ארבעת המוטות ומסך החפה פרוש עליהם ואהרן ומרים נצבים תחת חפתם, לא אאמין כי יצא הדבר לפעולות אדם".

“הן בזאת צדק יחזקאל” ענה זבולן אף הוא חלקו, ובדברו השע עיניו הצדה כאיש אשר יבוש לחזות ישר את פני האנשים אשר ידבר עמהם. –

“אם כן” – אמר ירחמיאל וישלח ידו אל פלגות זקנו – “נכתב היום דברי התנאים והברית ומחר נביא את הנאהבים והנעימים תחת אפריון חפתם”

מי יודע אם יאבה אהרן שטיין להחיש ולמהר חתונתו יום אחד אחרי כתוב דברי התנאים, כי כן לא יעשה בימינו אלה ובזמן הנאור הזה. –

“וגם כסף הנדה עוד לא נכון בידי” אמר זבולן.

בגלל כסף הנדה לא יהיה מעצור לנו אף רגע אחד, כי יודע אהרן שטיין כי לא תעשק מהר בתך יחידתך. –

“אם כן” – אמר ירחמיאל ופניו נהרו משמחה “לך אל אהרן שטיין, ודבר על לבו כי יטוש דבר המדות החדשות אשר מהבל הנה יחד, אמור לו כי בין אלפי נערות אשר ייעצו לו השדכנים מכל אפסי ארץ, לא ימצא נערה יפה ומשכלת כמרים בת ר' זבולן, ולמה ינח מלאכתו ליום מחר בהיות לאל ידו לעשותה היום. הבה ונכתב היום דברי התנאים והברית, ומחר תהיה חתונתו ויום שמחת לבו; הן כבר היו לעולמים מעשים כאלה בבתי אבותינו, וחכמי התלמוד הורונו זריזין מקדימין למצוות”. –

אבל לא נכון לעשות כן להמשכילים בני הדור החדש. –

“הבל ורעות רוח!” – אמר ירחמיאל ויפרש ארבות ידיו – “גם המשכילים אנשים כמנו, וגם הם יודעים מה טוב לאדם עלי תבל”.

אלכה נא לנסות דבר אל אהרן שטיין אולי אוכל לו. –

“לך מהרה ידידי, ואני ידעתי כי חפצך בידך יצלח”.

“שמע נא יחזקאל” – אמר זבולן וישח עיניו לארץ – “האם באה כבר הטבלא מזכיות הלוטעריה מאת הדירקציה?”

זה כחצי שעה באה הטבלא על ידי רץ ממהר מאת הקולעקטור מעיר הפלך. –

"ואתה ראית אותה בעיניך

“בעיני ראיתי את הפתקא ואת הטבלא, והנה המספר אשר זכה בגורל בד בבד ישא עם מספר הפתקא אשר ביד אהרן שטיין, ואם טוב בעיני אדוני, אביא לך את הפתקא ואת הטבלא וראית ושמח לבך, כי עין בעין תראה כי רצה ה' את בריתך עם אהרן שטיין ויפתח לו את אוצרו הטוב”. –

“טוב מאד!” קרא זבולן בשמחה – “הביאה לי את הפתקא ואת הטבלא, כי למראה פתקאות לוטעריה אשר זכו בגורל תאורנה עיני תמיד”.

יחזקאל השדכן יצא לעשות דבר שולחיו, ועד מהרה שב ופניו צהלו משמחה. –

“התפארו עלי אדוני” – אמר יחזקאל בקול גילה ורנן – כי הגדלתי לעשות; היום בערב יכתבו דברי התנאים והברית ומחר יובלו הנאהבים והנעימים במחולות ובתפים אל אפריון חפתם, מהלל שם ה'!.

“וגורל הלוטעריה? והטבלא?” שאל זבולן.

“הרי שלך לפניך” אמר יחזקאל בקול גדול ויפרש את הטבלא על השלחן ואת הפתקא אחז בידו. –

כל אנשי הבית נאספו סביב השלחן, ויביטו אל הטבלא, וגם זבולן השח מלא קומתו על השלחן וישגיח אל הטבלא ויבחן את הפתקא; האמנם לא רבה היתה דעתו באותיות נדפסים שחור על גבי לבן, אך ידע היטב לקרא אותיות המספר, ועפעפיו בחנו את הפתקא והטבלא זה לעמת זה, וירא והנה אמת נכון הדבר כי זכה אהרן שטיין בגורל חמשת אלפים רובל ותאורנה עיניו. –

“ומתי ינתן לי הכסף?” שאל זבולן.

“בכל עת ובכל שעה” – ענה יחזקאל – “כי שטר לוטעריה אשר זכה בגורל כשטר כסף המלכות יחשב, אך היום אין מלוה, או סוחר בעיר אשר נמצא בידו חמשת אלפים רובל בכסף מלא, כי כל הכסף אשר היה ביד המלוים והסוחרים נתנו אתמול לעת היריד במסחר או במלוה להאצילים אדוני נחלות השדה, על כן יעצתי את אהרן שטיין כי ממחרת יום חתונתו יתן לך את שטרו אשר זכה בגורל ואתה תסע אל עיר הפלך להמירו בשטרי המלכות”.

ואהרן שטיין יאבה לעצתך?

“בכל אות נפשו”

ומה לי לעשות כעת?

“להכין הכל, ולהכון לקראת חתונת בתך”.

“לך אל אהרן שטיין ואמרת אליו, כי אחרי חתונתו אתן לו כסף הנדה, ואעשה לבתי את הבגדים וכלי הבית כמהר הבתולות, כברכת ה' אלהים אשר נתן לי”.

הן אהרן שטיין יאמין לך חמשת אלפי רובל כסף בתתו על ידך את שטר הלוטעריה אשר זכה בגורל, אף כי כסף הנדה ומהר הבתולות, כי יודע אהרן שטיין כי איש כמך לא יעשה עול לבתו יחידתו; ואף גם זאת כי לא בעבור הכסף יקח לו אהרן את בתך לאשה כי אם באהבתו אותה. –

“לאיש כזה הנני נותן את בתי בשמחת לבב כי נכון ובטוח לבי כי ינצור את בתי כאישון עינו, ולא יחסר כל לה בביתו”.

וכאשר אחזה אני לי תתן בשמחת לבב את בתך לאיש אשר חמשת אלפי רובל כסף לו. –

“זאת לא זאת” ענה זבולן ויורד לארץ עיניו, “גם לולי לא היה כסף לאהרן שטיין נתתי את בתי בכל אות נפשי, ורק לא אביתי להחליט דבר טרם חקרתי ודרשתי אם אמת נכון הדבר, כי תמצא יד אהרן שטיין להביא לחם ביתו בתבונות כפיו”.

מהלל שם ה' כי הורם כל מכשול מדרכנו וכל הרכסים הושבו למישור, ועתה אלכה אל אהרן שטיין ואגיד לו כי יכון לקראת התנאים והחתונה, ויצו לפנות את הבית למען יוכל להביא חדריו את יונתו תמתו למחרת יום חתונתו ושמחת לבו. –

“ממחרת החתונה אקח את בתי ואת חתני אלי אל חות ראבינאווא ושמה נחדה בשמחה את פניהם כשבועים ימים, ואחרי כן נשלחם אל ביתם בשמחה ובשירים”.

אהרן שטיין הוא מורה בבית הספר מטעם הממשלה, ומבלי רשיון השרים הממונים על בתי הספר לא יוכל לעזוב את משמרת פקודתו, אף גם זאת כי עליך ללכת לעיר הפלך להמיר את שטר הלוטעריה בשטרי המלכות, על כן ישב אהרן בביתו לשמח את אשתו עד חג הפסח, ואז תשלח עגלה להביא אל ביתך את בתּך וחתנך וחגתם יחדו חג הפסח בשמחה וטוב לב. –

“לו יהי כדבריך”.

יחזקאל השדכן יצא ועד מהרה היה כל בית ירחמיאל כמרקחה, כל ידים היו מלאות עבודה להכין הכל אל התנאים והחתונה, ואף כי הזמן היה קצר והמלאכה רבה, בכל זאת עשו הכל יפה בעתו ובעצם היום ההוא נכתבו דברי התנאים והברית וממחרת היום ההוא בערב חגגו חתונת אהרן ומרים בתפים ובמחולות וקול המון חוגג, ויחזקאל השדכן בא על שכרו, ויתן חלקו גם לפסח הסרסור כאשר אמר. –

כאשר תמו ימי המשתה לקח אהרן את אשתו החדשה אל ביתו וזבולן שלח את אשתו ואת בנו אל חות ראבינאווא, והוא הכין לדרך פעמיו ללכת אל עיר הפלך להחליף בכסף את שטר הלוטעריה, וכבר היה הכל נכון בידו, בגדיו היו צרורים בילקוטו ועגלה רתומה לשני סוסים עמדה פתח הבית; אך “האדם יחשב דרכו ויושב בשמים ישחק ילעג לו” יאמר משל הקדמוני, כי זבולן עודנו עושה כה וכה, ופסח הסרסור בא וישאל לו לשלום ויאמר;

“לו ידעתי כי יהיה שכר לפעולתי, כי עתה הגדתי לך דבר אשר נחוץ לך לדעתו”.

האם דבר מסחר הוא?

“לא דבר מסחר הוא, אבל אם תדע את הדבר אשר יש את נפשי להגיד לך, לא תענה בדרך כחך ולא תוציא לריק כספך”. –

תאב אני לדעת את הדבר אשר בפיך להגיד לי. –

“ושכרי?”

נתן אתן לך. –

“אנה פניך מועדות אדוני?”

לעיר הפלך. –

“לבעבור המיר שם שטר הלוטעריה בשטר המלכות?”

כדבריך.

“ומי יתן לך כסף מחיר שטר לוטעריה כזה?”

"הטרם תדע כי שטר לוטעריה אשר זכה בגורל ככסף עובר לסוחר יחשב? –

“אבל שטר הלוטעריה אשר בידך לא זכה בגורל”.

“הן השטר אשר בידי הוא שטר הלוטעריה אשר לחתני אהרן אשר זכה בגורל חמשת אלפים רובל”.

“הוא השטר אשר אמרתי כי לא זכה בגורל אף אגרה אחת”.

האם התל תהתל בי?

“התלים אין עמדי”.

הלא עיני ראו ולא זר את הטבלא, והנה המספר אשר זכה בגורל בד בבד ישא עם מספר שטר הלוטעריה אשר לאהרן שטיין. –

“עיניך אדוני לא חזו נכחות”.

האם תדמה בנפשך כי איש אשר כמני לא ידע קרוא אותות המספר אשר בהטבלא מלוטעריה?

“חלילה לי מחשוב כדבר הזה”.

ואיך תאמר כי השטר אשר בידי לא זכה בגורל?

“שים נא עיניך אדוני אל השנה אשר בה נתנה הטבלא, וראית ונוכחת כי לא נפל בגורלו מאומה”.

“הבינני פשר דבר” – אמר זבולן ויחרד חרדה גדולה.

הבט נא אל הטבלא אשר בידך וראית כי היא טבלא נושנה אשר נמצאה ביד הקולקטור משנים מקדם.

"גנבים! רוצחים! – קרא זבולן בחרי אף – “סבבתם אותי בכחש, נקם אקח מכם, אנשים רעים וחטאים!”

“מה לך אדוני כי תזעק עלי?” דבר פסח תחנונים – “מה פשעי ומה חטאתי כי יחזקאל השדכן סבבך בכחש?”

כלכם חברי גנבים! כלכם קשרתם עלי" – צעק זבולן בחמת רוחו –

הן גם אותי סבבו בכחש, וגם אנכי לא ידעתי שקר תרמיתם בלתי היום, וזה לך האות כי אשתי נפלה למשכב משמחה ותוגה אשר פתאֹם באו לה, והנֶהָ חולה עד היום הזה. –

“עתה נפקחו עיני לראות את הרשת אשר פרשתם לרגלי” צעק זבולן צעקה גדולה ומרה – “וגם ידך פסח היתה במעל הזה, אולי לא ידעה אשתך בכל אלה, אבל נפשי יודעת מאד כי גם אתה היית בקושרים, אך אל תדמו בנפשכם, אתם אנשים רעים וחטאים, כי כרחל נאלמה לא אפתח פי, אנכי נקם אקח מכם, נקם ושלם; גם זה האיש שטיין ידע ואשם, וגם הוא ידע את תנואתי”. –

הנני נשבע לך בה', כי אהרן שטיין לא ידע מאומה, ורק בערב לעת כתוב התנאים גלה יחזקאל את אזנו מדי לכתם יחדו אל בית ירחמיאל; בראשונה התקצף אהרן שטיין ולא אבה לבוא הביתה, אך אחרי כן צלח ביד יחזקאל השדכן להדיחו בחלק שפתיו, ובאהבתו את בתך ראה און ויהי כמחריש. –

“ולמה לא גלה את אזני?” – צעק זבולן מנהמת לבו – “אין זאת כי אם גם הוא איש בליעל כמֹכֶם”.

“בי אדוני” אמר פסח בלעגי זעם – “אל נא תתן דפי בחתנך לוקח בתך”.

“חתני לוקח בתי!” קרא זבולן וירץ בחדר הבית אחת הנה ואחת הנה כאיש אשר רוח רעה בעתתו.

“אנא אדוני!” חנן פסח קולו – “שלחני נא ואלכה, כי אשתי חולה, והילדים רעבים ללחם”.

ומי יעצור בעדך ללכת? – שאל זבולן בחרי אף. –

“הלא עיניך הרואות, אדוני, כי כלם קשרו עליך ומבלעדי אין גולה את אזנך, ולולי הגדתי אני לך קשט אמרי אמת כי אז ענית בדרך כחך, והוצאת לריק כספך ועוד היית כמתעתע בעיני יושבי עיר הפלך, על כן אדוני, הבה לי שכרי כאשר אמרת, ואלכה לדרכי”.

“הא לך שכרך!” קרא זבולן בחמת רוחו, ויאחז בערפו וישליכהו החוצה.

 

ז. שני אבות נפגשו.    🔗

אָבל וחפוי ראש שב זבולן אל ביתו בחות ראבינאווא לא נשק את בתו ואת חתנו ולא שחרם שלום לפני צאתו את פני העיר, וכאשר ינוס איש מן המערכה במלחמה, כן נס זבולן מעיר איקסינישקי; ויהי כבאו הביתה ואך דרכו רגליו על מפתן הבית והפקיד ראבניצקי מהר לקראתו וישאל לו לשלום;

“יקחך אפל זבולן” אמר ראבניצקי וצחוק קל עבר על פניו – “את בתך נתת לאיש ולנו לא הגדת מאומה”.

הן בפתע פתאם היה הדבר – ענה זבולן ויורד עיניו לארץ.

“כפי אשר הגד לי זכה חתנך בגורל חמשת אלפים רובל כסף”.

– זבולן השח לארץ ראשו וידם. –

“למה אתה מחשה? ולמה פניך זועפים?”

אנשים רעים וחטאים הוליכוני שולל, – ענה זבולן ויאנח.

“חידות לי דבריך”.

ויספר זבולן לראבניצקי את כל הקורות אותו בעיר איקסינישקי דבר לא נעדר.

“ואני אמרתי כי כל היהודים חכמים ונבונים המה” – אמר ראבניצקי והכרת פניו ענתה בו כי תעלזנה כליותיו – “אך הפעם ראיתי ונוכחתי כי גם ביהודים נמצאו פתאים אשר לא ידעו להזהר, ראה זבולן דרכי וחכם, הן רולאשקא הסופר חשקה נפשו בבתי, ואנכי לא אביתי לתת לו את בתי מדאגה מדבר פן יחסר לחמה בביתו, אך זה כשבועים ימים מתה דודתו ובנים לא היו לה ואחזת נחלתה אשר במחוז ק. נפלה לנחלה לו, ואני אמנם רציתי כבר את בריתי עם רולאשקא ובכל זאת לא הייתי פחז כמים כמך לקים כל דבר, טרם אסע ואלך אל נחלתו ובטרם תחזינה עיני כי אמת נכון הדבר כי אדון הוא לנחלת שדה וכרם”.

ובכל זאת לא אנחם על המעשה אשר עשיתי לתת את בתי לאהרן שטיין מורה בבית הספר מטעם הממשלה, כי איש טוב לבב הוא, והולך בנתיבות יושר ובתבונות כפיו ימצא לחמו. –

“גם רולאשקא הסופר בבית פקידות העיר, הוא טוב לבב, ועל קסתו יחיה וימצא חית ידו בכבוד”.

לכן שמע בקולי איעצך, תן לו את בתך ואל תתחכם הרבה, כי לא תדע מה ילד יום.

* * *

“בכל זאת לא אעשה כדבר הזה טרם אדע קשט דברי אמת על אודות נחלת ירושתו”.

ואם תראה ונוכחת כי אין לרולאשקא נחלת שדה?

“אז אפיר את הברית בין בתי ובין הסופר”.

ובתך יחידתך תשמע בקלך להפיר את בריתה עם בחירה רצתה נפשה?

“בתי היא יונה פותה ככל הנערות אשר כגילה, ורולאשקא מצא חן בעיניה כי איש יפה תאר הוא, ואני ידעתי כי בתי לא תמרה את פי לכל אשר אצוה אותה, כי נפשה יודעת מאד כי רק אשרה וטובתה אני דורש כל הימים, וזה הוא כל ישעי וכל חפצי בחיים”.

מי יתן והיה זה לבב בנותינו לשמע בקולנו לכל אשר נורה אותן לטוב להן כל הימים. –

“אחת היא לי אם תאבה בתי לשמע בקולי ואם תמאן, הן אב אני לבתי ושורר בביתי, וכאשר אצוה כן יקום וכן יהי”.

גם אנכי דמיתי כמך, אבל רוב ימים הדיעוני חכמה כי גבורים אנחנו לדבר ולצות ככל העולה על לבנו, באין בנותינו אתנו והיה אם אך תבאנה אלינו הבנות בבכי ובתחנונים, אז ירפו ידינו ונשתה גבורתנו. –

“ואני לא כן עמדי”.

הבה ונראה.

“יתן לך ה' ותמצא בתך מנוחה בבית אשה” – אמר ראבניצקי והכרת פניו ענתה בו כי השיחה עם זבולן אודות בנותיהם היתה עליו לטרח – “ואתה זבולן בוא עמדי אל הגבירה קראפאוועצקא, כי כבר כלו עיניה מיחל אל בואך”.

נפשי אותה לדעת מה החרדה הזאת אשר חרדה אלי הגבירה;

“הגבירה חפצה כי תסע העירה ללוֹת כסף, כי נכספה נפשה לקנות לה מרכבה חדשה כהמרכבה אשר הביא לו שניפקאווסקי מפריז”.

תחכה נא הגבירה עוד שבועות מספר ותקנה את המרכבה אשר לשניפקאווסקי במחיר מצער מאד כי עוד מעט מזער ותמכר נחלת שניפקאווסקי וכל אשר לו בראש המיות, בחובותיו הרבים אשר עלו למעלה ראש. –

“הטרם תדע דרך הנשים השאננות בנות האריסטוקרטים, הן אם תחמדנה להן דבר מה, וקצרה רוחן להבליג על תשוקתן אף רגע אחד; ואף גם זאת כי הגראף לא יקנה מאומה ביום מכור נחלת שניפקאוואסקי, כי חרפה היא לו, והגבירה לא תשפיל גבהות עיניה לשבת במרכבה אשר ישב בה שניפקאוואסקי בלכתו הלך ונסע מכפר לכפר ומחצר לחצר להראות מרכבת כבודו”.

ומאין אקח כסף להלות את הגראף? וכל כספי הלויתי לעת היריד לאנשים שונים.

“על כן אמרתי כי תסע העיר ללות כסף”.

האמת אגיד לך ולא אכחדה כי אחרי הדברים אשר נקרו ויאתיו לי הנני נכלם לבוא העירה. –

“הבל ורעות רוח!” – קרא ראבניצקי ויצהל פניו – “לך העירה והביא כסף, כי הגבירה לא תשקוט ולא תנוח עד הקימה מזמות לבה”.

“שמעני נא אדוני ראבניצקי” – אמר זבולן ויישיר עפעפיו נכחו – “הן ידעתי גם ידעתי כי יש לך אדוני כסף רב, ולמה לא תלוה אתה את הגראף”.

“עוד לא טח לבי מהשכיל כי אעשה כדבר הזה”.

"ולמה תלוה כסף את היהודים, אנשים סוחרים אשר כל הונם לא ישווּ באחת ממרכבות הגראף?

“יען כי האנשים האלה ישמרו לשלם חובותיהם במועדם, ואף אם לא יצלח סחרם בידם, ותקצר ידם להשיב חובם פעם אחת, ישלמו מעט מעט הכסף עם המרבית עד תם כל החוב; לא כן הגאיונים מבני מרומי עם, המה לא ישימו לב לדברים קלי ערך כאלה, ולא ישמרו לשלם חובותיהם במועדם, ועוד יהפכו לבם לשנא את האנשים אשר הושיעום ממצקותיהם, עת יבואו לבקש את נשים”.

אם כן הלוה אותי את הכסף הדרוש לחפץ הגבירה ואני אתן את הכסף להגראף, ואֹמר לו כי לקחתי את הכסף מיד אחד היהודים המלוים בעיר איקסינישקי; ואנכי לא אירא פן יהפך הגראף לשנא אותי, כי כבר הסכן הסכנתי לשמע דבת עם כי היהודים נושכי נשך המה, וכעלקות ימצו דם יושב הארץ. –

אנכי אַלוה אותך את הכסף הדרוש לחפץ הגבירה, אך ידע תדע כי מידך אדרוש את כספי".

“לו יהי כדבריך”. –

למחרת היום ההוא נתן זבולן את הכסף על יד הגראף ויאמר לו כי לוה את הכסף מאת אחד המלוים בעיר איקסינישקי, והגראף נתן לו שטר חוב כתוב על שם האיש אשר בידו נמצא השטר, והגבירה היתה צהלה ושמחה. –

 

ח. אחרית דבר.    🔗

הקיץ עבר, גם החרף והסתיו חלפו עברו, וחדש האביב הגיע, הזמן הרופא כל פצע וחבורה וכל נגעי בני אדם, רפא גם מחץ לב זבולן, ובמשך הימים נפקחו עיניו לראות, כי היטיב אשר עשה לתת את בתו לאהרן שטיין אשר בתבונות כפיו הביא לחם ביתו בכבוד, ואת אשתו נצר כאישון עינו, ובצלו חיתה חיי אֹשר וענג, עד כי הפך לב זבולן לאהב את חתנו ויתן לו את כסף הנדה אשר אמר לתת לבתו, ובגדים ומתנות לבתו כמהר הבתולות, וגם שלח עגלה להביא אליו את בתו ואת חתנו אל חג הפסח, ויחגו יחדו את חג המצות בשמחה וטוב לב. –

ביום השני לחג הפסח בא הפקיד ראבניצקי לשחר את פני זבולן ולחדות בשמחה את פני אורחיו הנאהבים והנעימים, ואשת זבולן הגישה לו מטעמים כאשר אהב, דגים ממולאים בבצלים ופלפלין כאשר יבשלו בבתי היהודים בליטא, ואשר מאכל תאוה הוא לכל הנוצרים הבאים אל בתי היהודים, גם עשתה בריה מעשה כדור ממצות כתותות, וגם יין ענבים ויין דבש נתנה לו להרנין את לבו; וראבניצקי אכל לשבע נפשו וגם שתה לרויה ויהי שמח וטוב לב, וכטוב לבו ביין הגיד ראבניצקי לזבולן ואשתו כי השכילו לעשות לתת את בתם לאיש חכם ונבון כאהרן שטיין, האֻמנם את עשירים לא נמנה, אך הון ועשר מהבל המה יחד ואיש חכם לבב והולך ארחות יושר יקר מזהב ומפז רב;

“גם חתנך רולאשקא הוא איש נבון דבר והולך בדרך הישרה, וגם ידיו רב לו להביא לחם ביתו בכבוד”, אמר זבולן וישא כוסו וישת לחיי ראבניצקי וזרעו. –

מהולל אקרא ה' כי חבל נפל לבתי בנעימים איש טוב לבב ונבון דבר כרולאשקא. –

ובכל זאת לא רצית את בריתה עם רולאשקא טרם ראית ונוכחת כי אדון הוא לנחלת שדה, כאשר ספרת לי לא אחת ולא שתים. –

הן לא כאהרן שטיין חתנך חתני רולאשקא, אהרן שטיין הוא איש למוד חכמות ומדעים ויודע לשונות אירפה, ואף אם יוסר מהיות מורה בבית הספר אשר להממשלה לא יחסר לחמו, לא כן רולאשקא, הוא יודע רק לשון המדינה ודבר ספר אשר בבית פקידות העיר, ואיש כזה אם יחטא להממשלה בזדון או בשגגה, ויסירו המשרה מעל שכמו, יהיה נודד ללחם; על כן אמרתי לא אתן לו את בתי לאשה טרם ראיתי בעיני את הנחלה אשר ירש מאת דודתו, והנה את אשר לא פללתי לראות ראתה עיני, כי בבואי שמה מצאתי נחלת שדה ויער ערוכה בכל, ועבֻדה רבה; ורולאשקא שלח מעל פניו את הפקידים והעבדים הזקנים, ויושב תחתם אנשים צעירים לימים מבני הדור החדש אשר למדו ידיהם לעבוד את האדמה ולשמרה על פי תורת העקאנומיה החדשה; ואני בראותי כי אמת נכון הדבר כפי אשר הוגד לי על אודות ירושת נחלתו נתתי לו את בתי לאשה, והנה מהולל שם ה', כי מצאה בתי מנוחה ואֹשר בבית אישה אשר אהבה, והוא ישאנה על כפיו ויצרנה כבבת עינו; ובעוד ימים אחדים אשמח גם אני גיל כמך, כי אל חג הפסח לנוצרים יבואו הנה הנאהבים והנעימים לחדות בשמחה את פני. –

“יתן לך ה' ותראה נחת מיוצאי חלציך וישמח לבי גם אני”.

וגם אתה זבולן ראה נחת מבניך ובני בניך.

“כה יתן ה'”!

הבה ונשתה כוס יין לחיי חתנך אהרן שטיין.

“ולחיי חתנך רולאשקא”.

הבה ונשתה!

וישתו וישכרו שניהם יחדו. –

המה שותים ומיטיבים את לבם, ועבד אחד מעבדי החצר הביא מכתב ויתנהו ליד ראבניצקי, –

מי נתן לך את המכתב? – שאל ראבניצקי ולשונו נהגה בכבדות מרב היין אשר בא אל קרבו.

“איש עתי הביא את המכתב מעיר איקסינישקי, והנה מחכה למענה פי אדוני”, – ענה העבד וישתחו –

“הכתב כתב בתי הוא” – אמר ראבניצקי ויפתח את המכתב – אבל חי נפשי אם אוכל לקרוא אף מלה אחת, הן ראשי סחרחר ואור עיני אין אתי, כי הרביתי לשתות, קרא נא זבולן את המכתב ואני אשמע"

גם אני חליתי כמך, גם אנכי שתיתי לרויה. –

“שכחתי בחפזי כי אותות כתובים שחור על לבן לזרא המה לך, נקרא נא את חתנך שטיין ויקרא לנו את המכתב”.

אהרן שטיין נגש אל השלחן, ויקח את המכתב מיד ראבניצקי ויקרא;

אבי היקר לי מכל מחמדי תבל!

בושתי וגם נכלמתי להרים פני אליך, כי ידעתי כי נכתם עוני לפניך; הן רולאשקא אישי בא אליך במרמה, ויספר לך כי ירש נחלת אחוזתו מאת דודתו העשירה אשר מתה ובנים לא היו לה; כחש לך רולאשקא, כי קנה את נחלתו בכסף מלא אשר לוה מאת יהודים מלוים בעיר איקסינישקי ואני ידעתי ואשמתי כי לא גליתי את אזנך עד היום הזה, וכל זאת עשינו באהבתנו אשר אהבנו איש את אחיו, ואתה אב חנון, סלח נא כגדל חסדך. –

אב יקר לי! בטובך הרב קראת אותי ואת אישי לבוא אליך אל חג הפסח, וגם אמרת במכתבך כי תשלח מרכבת כבוד להביא אותנו אל חצר ראבינאווא; מה יקר לי חסדך אבי, אך מה אעשה ואני לא אוכל לבוא אליך בלתי אם אישי עמי, והוא לא יוכל לצאת מקיר העיר וחוצה, כי נושיו סביב שתו עליו, ובחרונם יבהלוהו כי יבואו במשפט אתו, והנה עד היום צלח חפצו בידו להרגיע רוח נושיו, כי דבר על לבם כי עוד מעט מזער יתן לו חותנו כסף המהר וישלם להם את נשיָם, אך כראות הנושים כי שבועות חלפו ירחים עברו, וכסף המהר טרם ינתן לו יסבוהו כדבורים ויריבו אתו בחזקה ולא יתנו לו לצאת מקיר העיר וחוצה; ואתה אב יקר וגדל חסד, הן איש חכם ונבון אתה לדעת כי את אשר נעשה אין להשיב, חוסה עלי כרב חסדך ושלח לאישי את כסף המהר אשר אמרת לתת לי, למען תמצא ידו לשלם חובותיו ולא נהיה לבוז, ואז נבוא אליך אני ואישי אל חג הפסח שמחים וטובי לב. –

בתך אוהבתך מקרב ולב עמק המשתחות אליך מרחוק.

סטעפאניא רולאשקא.

ככלות אהרן שטיין לקרוא את המכתב ישב ראבניצקי כנציב שיש ולא דבר דבר, אחרי כן התפרץ צחוק פרוע משפתיו, ובלעגי זעם צפצף אמרתו;

הנה כי כן רמוני האנשים האלה, הפעם נפקחו עיני לראות מדוע שלח רולאשקא מעל פניו את כל הפקידים והעבדים מכפר אחוזתו, כי ירא פן יגלו את אזני ויגידו לי קשט אמרי אמת; אבל האנשים האלה ידעו את תנואתי".

את הדברים האלה דבר ראבניצקי לנפשו אך מרב היין אשר בא אל קרבו, נהגה לשונו בכבדות ודבריו לעו, גם לא ידע ולא התבונן אל סביביו מיודעיו ולא ראה את הצחוק הקל אשר רחף על פני זבולן ואנשי ביתו. –

“אולי צדקה בתי באמרה עם הספר כי את אשר נעשה אין להשיב” – השיב ראבניצקי אמריו לו, ובדברו קם מכסאו ויחג וינוע כשכור ויִקרב אל הספה אשר זבולן יושב עליה, ויאמר; גשה הנה זבולן ונחבק איש את רעהו כי אנשים אחים נחנו, את שנינו סבבו בכחש אל שנינו באו במרמה ויקחו את בנותינו, הבה ונחבק איש את אחיו. –

זבולן קם ממושבו, אך גם ברכיו פקו לנפול מרב היין אשר שתה, ובלשון מתנהגת בכבדות אמר אל ראבניצקי; אל תירא אחי, הן הם עשו בערמה ואלהים חשבה לטובה לנו ולבנותינו כהיום הזה".

ויחבקו וינשקו איש את אחיו ויפלו על הספה הלומי יין. –

כאשר עברו ימי חג הפסח לנוצרים בא ראבניצקי אל הגראף קראפאוועצקי, ויספר לו את כל המוצאות אותו ויגיד לו כי שלם כל הכסף אשר לוה חתנו ביום קנותו את אחוזתו, וכי הביא אליו את בתו ואת בעלה אל חג הפסח לשיש אתם משוש, ויחלה את פני הגראף כי יבקש לו איש אחר תחתיו להיות פקיד על אחוזות נחלותיו יען יש את נפשו לשבת יחדו את בתו ובעלה בחצר אחוזתם אשר קנו להם במחוז ק. –

“הן אתה ראבניצקי” – אמר הגראף בלעגי שפה – מלאת פיך שחוק ותלעג לזבולן עת בא חתנו במרמה ויקח את בתו, ועתה נלכדת גם אתה ברשת פרשו לרגליך".

ובכל זאת הנני שבע רצון, ואודה לה' חסדו כי נפל לבתי חבל בנעימים איש טוב לבב והולך נכחו. –

“גם בין האצילים ובני מרומי עם ראיתי רבות כמו אלה ובכל זאת יחיו בני הנעורים חיי שלוה ואֹשר, ועיני האבות רואות ולבבם ירחב מרב שמחה”.

כה יתן ה' וכה יוסיף גם לידידנו ראבניצקי – ענתה הגבירה גם היא חלקה –

“אודך גבירתי רבת חסד על טוב לבבך” אמר ראבניצקי וישתחו.

אמנם תאבה אני לראות את פני שני האנשים צעירים לימים אשר בתחבולות עשו מלחמה את האבות ויוכלו להם וילכדו בערמם את נשותיהם אשר אהבו. –

“אם טוב בעיני גבירתי אביא את חתני ואת חתן זבולן ואציגם לפניך”. –

עשה זאת איפוא ידידי ותשא תודה מאתי. –

ראבניצקי יצא לעשות רצון שולחיו ועד מהרה שב ויביא עמו את רולאשקא ואת אהרן שטיין ויציגם לפני הגראף ואשתו, והמה קדמו פניהם ברצון וידברו אתם טובות כמנהג בני מרומי עם עת יקבלו בביתם אנשים מסתר המדרגה, גם הגישו קאפה וממתקים לסעוד את לבם, ובשבתם אל השלחן על ספל קאפה נדברו איש את רעהו וישיחו וישוחחו יחדו, וראבניצקי ספר להגראף את כל המוצאות אותו מיום בואו אל חות ראבינאווא לפני עשרים שנה עד היום הזה; ויהי כאשר קמו ללכת, קם גם הגראף מכסאו ויאמר;

שמע נא ראבניצקי, הן ספרת לי כי שלמת חמשה עשר אלף רובל חובות חתנך; הגידה נא לי קשט אמרי אמת בטרם תלך מאתנו, מאין לקחת כסף רב כזה, הן משכורתך היתה רק ארבע מאות רובל לשנה, ואיך מצאה ידך לשלם חמשה עשר אלף רובל פעם אחת?. –

אדון גדל חסד! – קרא ראבניצקי – זה לי עשרים שנה בבית הזה, אביך הגראף קסאווערי נפשו בצל שדי תתלונן מלא את ידי להיות פקיד בחצרותיו ונחלות אחוזתו ומאז ועד היום הזה הנני עובד עבודתי בבית הזה, וה' אלהים יודע תמתי כי עבדתי את אביך ואותך, אדון גדל חסד, באמונה וישרת לבב, ובכפי לא דבק מאום. –

“ובמה עשית את החיל הזה”?

הן מלבד משכורתי הלא נִתּן לי מאסמיך מכל תבואות השדה מכולת לביתי ומרעה לצאני ובקרי וגם מספוא לסוסי, ועל כן מצאה ידי לחשך לי מעט כסף ליום רעה, כי מעוּרי ועד היום הזה לא פזרתי כספי ללא הועיל, ומכסף משכורתי הותרתי לי החצי מדי שנה בשנה, ואת הכסף הזה נתתי בתרבית, אחד אחוז ממאה דבר חדש בחדשו, לסוחרי הערים אשר סביבותינו, כי כן ישלמו הסוחרים בערי השדה בארצנו, ותבואות כספי שבתי נתתי בתרבית כמשפט הזה וכן קבצתי על יד את הכסף אשר שלמתי מחיר האחוזה אשר קנה חתני.

“הן גם אם חסרת נפשך מטובה” – דברה הגבירה רתת והכרת פניה ענתה בה כי לא תאמין לדברי ראבניצקי – “והותרת ממשכורתך מאתים רובל מדי שנה בשנה, וגם הרבית הונך בנשך ותרבית, היהיה כדבר הזה כי תצבר לך רכוש רב כזה” –

גבירה רבת חסד! – קרא ראבניצקי ויישיר עיניו נגד הגבירה – אנכי לא ידעתי למצוא חשבונות רבים, אנכי רק ידעתי נפשי כי חף אני מפשע ואין עול בכפי את אדוני עבדתי באמונה, ואת כספי אספתי ביגיע כפי, לא בעשק ונלוז. –

“פליאה דעת ממני” אמרה הגבירה בלעגי זעם – “לא אוכל להבין איך יצבור אדם כסף תועפות משכר קל ערך כזה”.

“אם טוב בעיני גבירתי” – ענה אהרן שטיין גם הוא חלקו – “אגיד לך פשר דבר”.

דבר אדוני כי שומעת אני. –

“הן אם יקח אדם מאתים רובל מדי שנה בשנה, ובמשך עשרים שנה יתן את הכסף הזה בנשך ותרבית, וכסף התרבית ישוב יתן בנשך, ומכסת התרבית היא אחד אחוז ממאה לחדש אזי יאסוף במשך עשרים שנה הרבה יותר מכפי חמשה עשר אלף רובל”.

היתכן הדבר? הן גם אנכי למדתי חכמת החשבון, וכאשר אני אחזה לי שגית חשבונך.

* * *

“הן ידעתי גם ידעתי גבירתי כי לבך ראה הרבה חכמה, ורבת למדת דעת וחשבון, אבל במרום מעמדך אין לך חפץ למצוא חית ידך מחכמה ומדע אשר למדת, לא כן אנשים כערכנו, אשר מהמעט אשר למדנו נמצא לחמנו, כי זה הוא משלח ידנו, ועל כן לא יבצר ממנו למצוא על נקלה חשבון אמת ואם טוב בעיני גבירתי אקח עט עפרת ואעשה חשבון כמשפט האַלגברה”.

קח את העט ועשה החשבון כאשר אמרת ונראה דבר מי יקום. –

אהרן שטיין עשה כדבר הגבירה ועד מהרה כלה מלאכתו.

“אמת נכון הדבר” – אמרה הגבירה בקחתה בידה את גליון החשבונות אשר עשה אהרן שטיין – “ששה עשר אלף מאה שלשים ותשעה רובל שבעים ושש קאפקאות אסף ראבניצקי בעשרים שנות עבודתו בבית הזה, ואת החיל הזה עשה לו ביגיע כפיו לא בעשק ונלוז”.

רב תודות לך גבירתי! – אמר ראבניצקי וישתחו.

“אל אלהי ישעי”! – קראה הגבירה – “הן שני אלפים רובל שלמנו מחיר המרכבה אשר הביאו לי מפריז, ואת הכסף הזה לוינו מאת אחד המלוים בתרבית אחד אחוז ממאה דבר חדש בחדשו; ואם מתבואות הנשך קל הערך אשר לקח ראבניצקי מכספו נקבצו באו יחדו מבלי משים 16139 רובל תאבה אני לדעת כמה יהיה מחיר מרכבתי אחרי תם עשרים שנה מיום קנותי אותה”.

אם טוב בעיני גבירתי: אבקש ואמצא גם את החשבון הזה. –

“נכספה נפשי לדעת מוצא החשבון הזה”.

אחרי תֹּם עשרים שנה – אמר אהרן שטיין ככלותו מעשהו ויתן את הגליון לידי הגבירה – אחרי תם עשרים שנה מיום קנותך את מרכבתך גבירתי, תמצא יד המלוה אשר הלוה אותך את הכסף לקנות לו נחלת שדה במחיר תשעה עשר אלף מאתים ותשעים ושנים רובל כסף, ושלש וארבעים קאפקות. –

19292 רובל 43 קאפקות! קראו כל הנאספים כמשתאים.

“אמנם כן הדבר” – ענה אהרן שטיין. –

על כן לא נפלאת היא עוד בעיני על כי העשירו היהודים עתקו וגם גברו חיל. –

לא רק היהודים כי אם כל בני העמים משפחות האדמה אשר לא יפזרו כספם ללא הועיל, ותבואת כספם או משלח ידם יותירו ויקבצו על יד, יעשו עשר ברב הימים; וישנם יהודים רבים בימינו אלה אשר גבה לבם לעשות כמעשה הגדולים אשר בארץ, ויפזרו כספם לכל רוח, וידלו וירששו גם המה ככל הגוים בית ישראל".

דבריך טובים ונכחים, – ענה הגראף גם הוא חלקו – רבים אפרתים ואדוני נחלות רחבי ידים דלו וישחו יען לא הבינו לאחריתם ויפזרו כסף כאפר על כן נפלו ולא יספו קום, ונחלותיהם נהפכו לזרים; הן חרפה אשא על קרובי ואנשים כערכי, אך מה אעשה והדברים האלה מרים כלענה דברי אמת המה, ולא אוכל להכחידם תחת לשוני, הנה כי כן היה מאז מעולם וכן יהיה כימי השמים על הארץ. –

כל הנאספים החשו ולא ענו דבר. –

אחרי צאת האורחים ישבו הגראף ואשתו איש איש לבדו בפנות הבית וידמו, כי הדברים אשר נדברו את האורחים נגעו עד נפשם. –

אם הטיבה הגבירה את דרכה ולא יספה עוד לחמוד מרכבות כבוד וכל שכיות החמדה, או לא הבינה לאחריתה ולא עזבה דרכה דרך הנשים השאננות מבנות מרומי עם, אין אתנו יודע עד מה. –