הוּא לֹא נִגְדַּע, כְּקֹדֶם בֶּן־עַמְרָם,
עַל מוֹ־מִפְתַּן הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת;
הוּא לֹא הֵבִיא לִמְחוֹז־שַׁלְוָה־וְָנַחַת
נִדְחֵי־אֶחָיו מִתֹּפֶת־גָּלוּתָם.
הוּא אֶת עַצְמוֹ שָׂרַף בְּאֵשׁ יוֹקֶדֶת,
אֵשׁ עֲבוֹדַת־הַקֹּדֶשׁ לְצִיּוֹן;
עוֹד בַּמִּדְבָּר נִגְזַר עָלָיו לָרֶדֶת –
וּבְיוֹם שִׁחְרוּר נִמְסוֹר לָהּ לַמּוֹלֶדֶת
רַק אֶת עֲפַר פּוֹדֵנוּ הַגָּאוֹן…
וְנִתְגַּלָּה לִי פֵּשֶׁר דְּבָרָיו,
דִּבְרֵי־חִידָה מֵאָז, שֶׁל בַּר־בַּר־חָנָא, –
כִּי בַמִּדְבָּר – יַם־חוֹל אִלֵּם – תִּישַׁנָּה
לֹא רַק עַצְמוֹת נִקְלִים מוּגֵי־לֵבָב,
דּוֹר עֲבָדִים, לָהֶם בַּגַּב וָמֹחַ
חוֹתַם־קָלוֹן הִטְבִּיעַ שׁוֹט מִצְרִי –
אַךְ מִלְבַדָּם מָצְאוּ לָהֶם מָנוֹחַ
בְּקֶבֶר־חוֹל אַנְשֵׁי קוֹמָה וָכֹחַ
עִם גּוּף־בַּרְזֵֶל וְאֹמֶץ לֶב־אֲרִי.
כֵּן, נִתְחַוֵּר לִי סוֹד דִּבְרֵי חָכָם:
בְּתוֹךְ מִדְבָּר זָרוּעַ עַצְמוֹתֵינוּ,
לֹא אַרְבָּעִים שָׁנָה כַּאֲבוֹתֵינוּ –
זֶה אַרְבָּעִים יוֹבְלוֹת נוֹדֵד הָעָם;
וְלֹא בֶן־עֹל, חֲנִיךְ מַגְלֵב וָכֶלֶא,
נִקְבַּר עַתָּה בְלֶב אַדְמַת־נֵכָר –
לֹא, זֶה עֲנָק, עֲנָק עִם כֶּתֶף־סֶלַע
זֶה נֶשֶׁר־הוֹד, עִם עַיִן אֵין מִשְׁנֶה לָהּ,
וְגַם בְּעֶצֶב־נֶשֶׁר מְעֻטָּר.
הוּא בָּא לָעָם, גֵּאֶה וּזְקוּף־קוֹמָה,
וּבַת־קוֹלוֹ כְּרַעַם עַז הִרְעִימָה,
וַיּוֹלִיכֵנוּ קֵדְמָה וְקָדִימָה
בִּקְרִיאָתוֹ: “מוֹלֶדֶת – וִיהִי מָה!”
הוּא שָׁר עַל חַג בְּאֶרֶץ מְשֻׁחְרֶרֶת,
בְּאֶרֶץ־אוֹר, שֶׁלָּנוּ לְעוֹלָם –
וּלְיוֹם הַקֵּץ הָפַךְ לוֹ יוֹם־תִּפְאֶרֶת,
וְנִפְסְקָה בְּפִיו שִׁירָה סוֹעֶרֶת…
אַךְ בִּמְקוֹמוֹ יַשְׁלִים אוֹתָהּ הָעָם!
יַחְנִיק הָעֹל כֻּלָּנוּ עַד חָרְמָה,
תֹּאכַל הָאֵשׁ סִפְרֵי תּוֹרַת קָדְשֵׁנוּ;
יְהִי גַנָּב בָּזוּי כָּל בֵּן – יוֹרְשֵׁנוּ,
וְאַחְיוֹתָיו – הֶפְקֵר בְּבֵית־טֻמְאָה;
וְסֵמֶל־עַד לִתְהוֹם־שִׁפְלוּת־וָרֶפֶשׁ
נִהְיֶה לַכֹּל בָּרֶגַע הַשָּׁחוֹר,
בּוֹ אֶת שִׁירְךָ נַשְׁכִּיחַ מִן הַנָּפֶשׁ
וְדִגְלְךָ נַרְתִּיעַ לְאָחוֹר!
קוֹלְךָ הָיָה כַּמַּן לַלְּבָבוֹת,
וּבִלְעָדָיו נִגְזַל מִנֶּפֶשׁ שׂבַע;
פַּטִּישׁ כַּבִּיר צָנַח אִתְּךָ מִגֹּבַהּ –
אַךְ בִּמְקוֹמוֹ יָבוֹאוּ רְבָבוֹת;
וּמֵהֵדָם הַחַי יִשְׁקוֹט הָעֶצֶב,
וְהָרָעָב יִגְוַע בְּשֶׁצֶף־קֶצֶף
מִפְעַל־עֲנָק גוֹבֵר מִיּוֹם לְיוֹם:
נָקֹר נִקֹּר בַּשֵּׁן צוּרִים בַּדֶּרֶךְ,
זָחֹל נִזְחַל בְּמוֹט עָלֵינוּ בֶרֶךְ,
אַךְ – חַי הַשֵּׁם! – שִׁירְךָ יוּשַׁר עַד־תֹּם…
כֵּן יַעֲקֹב־אָבִינוּ בֶעָבַר
הֵבִיא בָנָיו לְסַף מוֹלֶדֶת־אִמָּא,
וְאֵל עַצְמוֹ חָסַם דַּרְכּוֹ קָדִימָה,
וְיַעֲקֹב נִלְחַם בּוֹ – וְגָבַר.
כִּזְרוֹת עָלִים זָרָה אוֹתָנוּ סַעַר,
אוּלָם נִינֶיךָ אָנוּ, יִשְׂרָ־אֵל!
לֹא יַרְתִּיעֵנוּ שׁוּם קָרְבָּן וְצַעַר
אִם אֵל עַצְמוֹ יָצָא לַחְסוֹם הַשַּׁעַר,
נִשְׂרֶה עִמּוֹ, נִפְרֹץ – וְנִגָּאֵל!
יְשַׁן, מַנְהִיג, בְּנֶפֶשׁ בְּטוּחָה:
יַגִּיעַ יוֹם, נִשְׂרֵנוּ, וְתִשְׁמַע עוֹד
קוֹל רִבֲבוֹת הָעָם וְרַעַם־צַעַד,
רִשְׁרוּשׁ הַנֵּס וְהֵד שִׁירֵי־שִׂמְחָה.
בַּיּוֹם הַהוּא מִדָּן עַד בְּאֵר־שֶׁבַע
יִזְכֹּר הָעָם פּוֹדֵהוּ הַגָּדוֹל,
וּבִרְכָתוֹ תַּרְנִין כָּל גַּי וָגֶבַע,
וּבְנוֹת־צִיּוֹן, בְּשִׁיר חָפְשִׁי כַטֶּבַע,
אֶת קִבְרְךָ תָּסֹבְנָה בְמָחוֹל.
-
השיר “הספּד” נכתב אחרי מות הרצל בשנת תרס“ד. בכמה מקומות הוא פורסם בלי הבית שלפני האחרון (“כן יעקב–אבינו בעבר” עד “נשׂרה עמו, נפרוץ – ונגאל!”, – עמוד רל"ט). אך הנוסח המקורי, שנתפרסם בחוברת מיוחדת בשנת תרס”ה, כולל גם את הבית הזה, והוא הונח ביסוד תרגומו זה של ח. ריכמן. ↩