תודת המחבר נתונה למחלקה לאמנות של משרד החינוך והתרבות ולקרן עמו"ס על שם הנשיא שזר בירושלים וכן לקרן ישראל מץ בניו-יורק שסייעו להופעת המהדורה הזאת של שבעה כרכים.

למרים באהבה

א    🔗

מחשבת הכינוס של ערכי רוחנו לדורותיהם, כשהיא נדרשת, בתכנית מבוררה, הלכה למעשה, דין שתהא מקפת, בכלל מפעלי התרגום הצריכים, לא בלבד את לשונות-הנֵכר, אלא גם – ומבחינות מסוימות: ביחוד – את לשונות-הבית, שיצירתנו נזקקה להן. ולשונות-בית אלה ראש להן לשון-היהודים, שזכתה לְמַה שלא זכו חברותיה, שכן בנתה בית גדול, רב-קומות ועתיר-אגפים, בספרותנו הכוליית, והוא בית שהכרת תולדתו, על עשייתה ורחשה, הוא חלק אינטגראלי של ידיעת תרבותנו ותודעתה. ואין לך מה שעשוי לפרנס בקרבנו את ההכרה הזאת כמעשה-תרגום נאות ומחושב, שעניינו מבחר ספרות-אידיש לסוגיה. כמעט כדרך-הטבע הוא, כי מעשה-תרגום כזה הנועד להקנותנו אותו מבחר רב-פנים, יתפתח מקו-מגע סמוך למעגל-הבנה מופלג; בדיבור אחר: מן המאוחר אל המוקדם. לאמור, ראוי לו לאותו מחזור-כרכים שסדר נתינתו יהא באוֹפן שדור אחרון יסע ראשון, ואחריו יבואו קודמיו וקודמי-קודמיו. אכן, שורת-השיקול נותנת, כי עינם ולבם של קהל-העברים, וביותר של צעיריו, נוח להם לתפוס תחילה את אילנה של ספרות אידיש מצמרתה המתנוססת ברומו, על חִנָה הגמיש והעז, ואחר-מכן לצנוח אל העובי החסום של גזעו, ובאחרונה לירד אל העומק המשופע על שרשיו ושרשי-שרשיו. סדר הכרה כזה צידוקו גם בתכונתו של רוח-הקורא גם במתכונתו של חומר-הנקרא: הצמרת לגופה היא בנותן חידוש; הגזע לגופו הוא בנותן השלמה; השורש לגופו הוא בנותן יסוד. ואם לגופם כך, לגופו של הקורא לא-כל-שכן.

הלכך נקבעו שלוש תחנות מכריעות בסדר-המסעות של מעשה הכינוס שלפנינו: תחנה ראשונה, תחנת החידוש, בחינת תפוס לשון אחרון, שהיא גם גמר-בישולה של ספרות אידיש – מיטב שירה, פרוזה וביקורת שלאחר הקלסיקה, ששלושת אבותיה-בוניה נעשו מכבר נחלת קהל-העברים, באופן שידיעתם המַפרה היא כהנחת-אב-שממילא. תחנה שלאחריה, תחנת ההשלמה – יצירי תקופה קודמת, שבין ההשכלה ולאחריה, ביחוד בשני סוגים; הסוג האחד (פרוזה), שאין לו בספרות העברית מקבילה סינכרוֹנית מַספקת; ובעיקר הסוג האחר (מחזה), שאין לו בה מקבילה סינכרונית כל-עיקר. אסופּה המכוונת למנות את החסרון האחד (פרקים מובחרים של הפרוֹזה עד מנדלי וכמעט ועד בכלל), וכן אסופּה המכוונת למנות את החסרון האחר (תריסר חטיבות של קומדיה עד מנדלי ובפירוש ועד בכלל), חשיבותן מרובה גם מצד עצמן, כמופת לחיוניותה וכוח-עיצובה של הלשון, שהשימוש בה בידי הסופרים תחילתו שלא לשמה וסופו לשמה; גם מצד התוספת המכרעת שבהן לחשבון-התקופה וסיכומו. תחנה אחרונה, תחנת המסד – מיטב היצירה, שיצאה מרשות-היחיד ונכנסה לרשות-הרבים ונבלעה בה עד שעשתה בה כבתוך שלה; עידית יצירת-העם, ביחוד בשלושת סוגיה: פתגם-העם, שיר-העם, אגדת-העם, המחייבים שוני גישה וטיפול, שכן מה שהוא משאלה בשתי התחנות הראשונות הוא חובה בתחנה האחרונה – צירופה של לשון המקור ללשון התרגום. דומה, כי כינוס משולש כזה יכשיר המשך התעניינות והעמקתה, ויעודד סיום המפעל, באופן שכינוס האידיש החיה, שהוא בחזקת וכבר-מועד-לחזון, יחייב כינוס האידיש ההיסטורית, שהוא בחזקת ועוד-חזון-למועד.

ומשתזכה מגמת-הכינוס הזאת לברך על המוגמר, תוכל גם להתברך, כי סייעה לא בלבד להשלמת הידיעה הספרותית, אלא גם להשלמת התודעה ההיסטורית, וביחוד להשלמת-המאזן של כלל-יצירתנו, שלא תיעשה אלא מתוך בינה וכושר-בינה במפה גדולה ומקיפנית ביותר. הרוצה לידע גודל עירעורו של המאזן הזה בימינו, יבדוק במחקרים הכוללים של ספרותנו כפולת הלשון, שנצמחה בקרב גדול-שבטי-העם, שבט אשכנז, וביותר בדורות אחרונים, וימצא כי החוקר המתייחד בחטיבה העברית נוהג כאילו לא היתה חטיבה אידית; והחוקר בחטיבה האידית נוהג כאילו לא היתה חטיבה עברית, וכאן וכאן מפת היצירה מצומצמת לא בלבד ביריעת שטחה אלא בעיקר בקישורי עמקה. אמנם דרכו של צמצום שהוא מבליט ואף מגדיל את הפוזיציות, אך הוא מעמעם ואף משבש את יחסי-הפרופורציה הנכונים, וביחוד הוא מקפח את שיעור-הקומה ושיעור-ההיקף ומרגיל לראייה חסרה או מפוצלת של חזיון כולל, ולענייננו: החזיון הכולל של ספרות העם.

ב    🔗

בקשת ההתגברות על קפוח-העיון ופיצוי הדיון ניתן לה לכאורה בית-אחיזה נוח בתחום-הזימון של שתי הלשונות כדמות אוּנְיָה פֶּרסוֹנאַלית – הלא זאת הסיעה הגדולה של סופרים כפולי-לשון בדורות אחרונים, המניחה פתח-התבוננות נרחב במעשה היצירה שהתחולל בכפל-היסודות, כשהיוצר נדרש להֵאָמן לכל יסוד ויסוד לפי חוקתו, וחתר מתוך המתיחות של שניהם להגיע דרך השוֹני של אפשרויות-הביטוי לשוֹוי של יכולת-הביטוי. אבל תחום הזימון הזה בדורות אחרונים תחילתו כחבל העבה, אמצעו כרצועה הצרה, וסופו כחוט הדק-מן-הדק, שכן האוּנְיָה הפֶּרסוֹנאַלית התפוגגה והלכה ותחתיה באה, בהדרגה נמהרה ביותר, יחידוּת-לשון, על דרך הפירוד של הנושאים והנשוּאים; פירוד שהבחינה האידיאולוגית, שעיקרה הבדל האוריֶנטציה ההיסטורית, היתה מפרנסת אותו ומתפרנסת הימנו. ולפי שרובה של יצירתנו במעלת הבשלוּת, שהיא ממפלאות-כוחו וסגולתו של הדור, היא על דרך ההפרד, באופן שתקופתנו חולשת על שתי ספרויות מעולות, הדין נותן שמעשה הכינוס, המבקש להגיע מן המאוחר אל המוקדם, ייפתח לא בתחום הזימון אלא בחילופו דוקא.

והמבקש חילופו ימצאנו בדרגת ההתפתחות, שבה שתי הספרויות עשו כל אחת בלשונה לפי מצעה ולפי אמצעיה, באופן שנבראו שתי מלכויות, שכמעט נתקיים בהן עניין אין מלכות אחת נוגעת בחברתה כמלוא נימה. וניתן להבחין בין הפרוזה, שבה דרגת-הריחוק היא ממוצעת, ובין השירה, שבה דרגת-הריחוק היא קיצונה, שכן ספירת-השירה מידת חירותה גדולה משל כל ספירה אחרת בספרות, ולא בכדי נמצאו שחששו מפני מעמד, שבו הפרד הלשון, שהביא לידי הפרד-ספרות, סופו יחזק את הפרד-העם; אלא שחששה זו היא כדרך חשבון שלא מדעת-בעלים, שכן התעלמה מדיאלקטיקה מיוחדה, שכמותה כמושכל – משנעשה התוכן, במזל החיצוי האידיאולוגי, כשמאל דוחה, נעשית הצורה, במזל השיתוף העממי, כימין מקרבת; משנעשה הכלי, במזל ההפרד הלשוני, כשמאל דוחה, נעשה הענין, במזל האיחוד ההיסטורי, כימין מקרבת. ואפשר ושחוק-הפלאים הזה הוא חידת-השירה הזאת ופתרונה.

ג    🔗

סקירה חטופה בהתפתחותה של ספרות-אידיש, ובעיקר של שירתה, עשויה להעמידנו על אותה חיוניות מופלאה שגרמה כי תקופה קצרה ביותר היה בה כדי תהליך גמור, מהתחל-בוֹסר על רוב חיספוסו ומעט חִנו, עד השלם-פרי על גודש-עסיסו ושפעת-נויוֹ. כמעט לא ייאמן כי עוגת-ימים קטנה-בערך, כפי שהיא מפרידה, אם להעזר במשלים מועטים, בין פזמוני אליקום צונזר ובין שירי ה. לייוויק או משה קולבאק, בין החרוזות של בירך שאפיר ובין שירי מ.ל. האלפרן או מאני לייב, בין הקוּפּלטים של וולוולי זבארזשר ובין שירי יעקב גלאטשטיין או איציק מאנגר – יהא בה כדי תהליך, שהצריך בספרויות אחרות שלשלת דורות ארוכה למדי. ודאי שיש גזירה שוה עם התפתחות מפליאה כמותה – כמה גלגולי התפתחות נדרשו ברגיל למעבר חד, שכמותו כמהפכה, בין גמר-הבישול של יל"ג ובין המזרע, לא-כל-שכן הקציר, שבשירת ביאליק, כביכול קירבה קיצונה ומרחק קיצון בשעה סמוכה אחת. אבל דוקא הגזירה השוה הזאת עשויה שתּטעה, שכן שירה שנשענת מדעת על מוֹרשת שהקלאסיקה פקדתה בכמה מהדורות, ומשכילי-העם נהגו בלשונה סלסול-קודש, אינה דומה כשירה שלא היתה לה משענת זאת וכזאת, ומה שהיה לה בקירוב-קירובה היה סמוי ממנה או לא נחשב בעיניה, ומשכילי-העם נהגו בלשונה בעטת-חוֹל, ובפתח התקופה, ואפילו בהמשכה, היו נעזרים בה על דרך האסטרטגיה המחוכמת של הוצאת החנית מידי המצרי להמיתהו. כי קצרה יד החנית ועשתה בהיפך יד האוחז בה וחפצו, הוא דבר, שכשם שהוא מכלל התבוסות הפּרוגראמאטיות של המשכילים, כך הוא מכלל הנצחונות הסתמיים של העם, שהאידיש היתה לו דֶבק עז של חייו, חיי העדה וחפץ קיומה והתמדתה. על-כן ודאי הדין עם אלה מחוקרי ספרות אידיש, הקרויה חדשה, שאינם אדוקים בסכימה של רוב חוקרי ספרות עברית, הקרויה חדשה; היא הסכימה, המעמידה את הספרות הזאת על מסד יחיד – יציריה של מפלגת ההשכלה, באופן שהספרות החדשה הזאת, על דרכה הגיניטית והדיאלקטית, אינה מסתברת אלא על בסיסם בלבד. הסכימה הזאת, שהיא הטעאה חמורה לחקר החטיבה העברית, היא פרדוֹכּס גמור לחקר החטיבה האידית – שכן היא מחייבת להניח כאָביה את אוֹיבה, ולפחות את יריבה, וכאִמָהּ את מגילת כתיבתם המעטה. והרי כל אותה כתיבה לא באה אלא משום דבירותם של המוני-העם, טיפוחי המפלגות היריבות להשכלה, בלשון-דיבורם, כשם שערכה הקיים של כל אותה כתיבה אינו אלא במידה שנמשכו, ויהא בלשון סגי נהור, לקנייני העם, החל בהווי ומנהגות, וכלה בסממני אידיומאטיקה.

אלא שגם הסכימה המתוקנת של חוקרי ספרות-אידיש צריכה תיקון, שכן ברגיל היא מדברת על בסיס כפול, באופן שהיא מזכירה את מפלגת המשכילים ומפלגת-החסידים ומבלעת את מפלגת המתנגדים, ודין שתהא כוללת מה שבין המפלגות ומעבר להם, כלל ‘עמך’, שהוא אדוני הבסיס הנכון של ספרות חיה, וביחוד של שירה חיה, מהיותו אדוני לשון עשירה ודינאמית, שיש בה אוצר מופלג של סיפור-מעשה וחידה, מהתלה ומשל, שיר-עם ופתגם, ירֵשה חיה ותוססת, מִשקע של תולדה והווי, אספקלריה של אמונה ותקווה, והוא-הוא המעיין שפירנס במכריע את הספרות בלשון אידיש, ובמסוים אף את הספרות בלשון עברית, והיא פרשה לגופה.

והמעיין הזה, שמשכילי-העם גילו אותו באיחור מעציב כל-כך (בדוק, למשל, תאריכה של אסופּה ראשונה לשירי-עם בעם מעמי אירופה ותאריכה של האסופּה הראשונה בעמנו), פירנס את שירת האידיש בכל גלגוליה בתמורת-העתים וגורל בית-ישראל בה, בתחום-המושב על ייצובו ופריצתו, בנחשול הנדודים ושידוד המערכות, בגלגל הנפתולים של עקירה והנחה, בנפתולי הזרמים והכיוונים, במאבקי מהפכות ומלחמת-מעמדות, בתנודות-הקרקע ופרפורי-הנפש, בסבך הבעיות של מסילת-הרבים ונתיב-היחיד, ולכל לראש במלחמה הרצופה לקיום העם והווייתו. ואין לך אספקלריא פנימית לכל אלה כשירת אידיש, שחלל-התפשטותה כרוחב-התפשטותם של המוני דובריה על כינוסם ופיזורם כאחד.

ד    🔗

פתח-הצצה ראוי באספקלריה זאת הוא צורך גדול לקהל-העברים, והוא ניתן לו באסופּה זאת – שמשון מלצר, שרוח-העברית ומזג-האידיש הם כאחדים בידו, כעדות פיוטו, מָשָל שירת נעמי ושירת רות בכרך אחד, נראה כשושבין המזומן לקיים את התעודה, והוא גם קיימה בספר שלפנינו, שבניינו ומתכונתו מיוחדים במינם. אין זו אנתולוגיה לפי הסדר המקובל ביותר – סדר של מחברים, אלא לפי סדר שאינו מקובל כל-כך – סדר של חיבורים. לא שלא היתה דאגה לנציגות מבחינת האישים, ולא שלא היתה הקפדה על טיב-נציגותם, אלא הדאגה וההקפדה הזאת הם כתנאים מוקדמים ומחוייבים מאליהם, הבאים לשמש את העיקר – בחירת השיר וקביעתו מבחינת העניין, הנושא, המוטיב.

תשעה שערים באסופּה, והטיול בהם סדרו עמו: תחילה אנו ככנוסים בפינת הנפש וסתרה; ואף שהרחש, שהוא מעניינו של שיר ושיר, הוא על-פי אופיו וגזירתו, בודד ויחיד, הריהו משתלב, עם לכרחו אם לרצונו, בארשת שהיא על-פי מהותה ותכונתה עממית. ואפשר שהשילוב הזה, שהוא מקיים את עצמו כמעט ככלל, מקורו בתולדה ודרכה של שירת אידיש, שקשה לה ניתוק אחרון בין פרט וכלל. וראה, ההפלגה מפינת הנפש לנופו של עולם כרוכה בה יגיעת רוח ודמיון נאמנה לתפוס את המראות לעצמם, אך סוֹפה של היגיעה שאינה מוצאת מחוצה לה אלא את הכבוש מפנים לה, ונמצא ששני היסודות שהתנצחו בפינת-הנפש מתנצחים גם בנופו-של-עולם, שממנו אנו קרוּאים לנופו של בית ונפשותיו. ופה מתנגנת שירה כמעט אחידה במצעה ושונה בנעימותיה – ואריאציות נלבבות ביותר למזמור-שיר-האינטימיות. התרחבותם של כתלי-הבית כדי כתלי-ההיסטוריה נעשית גם היא לאורה וצליליה של אותה אינטימיות עצמה – הריווח הניתן בשירה העברית בכוח לשונה על סיגנאותיה ההיסטוריים נטרד בשירת אידיש, שהיא כדרך המדרש החי שאין מוקדם ומאוחר, ודין דמויות רחוקות כאישי המקרא כדין דמויות קרובות כאישי החסידות, שאלה ואלה שרויים במחיצה אחת, היא מחיצת הבית, שמיצר-הקירבה של דור ומרחב-הריחוק של דורות מקופלים בו כפקעת אחת.

ולפי שגם חמדת-טיול של פייטני-יהודים בשירה אינה פטורה מגזירת-טלטול של המוני-יהודים בחיים, הרי משעמדת על כפל-התכונה המופלאה של הבית, אתה נתבע לעמוד על כפל-תכונה מופלא ממנו: ארבעת כתליו הם גם נטועים ועומדים בגולה הישנה וגם מתנודדים והולכים לגולה החדשה, ולא ייפלא עירוב-רגשות, מבהיל ונוגה, של בית ונכר בקנה אחד. ומשננערה פרשת גורלו של בית-ישראל, היא כמדלגת על פני גלגולי-הדור ונאחזת בקטבים: הקוטב האחד, והוא כגוש-האופל המעובה, בחינת אחרון אחרון נורא – הקינה על טבח העם וכליית קיבוציו בגולת אירופה; הקוטב האחר, והוא כקו-האור הדק, בחינת אחרון אחרון נאור – ההתרפקות על תקומת ישראל במולדתו, נחמת הבראשית החדשה. והיא נחמה, שאינה נקנית בשיכחה העולה חטא, חטא ההתעלמות מאמיתם של קורות העם.

ומִשמרת-הזכרון, כשם שהיא מובלטת יפה-יפה במחזורי-הסיום, כך היא מובלעת בכל המחזורים שלפניהם ומחלחלתם, והיא תפארתם, תפארת השירה הזאת וייעודה בעם.

[בין כסה לעשור תשט"ז]

ה    🔗

ובבוֹא המשורר עתה לכנס את כתביו ולההדירם ראה טוב לפניו לכלול בהם, בשני כרכים מיוחדים, תרגומיו משירת יידיש, ובהם ניתנה, מקץ עשרים שנה ושנה, מהדורה חדשה ומורחבת של אסופּתנו “על נהרוֹת”, וחידוּשה והרחבתה הם במה ששָת לה שלוש נוספות. האחת – משוררים שכונסו להם עתה משיריהם שלא באו קודם על תרגומם, ובכללם אף חטיבת-שיר גדולה, והיא הפּואימה של י.ל. פּרץ “מוּניש”, שהיא בכוֹרת-פירסומיו ביידיש. האחרת – משוררים שלא נכללו באסוּפּה נוסף עתה מניינם, ויש בהוספתם כדי להרחיב את המעגל ולגוונוֹ מקצת צדדיו, מהיותם בנותן-ייצוּג, אם לייחוּדה של שירתם על מחוז הורתה או גידולה (וכדוגמה יעקב גרוֹפר איש מולדאבה, מ.מ. שאפּיר איש בּוּקוֹבוֹנה, שמחה אייזין איש העלייה השנייה), אם למיוּחדוּתם של שירתם, שהיא כלוואי לעיקרם (וכדוגמה א. מ. פוּכּס הפרוֹזאיקן; מארק שאגאל הצייר), אם לנדירות עצמיוּתה של שירתם (וכדוגמה רייזל ז’יכלינסקי), ואם כי אך קומץ הוא – השלמתו כדבר נאה ומתקבל; אחרונה – מחזור גדול של שירי-עם, שנכללו קודם בקובץ “זמר עם” (הוצאת מרדכי ניומן, תל-אביב תש"ו), וכן בקובץ “על האהבה”, שהמתרגם תירגמם לפי בקשתו ולפי מיבחרו של מנדל זינגר עליו השלום (הוצאת “ידע עם”, חיפה תשי"א). רובם המכריע של השירים האלה הם שירי-עם ממש, שמחבריהם מעיקרם לא נודעו או נשתכחו, ואלמוֹניוּתם נתנה שהעם עשה בהם כבתוך שלוֹ, על דרך התוספת והמגרעת, ונבחרה הנוסחה הנאה והפשוטה ביותר. אך האסוּפּה לא פסחה גם על קצת שירים שמחבריהם נודעים, אלא שגורלם היה כגורל שירי-עם, שנתפשטו הרבה ואוֹפיָים העממי לא הצריך פוֹלקלוֹריזציה. כדי להשגיר זמרתם של השירים האלה נתלוו להם מנגינותיהם, כפי שהתקינום בני-הכי (יצחק אֵדֶל עליו השלום, יהויכין סטוּצֶ’בסקי ומשה בוּק שיאריכו ימים ושנים), ולוואי ויזכו להיות מושרים בפי העם, כי לכך נוצרו.

[צום גדליהו, תשל"ז]

דב סדן