מסתבר שהאדם טבועה בו רתיעה מראיית עצמו בגודלו הטבעי ובמעלתו כמות שהיא. מששת ימי בריאתו נטה להשקיף על עצמו באספקלריה מוגדלת או מוקטנת מדאי. או בר־אלהן או שד משחת, או נזר הבריאה או תולעת ולא איש, או אדם העליון או חדל־אישים, או איש־תרומות או בן־בליעל, או אדם באלף רבתי כאותיות של קידוש לבנה או אדם באלף זוטא ככף של ולבכותה בפרשת חיי שרה.

כבר אדם הראשון אכל מפרי עץ הדעת בשביל להיות כאלהים יודע טוב ורע. כיוון שלא הצליח, חלשה עליו דעתו ושפלה עליו רוחו עד שהגיע בעיניו שפל השפול לאין ערוך ממדריגתו. מאז ואילך כל בניו ובני־בניו של אדם לדורותיהם נגועים לסירוגין במחלת הגדלות או הקטנות שהם נקלעים בין הגיאות והשפל ברוח. העקשנים ביניהם שומרים אמונים לסיטרא דא או לסיטרא הא. הללו משימים עצמם אלוהות ותובעים לעצמם כבוד אלים בפה או בלב, והללו נזירים חסידים הנחשבים בעיני עצמם כאסקופה הנדרסת, אפסים לגמרי.

הללו קוראים בעוז ובמצהלות: הה, אדם, שמך גאון מי כמוך? והללו לוחשים בענווה חסודה: אדם במה נחשב הוא? כמוהו כדומן. הללו מכריזים ומודיעים שהאדם מקורו רם, קדוש מחצבתו, פנינה בכתרו של בורא העולם, והללו סחים בקול כאוב: משול הוא כחרש הנשבר וככלי מלא סחי. בין המפליגים בשבחו ובין המפליגים בגנותו מסרבים במין עקשנות ראויה לתפקיד מועיל יותר לראות את האדם כמות שהוא, אלא נפעמים מקורת־רוח מיוחדת לשוות לנגד עיניהם את האדם המוגזם, אם כלפי מעלה ואם כלפי מטה. נוח לו, משמע, לאדם לראות את עצמו מלאך או שטן, זיוותן או שיקוץ משומם, קדוש או מנוול גדול. נשאלת השאלה: מדוע הוא ממאן להיות אדם פשוט, אדם סתם, אדם ממוצע?

הסימנים מוכיחים שבכל הזמנים הוא נרתע מן המידה הבינונית, אם כי הוא עשוי ככה שחייו עולים יפה רק על הקו הבינוני. בכל התנהגותו, שיחו ושיגו, משאו ומתנו, הוא נוטה לצד ההפרזה. או שהוא מעביר את בניו למולך וגורם לעצמו כל מיני עינויים, או שהוא יוצא לתרבות הכפירה המוחלטת ופורק כל עול מוסר ודרך־ארץ. או שהוא זולל וסובא, מתמכר לחיי בשרים ומבלה את עולמו בחינגות ובטקסים בטלים, או שהוא משקיע את כל זמנו בעסקי בנין וקנין ובונה פיתום ורעמסס של רהב ושררה, גבורה כוזבת ונוחיות נפסדה. עיתים הוא לובש פיאה נוכרית ומגדל זקן, מתעטף בגלימות ארוכות, בתגות־פאר ובשמלות של שובל ארוך ולעיתים הוא מקצץ בבגדיו, ועושה קרחת לראשו ומעלה על נס את הערטול ועושה את המערומים נוי ופולחן. יש דורות העושים את לשונם במחלצות המליצה, אינם מוציאים מפיהם דיבור כפשוטו ומהדרים יתר על המידה בנימוסים ובתוארים, חבושים ומשולשלים בגינוני הכבוד עד שכל המשא־ומתן האנושי כאילו מקרטע ומצעד על קביים. וכנגדם – דורות שלשונם כולה חצץ, לא טיפה של לחלוחיות, חולי־חולין כולה סובין, מוכנית לגמרי, כאילו לא אנשים אלא מכשירי ברזל מסיחים ביניהם. דור המדבר בשלון בני אדם טבעית, נפשית בשעת הצורך ועיסקית כשהזמן גרמה, הפיוט והפרוזה ממוזגים בה במתכונת הדרושה ולפי חוש היאות, והעיקר כמדבר איש אל רעהו ולא כמדבר הגבוה בדרגה או במעמד, בכשרון או בתושיה, אל הנמוך ממנו, הוא נדיר ביותר.

דומה, מלכות האדם כמות שהוא, בשפתו כמות שהיא, בהלכותיו ובמושכלותיו הטבעיים כמות שהם, עדיין לא הגיעה שעתה. צביונו של האדם שהתהלך עד היום על פני ארץ רבה הוא של האדם המוגזם, המנופח או המכווץ, המעוקם לכאן או לכאן. כאילו האדם כמות שהוא אינו ראוי שהאדמה תישא אותו עליה. כשהוא משוגע גדלות הוא עונק גלגל חמה על ראשו, מדמה את עצמו לעליון. וכשהוא משוגע קטנות הוא מתגמד ומתעניו, חסיד ועניו, השם את נפשו לעפר נראה לעצמו חתיכת רפש ממש. ולא עוד, אלא שכל פעם שמופיע לעיני הבריות טיפוס האדם הפשוט, זה שאינו משים עצמו דגל, לא של הטוב העליון ולא של השחיתות הנתעבה, שאינו מפליג לשום קיצוניות אלא דורך לו לפי תומו בדרך המלך, אינו תובע גדולה לעצמו ואינו מתגנדר בעניוות יתירה, מביע מה שהוא חושב כפי שהוא חושב, ללא כחל וללא שרק אך ללא אבק ניוול וזוהמה, אינו מדבר גבוהה־גבוהה ואף אינו מנבל את פיו – הוא נראה בעיני האנשים כתם וכתמהוני, כשטיא, שלא ממין האדם הדין.

מה טעם בכל זאת מתעלם האדם מבשרו ודמו, מהוויתו שבעין, ממעלתו האמיתי ומשורש־נשמתו האנושית? מפני מה אין הוא מכבד את נפשו וחומד נצנצת הנוצות שאינן שלו או זר קוצים שלא כדין? האם העילה והדחיפה לכך היא התשוקה הנטועה בליבו לחשוף את הגדולה שבעצמו או התועבה המדאיבה, שכשם שחייו טפחות ניתנו, כן סגולות־רוחו האנושיות ניתנו לו במנה זעומה ואין לו כל סיכוי לעילוי ושבח על פני טבעו, אלא במאמץ על־אנושי, במעין קפיצה אי טבעית לעילא ולעילא?

מי יודע פשר? אפשר האדם מתרברב על שום שחש הוא באמת, שיש בו ממידות קונו, ואפשר הוא מתגדל ומתנפח ומגזים על כוחותיו משום שהוא מיואש מעצמו ומפצה תודעת אפסותו בחונף־שפתיים לעצמו. וכשהוא משפיל את עצמו ויורד בעיניו לכדי יצור נחות־דרגה, אינו אלא עושה נקמות בנפשו בשל אכזבתו מעצמו. אם אין בידינו ראיות מוחשיות, רמזים מכל מקום יש, שתחילתו של אדם היתה גדלות המוחין. כיוון שנגה עליו אור השכל והגיע לידי דעת עצמו תקפתו התפעלות מעצמו, עמד וקשר קילוסין לגודל מעלתו עד שהגיע לידי האלאה¹ עצמית. מאידך גיסא, כפוף לחוקי הגאות והשפל המשמשים גם בטבע הבלתי אנושי, בבת אחת או בזה אחר זה, עברוהו תכופות רחשי ענווה והתבטלות מפני איתני הטבע, שהיה ממליך על עצמו גם את העץ והאבן, הזבוב והנחש וכל בני שחץ, סוגד לכל חי ודומם למיניהם.

אבל יכול שלא התשוקה לגדלות, כי אם הפחד מפניה, הניע את הבשר ודם להגביה עוף מכאן ולהשפיל זחול מכאן. הן ההידמות לעליון והן ההתרפסות בפני היצורים הנמוכים ממנו נתנו לאדם שטר פיטורים מן המאמץ הקשה לאין ערוך להיות אדם כמות שהוא, המכיר בכוחותיו המוגבלים והסופיים ומכבד בכל זאת את נפשו בת האין־סוף. להיות אדם ממוצע, המכיר את מקומו ועם זאת משתוקק לטפס בדי עמל בסולם המעלות, הוא תפקיד קשה ומפרך. קל יותר להיות מלאך מלהיות אדם. נוח יותר להיות בר־אלהן מלהיות ילוד אשה. כל שכן שיאה יותר להיות אדם העליון מאדם מן השורה.

אדם מן השורה חייב לקבל עליו מרות הטבע, למשוך בעול העמל, לציית לחוקים, לשמור על יחסי שכנות ועל שבת־אחים. אדם העליון אין עליו עול תורה וחוקים, אף לא עול דרך ארץ. הוא ציפור דרור. אם אל הוא, בוודאי פטור הוא מתשלום כל מיסים שהם. אדרבה, הגז ובכורות הצאן צריך להקריב לו. האל והדומה לו בני חורין הם. הכל שרוי להם והכל מותר להם. כיוצא בכך האדם העובד לשטן והדומה לשטן הדימוני ובן הבליעל, אף לו הכל שרוי, הכל מותר ואין עליו כל מוסרה. תעודת הזיהות האנושית מטילה הרבה חובות ושומה עליה לרסן כמה וכמה יצרים. אבל כשמבערים את תעודת הזיהות האנושית ומחליפים אותה בתואר אחר, אם רם שברמים ואם שפל שבשפלים, האדם נושם לרווחה ונשברו כל חרצובותיו. אם אני גדול ותקיף, רד עם האלים, הבו גודל לי. ואם אני יצור חלוש ורופף, שפל ומאוס, חציר או זבל, הרי אני חי לי חופשי כזבוב, כרמש, כזחלן וטוב לי. אם כבן אדם ואם כעבד ובלבד שאני חי. ולא עוד אלא שמעלה יתירה לבחינת העובש, שאפשר להתלונן ולרטון, להתענו ולהשתפל ולהגיע על ידי זה למעלה של צדיק חסיד ועניו.

בדיעבד, רשאים אנו לומר, שאולי יד ההשגחה היתה בדבר. לא יכול היה כנראה האדם להגיע למעלת האנושיות הנכונה מבלי לעבור תחילה את דרך התעתועים של האלאה או השטנה עצמית. בלי הקפיצות הגדולות לאיגרא רמה ולבירא עמיקתא אין מגיעים להליכה כהלכתה. אולי, אילולא התרגילים בפסיעות גדולות, לא היינו יכולים לעשות אפילו פסיעות קטנות לתיקון עצמנו. אם לא נשווה נגד עינינו את המלאך, לא נהיה אפילו בגדר בן־אדם. בכל אופן, הגיעה העת להפסיק את תרגילי התעלולים וללמד את עצמנו להיות בני אדם ראויים לשמם. אנושות זבת דם וסחי, קומי צאי מתוך ההפכה, התנערי מעפרות הזהב של ממריאי שחקים ומעפרות הסחי והדומן והיי מה שהינך, מה שנועדת להיות: אדם כפשוטו וכיקרו. העלי את השער על האדם באשר הוא, פתחי את השער לפני האדם כמות שהוא הממשמש ובא.