יעקב וסרמאן. בימי שבתי צבי. סיפור, תירגם מאשכנזית א. נ. גנסין. וארשה, תרע"ג, הוצאת חברת “אחיספר”, וארשה–ברלין. 88 עמודים.
סיפורו זה של וסרמאן, שהוא משמש סיפור-מבוא לרומאנו של אותו מחבר, “היהודים מצירנדוֹרף”, הוציאה ההוצאה הספרותית החדשה “אחיספר” בתור ספר ראשון (א–ב) ל“ביבליותיקה הכללית” שלה.
תוכן-הסיפור הוא: בימי שבתי צבי היתה התעוררות רבה בין היהודים יושבי קהילת פירט לצאת לארץ-המזרח ולקבל פני מלכות-המשיח. אךְ נפלאות בל יֵעָשׂו, ההזיה לא עמדה ליוצאים דלי-האונים, והם נשארו בדרך. זהו, בדרך כלל, כמעט כל תוכן הסיפור-המבוא, ואידך – פ"ח עמודים נמלצים – פירושא הוא לזה. ברם, הפירוש אינו מוסיף הרבה על שתי השורות האלה. יצורי-חיים וחיי-נפש מן הימים ההם ומרוח הימים ההם אין אנו רואים; דיאלוג חי ברוח אותם האנשים החיים המדברים ובכל התכונה המיוחדת אשר להם אין אנו שומעים. אלא מה? תיאורים פתיטיים הרוצים לעשות רושם ולהשרות רוח מיוחדה, מעין: “היה פתאום אור גדול מסביב. האיר השחר. הקיץ הקץ ואורה וחופש וסגולת אלוהים ושמחת הנפש וסיפוקה והוד והדר – משאת הנפש, השוקקת זה שנות אלפים בתפילה ותחנונים רותחים, בנפשות הנהלאות חרד הקול, כקול הקורא למלכות שמים חדשה ולסדרי חיים חדשים” וכו' וכו'. איני רוצה לצטט הרבה, ולנתח אין מה, אבל זאת אגיד: מלבד אוֹפריסמים אחדים, נכונים או בלתי נכונים, אבל בכל אופן ראויים להישמע (ביחוד בעמודים האחרונים) לא ימצא הקורא העברי הרבה בספר הזה. ולולא דמסתפינא מפני חובבי הסיפור השיריי אצלנו בכלל וחברת “אחיספר” בפרט, הייתה מודה בפומבי, כי אותי, למשל, אותי, קורא בלתי-תמים כל כך, שיעמם הסיפור הזה ברובו: פשוט, שיעמם.
[“האחדות”, חשוון תרע"ד; החתימה: בן-שלמה]