עפ"י מקורות שונים
רק תלמיד-חכם הגיוני ושכלי, בעיקר, כאחד-העם, רק אישׁ סופר, שׁיחסו אל החיים הוא לעתים קרובות מיכַני יותר מאורגַני, רק אישׁ שׁהעמוק והסודי, המושׁרשׁ והאינסטינקטיבי שׁבנשׁמת-האדם כמעט שׁזָר לו – רק הוא יכול ומסוגל היה להביע שמחה ושובע-רצון על העדר שירים “גסים ותפלים”, “מלאים פטפוטי-הבל”, כשירי-העם הז’רגוניים, בספרות העברית שלנו, שכולה, תודות לאל, חכמה, קדושה, למדנות ונצחיות. לא אזכור את המבטאים שבאותו מאמר “ריב-לשונות” בדיוקם המלא, ככתבם וכלשונם, אבל את הביטול המוחלט שבהם לשירת-עמנו בשפתו המדוברת זכור אזכור. וראוי היה לעמוד על זה, עד כמה לא השׂיג אותו סופר גדָל-הבטחון בנצח-ישראל ורב-הביטחה בעצמו ובדעותיו, שמעט פוֹלקלוֹר, מעט שירה, משל, פתגמים ואגדות עממיות בשׂפת-העם המדוברת, אלמלי רק היו בגדר האפשׁרות שׁיִמָצאו בספרותנו העברית, היו הם מניחים לה יסוד איתן וקיים יותר משלושה ספרים כ“מורה-נבוכי-הזמן” והיו מוסיפים לה און, עצמה וחיוניוּת אולי יותר מד' חלקי “על פרשת דרכים” גם יחד!
כי רק יחס מיכַני, גרַמָוֹפני, אנו רואים באותו ביטול “אריסטוקראטי” ליצירות הלשוניות הבלתי-אמצעיות של עמנו. יותר נכון: חוסר-יחס של בן-עם מחוסר שפה מאז ומעולם, של בן-בני-בעלי-הפתגם: “שמע בכל לשון שאתה שומע”. אין הבדל בלשון, ובלבד שתשמע את תורת-ה'! אין הבדל בלשון, ובלבד שתוכל לסחור את הארץ! אחרים עוד רוצים לראות בזה גדלות, תכליתיות. המטרה, כביכול, אצלנו, היהודים, היא הכל, והאמצעי לא חשוב: כל האמצעים כשרים. העיקר הוא הרעיון, וזכות-קיום יש רק לספרות כשהיא באה להביע איזו “רעיונות”. רק אז תכובד. כך הורה אחד-העם גם במאמר אחר. השפה אינה אלא אמצעי, ואל תתמה על שפתו הוא, הבהירה כל כך עד שאינה משאירה אחריה כל הד. הרי אדם נבון שכמותו ודאי יבחר באמצעים הכי-נאותים, הכי-קלים…
לא פה המקום לעמוד על זה בפרוטרוט, אבל ראוי היה שיֵאָמר לקהל-קוראינו, שהשפה, שפת-האדם, אינה רק אמצעי לרעיון, כי אם יצירה כשהיא לעצמה, ביטוי החיים היתירים מן ה“רעיון” וגם אחות ותנאי הכרחי למחשבה. בכוּר-הדיבור, בהַשׁמָעה לרֵעַ, תצורף המחשׁבה ותזוקק. ובכלל אין להבדיל בין הלשון ובין המחשבה ולומר זו תשמש לזו, בעוד ששתים שהן אחת הן.
אין זה מעיקר-ענייננו הפעם, אבל אי-אפשר לנו שלא לחזוֹר ולהגיד: טובי הסופרים העברים לא יוכלו להינחם בביטולו של אחד-העם. טובי הסופרים העברים, הכותבים רק עברית בימינו, מפני שאינם רוצים להוסיף עוד קרע בולט על קרעי-חייהם על-ידי כתיבה בשפות רבות, יודעים, אף על פי כן, בסתר-נפשם את אסונם, אסון-הכתיבה בשפה בלתי-מדוברת. האפשרות ללידת פולקלור עברי טבעי בזמן מן הזמנים – חלום-זהב, אבל רחוק-רחוק הוא להם. ובקנאה רבה ובהכרת-אסונם הם, אסון הספרות העברית, הם מביטים אפילו על הקובצים המוקדשים למקצוע זה, שה' נוח פרילוצקי מוציא בווארשה ביהודית המדוברת.
ואולם אם פולקלור במובן האמיתי של המלה הזאת אין לנו וגם אי-אפשר שיהיה לנו בעברית בעתיד הקרוב, מכל מקום אפילו אם הדיבור העברי בארץ-ישראל יתקדם יותר מאשר עד עתה, אם שירה עממית הנובעת ממעמקי-העם, המתווה דרכים לכל היצירות שבהכרה, הבאות לאחר כך, אם כזו חסרה לנו בהכרח, לאסוננו, לגמרי, וחסרון שלא יוכל להימנות – הנה משל ואגדה ברוח עממי, משל ואגדה שנוצרו ונאמרו ונשמרו מדור לדור על-ידי משכילי-העם, היו לנו כמעט תמיד, בכל ימי ספרותנו הרבים שבלשון-הקודש.
ועכשיו, לאחר שזכינו וקמו לנו בדורנו מסדרי-האגדה, שנתנו לנו בשלושה כרכים ובששה ספרים את כל מה שנוצר אצלנו במקצוע זה (במקומות אחדים – נאמר בדרך-אגב – גם הגדישו על המידה ונתנו יתר של אמרי-דרש, שאינם כלל ענין למשל ולאגדה, יתר שכנטול הוא דומה), סבורים אנו, כי לא למותר יהיה, שבעתונותנו יוקדשו לפרקים איזו דפים כתובים באופן פּוֹפּוּלארי על דבר עולם זה, על דבר חיי המשל והאגדה בכלל – לאו דווקא אצלנו.
[”האחדות“, כסלו תרע”ד; החתימה: ד"ר י.מ.]