לוגו
מכתבים מחו"ל הביתה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

– – – הנסיעה כסדר, אם כי לא בנוחות יתירה. חבריה חביבה מאד. בדרך כלל הם הרבה יותר נקיי־לשון וטהורי מחשבה מאשר היו במחנה הקודם הקבוע. נוף־הארץ וריח־הפרדסים, שליוה אותם עד הגיעם אל הגבול, מסמל בדמיונם את ההבדל בין הארץ לחוץ־לארץ, בין מולדת לגולה. מיד החלו להרגיש, מה הם ומי הם ואל מה הם נוסעים.

– – – גם את צריכה להודות, כי יש טעם לסבל הזה – – – וכי חייבים אנו להיות נאמנים לעצמנו, למחשבותינו על הכלל, ולהשגותינו על חובת אדם ויהודי. מילוי־חובה אינו דבר קל, אבל אם נקבל באהבה את פגעי־ההשתתפות במלחמה, סופנו להעשיר את אוצר־חיינו ולא לעכור אותו.


י“א שבט, תש”ג


– – – הנני במחנה־המעבר השלישי, ויש סיכויים לעבור את הדרך במהירות יחסית. את סדר־הפסח עשיתי במחנה השני. מעולם לא היה דבר כזה באותה סביבה, אך אנו לא השלמנו עם האפשרות, שעשרות אחדות של יהודים יהיו בליל־הפסח בלי סדר. עוררתי כמה חברים והענין יצא אל הפועל. – – – ערכנוהו כהלכה. מלכתי וחשבתי על מלכותי בבית, וקראתי לחברים לזכור את אשר להם בבתיהם, והוספתי כהנה וכהנה על יציאת־מצרים ועל העבדות־שבלב. שגם ממנה צריך לדעת להשתחרר, וכי את החירות משיגים על־ידי נכונות לסבול במדבריות ולאחר קפיצות לתוך הים, מבלי כל בטחון אם ייבקע או ניבלע בתוכו. ההגדה היתה טובה, הכופתאות – דלות. הן לא היו כלל. היה זכר למצה, תפוח־זהב לכל אחד. מעט יין ומעט לפתן־פירות משומר. אבל מצב־רוח של סדר, זכרון וכוונת־מכוון היו למדי. – – –


– – – את מוצאת בין האמהות הרבות (במוסד), הזקוקות לעידוד. שיטתי היא לתת את העידוד שיש בכוחי לתת, על־פי רוב בדיבור טוב. ואולם זה צריך ליעשות בחשבון, בלי פיזור־יתר, כי דיבורים טובים יתירים על המידה אין בהם כוח־פעולה. אין ערכם אלא כשהם ניתנים כרפואה במידה הדרושה וברגע הנכון, ומבלי שהמקבל ירגיש, כי יש כוונה לעודדו. לשם שמירת התנאים האלה נחוצה דרגשה.

אולם תכונה זו נרכשת, כשיש רצון טוב. מי שמפזר את דבריו הטובים בלי חשבון ותכסיס, ומי שמלאֵה את הצד האחר בהטפה, משיג את ההיפך מהמבוקש.

– – – עלי אין לי כמעט לספר ולא כלום. אני נוהג מכונית־משא, – ואני שמח, שהכל הולך למישרין. מצב בריאותי הוטב ואני מושך בעול, יחד עם הבחורים הצעירים. הנני מוקף יחס טוב. שעותי הפנויות אינן מספיקות לי בשביל תכניות הכתיבה והפעילות הציבורית שהייתי רוצה לבצען. – – –

א' חוה“מ פסח, תש”ג


– – – ערב שבת. טעם מיוחד למקלחת הקרה והלבנים הנקיים. אני אומר לחברים בנעימת־הלצה כלפי חוץ ומתוך אמונה בפנים – שבת־שלום! השבת היא קודם כל קנין פנימי של רגש ממוזג בהכרה. אפשר לחוג את השבת במשהו בכל מקום שהוא, ואפילו באמירת מימרה כלשהי, ובלבד במתכוון. הריני מצטרף בשעה זו, באור בין־ערבים בהיר, בין השמשות ממש, אל קבלת שבת שתערכי את עוד מעט. יפה עשית, שהבאת את המנהג הזה מנוה־יעקב. פעם אחת הואר המעשה אור מיוחד: כשהשתתף חיים ושר “יום זה מכובד” בניגון של סַד. הרגשתי אותו רגע את היורש. הן אין איש בארץ שר את המנגינה הזאת. לי ירושה היא מאבא ומשמשת חוליה יקרה במורשת הבית וההוי ההוא, שלא יקום עוד. את זוכרת, שהשתדלתי להקנות את המנגינה לאפרים גולדשטיין, והוא רשם אותה, גם שר אותה ברדיו. אנו לא שמענו זאת, אבל סיפרו לי שהמנגינה הושרה. האם תיקלט על ידי מישהו? בפיו של חיים היה אותו “יום זה מכובד” סמלי. הוא שר לא באונס, אף נהנה, נדמה לי. אולי זכר אותם הימים המעטים, בהם טבל בתוך אוירת העבר וקיבל מעין עירוי־דם רוחני־מסורתי.

* * *

– – – מזג־האויר כאן טוב. לא טעמתי זה שנים רבות קרירות כזאת בחודש יוני. במקצוע (נהגות) התקדמתי יפה והשגתי מדרגה הגונה. יש ימים עמוסי עבודה גופנית לא־קלה, ויש גם ימים קלים יותר. ידי מיובלות. הנני ממלא מאה אחוזים (ולפעמים יותר) של חובת חייל בין חיילים ולא ביקשתי שום הנחות ושום הקלות. האמת היא, שהנני בחברת יהודים טובים ואנשים טובים, וחברה טובה – הלא היא הנותנת אמונה, שגן־העדן אפשר עלי אדמות. אתמול היה יום הולדתי לפי התאריך העברי. לא יכולתי לציין את היום במשהו חיצוני, אבל לא פסחתי על המאורע בעולם מחשבותי והרהורי. ייתכן ואכתוב על כך לחיים, והיה זה מעין מבוא לצוואתי אליו. היתעניין הוא בדברים האלה? מסופקני, אבל אני מרגיש צורך בכתיבה זו. – – –

כ“ג אייר, תש”ג


– – – ייתכן ודברי אלה יגיעו אליך בימי מלאת שנה לכניסתי לצבא. – התזכרי את ימי הסיוט ההם בישוב, ימי יוני ויולי אשתקד? התזכרי כיצד התחרו בנבואות שחורות, מה מספר הימים שנותרו לנו עד בואו של היטלר, כי הוא ודאי יבוא? האחד אמר, שהלה יבוא בעוד עשרה או שנים־עשר יום והאחר אמר – בעוד שבעה ימים. הם חטאו רק בדיבור, אבל הלא כמוהם חששנו כולנו, וידענו יפה, מה צפוי לנו, אם יקרה האסון הזה. את זוכרת יפה, כיצד דברתי על מלחמה עד המקל האחרון ועד האבן האחרונה. אז עוד לא קרה עוד בפולין מה שקרה, אבל אנו ידענו היטב, מה מסוגלות החיות המזוינות והממוכנות לעשות. אחר כך, את זוכרת, כי לא היו לנו כל אילוזיות בדבר יחס הנאצים לישוב. האמת היא, כי גם בישוב נמצאו אז מוגי־לב, שניסו להכין כניעה, והתחילו פוסלים מראש את מלחמת־היאוש שהתכוננו לה, ואשר יהודי וארשה קיימו אותה במאוחר. ה“חכמים” ה“מתונים”, כביכול, שבישוב טענו אז נגד פלמ“ח ונגד שאר ארגונים כאלה, כי הם יביאו אסון, בהתגרותם בכובש הגרמני – עד כדי כך הגיעו, וכבר דיברו על יחסים בינינו לבין הכובש הנאצי – ו”הם יגרמו לחורבן הישוב". כלומר, אילו היה הישוב נכנע, אולי היו הנאצים מסתפקים בטביחת כמה אלפים או עשרות־אלפים, ואילו רובו של הישוב יישאר בחיים. ירבו הדברים, אם אנסה לספר לך כל ששמעתי וידעתי אז. המועקה הקיפה את כל הלבבות, והמוחות היו תחת המכבשים הכבדים הלוחצים ממעל. – – –

– – – ועתה, הישוב בפרוספריטי. – – – אבל עם כל הצער על שהישוב אינו עושה רושם חיצוני כאשר חפצנו, הלא מאושרים אנו שהוא ישנו, שניצל, שהוא קיים, שאנו יכולים להצליפו על כל מגרעותיו. הן יכול היה לקרות, שיהודים אי־שם בעולם היו מספידים היום את הישוב ואומרים עליו שבחים שלאחר־המות, חס־וחלילה. עוד “מסרק־הברזל יעבור ויסרקן ועד שורש ירד וצמרת יעל”. אל תדאגי, עוד נילחם בתוך הישוב לשיפורו. היכולים אנו לעשות כזאת בראַדוֹם? היש לנו עתה לדבר על מגרעות, שהיו בקרב יהודי פולין? הנאשימם במשהו, ואפילו בזה שלא התקוממו אשתקד?


ואומר לך את האמת, כי אינני פנוי מקורטוב של סיפוק על שאני בצבא, על שגם אני נמנה עם המחנה הגדול, שבכל זאת הוא שהדף את אשמדאי והשדים והרחיקם מעלינו. תשאלי, מה עשיתי? – לא כלום. אולי הרימותי קש, הוספתי משקל־נוצה על כפות המאזנים הכבדים של דרדנאוטים וטאנקים ומפציצים כבדים. אבל מיליונים כמוני נשאו קש ונתקבל משקל רב נגד הסטרא־אחרא. והמשקל הכריע. ויש ערך אפילו לעזרה הקלה כקלילותם של הקש והנוצה האחת, ובלבד שיעזור כל איש ותעזור כל אשה. ובלבד שניתן ככל אשר הננו יכולים. – – –

– – – שאלת, אם גם אני סובל. את יודעת שאין דרכי לספר על דברים כאלה, אבל בלעתי לא מעט במשך השנה וגם בחדשים האחרונים. הן סוף־סוף אני רק מעמיד פני צעיר, והגיל הזה הוא רחוק מאחורי. אלא מה? צריך תמיד להתקומם נגד הדכאון, להילחם בו ולגרשהו ולתפוס מן האור ככל האפשר, ואת החושך – לשכוח, לאחר שהופק ממנו הלקח הדרוש. – – –

ל' סיון, תש"ג


– – – במידה שתוכלי תשפיעי על חיים שיכתוב ולא ידחה לאחר החופשה. מבין אני שהוא מחכה להשראה, ושהוא רוצה ללבוש בשביל הכתיבה את קפוטת־השבת ולסרוק קודם את הזקן והפיאות. אבל אין לרוץ אחרי ההשראה. יש והיא מופיעה דוקא בבגדי חול ומתוך קיום חובה בפשטות ובנאמנות, ואז – אם לא הופיעה, לא הפסדנו כלום; הרי את החובה מלאנו, והלב שקט. אני הייתי רוצה לקרוא את כל אשר חשב לכתוב ופסל, וכן כל הטיוטות שהתחיל והפסיק בהן. יקרה לי אמתו כמו שהיא, ולאו דוקא כפי שהיא מתגלית בכלי מלוטש. טובים לי אבני מחצב ולו רק צרורות הניתזים מקורנסו המתאמץ להכות בצור ולחצוב יפה. – – –

כ“ב אב, תש”ג


– – – גם מכתב זה הוא מבית־החולים. הנני “גיבור” לעומת שהייתי. – – – חזרתי לכוח ההליכה, יותר מדויק – כוח ההליכה חזר אלי. מה יש לדבר יותר? השאר בוא יבוא. הלא תדעי, כי איני נמנה עם המתיאשים. – – –

לי אל תדאגי. אני גם פה, בין הגויים בחברה טובה, ידידותית. מסביב יחס טוב, נכונות לעזור. יהודי מן השורה לא יאמין, שלא־יהודים יכולים להתיחס כך ליהודי זקן וכושל. אבל העובדה עובדה. אם תהיה יכולת אנסה לכתוב על כך.

מיסורים אין להשתמט. עלי להביא בחשבון, כי מדי פעם לפעם אהיה מותקף ואסבול יסורים. ובכן, מה בכך? כלום יחיד אני? וכי מעטים היסורים סביבי בכל מקום? והחיים טובים וחשובים גם כך. – – –

ערה“ש, תש”ד


– – – החיים אינם טיול וביחוד בגילי כבר צריך להתאבק על פירורי־חיים. הם שוב אינם ניתנים בקלות הפזרנית של תקופות הנעורים, העלומים והבחורים, והרי זה כדרך הטבע. מה שעבר עבר, ההווה הוא כזה ואסור לנו לעשותו גרוע יותר משהנהו. קודם כל – מעט אומץ למצב של תסבוכת.

– – – הן תביני, שלא בנקל הלכתי להרשם כחולה. שנים־עשר יום התאבקתי. בשני הימים האחרונים כבר שכבתי באוהל שלי. ראיתי כי אין ברירה. אני זקוק לטיפול, וקודם כל למיטה רכה וטובה, לשרות שאי־אפשר לדרוש אותו מחברים צעירים בהתנדבות זמן רב.

לא השברתי לרגע. נזפתי בחברים, שהעמידו סביבי פנים כאלה, שאמהות נאמנות מעמידות כלפי חוליהם.


* * *

– – – מתהלכים אלפי בחורים (בצבא) רוטנים ורוגנים, מאוכזבים ומדוכאים. אבל אל יהיו כושלים – – – צריך לקבל את הסבל ובתוכו לחיות ולפעול. את ערך ההתגייסות אין רואים מקרוב. נחוצה בשביל כך פרספקטיבה של זמן ושל התבוננות מדינית, ורק אז מבחינים בדבר. – – – לא מהשאננים ומהטפילים נלמד ולא בהם נתקנא, אלא באלה החיים חיים אינטנסיביים יותר, בדופק הזמן יותר. וכמו שאין טעם לתפילה בלא כוונה כך אין הגיון בשרות בצבא בלא כוונה ובלא התגברות מרצון כל שעה ושעה.

ט“ו טבת, תש”ד


– – – בערב שבת נעימה פי שנים הכתיבה הביתה. הרי זה תחליף־מה למסיבת שבת. בחוץ קר. השמים מעוננים עבים כבדים. גשם יורד לרגעים. ואני משער, כי בארץ כבד הגשם מאד. טוב המיפלט מהקור והרוח אל אוהל־התרבות הנותן לך גם מחסה־מה וגם אור מספיק ושולחן לשבת אליו. – – –

– – – טובים החיים וכדאיים. חייב אדם ליהנות, לשמוח, לשפר את חייו ככל האפשר. אך השפלות פוסלת את החיים ועושה אותם אבסורד. תנאי לחיים – טהרתם, יפיים וצדקתם בעיני האדם עצמו. חייב אדם לכבד את חייו ולכבד את עצמו. ואם כבוד־החיים וכבוד האדם דורש לקצר, צריך לקצר. לא מתוך יאוש או בריחה, אלא מתוך חיבה וכבוד לחיים, מתוך החובה והשאיפה למלא אותם תוכן נאה.

י“ח טבת, תש”ד


– – – הנני מקוה כי המכתב יגיע אליכם לפני הפסח. ערכי סדר כהלכתו, אם בבית ואם במשותף עם מישהו. אמרי לחיים בשמי, כי בהגדה יעמוד על הפרקים הנאים, ולא ישפוט לפי הקש. יש הגיון אדיר בעריכת מסגרות ההוי היהודי, ואין הפגימות קובעות. אגב, חכמינו קבעו את ההגדה לא כחטיבה מחייבת על ראשה וקרבה וכרעיה, אלא הטילו עלינו מצוה לספר ביציאת מצרים, והמוסיף, והיוצר והמשפר, הרי זה משובח. מנהג ההגדות העצמיות בקיבוצים הוא כשר לפי הדין, כיון שמשאירים בתוכן את הפרקים המחייבים של האגדה המקורית. – – –

כ“ט אדר, תש”ד


מכתבו של חיים אליך – נעלה בפשטותו. כן. יפה־נפש הוא וקשה־גורל. אל תאמרי לו את ההגדרה השניה – חוששני שאת גורלו לא נשנה, אבל את יחסנו אליו אנו חייבים לבטא ולעשות בשבילו את הכל. הוא ראוי להערכה ואהבה ועזרה. אבל מעל ליכולתנו לא נוכל לקפוץ. הבה נשפיע גם עליו, שלא ינסה לשבור קירות־ברזל במצחו הרך.1

כ“ה סיון, תש”ד


– – – אין בי כל הרגשה שמגיע לי דבר מה ממישהו. בכלל אינני חושב את עצמי למקופח מצד הכלל או מצד הבריות. הכלל אינו מען שאפשר להפנות אליו טענות, גם כשהטענות הן צודקות. התנאי הראשון לעבודה ציבורית הוא להיות מוכן לעבוד שלא על־מנת לקבל פרס של כבוד או פרס חמרי. מי שעובד בלי תנאים עלול גם לקבל פרס, אבל זה ענין של הצטרפות־נסיבות שקוראים לו מזל. על כל פנים, לא טוב לו לאדם המחכה להכרה מצד הרבים ושרוי בצער אם אינו נוחל הכרה זו. אני פטור מצרה זו.

ד' כסלו תש"ה


– – – קראתי בענין רב את תאורי הרפתקאותיך בעניני עבודה. ידעתי את יסורי ההזדקנות שאנשים קובעים אותם בשבילנו. עצם ההזדקנות היא הרגשה קשה, אבל יותר גרוע הוא היחס מבחוץ, כשהאחרים מתחילים לראותנו כזקנים ואינם נותנים לנו לעבוד את העבודה שהיינו רוצים בה.

– – – זה גורל האדם. עלינו לבלוע זאת. לא יועיל אם נתקומם. רק נהיה יותר לצחוק. או נהיה נתונים יותר להבעת־רחמים שהיא לא יותר טובה מאשר גילויי צחוק או לעג. מה שאי־אפשר לשנות נקבל כמו שהוא. חפש נחפש את אשר נוכל לעשות. נשתדל לעשות זאת היטב. אבל את המצב במהותו לא נשנה. שוב הנני חוזר על עצתי הישנה־ישנה להשלים עם עובדות שאין לשנותן; לא לעשותן מקור רעל המרעיל את החיים, את כל שיירי החיים.

כ“ט כסלו, תש”ה


– – – אחזור לפניך על כלל אחד גדול בחיים, והוא גם אחד ממפתחות־האושר: כשם שמברכים על הטובה, מברכים על הרעה. טעם החיים הוא לא רק במה שמתקיים כפי הרצוי לנו, אלא גם במה שעובר לפנינו ובתוכנו שלא כרצוננו. גם זה חלק מחיינו. יש ללמוד ולהעריך את החיים גם בסבלותיהם, מתוך השוואה עם יסורים אחרים, ומתוך תפיסה של ניגודי־הענינים.

במה מפסידים את צלם האלהים? כשמטיפים לצבא ונשארים בבית; כשמטיפים לבריגדה ומחפשים דרכים להשתחרר; כשטוענים כי בזמן שהאויב מגייס בני ששים, כדי לרצוח את אחי, צריכים גם זקנים להתגייס ולהשיב מלחמה – ובו בזמן אומרים: ילכו הצעירים, ואילו אני פטור משום שאני זקן.

– – – בעוד כמה שבועות יעלו מכאן כמה מאות איש לארץ. אילו היה אפשר הייתי מבקש ממך לאחסן קבוצת חלוצים מיהודי איטליה, ארבעה־חמשה אנשים, בהיותם בתל־אביב, בטרם ילכו לקבוצות. זה יגרום טרדה, צפיפות. אבל לדעתי הצפיפות היא כיום מצוה גדולה בארץ, ואסור באמת לחיות ברווחה, מבחינת הדירה. – – –

כ“ט שבט, תש”ה


– – – כשהנני סוקר את ענינינו אינני יכול שלא להגיע לידי צער ולידי חימה על אלה שבידם לתת לנו לעבוד, ואינם נותנים. כמה מעט אנו דורשים מאחרים. כמה אנו מסתפקים במועט. תנו לנו לעבוד את עבודתנו בארץ הקטנה. אל תפריעו לנו להפריח את המדבריות, לגלות מים, להקים בתי־חרושת. הכירו בזכויות־האדם שלנו, וזכויות־האדם פירושן גם שלטון עצמי ורשות להביא כל יהודי הרוצה בכך. ורשות לדאוג לו ולסדר אותו – ואת המעט הזה, שבשבילנו הוא הכל, אין נותנים. ומלחמות תהיינה בגלל זכויותיו של עם זה ועם זה, בדבר זכויותיהם של תושבי עיר זו להשתייך למדינה פלונית או אלמונית. יימצאו ידידים שלא ישתקו, ישתדלו לעזור, לעורר את דעת־הקהל, לרכוש תמיכה. רק בשבילנו אין תובע, אין צועק, אין דופק על השולחן, אין מאיים במלחמה. אותנו אפשר לדחות בקש. לנו יאמרו ידידינו שנחכה. הם עסוקים לפי שעה. יש ענינים חשובים יותר. ונכון הוא, שעניננו אינו חשוב בשבילם. כי כל מה שנראה להם חשוב באמת, עשה עשו אותו גם בזמן־המלחמה, מבלי לדחותו לימים טובים ושקטים. לא דחו את הלבנונים, שיחכו לסוף־המלחמה. אף לא אמרו, כי הפדרציה הערבית תיווסד, כאשר לא תהיינה דאגות אחרות, אלא השתדלו מאד, כי הדבר יצא לפועל מהר ויספיקו הצירים הערבים לכבוש בסן־פרנציסקו עמדות מדיניות ודיפלומטיות, ושהברית נגד היהודים, ברית שלא היתה כמוה בדברי ימי העולם, מחוץ לציר היטלר־מוסוליני, תתחזק בהקדם.

בשביל דברים כאלה נמצאו זמן ותשומת־לב ושליחים מומחים וסיוע מדיני ופירסום רב על־ידי העתונים והראדיו. אך לא נמצא עדיין הזמן לתת ליהודים את הזכות, שהמשרדים הארצישראליים בגולה יהיו רשאים לשמש מוסדים ממשל­תיים בשביל העולים היהודים, השרידים, המדוכדכים. עדיין לא נמצאה הדרך להרשות לסוכנות היהודית, שתוכל לתת בעצמה את התעודות הדרושות, להחזיק אניות ואוירונים להסעת־עולים, להיות ככל הנהגה של עם ולהקרא ממשלה, שיש לה יכולת לדאוג לשולחיה.

איך מתעלל העולם כיום בשרידי היהדות! איך חוקרים עוד את יכולת הקליטה של ארץ־ישראל לאלה מאות־האלפים המועטות, שדרכן היא ישרה לארץ־ישראל! איך מפיצים עוד את עלילת־הדם החדשה, שארץ־ישראל קטנה מהכיל אותם, ושהיהודים בעצמם אינם רוצים כלל ללכת לארץ־ישראל! הן טוב בהרבה כיום גם לגרמנים שרצחו אותנו מאשר לשרידי קרבנותיהם. וזה אחרי שתי מלחמות־עולם. שימי־נא לב להרגשה, שמרגיש הלב מתחת לאותו הכבוד, כביכול, של השתתפות בשתי מלחמות־עולם!

כן. כך אנו שבים לארץ. וכך אנו מתחילים מא'. מילא, אנו, המיושבים בדעה, עוד נדע לרסן את כעסנו, את אכזבתנו, את יצרינו. אבל הנוער, מה יהא עליו? במה נרסן אותם, שלא יפלו לתהומות הקיצוניות, לתוך יאוש מאדיש, לתוך מערבולת של הרס? באמת, איני יודע איך אבאר לבחורים הצעירים, שעליהם להאזר בסבלנות ולעבוד ולעבוד, ליצור ולקוות, לצבור מקטנות את העובדות הגדולות, להאמין באדם, בחסידי אומות העולם; להאמין כי עוד יסירו מעלינו את הכבלים, וסוף־סוף נשתחרר ונהיה ככל האדם.

הו, יהיה קשה יותר מאשר אחרי המלחמה הקודמת. מי יודע, מה יהא המוצא לרגשות המחאה, ההתקוממות הפנימית. מי יודע, אם יתנו לנו לעבוד אפילו עבודה שקטה, קונסטרוקטיבית. הנה כבר מצאו את הדרך לתת לנו סרטיפיקטים ולסדר שלא יוכלו עולים לבוא. לקנות אדמה בארץ כמעט שאי־אפשר. חלק גדול של קניות הקרן־הקיימת אינה אלא קניה שניה ושלישית ורביעית של אדמות של יהודים. השאלות הפנימיות של הישוב נעשו קשות יותר, ההתרוצצות, חמורה יותר. ויש לאויב תקוות כי נתפוצץ מבפנים. כנגד כל אלה צריך לעמוד, ואיך?

– – – מהכרת המצב יכולה לבוא רק הבריחה אל העבודה העקשנית. רק זה עוד יכול לתת שיווי־משקל ולקיים קיום כלשהו את התקוה. רק עם זה יש איזה תוכן לחיים, ואפשר עוד ליהנות מהם רק בעזרת העבודה. – – –

ט“ו סיון, תש”ה


– – – ובכן, נגמרה המלחמה. נצחון. חוגגים מסביב. ואני האופּטימי, הרואה תמיד את האור, את הצד הטוב, – אני עצוב. משתדל אני לגרש את הצללים, ואי אפשר. איזה נצחון? איזו נחמה כיצד יצאנו אנו מתוך סערות־החורבן ומתוך מבול־הדמים? מה יש לנו חוץ מקברים, חוץ מהחלל האיום שנשאר פתוח כעינים ענקיות של גולגולת המת? המת הגדול שלנו עומד לפנינו ואין לגרש את מראהו. העמים עסוקים בשלהם. יש להם ענינים רבים לסדר. צריך ליישב סכסוכים רבים. וסכסוכים חדשים מתעוררים ומעסיקים אותם. ואותנו דוחים וחוזרים ודוחים. שנחכה. לקבצן יש פנאי. המחותנים עסוקים. יש עניני־כבוד ועניני־נדוניה, כלי־זמר, חשבונות־מחותנים. יחכה הקבצן. בין כך ובין כך אין לו כוח להחריד את המסובים, להשבית את השמחה. ישמח על שנשאר בחיים. והקבצן לא התכונן בעצמו לקראת השעה. לא הכין לו אמצעים. גם בעצמו הוא אשם…

כ“ו אייר, תש”ה


– – – מה אעשה? איני יודע. רבות מחשבות, אולם החיים אינם כה רכים, שאוכל ללוש אותם כרצוני. – – –

כפי הנראה עשית לך קצת חשבון של עשרים שנה. הן לא היו קלות כל כך. אבל אני שמח שעבדתי, עמלתי בהן. יודע אני כי בצדה של התועלת שהבאתי בשרותי – גם בזבזתי כוחות רבים, מחוסר־כשרון לרכזם, לרסנם ולהפיק מהם תועלת מלאה. אבל אין לי על מי להתאונן. יכולתי לנחול מהחיים גם יותר מאשר נחלתי, אילו הייתי מסוגל להפיק מהם את כל האפשרי. ולא בצער בלבד הנני סוקר על פני עשרים השנים. הן אמת הדבר, שהיו גם שעות־סיפוק חשובות. גם הרבה חסד גילו החיים כלפי, ולא רק אכזריות, שאמנם לא חסרה ואינה חסרה. אבל – אלה הם החיים, ובהם יש לשמוח ולעבוד. גם אי־אפשר להצטער על שבינתיים עברה מרבית־הדרך ולא נשאר עוד הרבה כל כך, וכבר אי־אפשר לתקן את השגיאות. מה יש לבכות על כך? הן סוד החיים והאושר הוא, שלא להתמכר לצער בגלל מה שהוא מחוץ לאפשרות ולכוח, אלא למצות את מה שיש עוד למצות.

מה טוב, שיש עוד טיפת יכולת לעבוד, אם כי הכוחות הרעננים כבר גזו. מה טוב, שיש קצת הכרה, להבין את הנעשה ולקבוע דרך. מה טוב שיש מקצת ידידות ושאין אסון הבדידות. אלא מה, הצרות? ובכן, בלעדיהן אי־אפשר, וחכמינו אמרו: חייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה. – – –

ג' תמוז, תש"ה



  1. סדר ארבעת המשפטים האחרונים משובש במקור ונערך מחדש ע"י פרויקט בן־יהודה.  ↩