לוגו
מתולדותיו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מוצאו של יצחק בן־דור מיהדות ליטא רוויית מסורת לאומית והתעוררות ציונית. נולד ב־19 במאי 1893 בשאד (סאדה) במחוז טאלז' לאביו אברהם־אליעזר ולאמו פייגה־רבקה ניימן. למד בחדר ואחר כך בישיבת טאַלז'. עוד לפני היותו לבר־מצוה פירסם רשימות ב“הזמן” של ב“צ כ”ץ והיה ממייסדי אגודה ציונית “קדימה” שחבריה בחורי הישיבה. עבד בהוראה ולמד מלאכת הצילום.

משהחליט לעלות לארץ, יצא לגרמניה, נתעכב זמן מה בה ובאנגליה וצרפת. לארץ־ישראל הגיע בנובמבר 1913 ומיד יצא לעבודה בחקלאות בחולדה וברחובות ובמקומות שונים אחרים. בתל־אביב עבד בסלילת כבישים.

במלחמת העולם הראשונה התנדב לגדוד העברי הראשון ושירת בחיל הרגלים בארץ־ישראל ובמצרים והועלה לדרגת קורפורל. בהיותו בגדוד השתתף, ברשימות ב“קונטרס” וב“צייט” בלונדון. ב־1921 עבר לירושלים שאותה נשא בלבו כל הימים ופתח בה צלמניה. היה פעיל בחיי הציבור וההגנה וב־2 בנובמבר 1921 היה עם קבוצת המגינים בשער השלשלת שבעיר העתיקה. משם עבר לתל־אביב ועבד בגננות. בבנין ובמדידה.

עם ההכנות לייסוד עתון פועלי ארץ־ישראל הוזמן על ידי ב. כצנלסון להצטרף למערכת “דבר” והוא השתתף בו מגליונו הראשון באחד ביוני 1925 ­– ועד גליון יום קבורתו (“שיחות ירושלים”). תחילת עבודתו במערכת כּריפורטר ועם פתיחת המדור הכלכלי נמסרה לו עריכתו. בעבודתו העתונאית גילה לא רק זריזות שלא ידעה ליאות, אלא גם חיבה עמוקה לכל פעולה ומעשה, לכל מוסד ומפעל, שראה בהם התגלמות החזון הציוני וביקש לשתף עצמו בהקמתם ובשגשוגם.

כשם שלא ידע רסן וכבלים במלחמתו נגד תופעות מזיקות ­– עדיין זכורה מלחמתו הנמרצת בספסרות בקרקעות והיא אינה אלא אחת מפרשות מלחמותיו הציוניות־עתונאיות לביעור הנגעים מחיי הישוב ­– כן לא היה שיעור לשמחתו לכל מעשה יצירה. מועטים בארץ מפעלים כלכליים שקמו עד אמצעיתה של מלחמת העולם השניה שבן־דור לא היה מלוויהם הנאמן משעה שעלו ברעיון יוזמיהם. ולא מועטים המפעלים שהוא היה יוזמם ומדריכם, תומך בהקמתם ומסייע לפיתוחם ­– לא רק בעטו שהיה קודש למפעל הציוני אלא גם בעצה ובהמלצה, בכל מפעל נוסף ראה נדבך נוסף בבנין הבית הלאומי.

מזגו החם ומסירותו לכל ענין ציבורי דחפו אותו לפעילות רבת־גוונים, ודעתו היתה נשמעת ברצון ובהערכה.

על אף גילו הקשיש ­– מלאו לו אז 49 שנים ­– ולמרות חולשתו הגופנית, החליט בקיץ 1942 להתגייס למלחמה בצורר ישראל. בעקשנותו התגבר על כל המכשולים ששמו לפניו הועדות הרפואיות והצליח להתקבל לפלוגת ההובלה. שירת בה 3 חדשים כטוראי בארץ־ישראל ובמצרים, בלוב ובאיטליה. חלה וידידיו ביקשו לשחררו, אולם הוא עמד בשלו והמשיך בעול התפקיד שעלה בעיניו לאין שיעור משעה שהגיע לרומא ונרתם לא רק לעבודה במערכת העתון “החייל”, אלא גם בפעולה רבת ענפים למען שארית הפליטה שהתרכזה באיטליה המשוחררת. יצחק בן־דור היה אחד העושים והמעשים. מהאנשים המרכזיים שהעמידו החיילים העבריים ב“מרכז הגולה” ברומא ובהסתדרות הציונית באיטליה שחידשה את חיי התנועה ליהודי איטליה ולרבבות הפליטים שהתכנסו שם בדרכם לארץ־ישראל. להט נפשו לא נתמצה בפעולת הארגון וביזמה התרבותית. בקלחת הענינים הציבוריים ובקדחת הדאגה לשארית הפליטה, להצלתה ולהעלתה, מצא גם פנאי לחבר מלון עברי־איטלקי ומורה דרך עברי ברומא ששירת את החיילים העבריים.

לאחר שחרורו מן הצבא חזר לעבודת המערכת והופקד על משמרת ירושלים כמנהל סניף המערכת בעיר שאליה נשא את נפשו ובה מצא מותו.