בירת המחקר החקלאי, בירת המחקר החימי־תעשייתי, מושבה שצמחו לה וחוברו לה – אף ינקו ממנה לא מעט ותוך כדי מלחמה אתה – תשעה ישובי עובדים חקלאיים, מושבת־אם על בנים־כפרים משגשגים ומורדים בשגרתה, עטורת ארמונות וחילות על גבעותיה הבשומות, שבעמקים ביניהם מלבלבים שלושה־עשר אלף דונם פרדסים מניבי מליון־ורבע תיבות פירות־הדר, ברוכת כמה מפעלי תעשיה חטובים, משובצת משכנות פועלים, של ציבור בן אלפי נפשות, מעורה במקום וכבדה בנכסי־ציבור חמריים, מעין סוכת־שלום בין הפועלים לפרדסנים במקום, ששימש קודם מטה־מלחמה פולט שנאה ומדנים, פינה איוה לו למושב נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. כזאת מצאו עתה את רחובות מתכנסי הועידה הרביעית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

הזאת המושבה הקטנה, אמנם מאז ומתמיד רבת־חן, שבערב המלחמה העולמית היו בה שש מאות עד שבע מאות נפש, וחלק מהם נתפזר בימי המלחמה אף נספה בה?

הפתיע הריצוף המלא של הרחוב הראשי, הזכור לותיקים, כחלק מדרך־המלך עזה – יפו, בו הלכנו כשהחול למעלה מהקרסולים והתקנאנו בגמלים על רוחב פרסותיהם; הפתיעו המדרכות הרחבות, הרחובות החדשים שנחצבו בגבעות קורקאר. איה “גבעת האהבה”, חלק מנחלתו של הנדיב, שהרשה לעצמו לקנות לו לבדו אלף דונם בימי יסוד המושבה, הלא הוא א. י. דונדיקוב? ואם פגע בנפש מי הפרצוף העירוני של המרכז המסחרי שבמושבה, הרי אם רק הפליג קצת לשאר קצוי רחובות, נוכח כי קסמה הכפרי לא סר, אלא נסוג לפינות אחרות, ואדרבה עוד כבש לו אופי חקלאי מאוד בישובי העובדים גבתון וביל"ו, קבוצת שילר (גן שלמה), וגבעת ברנר ונען, אופי שלא היה לרחובות גם בימיה הראשונים לפני ארבעים ושמונה שנים. מי שנטל עליו את הטורח לצאת ולראות ברחובות־רבתי, כלומר, על בנותיה יורשות הטוב שבמסורתה, ראה מסכת מגוונת: לא הרי רמות מאיר כהרי נען, אף על פי שהן שכונות־תאומות; ודאי שאין רמת־אהרון דומה לשכונות התימנים. אפילו קבוצת שילר וגבעת ברנר שונות במזג ובדרכי־תנופה. גבתון – בעמק המערבי שבין המושבה לבין זרנוגה וכפר ביל"ו ובדרומה של המושבה על הגבעות בדרום המושבה. עולם בפני עצמו שכונות התימנים שעריים הותיקה ושכונת מרמורק רבת הפגעים מראשיתה. ברחובות – ישוב התימנים החקלאי הגדול ביותר בארץ. החיים העדתיים מלאים: מוסדות־חינוך, בתי כנסיות מרובים, חנויות לרוב, שוחטים ורבנים, עשירים ועניים, נוער חותר להתמזגות עם כלל־הפועלים, יזמת מלאכות ועסקים, גרעין בנקאות שיתופית, לשון תימנית בין זקנים ומתישבים חדשים ונשים, מיעוט אשכנזי הבא לדור כאן משום יוקר שכר־הדירה ברחובות, פרצוף ישובי מיוחד. סכסוך כרוני עם מועצת רחובות בדבר תחומי־השיפוט, הקשרים המוניציפליים ההדדיים.

לא מלאכת יום אחד היא ללמוד את רחובות על אגפיה המענינים. עולמות־עולמות ושלל־גלויות. רמות מאיר – אמריקנית; אך נען נוסדה על ידי נערים מהנוער העובד התל־אביבי ממייסדי הסתדרות זו בתאיה הראשונים. עתה מהוה הקיבוץ הזה בעצמו על חמש מאות נפשותיו קיבוץ גלויות רב. קבוצת־שילר נוסדה על ידי נוער אקדמי מגליציה. בגבעת ברנר יסוד חזק של עולי גרמניה. עולי גרמניה מהמעמד הבינוני והאמיד הופיעו ברחובות עוד לפני שואת־היטלר וכמובן נתרבו הרבה אחריה. גוש פרדסים היה ידוע כנכסי “החברה האנגלית”, כלומר של יהודי אנגליה. מיוצגות גם שאר הגלויות. אך גרעין הישוב הותיק שבא מפולין (וארשה), ליטא ואוקראינה הותך בכור הארצישראלי, ונתהוותה חטיבה מיוחדת שאין בקיעים “גזעיים” ניכרים בה, ומזלה המיוחד של רחובות שירת אותה והבדל־המעמדות הגדול בין תושביה מאז היוסדה לא העיק כל־כך על חיי החברה בתוכה, אם כי לא חסרו סכסוכים ומלחמות. בין “רחוב המיליונרים” (כך נקרא רחוב “מנוחה ונחלה” בהגזמה עממית, משום שבו נבנו עוד לפני המלחמה בתים מהודרים בתוך גנים נאים על ידי עולה עשיר מאוסטרליה, על ידי משפחה יהודית ליטאית־תורנית משכילה שעשתה עושר באמריקה) לבין דירות־פועלים, שלא היו מרוכזות לפני המלחמה, לא בלטה תהום, משום יחסי החברה הטובים, ואדרבה היו קשרי־תרבות, שאיפות וגם עזרה הדדית.

נתברכה רחובות מימיה הראשונים באנשי־רוח. נעוריה היו הולכים ומתחדשים. כשרונות קננו בה. חוט האידיאליות לא נפסק בתחומיה מימי היקנות שטחה הראשון, בן עשרת אלפים דונם, על ידי יהושע חנקין ועד לרכישות הקרן הקיימת בסביבותיה בשביל ישובי־פועלים, שבעזרתם של טוביה מילר ומשה סמילנסקי, כשהוא כבר מנהיג התאחדות האכרים ונלחם בציבור הפועלים ככוח רוכש השפעה רבה בחיים הישוביים־המדיניים; מימי מייסדיה הראשונים מבין “בני משה” עד מייסדי הקיבוצים והישובים והמושבים סביבה מבין טובי תנועת העבודה לכל גילוייה; מימי המנוח וילקומיץ עד לאישי המדע והספרות ייבדלו לחיים, כגון יצחק וילקנסקי וישראל אהרוני; מימי הפועלים יוסף אהרונוביץ ו־א. ד. גורדון עד לחיי המחשבה והנפתולים הציבוריים של ישובי הפועלים עכשיו. לא מעטים הדפים המזהירים בפובליציסטיקה העברית, גם בסיפור ובשירה, שנתחברו במושבה זו. יש פרקים שכבר נעשו פּרשיות־לימוד וחינוך. שנים רבות, מתרס"ח ועד מלחמת העולם, היתה נערכת ברחובות “החגיגה העממית” הידועה בחול־המועד פסח, והוא מין כינוס ספורטיבי, תערוכת תוצרת הארץ, שעשועים עממיים ויריד גם יחד. החגיגה הוציאה מוניטין לרחובות. אלפים היו משתתפים בה ואורחי־הפסח החשובים ביותר היו מתכבדים בנאום בפתיחתה. ביניהם היו מראשי ההסתדרות הציונית. מנהג הימים ההם היה שתשואות לנואם הושמעו גם ביריות אקדוחים רבות, כמובן יריות־לאויר. ערבים עשירים היו נוטים אהליהם מסביב לככר־החגיגה, להם ולמשפחותיהם, נוסח נבי־רובין או נבי־צאלח, הקרובים שניהם קירבת מקום לרחובות. במירוץ הסוסים היו נוטלים חלק גם אורחים ערבים. מובן, שבמרכז מירוצים אלה היו אנשי “השומר” וגם חברות.

מפרשיות הגבורה, שרחובות רושמת לה – העיקר הוא מקרה חודש מאי 1921, כשהתפשטו הפרעות מיפו גם במושבות. מחנה כבד של חוגגי נבי־צאלח, בן אלפי ערבים, עלה אז על המושבה. אולם כארבעים איש, פועלים, אכרים ותושבים, התבצרו בחפירות־הגנה, מזויינים ברובים, ועשרות אלה הניסו את האלפים לאחר שהרגו בהם חמשה ופצעו עשרות. מהמגינים לא נפגע איש. שלושה פועלים־שומרים נהרגו על משמרותיהם במושבה בשנתיים האחרונות לפני מלחמת־העולם ובימיה.

נגע העבודה הערבית דבק גם ברחובות מתקופת הירידה הראשונה לאחר שנות־הזוהר הראשונות. פרשיות ההתאבקות של הפועל העברי לא היו קלות גם כאן, אם כי לא היו רצופות מקרים מזעזעים, כמו במושבות אחרות. התאבקות זו נמשכת כיום, כי בעלי הפרדסים חזרו לסורם גם אחרי השביתה הערבית של 1936.

ובכן – אין אידיליה. העיקר עודנו שנוי בהתאבקות קשה. העבודה העברית נתנסתה כאן בכל התקלות והפגעים כאשר במקום אחר. אף כאן לא הוגיעה אותנו מלחמת שלושים השנים.

אחד מרחובות המושבה הישנים ביותר, הוא רחוב עזרא, נקרא על שם חברת “חובבי ציון” בברלין שהושיבו שם לפני ארבעים שנה ושנה פועלים עברים אחדים, למען הקל על חייהם. זה היה נסיון של פתרון לשאלת העבודה שהיתה בולטת עוד אז. פועלים אלה עשו רכוש והיו שטופים בעצמם בעבודה ערבית והבאים אחריהם סבלו מהם לא מעט.

אבל ניפוח מדני־הציבור ירד הרבה. נשארו הבדלי האינטרסים והתנגשויותיהם. חוסר הכוח להתגבר על הכוח המושך של אדם לעניניו החמריים. יש, איפוא, מקום להתאבקות תרבותית. ברגעי־חג, בהדר־הטבע, באוירה של התקרבות, של ראיה טובה נדמה שהנה האפשרויות קרובות, אבל החג עובר, תביעות החיים מפסיקות מ“מה נאה ישוב זה”, והרי אנו מחוייבים לתבוע את שאנו תובעים מעצמנו: דאגה לעליה, שהיא קודם כל דאגה לעבודה; ויתור על נוחות וקבלת עול מצוות מכבידות, וככל שאנו מוצאים אצילות יותר במקום, הרי האצילות מחייבת! רחובות מחוייבת להתעלות, למצוא את תיקונה המלא.

אייר תרצ"ח