בדמנו אנו חיים והוגים, ועם שרוחנו נטרפת מזעם וכאב, הננו מוכרחים לשמור על קרירות ההגיון, ויקוב דין הבנין את תהומות הצער, וישוב נשב לחשוף כל שביל־מוצא ממצוקות היום אל רווחת המחר.

 

בצל העננים הקודרים    🔗

מחנות פליטים, מאמצים להספקה עצמית – אלה שני שבילי הצלה בשואה הזאת, המחמירה יום־יום בעולם היהודי. באלה מנצנץ אור־תקוה. ההון היהודי נשדד לעין השמש בשיטות ובקנה־מדה שכמעט לא נודעו עד עתה. נחרבים המקורות שמהם צריכה היתה ארץ־ישראל לשאוב עוד עשרות בשנים. רבבות פליטים חסרי־כל נתונים בלי כל ברירה אחרת בין ארץ־ישראל למצולות־ים – בצל אלה אנו נתבעים לקבוע את תכנית הפעולה המשקית־הציבורית. אילו יכולנו, היינו צריכים להתאים את כל המשק לצרכי הרגע.

איננו יודעים איך – הפליטים היהודים יפרצו, הם מוכרחים לפרוץ, את הגדרות הסוגרות. הם מוכרחים יהיו לבוא במספרים שאינם נספגים ללא מאמצים מיוחדים בגוף המשקי הקיים של הישוב העברי.

– – – הפליטים יהיו זקוקים לצל־קורה, למחסה. הבנינים שלנו אינם מספיקים.

הם יהיו זקוקים לאוכל, אוכל זול. הנקנה אותו מן החוץ? מה ערך למעט הכסף שהננו יכולים עוד לגייס מתוכנו? בהישדד עשרות מיליוני לירות מאתנו, מאין נמלא כה מהר את החסר? מה דלים אוצרותינו למעשה. כל פרוטה שיוצאת החוצה תשאיר אחריה חור, רעב, מחסור. אנו מחויבים להכין את יכולת התפוקה בתוצרת חקלאית. זרם הפליטים הזעיר של היום, הכביר של מחר, צריך לאכול משלנו – משלו. זה יקל על הישוב, זה יחזק את כוח קליטתנו, זה יקל על הפליטים להיקלט אל תוך מנגנון־יצרני מתרחב.

הרואים אנו יפה את מורא־ההוד שבכל הפעולה בעד התוצרת העברית? חקלאית וחרשתית? המסבירים אנו את כל גורליותה של הבעיה?

מאריגת בד לאוהל לפליט, למחנות הפליטים, מהצמחת צנון לסעודתם הראשונה של הרעבים, רעבים עד להתעלף על פני ימים, מהחלוק הראשון לגוף במקום הכותונת שבלתה מזוהמה בדרך היסורים – עד לכלי בו יעבדו, עד לשמיכה בו¹ יתכסו – אם נסדר את ייצורם של כל אלה הן נציל בזה הרבה.

הדברים כה פשוטים ונראים כה חילוניים בחיי יום־יום, והם כל כך איומים כעת, כשכה מתמוטטת הגולה ובמצב כזה מסתננים אלינו מעט ניצולים. כמה היינו יכולים להציל אילו נפקחו עינינו לראות את הדברים כמו שהם, בהיקף האמיתי של הסופה העולמית המתחוללת על ראשינו, אילו יכולנו לקבל עלינו משטר הצלה, אילו נתגייסו הרגשות, לדחות הצידה את הטפל ברגע זה – אם כי הוא חשוב בימים כתיקונם – ולרתום את עצמנו בצרכי הרגע ההיסטורי.

לעבד עוד שעל קרקע, להצמיח ולהניב עוד מעט מזון, לארוג ולסרוג עוד מעט לבנים ובגדים, להכין עוד נעלים, עוד ועוד מכל מיצרך ומיצרך, לסדר יכולת־ייצור מתגברת – דבר שהוא מעלה מכוחו של היחיד, ושהוא אפשרי בידי ציבור מאוגד – על אלה עלינו להכריז כעל הצו העליון של השעה, אם אנו רוצים בחיים.

אין דאגות משק יותר ריאליות מאשר אלה. אין כאן צלילה לתוך אידיאלים רחוקים, לתוך חזון ימות המשיח. הרעה כבר הדביקה אותנו. הקרנים מגיעות כבר אלינו. רק מסתירים ראש בנוצה אנו, אם איננו מביטים בעינים פקוחות אל המתרחש סביבנו ובתוכנו ואם איננו מבחינים ברור את צעדי הגורל. התאבקות משקית עצומה עומדת בפני הישוב. התאבקות למען הצל מה שאפשר מתוך הדליקה. ורק תוך כדי הצלה נתחזק. במידה שנסגל את המשק שלנו, מתוך מאמצים ציבוריים עליונים, לקלוט יותר עולים, לבטל כל חוסר עבודה וכל רע בישוב, – באותה מדה יגבר הכוח ותיהדפנה הסכנות.

אנו נתבעים למהפכה קטנה זו במחשבה הציבורית: פנינו לפליטים ולהצלתם על־ידי קליטה של מחיה ופרנסה. אם שלוש שנות חירום הרגילונו לראות את עצמנו כאילו בזמן כתיקונו, הנה באו הזעזועים בגולה והם מטלטלים שוב את הישוב בטלטלה שאסור להתעלם ממנו². דרגת החירום עלתה, ודרגת המאמצים המחשבתיים והסידוריים צריכים להיות כיום לא כזו שבהצלת־הזולת אלא זו שבהצלה עצמית. לשוא יאמר מישהו בישוב כי יוכל לשבת בשלוה כשהסופה כבר צנפה חלקים כה גדולים בגולה.

כל יום של דיחוי – אבוד. למטה־ההצלה צריך לדאוג מיד. הניצולים מתדפקים כבר לרבבות בשער.

21.11.38

 

שקר הדבר    🔗

אבדה לנו עוד עמדה כלכלית אדירה בהיכבש צ’אֶכוסלוואקיה לפני הצוררים. נסתתמו עוד מקורות שמהם צריך היה להוסיף ולזרום הון פרטי והון קרנות לאומיות. נחרבה יהדות שהיתה צריכה להוסיף ולשלוח לנו אומנים ובעלי תעשיה בצידם של חלוצי חקלאות ועבודה. נכרתו עוד שרשים שמהם יונק משקנו הלאומי הנבנה בארץ.

יהודי צ’אֶכוסלוואקיה לא הצילו מהונם כמה שיכלו להציל ולהעביר לארץ־ישראל בעוד זמן. לא עת לדבר אליהם משפטים, כשהאסון מעיק עליהם באכזריות כזאת. אך האם עשינו די כדי למשוך משם בעוד זמן בעלי הון ותעשיה שיעברו הנה?

הנעשה זאת מעתה בשביל תפוצות אחרות, שהסכנה מחמירה עליהם?

אילו היו לנו די מכשירים משקיים־ציבוריים למשוך הון ולהעסיקו אצלנו בדרך פוריה היינו מצילים הרבה יותר. כמעשה הקרן־הקיימת וחברת־ניר יכול היה להיעשות יותר. אילו היתה לנו חברה ציבורית לתעשיה היינו מספיקים ליסד כאן לא מעט מפעלי תעשיה בהונם של יהודי גרמניה, אוסטריה, צ’כוסלוואקיה, שרובו כבר הוחרם ושגם שאריתו כעת אבודה. עד שאנו תוהים, אם כבר למדו יהודי הגולה לקח, הלומדים אנו אותו לגבי חובת ההצלה?

גם המשבר המדיני החדש שכבר נכנסנו לתוכו דורש את דרישותיו המשקיות הוא, כדי שלא נישבר בו. הוא דורש קודם כל את מרום־ההתגברות על החושים כדי להתמיד בעבודה, ולהתמיד בעבודה לא מתוך אדישות ולא מתוך “מה איכפּת לי” או מתוך זלזול כלשהו בחובות הציבוריות הקשות שהשעה תטיל על כל אחד מאתנו, לא מתוך בריחה אל השקט והאידיליה, אלא להתמיד מתוך עירוּת ומתוך מלוא־הכרה כי זוהי חובת־חזית. כושר המלחמה שלנו וכושר ההתגוננות תלויים במידת היותנו עם־אכרים, עם עובדים, שאינו פוסק ממאמציו ליצור יותר ויותר בעצמו לעצמו ומשלו ועם עודפים לזולתו.

עוד ישוב ועוד ישוב, עוד שטח קרקע ברשותנו – הם בבחינת משא שאינו מעייף אלא מקנה כוח. עוד עדר ועוד להקת־עוף, מרבה־נכסים ומרבה־דאגה כאלה מקיל על הקיום, על קליטת עוד מאה ועוד מאה עולים, אף מעלה את ערכנו בשער המדיני.

זו התרופה – כאויר נקי, כיסוד־מזון לקיום הגוף, כחיזוק הנשימה וכליה, כבסיס המקיים את הגוף שלא יתפורר לתוך חלל ריק. הגוף הממלא את תפקידיו הפיסיים כתיקונם יכול להאבק, לחדש, לנצח ולכבוש. לגבי העבודה והיצירה המשקית אין בין ימים כתיקונם לימי מיבחן מלחמתי אלא משנה־דריכות והכפלת מאמצים בלבד.

21.11.38

* * *

אַל תוזנח החזית הכלכלית! אַל ניתן לדכאון מדיני שירפה את ידינו! שלוש שנים נמשכת ההתנכלות לכוחנו הישובי וזו העלתה חרס. הננו חזקים היום הרבה משהיינו באפריל 1936. שרשרת הרציחות וההתנקשויות הגופניות לא ביטלה אותנו מהעבודה. אַל ניכנע לרפיון גם עכשיו. ראשית אי־הכניעה – קיום המשק והרחבתו. נמרוד קודם כל בסכנת השיתוק של מפעלנו החי, הצופן בתוכו את זרע השגשוג וההתרחבות. ככל שנקיים את המשק ונרחיבו, יהיה לנו יותר כוח לפעולות מדיניות ולפעולות־בטחון. נשנן זאת לנער ולזקן, לאיש ולאשה. פטיש־העבודה והיצירה הוא הנשק הראשון, הנותן יכולת גם למחוץ ראש אויב.

* * *

– – – איחוּדים משקיים והסכמים משקיים – הם מהאמצעים הראשונים שאנו מצווים לנקוט בהם, כדי לסלק תקלות מהחזית הכלכלית, שהיא הבסיס לנו. אין דבר הגיוני יותר מאשר למהר ולבצר כל מקום תורפּה שבידינו לבצרו.

מה לעשות? – מן הקל אל הכבד. אל יחכה איש עד ההכרזות הדרמתיות. יתחיל איש איש בפנתו.

הא' של משטר כלכלי לשעת־חירום הוא שלא להוציא פרוטה אל מחוץ למעגל משק האומה, אלא אם הכורח הוא ודאי. רק מה שאי־אפשר להשיג מתוצרת המשק וגם אי־אפשר להחליפו במשהו מתוצרת המשק – רק אותו מותר (לפעמים צריך) לקנותו מן החוץ.

8.3.39

* * *

– – – איש־הציבור ומוסד־הציבור חייבים לקבל עליהם את משטר־החירום קודם כל בפעלתנות ובעוז הדרושים לשעה הזאת. מה שהשיגרה עיכבה בימים רגילים (כלומר שנדמו לנו רגילים ולמעשה לא היו לנו ממין זה כלל), צריך לבוא עתה עם התנערות הרגשות והחושים. תסולק האטיות ותגורש הרשלנות בלי רחם. ירתום איש את עצמו במוסד למשנה־משא ויונהגו סדרי־חירום בכל מוסד, כדי שתהיה האוירה הכללית בשביל העבודה אוירה של מעמסה וטוהר.

– – – עתה – יותר שמירה על הזמן, על הרגעים הנוקפים ואינם חוזרים. עתה – להחיש ולמלא את החסר (וכמה חסר!). עתה הפרוטה כמים בעיר נצורה. עתה כול³ הזנחה – כעזוב הזקיף את המשמר, להשאיר את העמדה פרוצה לאויב.

– – – ועוד: בימי החירום נחוץ ביותר המופת מצד המפקד. אם להסתער – יזנק הקצין ראשון ואז יהא כוח בחבריו לרוץ ואפילו לעבור אותו. לפקודה ולהוראה הבאות מאחורי הגב אין תוקף, נוכח סכנת האש.

– – – כורח הגאולה הם המצווים עלינו חיים מוסדרים, חסכוניים, חיי התקדמות בלתי פוסקת בייצור, בסיפוק־צרכים עצמי, בכיבוש קרקע וים ואויר, באחוה, בחלוקה צודקת של המעמסה וההנאה, בשויון. הן הגזירות אינן אלא כצלצול הפעמון המזכיר לנו את החובה והתכנית, שלא הפעמון יצר אותן. ואם אמנם תפעלנה הגזירות את פעולת הפעמון, ואנו נוציא מתוק מעז, הרי גם זו לטובה.

– – – אל תרפה הופעה זו – השתמטות מכל המינים – את הידים, מה ערכם של מנוּוָנים אלה, נוכח שלהבת ההתנדבות וההקרבה העצמית, השורפת זה עשרות שנים חיים ומרץ וכספים, השלהבת שהקימה את כל הבנין הזה המופלא, כמו שהנהו, על כל מגרעותיו ושגרפה כבר מאות אלפים אתה? והן היתה השלהבת תמיד פנימית, מעוטפת גלימות־צניעות אפורות ורק בכוח אש־האמת שלה יצרה את העם־מעט הזה. כן יהיה גם להלן, למרות ההופעות המדכאות של השתמטות וניצול מסביב. את מלחמתנו בהן נמשיך לפי התנאים המתאימים לשעה, אם כי בלי כל רגשי נקמה. יש אנשים שבלי שוט שלטון אי־אפשר להניע אותם. את זה לא נשנה מעיקרו, אם כי אנו יכולים להפחית את מספרם של האנשים האלה על־ידי חיזוק הדוגמה והמופת שנשמש בעצמנו.

31.5.30 ⁴

* * *

הקונגרס הציוני הכ"א לא ימלא את תפקידו, אם יצטמצם בדיונים פוליטיים בלבד. תהיינה החלטותיו המדיניות כאשר תהיינה, אין הן עלולות להתגשם אלא במאמץ כל הכוחות החמריים והמוסריים העומדים לרשות הישוב בארץ־ישראל ועם ישראל בתפוצות הגולה. התפוררות הכוח היהודי שהגיעה ברוב הארצות למדרגה מבהילה, מטילה אחריות יתר על הישוב בארץ־ישראל. עליו לכונן את חייו הכלכליים והמדיניים, עד שלא יהיה תלוי לא בנדבות הגולה ולא בחסדי השלטונות.

 

הצעות ומעשים    🔗

הדונקירק שלנו    🔗

כשהיו האנגלים נאלצים לבצע את ה“דונקירק” שלהם, היו להם כלי שיט לרוב. צי המלחמה לא רק שהגן על הפינוי, אלא גם קלט ניצולים, ופשוט – הסיע אותם אל חוף המולדת.

היו אניות סוחר ומשא, ספינות־עבודה ודיג, סירות טיול וספורט, כל כלי־שייט, קטן או גדול נרצה והובא אל החוף הצרפתי.

והנה עומדים אנו עתה בפרשת דונקירק שלנו, ואנו צריכים לקרוע את הים התיכון בפני הניצולים אשר בעברו השני. היכן⁵ כלי־השייט שלנו? נכון הדבר שהממשלה הבריטית החרימה את המעט־מזעיר שהיה לנו, אבל כבר הושבו כמה סירות, ולוּ היו לנו יותר, היו אמנם מחרימים יותר, אבל גם מחזירים יותר. ולא היינו עומדים כיום כה דלים וכה ריקים. אולם מדוע לא בנינו בחדשים האחרונים? והלא יש לנו יכולת־בניה.

– – – כשהיו האנגלים נאלצים לבצע אז את הפינוי שלהם הוזעק העם לעזרה. ממסעדה למסעדה הלכו אנשים וקראו בסוד זה לזה לצאת הימה בכל “קליפת־אגוז” שישנה. והתנדבו. אחזה שלהבת קודש את העם מקצה ועד קצה. אז יצאו נערות רכות בשנים ונהגו ספינות בימים סוערים, כי הגברים היו מגוייסים זה מכבר.

זקנים שפרשו חזרו אל גלגלי־ההגה. איש לרעהו עזר ויעץ, כיצד להחזיק מעמד על המים, ובלבד להרבות את האפשרויות להציל. ועל החוף עמדו נשים ואנשים מכל הגילים וקיבלו את פני הבאים, להשיב נפשם להורות להם מה יעשו, ולהקל עליהם את משא האסון.

הנקראנו כבר אנו? ואולי יש מי שחושב, כי אצלנו לא היה כל צורך לגייס עזרה רחבה, עממית, בשביל הדונקירק העגום שלנו?

הצי הגרמני – שלל למנצחים    🔗

– – – בצדק יחולק הצי הגרמני שלל למנצחים: לרוסיה, לאנגליה ולארצות־הברית.

ואולי תימצא מעט נדיבות לב בכל השלוש, או לפחות באחת מהן, לומר: האניות הגרמניות תעסוקנה עכשיו בהצלת יהודים מעמקי הבכא אל ביתם הלאומי. גדול.

ונדמה שהיינו מוצאים תומכים בדרישה כזאת: מי לא יכיר שמגיעים לנו פיצויים מגרמניה? ולא רק מגרמניה. ייתכן שמגיעים לנו פיצויים גם מהמנצחים.

והשאלה היא: הדרשנו, הדורשים אנו, הנדרוש?

11.10.45

מלאָכות הבית־הלאומי לגונן ולהציל    🔗

איך ישיג הבית הלאומי במהרה את הזכויות הנחוצות לו כדי לגונן ולהציל את שארית ישראל בממלכות הצורר, לסדר את פליטי החרב ואת פליטי האיבה, לגבות את הפיצויים המגיעים לנו מאת התוקף?

המדובר הוא על הזכויות המדיניות. הן־הן שחסרו לנו ושבגלל חסרונן כה מעט המעשה שהספקנו לעשות, ושאם חס וחלילה נחסר אותן גם להלן לא נוכל לעשות גם בעתיד הרבה יותר.

והזכויות המדיניות המדוברות הן בשני סעיפים עיקריים:

א. הנציגות במוסדות בינלאומיים שסמכות פעולותיהן נוגעת ליהודים נגועי המלחמה; נציגות שות־מעמד דיפלומטי, דומה לזה של כל מדינה אחרת.

ב. זכות הפעולה העצמאית, כזכות הניתנת על־ידי קברניטי עמי הברית לכל ממשלה מממשלות הברית. קיום משרדים ונציגויות, החזקת צירים, מיופי־כוח ובעלי מעמד דיפלומטי שלם, בכל בירה ועיר ומקום שיימצאו ראויים לכך לתועלת המעשה; הנהלת מערכת הובלה בים, ביבשה ובאויר במלוא היכולת שלנו, תחת דגלנו וברשותנו; משא־ומתן עם עמים וממשלות, בין אלה במעגל הברית ובין נייטרליים; פניה אל אוכלוסי האויב באזהרות על־ידי שידורי רדיו ובכרוזים; קשרים עם תפוצות היהודים בארצות האויב ועם חבורות היהודים הנלחמות באויב. ציר הברית ליד המלאכות שלנו יפקח על כשרות הפעולות מבחינת עניני המלחמה ממש, שלא ניכשל במעשים העלולים להחליש את המכות שהנהלת־המלחמה מכה את האויב. זו ההגבלה היחידה המותרת לגבי העבודה הקדושה להצלת היהודים, קרבנות נאציזם וסידורם לחיי בטחון בעתיד. הגבלה זו רצויה לנו, והממונה עליה רצוי לנו כיועץ ועוזר ובמלאו את תפקידו לא ייחשב אצלנו כמכשול ומכשיל.

איך נשיג את כל אלה?    🔗

זכויות מדיניות כאלה אין משיגים – כשמבקשים אותן, אבל משיגים הודאה בינלאומית בזכויות, אם נלקחו, בהכרח המצב ובתוקף בגרותו והכשרתו של הלוקח.

נקום ונבחר מלאכוּת־הצלה. נקום ונכריז על זכויותינו וסמכויותינו המדיניות ועל סמכויותיה הרחבות של המלאָכוּת, וההודאה מן החוץ בוא תבוא. יימצאו ידידים שיכירו בנו ממש, ואפילו יעזרו לנו, יהיו מהססים שיתמהמהו אבל יבואו. יהיו גם מתנגדים, שרק בהשפעת האומות הגדולות יענו על כרחם אמן.

אם נגלה את כוח האמונה והפעולה גם יחד בשדה־מדיני רב־אחריות זה, אם נמנה משלחת שתהיה בּבּוּאָה מלאה של הנהגת הבית הלאומי, לכל הטוב והנאה שבה ולמעלה מזה, כלומר שתצרף גם חוגים נוספים להשתתפות במלאָכוּת; אם יהיו חברי המלאכות ראויים לתפקידם ויילחמו לו, ויסכנו את מנוחתם וחייהם, יעזו לסלול לנו נתיבות וקשרים ולא יהיו נעדרים כשרון מעשה וחריצות, הרי רשאים אנו לקוות כי הצלח נצליח.

נעמיד במיבחן את ידידנו⁶ שבאומות העולם. ודאי שרבים מהם יעמדו בו ויתגברו על משפטים קדומים ועל שיגרה בלב החוסמים את כל הדרכים בפנינו. נדרוש מכל בעל מצפּוּן באנושיות להכיר במלאָכוּת הבית הלאומי היהודי היוצאת לאמריקה ואירופה (ולכל מקום אחר שתמצא לנחוץ במהלך עבודתה) לעשות למען אחים כּלואי גיהנום, לעשות כמלוא רצונם של אזרחי הבית הלאומי ובמלוא הסיוע שהם יכולים לגייס מאת כל אשר תדחפנו הכרתו האנושית, נקרא וניענה.

אך תגענה לבירות העולם הידיעות הראשונות בטלגרף ואלחוט מפי הסופרים־המודיעים הנמצאים לרוב בקרבתנו, על החלטתנו הנחרצת ועל התכוּנה להגשימה, ונתעוררו יחידים לעזרתנו. ייענו אנשי רוח, מדינאים, סופרים וחיילים לדרגותיהם. ההופעה לא תובן לרבים מתוך פשטותה הרבה. וכי מה חדש וקשה יש כאן? יהודים דורשים זכות לחַיות את עצמם ואת אחיהם, לחלץ מהתופת את הפליטים, למנוע את האויב מטבוח את השרידים. יהודים בביתם הלאומי מוכנים לעשות למען אחיהם יותר מאשר בן עם אחר, והם דורשים שיוּתרו הכבלים מעל ידיהם, שיתנו להם לעשות, והם יצליחו יותר מאשר הצליחו עד כה אחרים. והשערים שנדפוק עליהם למען הזכויות הם לא שערי נציב עליון כאן, אף לא אשנבי פקידים של משרד המושבות, אם כי הללו יישאלו על כך, ודעתם לא תהא מבוטלת כלל וכלל.

אך תגענה הכרזתנו ודרישותינו על פני גלי האתר לאזני השליטים הגדולים, והם בלבם יסכימו אתנו, כי צדקנו, אם כי אַל לנו לחכות להבעת הסכמה מפורשת מיניה וביה. כאשר יסרבו לנו בראשונה, לא יהא הסירוב מלב שלם. כאשר יצטרכו לאסור ולשפוט את חברי המלאָכוּת על “הפרת” חוקים ותקנות, לא ישפטום בחימה כנה. אולי יהיה חרון־אף על העזה, על התפרצות, אך לא זעם מכלה ומשמיד.

כי ההודאה במלאָכוּת־ההצלה של הבית הלאומי אינה מחייבת שינוי גבולות־ארצות, לא הכנעת צבאות, לא צירוף מדינות לפדרציות, לא סילוק תקיפים, לא פגיעה בעניני אומה ומעמד. דרושה רק התגברות על שיגרה חלודה, רק שבירת סוּגר העוזר לאויב להחזיק בצפרניו את קרבנותיו היהודים, העוזר לו להמשיך בטבח בכל הממדים הרצויים לו.

הן אנו דורשים רק לבטל את שלילת־הזכויות שלנו כעם, רק לקיים במאמר פה חורץ את כל הדברים הטובים והניחומים שהרעיפו עלינו ידידים קרובים ואפילו ידידים צוננים ואפילו מתנגדים. הן איננו דורשים בזה משום אומה לוותר לנו משלה או על חשבונה. הן לא ישמש כסיבה מונעת הנימוק, כי הודאה בינלאומית כזאת תכשיר את הבית הלאומי גם ליהנות מהסכם “החכר־והשאל” ככל ממשלה של עמי הברית (לרבות עבר־הירדן ועיראק) או כממשלה ידידותית, כגון זו של תורכיה. כה קלה הדרישה למלאותה על־ידי מי שהכוח בידו; כה חמורה, גורלית היא בשבילנו, להשיג את מילוּיה או לא.

אסור לנו להסתפק במשא־והמתן הרגיל. אנו ניתן את הדין אם לא נעלה לרמת־עוז. בלי העזה לא נשנה את המצב. כבר ברור וודאי לנו למדי, שבלי ידנו העצמית לא תגדל ההצלה, שאנו הגואלים, ועלינו לקום ולגאול, שהרצון הטוב של ידידים גדולים ונכבדים באומות העולם, לא יבוא לידי מימוש, אם יימשך המצב שהיה קיים כל שנות המלחמה, כלומר שצירי ממשלה זו או אחרת יקבלו מדי פעם הוראה מאת מיניסטריון החוץ שלהם לכלול בין שאר תפקידיהם המרובים, הקשים והמסובכים בימי מלחמה, גם את מלאכת הצלת יהודים. ובכן, איזו רשות יש לנו להחשות? נוכח טרבלינקה ופרפורי פּרטיזנים יהודים בפולין, היכלו אנשים אלה להצליח יותר, אם הצלת יהודים היה אצלם הענין האלף, הטפל לשאר הענינים, הרבה יותר חשובים להם ולשולחיהם? וקידוש השם של בחורים ובחורות מישראל, בודדים ועזובים לנפשם ושואבי כוח אולי רק ממגע רוחני עם הבית הלאומי האידיאלי, מותר לנו להירתע מפני דבר קשה ומפני הנחיצות במעט העזה?

הגויים אינם נותנים לנו לעשות? איזו תשובה היא זאת לקרבנות? מהם נדרוש שילחמו בלי סיכויים כלפי שטן ממוכן (לפחות נתגאה על מלחמתם זו) ובעצמנו נאמר, כי לא נעים לנו להתקוטט קצת עם חסידי אומות הברית, אנגליה אמריקה ורוסיה הסובייטית? משום שלא נעים הדבר וגם כרוך בסכנת… נזיפה או מאסר?

אנו נישאל פעם: הניסיתם לעשות? הניסיתם להמרות את פי המסרבים התקיפים, הקמתם ואמרתם, זכותנו היא ועשה נעשה ואתם אסרונו, השליכונו לבתי סוהר, אם טוב בעיניכם?

יהא בנו הכוח לתאר לנו את הרב הראשי שלנו, חבר המלאָכוּת של הבית הלאומי נאסר באחת הבירות, באחד הנמלים, על שהוא מאמין בשליחות ההצלה שלו ומנסה לנסוע לפי תעודה חתומה על־ידי המלאָכוּת שלנו ושהשוטר הפשוט עדיין לא קבל פקודה להכיר בה. נתאר לנו את המנהיג הדגול נשפט אי־שם באמריקה על ששידר אל היהודים בארצות האויב. נתאר לנו את מדריך הנוער שנתפס ונעצר בדרכו אל הפרטיזנים היהודים. מה יאמר העולם, מה תהא דעת הקהל הנאורה? וקודם כל – מה יגיד עם ישראל? האם לא יתעורר? האם לא ימלאו רבבות את מקום היחידים שייעצרו? האם לא תסוער האומה כולה? האם לא ייחשפו כוחותיה הגנוזים, הנרדמים בחביונם?

העם רוצה גם במעשה וגם בפורקן. המעשה עדיף כי הוא כולל את השנים. אך אם אין נותנים לעשות, ימסור העם את נפשו גם על הפורקן. כה עמוק היגון על האבידות, כה מדכא במעמקי הנפש העלבון על חוסר האפשרויות לפעול, כה בוער במסתרים הזעם על האויב ועל כל הגורמים המסייעים לו, עד שאסור להחניק את כל אלה.

אם לא נתן ביטוי למאוויי ההצלה, שהם אמתיים וחזקים ורבי כוח להפוך עולמות – והורעלנו. השחת נשחית את הדור ואת און־רוחו, אך לא נעלנו אל מרום תפקידו. אוצרות האהבה והרחמים והחימה השפוכה יהיו לבליל ארס, למראה הנצחון, אם “אחרי ההשמד, מתחת רקיע, הצדק יופיע”. הארס יישפך ברחובנו וגם יזרום חוצה. נחשוב על כך. נאמר זאת לעצמנו ונאמר לעולם, בדרשנו שיתנו לנו ידע לפעול ולערות את נפשנו במאמץ הלאומי־האנושי הנעלה ביותר, המחייב ביותר, הדחוף ביותר. לא יהא בזה משום איום על ידידים, אלא אזהרה כנה. כאלה וכאלה עלולות להיות התוצאות של הנידוי הנצחי שאתם מחזיקים בו את עם ישראל בגבול המעמד הממלכתי. הקץ לנידוי, לפחות עתה, נוכח הטבח והצורך לשככו. לא כפתור נוצץ הוא המעמד הממלכתי, הוא רק מגילת־הזכויות לעבוד את עבודתה ההיסטורית של האומה, ועל זה ניהרג. העם לא יושלה על־ידי פלפולים ואמתלאות. העם רוצה זכויות של אומה. שויון. אף מוקדי הגולה האירו לו את המומים ואת התיקון הנחוץ.

אך שמא יאמרו לנו – יערער המערער מבין קוראי השורות האלה: – אם נכיר במלאָכוּת הבית הלאומי כבנציגות דיפּלומטית שלמה, הרי מקבל הבית הלאומי ממילא אישור למעמד של מדינה, וכמדינה יהא הבית הלאומי זכאי לרכוש לו גם את כל שאר הנכסים ולהקים לו את כל שאר הערכים המדיניים שיש לכל מדינה בשטחי התרבות, המדיניות ההתגוננות וכדומה? והלא זה מעמד של עצמאות ממש!

אדרבה, אם כה ייטיבו להבין את המסקנות של הכרח הברזל הנובע מכמיהת גאולה בהתמזגה יחד עם חובת הצלה ועם יכולת הצלה, הרי זה צריך להפחית ולא להרבות את היסוסינו. אמנם, ממרומי מעשי־ההצלה הנרחבים שיהיו מקיפים חלקים גדולים מכדור הארץ וכרוכים בזכויות של עצמאות ממלכתית, לא נוכל ולא נרצה לרדת אל שפל העבדות; תוך כדי המעשה תפתרנה גם בעיות אחרות ותתמלאנה פגימות גדולות שלנו, כי זה כוחו של נצח ישראל לקום מתוך החרבות ולהוָשע מתוך עוצם השוֹאָה, רק אם תהא הרוח בקרב אבלי החורבן ומבכי התלישות. זה ההגיון שבחבלי משיח ושל צירי גאולה. לפיכך נמלא את חובת ההצלה ביתר אש, ביתר מתח. כי רק בהצלה גדולה ניגָאל גם אנו.

לפיכך – נקוּם, נקרא לעם, להיות אתנו בכל כובד משקלו בהופיענו בפני הגויים לתבוע את זכות צלם־אלוהים של אומה, את הרשות לחיות ולחַיות, לגונן ולהציל. נכלכל את מעשינו המדיני הזה בצעדים מחושבים, ברורים, מעוררי־המונים, מרתקי־המונים להלמות לב משותפת, לגילוי רצונות ברור, לביטוי חזק של הרגשות האמתיים, לרתימת אהבת העם אל קרון־ההצלה, ואת איבתו כלפי האויב, לריכוז כוחו לבנין המכשיר המדיני ולשכלולו, למען יונף לבניית עצמנו ולנתיצת האויב.

12.1.44

חוק נגד הסכמים עם הערבים    🔗

אין כגזרת הקרקע להוכיח את הצביעות אשר בטענתם של דיפלומטים בריטיים, כי התנגדותם לגידולו של הבית היהודי הלאומי, גידול באוכלוסים וברכוש קרקעי, לא באה אלא משום שהיהודים לא הצליחו להשיג את הסכמתם של הערבים. אדרבה, הם טוענים, ישיגו היהודים הסכמה ערבית לעליה ואנו רק נשמח לזה.

באה גזרת הקרקע ומטפחת על פניהם, זו אינה אלא גזירה על הסכמים בין יהודים לערבים, חוק הפוסל מראש כל נסיון־גידול לבית הלאומי היהודי מתוך סיוע של ערבים.

קניית קרקעות על־ידי יהודים בארץ־ישראל היא מטבעה תנועה מרבה שלום, תהליך שאינו יכול להתקיים אלא מתוך שלום. כל העברה אינדיבידואלית של שטח קרקע, וכן כל התנועה של רכישת אדמה בכללה – אוירת סכסוכים מפריעה לתנועה זו. אין יהודי יכול להכריח ערבי למכור לו קרקע. היהודי צריך לשדל את הערבי, לשלם לו את המחיר שינקוב. ואין הקרקע נקנית ברגע אחד ובשיחה אחת, אלא בפרוצדורות הנמשכות שבועות וחדשים לפעמים – גם שנים. בכל שלב ושלב של המשא־ומתן והפעולות יש שהות לבעלים לחזור בהם ולא להעביר את הרכוש לרשות החדשה. רצון טוב והסכם הם תנאי להעברת נכסים בכל שלביה.

תאמר, הממשלה חסה על המוכר מקרקעין מחמת דוחק ממון, והלא בשביל כך אין צורך בגזירה. תעמיד הממשלה לרשות הערבי הדחוק את הבנק החקלאי שלה; תקבע תנאים נוחים להלואות לחקלאים. גזירת הקרקע הלא אינה מסייעת לדחוּקים אשר בין הערבים, אלא פוגעת בהם.

שמא דואגת הממשלה שהערבי בעל הקרקע לא ינטוש את החקלאות. והרי בשביל כך די היה להתקין שאין אכר מוכר מאדמותיו אלא לאחר שהוא משאיר לעצמו שטח אדמה, הכל לפי תכונות הקרקע והערכים המשקיים של האזור, מ־25 עד 150 דונם למשפחה. ואילו גזירת הקרקע מתכוונת לאסור דוקא את מכירת עודף האדמות אשר לערבי.

אם להגנת אריסים, הרי שורר בארץ חוק הגנה שאין לאריס האנגלי כמוהו. אם לשמירת חלקות־עידית מיוחדות ירושת משפחה, הרי היתה הגזירה מוציאה מכלל עצמה אדמות־חול, הרים, ביצות, מדבר, ערבה, טרשים.

אך לא. החוק הזה, אם בכלל הולם המונח “חוק” לגזירות מסוג זה, מתכוון בפירוש לא לתת ליהודים לרכוש להם שטח מחיה; תעודתו למנוע כל הסכם בין יהודים לערבים. גוזרי הגזירה יודעים, כי היא נחוצה להם מאוד, משום שהערבים רוצים למכור, משום שיש להם קרקע למכירה, משום שהיהודים זקוקים לאדמה, ומשום שההעברה לא תפגע בבעלים הערבים.

המכירה אינה מזיקה ליחיד הערבי, כי הרי הוא המחליט אם כדאי לו למכור או לא. והכלל הערבי, ודאי שאינו נפגע, משום שהוא עמוס עודף של קרקע בכל ארצותיו, שהוא רואה אותן כשטח אחד.

הכלל הערבי נתברך במאות מיליונים של דונמים, שהנם שוממים כיום, אבל מסוגלים להיעבד. אין כל קדושה בעיני הערבי בשמירת עודף הקרקע. בּדיָה בּדוּ הסוכנים הידועים, מומחי החירחוּר.

בשביל השבט המחזיק בקרקעות משני עברי הירדן אין כל הבדל בזה, היכן יטה את אהלו, מערבה לירדן או מזרחה לו. ישנם די ערבים שלא איכפת להם לרכוש בתמורת הקרקע שלהם בארץ־ישראל שטחים גדולים יותר ופוריים יותר באחת הארצות השכנות. בשבילם אין זו גלות להחזיק קרקעות בסוריה, בלבנון או במצרים. על כל פנים, רק הם בעצמם רשאים להחליט אם רצוי להם או לא. אם אין הדבר רצוי, אין מכריחים אותם לעשות זאת. זהו ענין להסכם.

אין שום גוּזמה בהאשמה, שגוזרי גזירת הקרקע נתכוונו לגיטו, לכלוא את היהודים בחלק זעיר מאוד של ארצם, פן ירבו, פן ירחיבו את החקלאות שלהם, פן יפריחו ויתגברו מריח השדה, ממגע נרחב עם הטבע.

יש מקודם לחסום לפני היהודים את הדרך אל הקרקע, או אז יהיה נוח יותר להמשיך בעלילות עליהם, שאינם אלא עירוניים, ספסרים, עטים אל מלאכות קלות וכיוצא בזה מן ההגדרות היקרות, ההולמות את טעמם של שטרייכר ומוזלי. הכליאה בגיטו תיצור גם את האמתלה למניעת העליה.

בבעלוּת המסובכת של חוק המוּשע בארץ־ישראל יש אשר משפחות ערביות רבות הן שותפות לחלקה זעירה של אדמה, שאינה נותנת להם אלא סכסוכים נצחיים בינם לבין עצמם. ההסכם עם יהודים גורר הסכם גם בינם לבין עצמם, גורם המסלק קושי ניכר מחייהם ואינו מביא כל הפסד של ממש בשטח־המחיה שלהם, אלא נושא אתו ברכה חמרית וחברתית. הגזירה דואגת למנוע את התקנה הזאת.

כי ביסוד הגזירה טבוע הפחד של יוזמיה, שמא יסכימו ערבים רבים לפתור בעיות מבעיותיהם המשקיות, החמריות, החברתיות בעזרת היהודים, בעזרת הכמיהה היהודית לאדמה כמו לסם־חיים, לפיכך יש לראות באיסור קניית הקרקעות, חוץ מתכונותיו הנרשעות האחרות, גם את הגזירה על הסכמים בין יהודים לערבים, גזירה על סידורים שייקלו על חייהם של שני העמים גם יחד.

6.1.46

בבת־אחת    🔗

בדרך המלך או בשבילים זרועי־מכשולים – הפליטים היהודיים ילכו לארץ־ישראל. זה כבר יצא מכלל ויכוח – אולם עלינו לבקש את עזרתו של העולם הנאור, שיחסוך לנו את היסורים ואת האסונות של עינוי הדין.

הפליטים היהודיים צריכים לעלות לארץ בבת־אחת. אם מפעל הומאני הוא, ואומות העולם עוסקות בו, ומבקשות לעזור גם לזקוקים וגם לאירופה, שתהא פטורה מהמעמסה הזאת בהקדם – ייעשה הדבר בקנה־מידה ובקצב של הזמן הנוכחי ולא טיפין־טיפין!

המדינות העומדות מאחורי אונר"א לא נבצר מהן להעביר בבת־אחת מאות אלפי איש מאירופה לארץ־ישראל. נסיון מלחמת־העולם השניה הוא כבר מאחוריהן.

לא פעם הוכנו ובוצעו במהלך המלחמה תכניות בהיקף כזה. והרבה־הרבה יותר קל הדבר בימי שלום. בכלים ובמכשירים אין עכשיו מחסור. יש אניות ומכונות וחמרים וחמרי בנין ככל הדרוש וישנם מומחים שידעו לבצע את המלאכה. אין אוירונים וצוללות של אויב מאיימים להפריע את המסע ואת הנחיתה. נחוצה רק החלטה, ולמען ההחלטה נחוץ רק הרצון.

רק אל נאמר אנו לעצמנו כי זהו ממעשי האוטופיה, שאין לדרוש אותם. עלינו לעמוד על הדבר בכל תוקף.

ההתנגדות לעלית יהודים לארץ־ישראל לא תהא גדולה בשביל העברת־בזק של הפליטים, מאשר בשביל הסעה פעוטה וממושכת.

– – – יהודי אירופה הם אוּדים ניצולים מאש. החובה היא להביא אותם אל מחוז בטחונם מיד כי איננו יודעים מה יהיה המצב באירופה לאחר זמן. בפולין, בסלוואקיה וגם בארצות אחרות כבר נהרגו יהודים לאחר גמר המלחמה. תנועות אנטישמיות ונאציות קמות בארצות רבות. הבטחון ליהודים שם אינו הולך וחזק.

– – – מי יודע את התמורות המדיניות ואת שינויי הגבולין הנשקפים לנו באירופה? לא. אין לנו להשאיר את אחינו שם. כיון שהם מחכּים לעליה, יקבלו נא את מבוקשם מיד. ואין כל מניעה כלכלית בדבר. הפליטים אינם מתפרנסים כיום מיגיע כפיהם ואין להם מה להפסיד מעיקרה. הם נתמכים. יהיו איפוא נתמכים בזמן הראשון גם בארץ־ישראל. ויש לקוות כי כאן נקצר את תקופת התמיכה הרבה יותר מאשר שם. אין שאלה של חיסול רכושם של הפליטים. כבר חיסלוהו אחרים. אין שאלה בדבר טלטול מספר גדול יותר מדי של ילדים. אהה, משפחות הפליטים הן קלות לתנועה.

במהדורה אכזרית יותר חזרו אלינו הימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. שוב נחוץ לנו פינוי מאירופה, אלא שהוא דוחק עוד יותר. והפינוי יכול היה אז גם לפתור את השאלה הציונית הכאובה ביותר, ושוב הוא עשוי לפתור את השאלה כיום, או לפחות, לקרב את פתרונה. מאות אלפי היהודים שיועברו לארץ־ישראל בבת־אחת, משנים מיד לא רק את דברי ימיהם האישיים, אלא גם את דברי ימי ישראל.

אז, מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה היינו אנו בארץ־ישראל קצרי־יד לגמרי. היום לא כל־כך, אם כי המעשה הנדרש עודנו גם כיום למעלה מיכלתו של הישוב לבדו. אז עדיין לא היה הנסיון של חבר־הלאומיים ונאַנסן בחילופי האוכלוסים של תורכיה־יון. אז עדיין לא בוצעו ההעברות של צבאות גדולים באלפי אניות בבת־אחת, ועדיין לא נתמַחו אישים במספר כזה בהנהלת פעולות כה מורכבות. היום המעשה קל יותר בשביל אלה שאנו מבקשים את עזרתם. קל יותר בשבילנו. דוחק יותר בשביל הפליטים. הכרחי יותר בשבילם למהר ולצאת את אירופה.

ואם בינתיים רומז לנו על־יד כך פתרון גם בארץ־ישראל, הרי זה רק נימוק חזק יותר, כדי לדרוש ולהשיג את הפתרון. אם דורשים אנו מעמי העולם מאמץ מדיני וסוציאלי, מוטב שיראו את כל גודל פריו. תהא התוצאה ראויה למאמץ ולקרבן אם יידרש. גם מדינאים שאין לבם לעליה אטית, מלווה חיכוכים מתמידים ושאינה מבטיחה פתרונות רדיקליים, יעשו למעשה חורץ־גורלות. לפי גובה האופק, תיפּקח גם עינו של המביט, שאנו מעוררים אותו לבחון, לראות ולקבוע לו דעה חדשה.

במלחמת דמים יצאו בארץ־ישראל נגד פירורי עליה ב־1920, נגד עליה קצת יותר גדולה – ב־1929, נגד עליה בינונית – ב־1936. דוקא הבאתם של היהודים בבת־אחת מבטיחה השלמה מהירה מצד שכנינו. דוקא בזאת פוחתים בדרך הטבע הסיכויים של האלָמים, ומתגברים סיכויי השקט.

בפינוי הגדול הננו פותרים את שאלת הפליטים אך לא רק אותה. הכפלה מהירה של הישוב העברי בארץ־ישראל מקרבת סוף־סוף את הקץ לאסון שני שלנו, אסון היותנו מיעוט בכל ארץ בעולם. ההכפלה תעמיד אותנו במצב של פעולה הרבה יותר נורמלית למען הפתרון הציוני השלם.

ואין כל ספק, כי הכפלה מהירה זו של הישוב תצמח אתה בשבילנו לא רק תוספת של כוח ובטחון, אלא גם סיכויים בהירים הרבה יותר לשלום עם ארצות ערב ועמיהן ולשיווי משקל במזרח התיכון כולו.

3.7.46