לוגו
קארל ואגנר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

(לזכר דמות נפלאה)


מחוצות תל־אביב נעלמה דמות מסתורית, שליותה את בנין־העיר כמעט מימיה הראשונים. האדם חסון־הגוף, עם המשקפים הכהים לעיניו, לבוש בגדי השקים עם המגבעת והסנדלים התפורים בידי עצמו: קארל ואַגנר… נפל חלל לפני חודש ימים. משהרגיש, כי עצביו גוברים עליו לגמרי ונוכח לדעת, כי אין לו מנוס ממחלת־הרוח המבעתת אותו, השליך עצמו אל מתחת מכונית בירושלים. ימים אחדים פּרפּר גוף־הברזל שלו, המרוסק על־ידי האבטומוביל, במכאובי גסיסה, ונפח נפשו בבית־החולים בין זרים שלא הכירוהו, כאשר בחר לו בכוונה תחילה לפי מנהגו לא לבקש ולא לעורר חסד. הוא היה לן בתל־אביב באוהל נחבא. כאיש־יער היה מתיחד כל הימים בחורשה שברחוב נחלת־בנימין, שקוע בהרהוריו הכבדים, ששקע בהם כמעט לבלי הקיץ, לאחר שתכניותיו על מכשירי־העבודה המשוכללים לא יצאו לפועל.


עוד לפני חמש עד שש שנים היה דופק על פתחי מועצת פועלי יפו ועירית תל־אביב, על משרדי קבלנים ומהנדסים, שיקבלו את תכניותיו להקלת העבודה הגופנית ולהוזלתה בעזרת מכשירים לפי המצאותיו. הוא היה מציע תכניות למריצות, לאלונקות ולכלי־מנוף, שיחסכו עבודה ויקילוּה, והיה עומד לעבוד ימים שלימים בהובלת חול או לבנים, כדי להוכיח את צדקתו. התכניות לא נתקבלו. אמצעים לביצוען לא נמצאו. בימי גירוש ג’מאל פחה, כשצריך היה להעביר את רכוש תל־אביב כולה לפתח־תקוה ולמקומות אחרים, היה הוא דוחף בידיו בדרך החולות הארוכה מריצה מקורית, גבוהה וקלה, כשהיא עמוסה משא רב, וכך היה הולך וחוזר פעמים אחדות ביום. מנהל בית החולים הזמני בפתח־תקוה הכיר אז בטיב המריצה וקנה אותה לשם הובלת חולים בתוך המושבה. מנצחונו זה התפרנס ואגנר ברווח זמן רב. לפרנסתו החמרית היה משתכר בזמן שהיה עובד וכשחדל לעבוד היה מוצא לו מקום־אוכל אצל אנשים שהיו מבינים לרוחו ומאפשרים לו לקחת לו בעצמו את האוכל, כי לא הסכים לקבל את אשר נתנו לו. כמה שנים ידעו עובדות מטבח־הפועלים של בית־הלימוד לחקלאות ומשק־בית, כי האדם המוזר צריך להכנס יום־יום ולקחת לו מעט אוכל כעולה על רוחו, מבלי דבר דבר.

גם באותן השנים שהיה עובד נראה מוזר מאד. כי החידה היתה כל הופעתו בארץ.


לפני עשרים שנה עברו פעם ברחוב־הדאר בפתח־תקוה ד"ר רופין, שולמית רופין ומר מ. הופנקו. היה זה בימי יסוד בית הספר לנגינה “שולמית”. מסוכּה נדחת שבתוך חורשת־האקליפּטוסים ליד הדואר (נגדעה בימי המלחמה) נשמעה נגינת כנור. שולמית רופין משכה את בני לויתה לראות במנגן, והנה נמצא, כי הוא הוא האיש, העומד תמיד עם חבילתו מתחת לחלן בכל קונצרט של מוסיקה ביפו. באותם הימים היו עוד אנשי הישוב מכירים זה את זה כמעט עד אחד. המנגן ואגנר הפציר במר הופנקו שיקבלהו לבית הספר, ואמנם נתקבל לשעורי־ערב, יחד עם פועלים אחדים. מהמושבה היה בא ברגל לשיעורים ולקונצרטים. על עצמו לא היה מספר כלום. נשאר מרוחק כל ימיו מן הציבור, גם משום שלא למד לדבר עברית. מאין בא נודע רק במקרה. מה הביאו – לא סיפר. אגדות שונות סיפרו על זאת אחדים מעולי־ארצו, בוקובינה. אלה אמרו, כי מחמת אהבה נכזבה ירדה עליו רוח רעה, ולכן עזב את למודיו באוניברסיטה ועלה לארץ. אחרים אמרו, כי התנגשויות קשות עם אנטישמים באוניברסיטה הניעוהו לשנות את חייו. היו שסיפרו כי ניסה בחוץ־לארץ לשלוח יד בנפשו והוּרד מעל התליה. על כל פנים כאן בארץ ראוהו בשנים הראשונות שקוע בעבודה ובנגינה.


כינורו נעלם בימי המלחמה. יש אומרים גנבוהו ויש אומרים בעליו ניפצהו. האיש הוסיף לעבוד מתוך עצבות, עד ששקע בתהום מרה־שחורה. מיד אחרי המלחמה קיבל מר הופנקו מכתב מאחיו של ואגנר מבוקובינה. שאל לשלומו. ואגנר הכחיש בראשונה כל קירבה לשואל, אבל אחר כך הודה והתחנן שירפו ממנו.


בימיו האחרונים נתקף שגעון־של־רדיפה. היה חוקר את מכיריו מלפנים, מדוע מתנכלים לו ומבקשים את נפשו. באחד רגעי ההתבהרות החליט, כנראה, להתאבד, ודוקא במקום רחוק מהסביבה שהכירתהו. על סופו סיפרה הכרוניקה: “איש בלתי ידוע מתל־אביב נפל אל תחת אבטומוביל בירושלים. מרוסק ושותת דם הובא אל בית־החולים”.


תמוז תר"ץ