לוגו
ר' זרח ברנט
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אם תבקשו מאת ר' זרח ברנט שיספר לכם זכרונות עבר מששים וארבע שנות עבודתו בעד ארץ־ישראל, לא ירבה לספר, אם כי אינו כלל מהמתבודדים ומהמתרחקים מן הבריות ומן הדור הצעיר.

ר' זרח אינו יודע לספר הרבה על מה שעשה. הוא עבד כל ימיו בבנין־הישוב, וכוחו היה במעשים עצמם ולא בהתבוננות למעשי עצמו ולמעשי אחרים. הוא לא נפנה מעבודתו לראות מה נאה האילן שבצלו פעל ומה נאה הניר שאותו חרש. היה לו חוש במסחר, בבניה, בהקמת־ישוב, בהשגת־אמצעים, בהרחבת נכסים עבריים, היה לו חוש סתמי לארץ־ישראל, דחיפה שלא הרפתה ממנו ושדחפה אותו לנסוע חמש־עשרה פעם לארץ ישראל אשר ארבע־עשרה פעם יצא ממנה. אך להבחין בדרמטיקה של בנין ארץ־ישראל לא רצה ולא יכול. לא מטבעו היה זה ולא מתכונותיו.

רק ציוני־דרך מעטים נתרשמו במוחו. רק מקרים וקטעי מאורעות וחלקי תמונות, והם אינם מרובים ביותר, ודלים למדי בפרטים. אף לא אסף ר' זרח תעודות ומכתבים, גם לא כתב הרבה ולא רשם רשימות.


אבל הוא כובש לו את מקומו בדברי ימי הישוב לא בגלל יפי־הדיבור, אלא בתוקף יצירה.

ועֵדה נוה־שלום, ועדה מאה־שערים, ועדה פתח־תקוה, כי עבד האיש והקים נדבכים ראויים בשעתם וחשובים גם כיום בשים לב לגיל ולתקופתם.


בן תשעים ושלוש הוא האיש. בשנת תר"ג נולד בעיירה ציטוביאן אשר בליטא (אז – פלך קובנה). זה שבעים ושלוש שנים, שנרתם בעול מעשים ואיש מעשה נשאר גם היום. עד אשתקד עוד בנה והוסיף על בתיו וחצרותיו. תיקן, הוסיף, שינה. עד היום הוא עסוק כל היום. אינו נרדם בצהרים. מתהלך כמה שעות ביום, ולפעמים גם בערב, ולפעמים כל שעות היום, לטפל בעסקי־נכסיו, לדון עם שוכרי דירותיו וחנויותיו וחצרותיו, לבוא אתם בחשבון, לדאוג לישיבה “אור זורח” ולצרכי־תלמידיה, ולבקר אצל צאצאיו הדרים בקירבת ביתו או רחוקים מביתו.


בעל קומה שלמעלה מבינונית, ומיבנה נאה, לבוש בגדים פשוטים ונקיים, עם המגבעת לראשו, עם המקל כחפץ של נוי ולא כמשענת בידו, בקומתו הזקופה והליכתו המאוששת – אין ר' זרח עושה רושם כלל וכלל כבן תשעים ושלוש. בפיו שנים תותבות, אך לעיניו אין משקפים, כי ראייתו טובה. שמיעתו שמיעת צעיר. ההומור שלו, של אדם בשנות העמידה ולא כשל בן שנות ירידה. משרת את עצמו בלבישת בגדיו ומסרב לעזרה אפילו כשהוא לובש את האדרת. דבּורו נמרץ למדי. ניכּרים סימני תקיפות דעת חמורה מלפנים, וכן סימנים של מי שרגיל לתבוע ולצוות.


בתקוע השופר לשבת, הוא יורד עוד ממדרגות דירתו אשר בקומה השניה של ביתו וסובב על פתחי החנויות ובתי־המלאכה, להזכיר לבעליהם שיסגרום לשבת. כף אל כף יספּוק, וכול הספיקה יעלה כמידי אדם צעיר ותביעה נמרצת תישמע. ר' זרח עובר על כל האיפּרכיא שלו והיא לא כל כך קטנה. עשרות חנויות ודירות וחצרות. לזה הוא מדבר אידיש, לזו ספּניולית, לזו צרפתית ולזה ערבית. גם עברית הוא מדבר, ובהברה הספרדית. דלת־העם דרה בחצרותיו, וכפי הנראה מכירים הדיירים את בעל־הבית כי לא מן המרוכרכים הוא, למרות גילו. הוא ממלא עתה, בלכתו להכריז על השבת, תפקיד כפול של משגיח על צעירים ממנו ושל מזרז את הכפופים לו. לה' ולכם.


באתי אל ר' זרח ערב יום היובל לועידת קטוביץ, שהוא היה ממשתתפיה. מצאתיו מחליף את בגדיו לכבוד שבת. הוא ישב בחדר־השינה, כלומר, לא בחדר מיוחד אלא בפינה של חדר גדול המשמש גם חדר־אוכל וגם חדר־אורחים. הפּינה גדּורה ארונות ומחיצה ספרדית. הזקן אינו מסכים להוציא כסף על מותרות בטעם הזמן הזה, ביארה לי אחר־כך אשתו. השגותיו בהוצאות הבית הן כמלפנים בליטא ובמאה שערים ובנוה שלום. עוד כספים לישיבה “אור זורח”? – כן, אך לא כדי לקנות רהיטים חדשים וחדישים לדירתו.


בענין הצילוּם של ועידת קטוביץ מספּר ר' זרח, כי לא הצטלם אז. היו עוד שלא הצטלמו. זה היה במקרה, כמובן. ולא טוב עשה מישהו ממקורביו, שזייף את תמונת משתתפי קטוביץ, בהוציאו את אחד המשתתפים ובהוסיפו שם תמונה של הישיש. כל מי שמבין בתמונה יכיר מיד, כי הצילום מוּּרכב. ור' זרח עצמו מספר מיד כי הוא לא הצטלם אז. אין הוא זקוק לנוצות זרות. במעשיו זכויותיו. וכל בר־דעת יעריך את כבודו.


הישיש לא האריך אז שיחה אתי. הוא שמע את תקיעת החצוצרה לשבת, וילך לפקח על סגירת החנויות.


פעם שניה פגשתי את ר' זרח בבית נכדו. סיפר לי הישיש דבר שלא מצאתי בזכרונותיו המודפסים. הוא ראה את הרצל אף הוּצג לפניו. זה היה כאשר בא הרצל ללונדון ונאם בסיטי.


– מה הוא דיבר, הרצל? ר' זרח אינו זוכר הרבה. הרצל, אומר ר' זרח, קרא לאַחדוּת ואמר, כי אם תהיה אַחדוּת, הוא יוכל לעשות מעשה הגון. הוא נאם שעה ארוכה. הוא זוכר את מראהו. זה היה אברך, הוא אומר, בעל זקן שחור. דיבר יפה וברגש. אבל ר' זרח אומר, שהוא זוכר היטב מה שאמר הנואם שאחרי הרצל. זה היה בישוף, שביקר בארץ־ישראל ועבר הירדן. הבישוף דפק על השולחן. הוא אמר שהוא תומך בהרצל. ועל הנוצרים אומר שהם שימשו מעין בית־עבוט, שהקדוש־ברוך־הוא שם בו בעבוט את החפץ היקר שלו, את ישראל. וכי אין חובה לשמור את העבוט שיהא שלם, נקי ושלא תאונה לו רעה? כך אומות העולם. אנו אחראים לשלומם של בני־ישראל. אם אנו מתנהגים בהם שלא כשורה, יבוא בעל העבוט ויתבע בחזקה.


ועם דוד גורדון, עורך “המגיד”, נפגש פעמיים – אומר ר' זרח. פעם נסע ר' זרח לליק, כדי לבקש ממנו שיעורר את הקוראים על ענין המַזכרת למשה מונטיפיורי. במלאת לו 90 שנה. ובפעם האחרת נסע עם דוד גורדון, באניה מקאלה לדובר. גורדון הוביל אז את התשורה למונטיפיורי, במלאת לו מאה שנה.


הישיש חוזר לפני על סיפורו כיצד עבד ביסוּד אגודות לישוב ארץ־ישראל. בפעם הראשונה כינס עשרה אנשים בביתו, במוצאי שבת. הציע לפניהם את ענין ארץ־ישראל, שייסדו חברה, וכל חבר ירים תרומה שבועית כפי יכלתו, ואחר־כך יקבל מהאדמה, שתיקנה כמכסת־התרומות שהכניס. הסכימו עשרת הקרואים, ביקש הוא מכל אחד, שיביא במוצאי שבת הבאה עוד אחד, הרי שנתאספו עשרים וכך גם ארבעים ואחר־כך יותר.


– והסוחרים שבאו אלי מארצות שונות לקנות אדרות־שער, ביקשתים שייסד כל אחד אגודה בעירו. הלייפּציגי – בלייפּציג, האמריקני – באמריקה ופלוני בעיר פּלונית. והחברה הלונדונית, שהיתה לא קטנה, שלחה אותי, ציר לקטוביץ.


נתגלגלו הדברים על זכרונות מימי־הנעורים. והנה מספר ר' זרח שהוא זוכר את מרד הפּולנים של שנת 1863, וראה בעיניו את הרוסים ממיתים בקובנא, בטבורה של העיר, מתחת ל“הר הירוק”, את הגראף טישקביץ, שהיה בין המורדים.


לא על נקלה יוצא הישיש ממסגרת־זכרונותיו השגורים. תוך שיחה ארוכה, כשדעתו נוחה עליו, יגיע גם אל פרקים חדשים, יעלה מראות החבויים עוד בגנזי־מוחו, הפּועל עוד נמרצות.

הישיש עצמו אינו יודע זאת, ואולי אין הדבר נודע בכלל, כי עוד בתקופת הביל"ויים ולפניה, היו עולים מליטא לארץ־ישראל ולא זקנים בלבד. עובדה היא כי בטרם התפתחה ההגירה הגדולה לאמריקה, היו אברכים יהודים חרדים מליטא עוקרים לארץ־ישראל לא למות בה, כי אם לחיות ולעבוד בה. אכן, מושגי העבודה היו שונים אז מהיום. יש שלמד שחיטה, כדי להתפרנס ממנה בארץ הקודש, אבל היו גם בעלי מלאכה ממש שנסעו. אתנו חיים עוד בכל ערי ארץ־ישראל ישישים, בני שבעים וחמש ומעלה, שמסיפוריהם מצטרפת התמונה הזאת של מעין תנועת עליה, שלא היתה ידועה למצטרפיה, של עולים שלא ידעו האחד על חברו.


ר' זרח ברנט צריך להיחשב עם אותם העולים. והוא מספר, כי דודו, שהיה גם מלמדו, השפּיע עליו בנעוריו, וראש הישיבה מימי בחרותו, שיתישב בארץ ישראל. ראש הישיבה בסלובודקה הלהיב את לבות תלמידיו הבחוּרים, שיעלו לארץ. ראש הישיבה השפיע על הבחור הציטוביאני, שיסכים לשידוך שדובר בו בלונדון, כלומר, עם בת יהודי ליטאי שהתישב זה לא כבר באנגליה. בלונדון, אמר ראש הישיבה, יוכל להגיע לידי עושר, ובזה תקל על הבחור הדרך לארץ־ישראל.


כאביו, סוחר הפּרוות, החל גם האברך דנן לעסוק בלונדון במקצוע זה. נכנס יותר ויותר למסחר הגדול, וחוטי סחרו נטווּ גם בצרפת, בלגיה, גרמניה (יריד לייפּציג), רוסיה וארצות הברית. בפריס נתישב אחיו, שניהל את עסק הפּרוות שם, בחיבור אל העסק הלונדוני.


אחרי שבע שנים לשבתו בלונדון, והוא כבר אזרח אנגלי כחוק, קם האברך ברנט, צבר את רכושו וביחד עם אשתו וילדיו עלה לארץ־ישראל. זה היה בשנת תר"ל. ברנט מספר בזכרונותיו, כי מצא את העדה האשכנזית ביפו, שלא היה בה מנין. היו רק שמונה. על החוף במקום בניני־פקידות־הנמל של עכשיו, היתה חומה עתיקה ובה פתח קטן, כפירצה, לעבור בה. פקידות־הנמל היתה בירושלים.

ובירושלים כבר היתה התסיסה אל הקרקע, זו שר' יואל משה סלומון היה מראשיה. תחילה חשבו לקנות אדמה ביריחו. ברנט בא מיד בחברתם של הנוהים אחרי עבודת האדמה. אך הקניה של יריחו נכשלה. ברנט שלח ידו במסחר והפסיד את כספו. אז עמד לעבוד כפועל אצל כובען גרמני נוצרי.

הזקן מספר: “פעם התעמר בי הגרמני, כשנראה לו, שלא מלאתי את עבודתי כראוי. הוא הטיל בראשי את המגהץ. אז לא יכולתי נשוא עוד את מרוּתו. זכרתי, כי בלונדון עבדו בבית החרושת שלי עשרות פועלים, ואני לא פגעתי באיש. ודאי הדבר. חייב האדם להתחשב עם זולתו”.


ברנט הוכרח לשוב לונדונה, אבל קודם לזה התקשר עם מיסדי השכונה מאה־שערים, אחת השכונות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים העתיקה. את משפחתו השאיר בירושלים. שנה אחת שהה בלונדון, ובשובו הקים בית במאה־שערים, אחד מעשרת הבתים הראשונים אשר בשכונה, והוא השייך לו לברנט, עד היום.


את שארית כספו חילק ברנט בהלואות לבוני מאה־שערים והוא חזר שוב לונדונה יחד עם בני ביתו. קשריו במקצוע סחר הפּרוות נשארו קיימים ועל נקלה שוב נכנס לעסקים והצליח יפה. כלפני עלותו לארץ היה נפגש עם השד"רים מארץ־ישראל, תומך בהם וחוקרם ודורשם על החיים והמצב בארץ.

בתרל“ז עלה בשלישית עם בני ביתו. תנועת יסוד פתח־תקוה היתה במלוא חוּמה. בתרל”ח סייר ברנט יחד עם שליחים אחרים מירושלים, בלוית מתווכים יהודים ספרדים, את אדמות השפלה והשרון שכבר עמדו אז למכירה, הלא הן אדמות רחובות, ראשון לציון ופתח־תקוה כיום. נבחרה חלקה של אדמת פתח־תקוה היום, רק 3500 דונם, שהיתה שייכת ליוני אחד. חלק גדול של אדמות פתח־תקוה נקנה על שם ברנט, שהיה אזרח בריטי. עד שנת תרצ"ג היה ברנט חותם על כל שטר־מכס בפתח־תקוה, כי האדמה נחשבה עוד כשלו.


פרשת חבלי ההסתגלות לעבודת אדמה ולחיי אכרים דומה אצל זרח ברנט לשל שאר חלוצי אכרות בישראל. חוסר ידיעה וחוסר הרגל; רצון עז והתבוננות מאומצת אל עבודת הערבים והגרמנים, שמהם צריך היה ללמוד; שמחת הישגים, כשלונות מידי שמים ומידי אדם; מחלות, סכנת־נפשות; התנפּּּלויות של ערבים; מלחמות ציבור פנימיות; עזרה הדדית לפעמים עד להקרבה עצמית; מחסור, מלחמת תקוה ויאוש – הכל כאשר לכל המתאבקים בתום לבב ובכל כוחות הגוף והנפש למען השגת המטרה הנכספת, המזהירה מרחוק והנדהית בתגרת מלחמות־הקיום הקשות.

כאן נוּּּצח ברנט. סוחר הפּרוות הלונדוני לא יכול ליעשות אכר מצליח בפתח־תקוה של אז. הוכרח לחזור ללונדון, לרכוש שוב הון במסחר. בשביל הוצאות הדרך מכר את תכשיטי־אשתו. אבל בלונדון שוב הצליח.


בקיץ תרמ"ז התיצב בפני אדמונד רוטשילד לבקש עזרה בשביל אכרי פתח־תקוה. ברנט הדגיש, כי הוא עצמו אינו זקוק לעזרה. אף בשביל חבריו שבפתח־תקוה ביקש רק הלואות. הבארון סיפר לו שכבר השקיע ½4 מיליון פראנק בעזרה למושבות. ברנט ביקש, שאת הכסף המוּחזר יקדיש להלואות לפתח־תקוה. על זה ענה הבארון, כי הוא נותן במתנה גמורה את מה שיחזירו לו מאותם ארבעה וחצי המיליונים.


אותה שנה חזר ברנט לארץ־ישראל לבדו, ומיד חזר ויצא לחוץ־לארץ. בתרמ"ה השתתף בועידת קטוביץ, כשליח חובבי ציון בלונדון. ולפי שהיה בעל תחבולות תמימות, הרי לשם משיכת תשומת לבם של המתאספים, חבש ברנט תרבוש לראשו, להבליט את ארצישראליותו. התחבולה הצליחה. עוד לפני פתיחת הועידה נתקיימה מסיבה במלון דה־רום. קלמן זאב ויסוצקי ישב בה ראש. וברנט סיפר על ארץ־ישראל ועל ההתישבות הראשונה.


זמן מה אחרי ועידת קטוביץ ביקר ברנט שוב את הבארון רוטשילד, בעניני ארץ־ישראל, ופתח־תקוה בפרט. ברנט מספּר, כי נועד לו ראיון של עשרה רגעים. אבל השיחה נמשכה שלושת רבעי שעה ויותר. אני גוזל מזמנך היקר, – אמר ברנט לאדמונד רוטשילד. הבארון ענה, שישוּב ארץ־ישראל קודם אצלו לכל.


ברנט חזר לפתח־תקוה. בתרמ"ז החליף מכתבים עם פּינסקר בדבר מצב המושבה ופקידות חובבי ציון. ושוב חזר ללונדון. בשלוש שנים שוב אסף רכוש הגון ושוב עקר לארץ־ישראל. הוא אז בן ארבעים ושבע ושוב לא ראה את עצמו כשר לעבודת האדמה. התישב ביפו.


כאן מתחילה בחיי ברנט הפרשה שבה התמיד ובה עודנו עומד כיום. יהודי יפו ישבו בעיר העתיקה על ראש הצוק היפואי, אשר מעטים מאוד מיהודי תל־אביב מכירים אותו ואת סימטאותיו ומבואותיו המזרחיות. היהודים שאפו עוד אז לפינה עצמית. הם רצו גם פּינה מיוחדת לעצמם וגם סביבה נקיה יותר ומסודרת יותר. הצורף העשיר ר' אהרון שלוש, יהודי ספרדי, אבי בית שלוש הענף כיום, קנה אז מאת ערבי אחד כרם שמם, “רחוק” מהעיר. ברנט קנה ממנו בשנת תר"ן (לפני ארבעים וחמש שנים) 15.000 אַמה אדמה והחל בונה לו בית. מחיר האדמה היה פרנק אחד הדונם (הפרנק היה אז החלק העשרים וחמשה מהפוּנט האנגלי. אלה תולדות המגרשים היקרים של תל־אביב).


בכל זאת עברו שנים, עד שנאותו יהודי יפו “להרחיק” מהעיר העתיקה אל השכונה החדשה, שנבנתה על החולות, היא נוה־שלום. נוה שלום בקוי הרחובות הישרים, בבנייה החדשה, היתה ליפו העתיקה משום חידוש גדול יותר מאשר תל־אביב לנוה שלום. אך לא על נקלה התרצו יהודי יפו לצאת מן “העיר”. אכן, שאלת בטחון־החיים לא היתה אז קלה ביותר, וזה עיכב.


יסוד נוה שלום היה בשעתו מפעל לאומי גדול, שלא יכול היה ליעשות בלי העפלה וגבורה ועמידה בפני פקפוקים ולגלוגים וחששות כבדים. בין יפו העתיקה (החל מסמטת הנמל) עד לנוה־שלום היתה שממה. צפונית ליפו היה אז בית קברות ערבי (מאחורי בתי סורסוק כיום), אדמת־בוּר ופרדסים. מכל שורות הבתים, העומדים כיום בין יפו לנוה־שלום, היה אז רק בית של הערבי אוהב־האדם איסכנדר עואד, זה שחרת על מבוא חצרו שלט־שיש נושא כתובת עברית: שלום על ישראל. זו היתה אז חצר כמעט־יחידה בין יפו לנוה־שלום. בחצר זו היתה תחנת המרכבות של עואד, שעסק בהובלת־תיירים. יהודי יפו המועטים מאד, כולם אנשי הישוב הישן, לא היו עדיין מוכנים כלל “לחרף את נפשם” ולצאת לדוּר ב“שדה”, “במדבר”, כפי שכינו אז אותו הכרם שבקרבת־הים, שבו נבנתה נוה־שלום, ואָמנם עברו שנים אחדות, עד שהתרגלו אל הרעיון והתחילו נשמעים לשידולי ברנט וחבריו לצאת אל השכונה החדשה. מי שנתנסה בכיבוש שממות, במשיכת אנשים אל סביבת ישוב חדשה, מי שטעם טעם סלילת דרכים חדשות, זה ידע להעריך מעשי אבות הבנין, אשר עליהם נמנה ר' זרח ברנט.

אותה תקופה הוצעו לו לברנט אדמות לצפונה של נוה־שלום, כלומר, אדמות תל־אביב כיום. בעד 375 דונם בקשו 400 נאפוליון (לירה צרפתית = 20 פראנק זהב). ברנט נאות וקנה ונתן 30 נאפּוליון דמי־קדימה. באו ערבים מערערים על בעלוּת־הקרקע. נשתוה עמהם והוסיף 300 נאפּוליון. באו אחר־כך עוד מערערים ממצרים. נשתוה גם אתם להוסיף עוד 300 נאפּוליון. אבל הנה נתגלו עוד ועוד מערערים ממצרים. קצה נפשו של ברנט ויעזוב את דמי הקדימה, והענין בטל.


ושוב נסע ברנט לאנגליה. בתרנ"ז חזר לארץ־ישראל. בפעם העשירית. קנה בתים וחצרות מאת ערבים ומכרם ליהודים. בנה עוד בתים ומכרם בתשלומים לשיעורים. הלך וחזר ושב בין לונדון לארץ־ישראל, לוה והלוה כספים לבנין. נדב מגרשים וכסף לתלמוד־תורה, לבית־מרחץ, לבתי־כנסת ולישיבה “אור זורח”. בימי מלחמת העולם ישב במצרים, ועם הכיבוש האנגלי חזר.

בעשרות השנים האחרונות לא נשמע שמו של ברנט בעניני הישוב. הוא היה שקוע בנכסיו בנוה־שלום. את העולם־הבא שלו ראה בבית הכנסת שבנה ובישיבה שהקים. בניו עוררוהו וחגגו בפומבי את מלאות יובל שנים לשבתו ולעבודתו בארץ.


יובל קטוביץ עורר את הזקן משכחת־העבר. שוב נתקשר עם עבודתו מלפנים. שוב זכר את הימים, שבהם האביר וחי בעולמות יזמה ועסקנות. שוב נזכר בביקוריו בעניני ישוב ארץ־ישראל אצל מוטיפיורי (כשהוא, מונטיפיורי, כבר בן מאה שנים), אצל מונטאגיו, אצל הבארון רוטשילד, אצל דוד גורדון עורך “המגיד”, ואצל עסקנים ונדבנים אחרים. שוב רואה הישיש ברנט והנה לא נשכח. הנה יש מעריכים את מעשיו יותר ממה שהעריך אותם הוא עצמו במשך עשרות בשנים. הנה יש מגלים במעשיו את הכוונות האמיתיות שלא היו לו לעצמו ברורות כל כך.

כסלו, תרצ"ח