א 🔗
כבימים הגדולים ביותר בתולדותיה היתה ירושלים בתש״ו תל־פיות לאומה. דמותה אורה יותר ויותר בשנה זו באור המרכז. העיר־האם, זירת המאבק המדיני. אם לא שלחה ניחומים, הן התפשטו על פני הישוב והגולה, משך כל תש״ו, גלי המייתה של בירת העם וארצו; הן עלה מתוכה קול התביעה, הזעקה, האזהרה, העידוד. אם לא הצמיחה ולא שלחה ישועות, הנה לא פסקה מלשמש חומת־משמר ראשית ולא נדם הפיקוד מתוכה; הנה הצרימו אזנים נגיחות אילי־הברזל דוקא בחומותיה, שהם מבצרינו, וקול אנקות־מכאובים הכה הדים. סבלות הקריה הנאמנה, בהתפתלה בצפרני השריון הזר, וקול ענותה הגיעו אל כל מקום אשר יהודים נחיתים בו שמה ושמעה של ירושלים נישאו כל השנה, יותר מאשר בכל שנה אחרת, גם על פני העולם הבלתי־יהודי. הכל הכירו בה, למעשה, את מרכז־היהדות החיה. צומת־העורקים של העם הנאבק על זכות־חייו, מוקד־ההתנגשות של המדיניות היהודית עם האנגלית והערבית. זרקורים של הפרסום העולמי בעתונים ובאלחוט עמדו כל השנה מופנים אל ירושלים כאל זירה ראשית של נפתולים וגם קרבות. שליחי הפרסום מכל הסוגים, לכתיבה לצילום ולשידור על פני כל העולם קבעו להם בסיס בירושלים ומכאן שוטטו בארץ ובסביבותיה לשחר לטרפם, טרף זעזועים מרעישים ומסעירים.
ב 🔗
היו השנה שעות־גובה והוד לבירה העברית, בפרשיות המזהירות של ההופעות אשר לשליחי האומה בכינוסי המוסדות הנבחרים; או במשלחות המתיצבות בפני הכוח השליט. בויכוח ההיסטורי הפומבי בפני המוסד הבינלאומי כדמות ועדת־החקירה האנגלית־אמריקאית; במחזות מסעירי הנפש של צום־הנבחרים, לרגל מעצר המעפילים בחוף לה־ספּאציה שבאיטליה. כקרנים סמויות של זכרון־העקידה, השקוע אלפי שנים בנפש האומה, החלו מפציעים אז, בפסח־המעפילים, ומאירים את נכונות־ההקרבה של נבחרים – והמונים המתעלים איתם – לקיים בגופם את מצות השותפות היהודית.
היו רגעים גדולים ונסערים לבני נוער בצל אימת־מות בבתי־הדין הצבאיים, כשמתוך זעקת־הדמים התלהמו בפני תופסי השלטון הכרזות שלאחר יאוש ושירת־הימנון המחרישה את קול המורא. מכאן הוכרזו הכרזות של זכויות לאומיות ונכונות לשמור עליהן בייהרג־ואל־יעבור, ואי אפשר היה להטיל ספק בחותם האמת העמוקה הטבועה בהם.
והיו שעות שפל ודכאון, כביום שבת־השחור כימי המצור על בית המוסדות הלאומיים, מעין “טוּמאו היכל קדשך”, ובעקבותיהם – ימי מבוכה בסוד־נבחרים בדבר דרך־התגובה על ההתקפה מצד הממשלה; היה דכאון בנפול ההתקפה־שכנגד מצד קבוצות־הפורשים על משרדי הממשלה והצבא שבמלון המלך דוד בנסיבות שפגעו פגיעה חוזרת כה קשה בישוב עצמו, בכבוד מאבקו ובאנשים חיים שלו. אז היו ימי אֵבל על קרבנותינו החפים שנפלו בהתפוצצות זו, שבעה עשר איש ואשה, חבר הפקידים היהודים במזכירות הראשית של הממשלה, וביניהם – מן הגבוהים ביותר במעלה – תוספת שכול על חרפה.
היו לנו בירושלים ימים של עלבונות, כשנגרע כבוד מרגשות דתיים של יהודים ולא ניתן להם, מחמת גזירות־עוצר מופרזות, להתכנס לתפילות בלילות שבת, כשלא ניתן בליל תשעה באב, מחמת הגזירה הזאת, ללכת מחלקי העיר החדשה אל העיר העתיקה, כדי לבקר ביקור־המונים מסורתי אצל הכותל המערבי; כשחדרו חיילים, בכמה מקרים, לשם חיפושים, לתוך בתי כנסת ומישמשו בתשמישי־קדושה; כשניתנו לחיילים הבריטים פקודות אי־התידדות עם יהודים וחרם על עסקיהם (ובירושלים הורגש הדבר יותר מאשר בכל ישוב אחר); היו עלבונות קשים יותר, כשהתעללו באסירים יהודים, עברייני עוצר, או בנעצרים לשם חיפוש, ונהגו בהם בשפלות.
והיו נגישות מצד השלטונות, נגישות־נקם, במסוה פעולות, שהן, כביכול, נחוצות מטעמים שלטוניים. שלשלת החיפושים, המאסרים והמעצרים, שלא פסקו כמעט מראשית השנה ועד אחריתה, באה לא לשמה בלבד. ימי העוצר ולילות העוצר היו בבירה יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ. לילות העוצר בירושלים הגיעו בתש"ו לששים בקירוב. מספר הנעצרים כעבריני עוצר – אלפים רבים, ומספר הנאסרים לזמן ממושך יותר – מאות.
קשים מאלה היו הנישולים הידועים מן המרכז המסחרי, הנישולים שנתכוונו לפגוע במעמדם הכלכלי של יהודי ירושלים ושהנימוק הרשמי להם היה – הבטחון.
עלבונות ונזקים כאחד הצטרפו במקרי ההתנפלויות של חיילים מזוינים על עוברים ושבים יהודים, ללא שום אמתלא, וכן התפרצויות של חיילים, לתוך בתי יהודים לשם הצקה, שוד וחבלות, – אות לרוח השנאה וההפקרות שנזרעה בקרב החיילים הבריטיים כלפי יהודים, לרגל הנפתולים המדיניים. והגיעו הדברים לידי כך, שבחדשי השנה האחרונים השתרר בבתים יהודיים פשוטים בלילות־העוצר מצב־רוח של חוסר־בטחון מפני השתוללות חיילים, מופקרים לרוחות־האיבה.
ג 🔗
נגדנו הזדקרו בתש״ו בהבלט צוקי־עזאזל של התנקשויות ומזימות עלינו. הלכה והתנפחה נגדנו, בתוך הבירה, פקעת חוטי הקשר המשולש: ההנהגה הערבית, השלטון האזרחי והשלטון הצבאי הבריטי. בגזירות של עונשי־מאסר לשנים רבות וגזירות משפט־מות אמר הצד הבריטי להפחיד את הישוב מלתמוך בפליטים יהודים, המעפילים לארץ, ומלנקוט בדרך ההתנגדות למדיניות הספר הלבן. בראש המטה הצבאי הבריטי בירושלים הועמד בתש״ו גנרל אנטישמי, ששנאת־ישראל הדריכה את פעולותיו ופקודותיו לא פחות מאשר צרכי תפקידו בדיכוי ההתקוממות היהודית לצורותיה ולגילויי־הכוח השונים שלה.
בשנה זו הוגברה ההנהגה הערבית החוסיינית שבירושלים על־ידי החזרת קיצוניי הצוררים שבהם, ובראשם ג׳מאל חוסייני, יד ימינו של חג׳ אמין (המופתי לשעבר) מהגלות שנגזרה עליהם בשנות המהומות 1936 – 1939. מערכותיהם של הערבים סודרו וחוזקו השנה בעזרת אנשי־בריתה של בריטניה שבליגה הערבית. בלי עזרתם של אלה לא יכלו ערביי ארץ־ישראל להתגבר על הסכסוכים הפנימיים שלא פסקו ביניהם ולהרכיב לעצמם הנהגה מאוחדת. הנהגה כזו הורכבה על ידי אנשי הליגה.
ירושלים נעשתה, מראשית תש״ו, מרכז לרשת חרם ערבי על יהודים, רשת פרושה על פני כל הארצות הערביות, מלבד אשר בארץ־ישראל עצמה. נוכח פּסיביות גמורה של השלטון הבריטי בארץ־ישראל, נייטרליות אוהדת של הצירים הבריטיים בבירות הסמוכות (אם לא בעזרת עידוד והדרכה מצדם) וכן פסיביות של ממש, על אף המילול של אי־הסכמה, מצד מיניסטריון החוץ הבריטי בלונדון, נסתדר בירושלים מרכז־פעולה ענף להחרמת יהודים, שמטרתה חנק כלכלי, הפקרה משפטית וגזל זכויות בארצות ערב, עם כל הכרוך באלה. שום תקנות־חירום ושום אמצעים רגילים, משטרתיים או משפטיים, או כלכליים, לא הופעלו על ידי אנשי השלטון הבריטיים נגד התנועה ההיטלרית הזאת, שהוציאה את שנתה הראשונה בבטחון גמור, ושגם כיום היא נמשכת בלי הפרעות. אותה הנהגה ערבית הכריזה השנה כי לא תשלים עם עלית יהודים לארץ, אפילו במיכסת 1500 נפש לחודש, שתתנגד אפילו לעליתו של זקן יהודי אחד, של ילד יהודי אחד, נגד נסיונו של חולה יהודי אחד לבוא אל קרוביו בארץ־ישראל.
ד 🔗
היתה ירושלים לחזית בתש״ו, שתירשם בדברי ימינו באותיות־זהב־ודם כשנת ההתחלה הממשית להתקוממותם של הישוב והתנועה הציונית נגד ההתנקשות הגדולה בחיי האומה, ההתנקשות שנת־גלתה בחודש מאי 1939 בועידת ס״ט ג׳יימס בלונדון, ושפּריה היה הספר הלבן־השחור. כמעט כל השנה לא נעלמו מחוצות הבירה עקבות של קרבות והתנגשויות הפיסיים, אם במראה ההריסות שנגרמו בהם ואם במראות הביצורים שהותקנו כאמצעי מניעה להישנותם. אולם בעיקר שימשה ירושלים במה למאבק המדיני.
עוד בראשית השנה נודע כי בעצתם של המומחים הבריטיים שבבירות המזרח התיכון, שנתכנסו בלונדון, החליטה הממשלה הבריטית – ממשלת הפועלים שהיתה אז רק בת חדשיים בשלטון – לקיים את משטר הספר הלבן ולהמשיך בברית המדינית עם הליגה הערבית, שההתנגדות לציונות וליהודים טבועה בתכניתה, על פי מחולליה ותומכיה הבריטים מתקופת שלטונם של השמרנים־האימפּריאליסטים.
הועד הפועל הציוני המצומצם שנתכנס בירושלים לדון על המצב קיבל, בישיבתו מיום 25 באוגוסט, את הדעה שהובעה בקצרה במכתבו של ד. בן־גוריון מלונדון אל המושב הזה, כי “הגשמתו של הספר הלבן צריכה להיתקל בהתנגדותו של הישוב”; "ההנהגה צריכה להוציא קריאה לעם היהודי שיפתח את שערי ארץ־ישראל בפני עוליו ".
אלה היו סיסמאותיה של הדרך האחת שנשארה בפני הציונות, כדי לקרוע את רשת גזירות־המות שהלכה ונפרשׂה עליה על־ידי הברית הבריטית־ערבית, נוכח עולם אדיש לגורל של עם־ישראל, גם אחרי מה שעבר עליו במלחמת העולם, גם אחרי חלקו בנצחון על המתנקשים בחירות־העמים, עולם ששכח את מטרות־המלחמה המוצהרות ושקע בסכסוכים נושאי סכנות למלחמת עולם חדשה.
בעקבי ההכרזה הראשונה בועד הפועל הציוני באו הכרזות נוספות כאזהרות וכמחאות. הישוב והתנועה הציונית נמצאו מאוחדות בהכרת המצב והקו האחד לדרך מוצא. הספר הלבן איננו חוקי, הכריז ביום 27 בספטמבר הכינוס הישובי בירושלים, על דעת הועד הלאומי, הרבנים הראשיים, חברי הועה"פ הציוני, ושליחי הרשויות המקומיות. “אנו נעשה הכל כדי להגן על עצמנו ועל עמנו המתבוסס בדמו” הכריז נשיא הועד הלאומי באספת העם בירושלים שנתכנסה ב־א' חשון, יום השביתה המדינית של הישוב לשם אזהרה לשלטון. המוני יהודי ירושלים, כשאר יהודי הארץ הזדהו עם עמידתם של אנשי כפר־גלעדי, שהיתה אות לדרכו של הישוב, נוכח האיסור הממשלתי על העליה, והדרך – עזרה פעילה לכל יהודי להיכנס לארץ ולמצוא בה מחסה. אפילו ראש “עליה חדשה” בירושלים הכריז באותה אספה המונית: “כאיש אחד הננו לפקודת המוסדות הלאומיים במלחמתם בחוקי־הגזע של הספר הלבן”. אנשי אגודת־ישראל הביעו את הזדהותם עם כלל הישוב באספה מיוחדת להם במאה־שערים.
לא היה כל ספק בדבר: עם ישראל הכריז ברורות מירושלים, כי לא יקבל את דין שלילת זכויותיו. אך ממשלת לונדון אטמה אוזן. הפקודות, שיצאו מלפניה ירושלימה, אמרו לדכא כל התנגדות למדיניות הבריטית הזאת. בווין הודיע את הודעתו הידועה ביום 13 בנובמבר, וארץ ישראל הגיבה ברוח החלטותיה, מבלי שים לב לדבר שהועברה מגרמניה דיויזיה מוטסת, כתגבורת לצבא הרב שנמצא בארץ־ישראל מקודם, ובהוראות מפורשות לצבא החדש, כי הוא הולך לדכא התקוממות של יהודים.
הסופרים האנגלים כבר היו מודיעים לעתוניהם, כי אין תקוה לשלום בין המדיניות הבריטית בארץ ישראל לבין העמידה הציונית של המוני־היהודים, כל עוד הם מונהגים על־ידי ההנהגה הנוכחית. בלונדון ובירושלים הסיקו מזה מסקנות במגמת הרצון לשנות את ההנהגה היהודית ולא את ההתנהגות הבריטית. הדיפלומטים הבריטים שבבירות המדינות הערביות היו רגילים להרכיב ולהוריד ממשלות הארצות האלה, לפי צרכי המדיניות הבריטית הנקוטה בידם. אנשי השלטון הבריטי בארץ־ישראל היו מתנבאים להתנגדות מסוימת, “הגיונית”, מצד היהודים. אותה אפשר לסבול. ואם תעבור ההתנגדות את הגבול “ההגיוני”, אפשר להעביר את ההנהגה היהודית משלטונה, והענק הבריטי יבוא על מקומו.
באספת־הנבחרים בירושלים השמיע יושב ראש הנהלת הסוכנות ד. בן־גוריון את תשובתו לבווין, בה הוקיע את כל הכחש והתככים שבהצהרה בריטית זאת מיום 13 בנובמבר, ובה חזר והכריז על התנגדות למדיניות האנטי־ציונית.
– – – ענין עליתם של שרידי התופת הנאצית מאירופה לארץ־ישראל – נעשה הנושא המרכזי של הרצון הקיבוצי של היהדות כולה ונושא־אהדתם של הכוחות הפּרוגרסיביים האמתיים בעולם, ואילו הממשלה הבריטית הטילה את כל כובד משקלה הצבאי והדיפלומטי לצד הערבים, שלא לתת להמונים היהודים לחזור לחיים שלמים במולדתם הלאומית.
לנציב העליון החדש, גנרל קאנינגהאם, שבא במקומו של לורד גורט, הודיעה המשלחת של הנהלת הסוכנות והישוב (בפיו של בן־גוריון) במפורש: הישוב נכון להגן על כל אח מעפיל שיגיע ארצה; אין הישוב והתנועה הציונית מכירים בחוקיותם של גזירות הספר הלבן.
מאורעות עתלית, יגור, גבעת־אולגה, גבעת־חיים, רשפון, שקדמה להן מערכה של חבלות גדולות במסילות־הברזל, חבלות בסירות־המשטרה ובתחנות משמר־חוף וראדאר העוסקות במניעת העפלה, הראו לשלטונות, כי ההתנגדות היהודית פירושה משהו יותר מדיבורים וכי הישוב עומד לקיים את דעתה של ההנהגה ואת דינה. ההנהלות של הסוכנות ושל הועד הלאומי הוצגו על ידי הסופרים האנגלים, הכותבים מירושלים לעתוניהם בלונדון, לא בלי הדרכה מהמזכירות הראשית ומהבולשת של ממשלת ארץ־ישראל, כמטרות הראויות להתקפה, אם יש בדעת הממשלה להתגבר על תנועת ההתנגדות. ה“הגנה”, הנשמעת למוסדות אלה, תוארה ככוח צבאי אדיר, המסכן את מעמדה של בריטניה במזרח התיכון.
פרץ גלוי בענין “הסדר והחוק” אחרי פיצוצו של חלק בולט של מרכז הבולשת בירושלים (במקום מרכזי ברחוב יפו) על ידי קבוצות־הפורשים, נבעה בין הממשלה לסוכנות היהודית ביחס לעתידם של החוק והסדר בארץ. ד. בן־גוריון ומ. שרתוק הודיעו לנציב העליון, כשנקראו אליו אחרי ההתקפות על מרכזי הבולשת בירושלים ויפו ועל מחנה צבאי בתל־אביב, כי עם כל התנגדותה של הנהלת הסוכנות למעשים כאלה, אין ביכלתה לעזור למניעתם, מאחר שיכלתה הושמה לאל על ידי המדיניות, שנקטה הממשלה הבריטית בארץ־ישראל; הממשלה עצמה מפירה דרך שיטה את החוק היסודי של הארץ המבוסס על המאנדאט.
תגובתם של השלטונות להתפרצויות הטאֶרור היו עוצר, חיפושים, מעצרים, תוספת משמרות משורינים וממונעים בחוצות, החמרת תקנות החירום, התבצרויות בעמדות קרב עשויות שקי־חול או בנויות בטון, ליד משרדים ממשלתיים בחלקים שונים של העיר, וכן ברחובות הראשיים. החלו גם נישולים של יהודים ממשרדים ובתי־עסק, למען הבטחון. ומשראו בתחילת השנה כי מעשה זה אינו נתקל בקשיים יתרים, הרהיבו אחר־כך את השימוש בו, כדי לעקור את היהודים לגמרי מתוך המרכז המסחרי החשוב ביותר.
השלטונות הבריטיים התחילו מלבישים את ירושלים את מחגורת התייל, ו“עיטור” זה של העיר הלך והתפשט עד אשר לא נותר בשלהי תש״ו אף רחוב אחד מהרחובות הראשיים – פנוי ממנה, לממאה־שערים עד תלפיות, מראה החלקים המרכזיים של העיר הפך יותר ויותר למראה חזית ושדה־קטל.
התנהגותם של החיילים כלפי אוכלוסי היהודים הלכה הלוך ורע. היו מקרי גניבה וחבלות. התחילו נאסרים אנשים כעברייני עוצר, אף שלא ניסו כלל לעבור עבירה זאת. עברינים־כביכול אלה היו מוחזקים זמן רב מכפי הנחוץ, ותנאי־המעצר היו למעשה תנאים של מחנה־עונשין. פעם היו חברי הנהלת הסוכנות מ. שרתוק וא. דובקין בין נעצרי העוצר ואף הם הוחזקו על לא־דבר עשר שעות. ניכר היה, כי החיילים לא זו בלבד שהותרה רצועתם, אלא שניתנה לידם רצועה מתוך הוראות להחמיר ולהחמיר בשימוש בה.
זריז מבין עתונאי חוץ גילה עוד בטבת, כי מתנהלים חילופי דעות בין שלטונות ירושלים ולונדון בדבר חיסול הסוכנות או מאסר חבריה. אך את — את המזימה הזאת לא היה נאה להוציא לפועל בתקופת ועדת־החקירה האנגלית־אמריקאית.
ה 🔗
שביתת־הנשק הבלתי־רשמית בתקופת עבודתה של ועדת־החקירה האנגלית אמריקאית בארץ ישראל, ואחר כך בשוייץ, היתה מובנת, אף על פי שלא היה כל בטחון שאין הדין עם אלה שניבאו מראש, כי המטרה של יוזמי־הועדה היתה השהיה וריוח זמן, וכי אין בדעתם כלל להגשים שום החלטה של הועדה, שתהיה לטובת היהודים, בניגוד לשיטה שכבר התחייבו עליה מנהלי המדיניות הבריטית בפני הערבים. הנהגת התנועה הציונית החליטה שוב לנסות דבר אל דעת הקהל האמריקאית והבריטית בהוכחת צדקתנו, בהכרזה על מציאותנו הממשית ובאזהרה שלא לדחוף אותנו אל תהום היאוש. סביב הועדה נוצרה אוירה של הפוגה מהתנגשויות פיסיות, ומרכז־הכובד עבר אל ההתדיינות המדינית. וכשנודעו מסקנותיה של הועדה הכריזו כל פלגי תנועת ההתנגדות, כי ישקטו כל עוד יתגשם סעיף העליה שבהמלצות־הועדה.
ו. 🔗
הויכוח, ההיסטורי הגדול בין ישראל לעמים, שנתקיים בתש״ו בפני ועדת־החקירה האנגלית־אמריקאית, שעבדה בירושלים בימי 8 עד 28 במארס, נשתנה מן הוויכוחים הקודמים, ויכוחי־קיום, שאליהם היו הגויים מאלצים אותנו ללכת בנכר, מן הוויכוחים בוועדות־החקירה הקודמות בארץ־ישראל, וגם מן הוויכוח באותה ועדה בישיבותיה בגולה.
ההבדל היה בהזדקפות הקומה היהודית. הפעם הופיעה בפני הבימה הבין־לאומית – אומה, ולא בלבד עדה, הופיעה הנהגה חוקית של האומה. רושם עדותם של אישים, שבאו כיחידים או כנציגי קבוצות קטנות בישוב, לא סתר אלא חיזק את העובדה הגלויה והקרובה מאוד, שהכלל היהודי אינו בגדר “אזל ערטילאי”. מלבד ציון שברוח ושבמסורת, שבדברי הימים ושבכיסופים, ישנו גרעין – עם השוכן בציון ממש, והוא שליחו של עם־ישראל כולו, והגרעין שפּה והעם שבתפוצות הם אחד, ואין החלק מהם יכול – ואינו רוצה – להתקיים זה־בלי־זה, וארץ־ישראל והגולה יתנו את מאודם ונפשם זה בעד זה. והפעם הושמע ברור באזני הגויים כי חדלנו להיות אך ורק נושא להחלטותיהם ולחסדם. הודענו, כי כל הנוגעים בדבר צריכים להביא במנין את חפץ־הקיום והכרח־הקיום הלאומי שלנו וכי הילחם נילחם על נפשנו.
באמצעות שליחיו הושיט עם ישראל עוד פעם יד־ידידות גם לאנגלים וגם לערבים, יחד עם ההכרזה, שאיננו תולים את תקומתנו בהסכמת מי מהם. פנינו לשלום ולשיתוף עם כל מי שיש לו אינטרסים מוצדקים בארץ־ישראל, אבל הארץ היא לנו, ואת חיינו העצמאיים נבנה בה, למרות כל הפרעה.
– – – הוועדה סבבה על מרכזי ישראל העיקריים בעולם לשמוע את דעתם של החוגים היהודים השונים, אבל ההנהגה היהודית, בתור שכזאת, הופיעה אך בירושלים, מקומה הטבעי והחוקי. במשלחת היהודית הרשמית באו נשיא הסוכנות היהודית, יושב־ראש הנהלתה וכמה מחבריה; נשיא הוועד הלאומי, יושב־ראש הנהלתה וכמה מחבריה, שני נשיאי הרבנים, האשכנזי והספרדי, נציגי הסתדרות העובדים העברים הכללית. גם משלחת אגודת־ישראל פתחה את הודעתה בדברים הקובעים את המצב האמתי של היחסים הפנימיים: “באנו להפגין את אחדות העם”.
במרום הביטוי המדיני, בשפר־אמרים וביפי־רוח נעלה חזר נשיא הסוכנות היהודית חיים וייצמן, במשאו בפני הוועדה על טענתנו הלאומית לארץ מולדת העם, לזכות השויון שלנו לעמים אחרים, להכרת אפס כל מוצא וכל אפשרות בשבילנו להמשיך בחיי הפזורים, לזכויותינו לפי הסכמתם של בריטניה ועמי חבר־הלאומים אחרי מלחמת העולם הראשונה, ולפי החלק המגיע לנו בנצחון גם לרגל השתתפותנו וגם לרגל קרבנותינו במלחמת העולם השניה. ויושב־ראש הנהלת הסוכנות ד. בן־גוריון ביטא את רגשותיהם ואת דעתם של “יהודים, שאינם יהודים־אמריקאים, יהודים־אנגלים, יהודים־צרפתים וכדומה, אלא שהם יהודים־יהודים”. “כבר עכשיו הננו בין היהודים החפשים ביותר בעולם”, הכריז, “למרות המשטר השרירותי הבריטי, השורר בארץ, למרות שהננו משוללים כאן שויון משפטי כאזרחי הארץ, באשר הספר־הלבן מפלה אותנו לרע ומקיים חוקי־גזע נגדנו. הננו חפשים כאן, כי החירות מתחילה בפנים, בלב האדם וברוחו, ואנו בני חורין והננו בונים כאן את חרות ישראל. הננו סומכים על עצמנו, בונים בעצמנו. הישוב היהודי פה מהווה למעשה מדינה יהודית בבנינה”.
ובכן, לא הכחשה ולא התנצלות על קיום “מדינה בתוך מדינה”, אלא הודעה כי כך אנו בונים וכך אנו זכאים ומחויבים לבנות, כי “לא נהיה כאן יהודי חסות”.
בפעם הראשונה נמסרה מעל בימה בינלאומית, שבה דנו על ארץ־ישראל ועל העם היהודי, הודעה יהודית מפורשת, לא כמליצה, אלא כביטוי לעובדה מדינית־מעשית, כי הילחם נילחם בעד עצמאותנו: “איננו מוכנים לותר על עצמאותנו, גם אם נצטרך לשלם מחיר יקר… בארץ זו ובארצות אחרות יש מאות אלפים יהודים אשר ימסרו את נפשם – אם יהיה הכרח בכך – למען ציון ולמען המדינה היהודית”. ושוב ניתנה בשם עם ישראל הצהרה וקריאה רשמית אל הערבים: “הסכסוך אשר בינינו טראגי מאד, באשר במובן ידוע הוא סכסוך משפחתי אולם הוא לא יתמיד ולא יאריךְ ימים – – – ההיסטוריה גזרה, שנשוב לארצנו ונקים בה מחדש את מדינתנו היהודית. והמדינה היהודית תקום. רבים מכם יודעים זאת לא פחות מאתנו. ואני אומר לכם בשם העם היהודי: אם כי עודכם מתנגדים לנו, דעו כי אין בעולם ידיד נאמן יותר ומועיל יותר מהעם היהודי. כל מה שנתקרב יותר, ובמוקדם יותר, תגדל הברכה גם לכם וגם לנו… אנו בטוחים שעם תקומת המדינה היהודית מצד אחד והאחדות הערבית מצד שני – נוכל ונצטרך לעבוד שכם אחד מתוך עזרה הדדית וברית־אמת של שוים ואחים”.
ועוד הודעה אחת הודיע בן־גוריון, והיא לבריטניה: אנו מוכנים להגן בעצמנו על עצמנו בפני התנפלויות חוץ. הצבא הבריטי, הנמצא בארץ, חונה בה לא למעננו. ואף השיב בשלילה לשאלה, אם הוא דורש בזה להוציא את הצבא הבריטי מן הארץ.
הנאמרו הדברים מתוך אשליה? ההיו אשליות בהופעתה של ההנהגה היהודית בפני הוועידה? בן־גוריון לא העלים מחברי הוועדה, עוד בפתח דבריו, את ספקותנו בענין כוונותיהם של ממני הוועדה. בפירוש הקדים וציין את הדעה הרווחת, שבריטניה תקבע את מדיניותה לא לפי מסקנות הוועדה, אלא לפי חישובי תכסיסיה. הוא מנה את כל הנימוקים שהיו בעד החרמת הוועדה, ואולם – “ראינו חובה מוסרית לעצמנו לעזור בכל יכלתנו בגילוי האמת והצדק”.
אף לא היה מקום לתקוות שיבוא מענה ערבי רך, משלים. ואמנם, הלאו הערבי המוחלט נשמע גם בפני ועדה זו בלי כל שינוי מנתינתו הקבועה והעומדת וחוזרת: אף לא עולה אחד. אף לא חולה, אף לא זקן ולא ילד. אדרבה 30 אחוז של היהודים ודאי שיצאו מן הארץ, כאשר ייוכחו שלא תהיה כאן מדינת־יהודים. השאר ייכנעו, וזו הדרך לפתרון. והדובר הראשי בשם הערבים, ג׳מאל חוסייני, ביקש שיותן לערבים לפתור את בעית הארץ בחרב. העלילות הישנות מצד הערבים, שכבר הובררו לא אחת ונמצאו כוזבות, חזרו והועלו עתה, בפני ועדה זו, לרבות “המזימה הציונית לכבוש את מסגד עומר”. ראשי הדוברים הערביים שוב טענו, כמו בפני ועדות־חקירה קודמות, כי העליה היהודית הביאה נזק חמרי לאוכלוסיה הערבית. דובר רפואי טען, כי היהודים הביאו על הארץ מחלות. דובר הפועלים – כי בארץ שורר חוסר עבודה עצום. הדוברים הדתיים איימו בשפיכות־דמים בעזרת מאות מיליונים מוסלמים שבעולם.
ובעוד שהצד היהודי הופיעו בו בפני הוועדה גם עדים, החולקים על העמידה הכללית שנקבעה בידי ההנהגה, וגם הוגשו בידי היהודים הצעות בתזכירים שכללו פתרונות אחרים מאשר בתביעה היהודית הרשמית, – לא קרה דבר כזה בצד הערבי. הופעותיהם והצעותיהם של קבוצות מגנס, מ. יפה, השומר־הצעיר, הקומוניסטים היהודים – נשארו בלי שמץ־הקבלה של הצטרפות ערבית, לא בארץ־ישראל, לא במדינות הערביות ולא במדינות הים, שגם בהן הופיעו דוברים ערבים. כעמדתם של הערבים היתה גם עמדתם של האנגלים תומכי הערבים, שהעידו באנגליה. – – – חומר רב שהיה מכוון נגד הציונות, הוגש לחברי הוועדה על־ידי מומחי הממשלה הבריטית והארצישראלית.
– – – לוויכוח בפני הוועדה תרמה גם “תנועת המרי העברי”, על ידי תזכיר, שבו סתרה את ההגזמות שבאיומים הערבים על שליחת כוחות־צבא מן המדינות השכנות לארץ־ישראל למלחמה ביהודים. תנועת המרי ערערה על הגדרת פעולות ההתנגדות היסודית בשם טרור: “אם יש טרור בארץ הזאת, הרי זה טרור של השלטונות. אם נגד סירה רעועה, המסיעה מאות אחדות של פליטים, שולח השלטון הבריטי אוירוני סיור ואניות־משחית, אם הוא מפעיל נגדה תחנות ראַדאַר משוכללות, אם הוא מקים תחנות־משטרה מיוחדות על חוף־הים, אם הוא משתמש בצבא מוטס ובמשטרה ממונעת לגילוי המעפילים שירדו בהסתר על החוף – הרי זה טרור נגדנו וכאשר אנחנו פוגעים בכל אלה, איננו אלא מתגוננים”. והזהר הזהירה תנועת המרי במפורש: "נגדנו לא יוגשם שום פתרון. לכך יש לנו די כוח. כתוצאה מהתנגדותנו תיווצר בארץ הזאת בעיה חדשה, בעית אנגליה, בעית הבטחון הבריטי בארץ־ישראל, ואת הבעיה הזאת אפשר יהיה לפתור אך ורק על ידי פתרון ציוני. היהודים הם עם; ארץ־ישראל שייכת לעם היהודי. העליה היהודית תימשך. המדינה העברית קום תקום. מוטב שתקום בעזרתכם, מאשר נגדכם״. – אלה היו דברי הסיום של התזכיר ואין ספק שהתנועה ביטאה בזה את רגשותיו ואת עמדתו של הרוב המכריע של הנוער היהודי. יסוד זה, נוסף להתדיינות על זכות קיומנו בפני האוחזים ביד – בפעם הראשונה על במה בינלאומית בירושלים בתש״ו.
ז. 🔗
גם אלה, שהתנגדו בראשונה להליכה אל ועדת־החקירה, שינו את יחסם לענין, משהחלו ישיבותיה בירושלים. מבלי לבטל את השיקולים בדבר תכסיסיה וכוונותיה של הממשלה הבריטית במינויה, נתבררה החשיבות אשר לחוות־דעת מפי ועדת אישים אנגלים ואמריקאים. דוקא בינוניותם של רוב חברי הוועדה, דוקא חוסר הכנתם בבעיות ארץ־ישראל שיותה ערך וענין לרושם שיתרשמו הם מן המצב ולהצעות שיציעו הם. השקט היחסי בתקופת עבודתם בארץ נמשך גם בכל תקופת הסיכום והסיום של עבודתם בלוזאן שבשויץ.
אולם פתאום נפל דבר, שהישוב לא יכול היה להחשות עליו. הוא נאלץ להגיב, ואמצעי התגובה היו מצומצמים מאוד. נחוץ היה ביטוי מיוחד במינו, שלא תהא בו מעשה־אלימות ושבכל־זאת יהיה בו כדי לזעזע את לבות ההמונים היהודים ולהזהיר גם את השלטונות הבריטיים. שכן בימים הראשונים של חודש ניסן נודע, כי מלחמת הממשלה הבריטית בהעפלה, שהתפשטה גם באירופה, הביאה לידי מאסר אלף מעפילים, משרידי המחנות, כשהם כבר ירדו בספינות בנמל לה־ספאֶציה באיטליה המערבית. המעפילים לא נכנעו לגזירה הבריטית לצאת מן האניות אל מחנה־מעצר והכריזו שביתת רעב.
רוחו הנסערת של הישוב נתנה לו ההנהגה ביטוי בתענית־ציבור ליום אחד, י״ג ניסן ובהצטרפותם של חמשה־עשר נבחרי הישוב אל שביתת־הרעב של המעפילים מעבר לים, עד שתינתן להם הרשות לעלות לארץ. הצטרפות זו באה לסמל את קבלת הגורל המשותף עם האחים השרידים הזקוקים להצלה. הנבחרים צמו במשרדי הוועד הלאומי ושמה הוכנסו בשבילם גם מטות, שיוכלו להישאר במקום כולם יחד.
מאה־ואחת שעות הצום של הנבחרים, ובכללן ליל הסדר של הפסח ושעות תפילות החג בבתי־הכנסת, עד שנתאשרה הידיעה, כי מעפילי לה־ספאֶציה יורשו לעלות לארץ, היו שעות עליה ליהודי ירושלים, לישוב ולכל קיבוץ יהודי, אשר דבר מחזה־התוגה הגיע אליו. מן ההיקף היהודי הגדול החלו מתמשכים מקרוב ומרחוק חוטים רוטטים סולידריות יהודית, ההולכת וגאה ונסערת, ומגיעים אל משרדי הוועד הלאומי, שבהם שכבו או התהלכו הנבחרים הצמים. סדר הפסח של הנבחרים נעשה אגדה מסעירת־נפש בעצם חגו כשנאותו הצמים לשידוליהם של הרבנים הראשיים לטעום כזית מצה וכוס תה, זכר לסדר ולסעודה, שלא להשבית את החג בבתי ישראל. אישים וחוגים והמונים התחילו עולים אל הבית שמתרחש בו קרן באור העקידה. מתפללי בתי כנסת התחילו עוברים במקום, לפני לכתם הביתה, וכאילו היה בביקור זה משום השלמה לתפילה. ביום החג הועברו תפילות־בציבור מבתי כנסת אל חצר הבית, שלבש צורת מקום קדוש ואוירתו נתמלאה דמעות ושירה כאחד. היה הכרח להגביל את חופש הביקור אצל הצמים, מפני גודל הזרם של הבאים לברכם ולדרוש בשלומם. הנוער בא בתהלוכות. האוירה בירושלים הלכה ונתחשמלה מחרדה לשלום הצמים ומסערת־נפש פנימית לגורל הענין שעליו הם מתענים. למרות שביתת עובדי־הדואר, שעיכבה את תנועת הטלגרמות, עברו ידיעות גם אל התפוצות, וחזרו ובאו הדים משם, שסיפרו על התפשטות מצב־הנפש השורר כאן, במרכז – גם שם, בהיקפים המרוחקים.
כעבור הצום, הורגש ברבים, כמה נתחזק המגע הנפשי הטבעי של ההנהגה עם שולחיה, הורגש כי לא לשוא יהיה כל מאמץ של ההנהגה להדריך את העם לתגובות של התגוננות והתנגדות. מאידך היה ברור, כי המערכה הפסיבית מנעה אסונות שהיו עלולים לבוא בעקבות תגובות פעילות.
תחת המהלומה החדשה, שירדה על ראשנו מידי הממשלה הבריטית בהודעתה שלא תגשים את המלצתה של ועדת החקירה להעלות את הנידחים היהודים ממחנותיהם (המלצה מאת־האלף) רגזה ארץ־ישראל תחתיה. הנה נתאמתו הנבואות השחורות בדבר כוונותיה של הממשלה הבריטית במנותה את הוועדה. לשוא עבר החורף על השרידים במחנות. לשוא חיכו. הם נשארים כלואים גם עתה. התקוה נגזלה מהם גם לעתיד. התרמית האכזרית כלולה, בעצם, גם בהתעללות. הן נאמר בכתב־המינוי של הוועדה, כי עליה למהר ולהגיש עוד במחצית תקופת סמכותה דין וחשבון והצעות ארעיות על מצב הפליטים, כי הענין אינו סובל דיחוי אפילו כמלוא המועד המלא לעבודתה של הוועדה.
אז החמיר הפרץ הנפשי בין הישוב לממשלה. נשטף כל שמץ אמון בדבריה של הממשלה הבריטית על רצונה בפתרון נאות ועל צעדים שונים של ועדות ושל חקירות נוספות. האוירה הוכשרה על ידי הממשלה בעצמה לגילויי התנגדות וטרור, לאהדה למבצעיהם ולהזדהות אתם.
ח. 🔗
בית־הדין הצבאי בירושלים קלט במשך השנה את הדי הקרבות במקומות שונים בארץ, והדים אלה החזירו בנות קול בבירה ובכל הישוב. נאומי הנאשמים בהפרת תקנות החירום הקטלניות, במעשי התנגדות וטרור נתפרסמו בעתונים וגם בעלונים מיוחדים, שהופצו על ידי חבריהם של הנדונים. בנאומים אלה זעק את זעקתו הנוער העברי שהתיאש ממשא־ומתן, מדרך בנייה שקטה, מתקוה להתפשרות עם אנגליה. אימת פסקי־הדין הקשים אך הגבירה את נכונות־הקרבן. הדברים הוקדשו לא לגורלם האישי של אומריהם, אלא לפורקן הזעם בדרך מחאה, לשילהוב חברים וחברות שיצאו בעקבותיהם. ואמנם הפכו ישיבות בתי הדין על ידי כך לגיא הפגנות, מהן מתונות ביחס ומהן סואנות ומסעירות.
חמשת חברי בית־הערבה שנאשמו בהחזקת נשק, הצהירו בבית־הדין בירושלים: “שום חוק לא יוכל למנוע יהודים מהגנה על חייהם ועניניהם וכבודם”. נאשמי ליל וינגייט הכריזו כי חובתם המוסרית והלאומית היא לסייע למעפילים יהודים לעלות, וכי זהו החוק המחייב אותם, ולא גזירות הספר הלבן, שאיננו כשלעצמו אלא הפרת חוק. חברי קבוצות החלו מכריזים כי אינם מכירים בסמכות בתי־הדין כל עיקר, כי על כן חיילים עברים לוחמים הם, והנם דורשים יחס אליהם כמו לשבויי מלחמה. זכותם היא להילחם לגירוש הכוחות הזרים, האנגלים, מן הארץ, ואין האויב יכול לשפוט אותם. כמעט שהגיעו הדברים באולם כית־הדין לידי התנגשות של החיילים השומרים עם הנאשמים.
סיבוכי משפט אחד גרמו לתוצאות חמורות מאוד. שני חברים של אצ"ל נדונו למות על יריות בחיילים ועל שוד נשק ממחנה הצבא של צריפין, והנה החליטו חבריהם של הנדונים לתפוס בני תערובות מן הצבא הבריטי, כדי להשיג ביטול לפסק־דין המות. באמצע היום נחטפו בתל־אביב, מקלוב הקצינים שבמלון “הירקון” חמשה קצינים. בירושלים נעשה נסיון לחטוף באמצע היום בקירבת קלוב הקצינים ברחוב המלך ג׳ורג׳ שני קצינים. הללו התנגדו ואחד מהם נפצע ביריות מידי המתנקשים. נסיון שני הצליח יותר. נחטף מיור אנגלי ממונה על הבטחון במטה הראשי. אולם הנחטף הצליח להיחלץ ממקום־מעצרו ולברוח. ואז נתגלה, כי הוחזק בשכונה יהודית בתחומי־העיר, היא שכונת הבוכרים. הבניין השומם, שבו היה עצור, נמצא ליד רחוב ראשי, שבו ישנה גם תעבורה צבאית לא מעטה.
המוסדות הרשמיים של הישוב, ובראשם הנהלת הסוכנות, שעמדו אז בהשתדלות בפני שלטונות ירושלים ולונדון, שיחליפו את פסק־דין המות בדין עונש אחר, גינו את החטיפות, כשם שגינו קודם את מקרי הרציחות כפסולות בפעולות ההתנגדות. דובר הנהלת הסוכנות שלח מעל בימת מסיבת עתונאים בירושלים קריאה לחוטפים, שימהרו לשחרר את הקצינים הנחטפים ואמר, כי השחרור הזה דרוש גם בשביל המטרה, שלמענה נעשתה החטיפה. אך הישוב ומוסדותיו המייצגים הזדהו בגלוי עם הקרבנות של פעולות מרי והתנגדות, שהיו מכוונות להפגין את מחאת העם נגד המדיניות האנטי־ציונית. וכשהמעשים היו ערוכים לא כהתנקשות בחייהם של חיילים או שוטרים בריטיים. הזדהות זו הופגנה מדי פעם בפעם, אף שהאנגלים מנו גם מעשים כאלה בגדר טרור.
בהלויה המונית אדירה, רבת־רושם, שנערכה בירושלים ליחיעם ויץ, (תלמיד האוניברסיטה, בן לאחד מנהלי הקרן־הקיימת), מבין חללי פיצוץ הגשרים המחברים את הארץ עם הארצות השכנות השתתפו גם חברי הנהלת הסוכנות, בין שאר נכבדי הקהילה, ראשי המוסדות, הנוער, התלמידים, ההסתדרויות. היה בזה משום הפגנת הצטרפות מלאה לפעולה הנועזת, ששיתקה לזמן־מה את התחבורה בכבישים וברכבות עם הארצות הסמוכות ושהכריזה על הסכנה לשלטון הארץ מן הפרץ שבינו לבין הישוב העברי. ההלויה דמתה מצד מלוא־ההשתתפות של האוכלוסיה העברית במקום להלויה שנערכה בתל־אביב לחללי ההתקפה על מכוניות המשטרה הניידת ושל קרבן ליל וינגייט. השלטונות ראו את פיצוץ הגשרים כמעשה טרור והסיקו, כי הגיעה השעה להכות בסוכנות היהודית בתורת אחראית לתנועת ההתנגדות.
ט. 🔗
לא עברו ימים מרובים והשלטון הבריטי התקיף את הישוב בפעולה משטרתית־הצבאית “אגתה” (לפי השיטה של כינוי מיוחד לכל משימה צבאית), וירושלים נטלה קבין רבים בלחץ ובכאב שבאו לישוב מהתקפה זו. כאן החלה הפעולה וכאן נמשכה יותר מאשר בכל מקום.
עם שחר שבת 29 ביוני נכבש על ידי חטיבת צבא חזקה בית המוסדות הלאומיים בירושלים, בשביל חיפושים שנמשכו 16 יום. הבית היה מוקף כוח משורין כבד, שהתרכז ברחובות הסמוכים והחזיק עוצר בכל הסביבה. חטיבות אחרות פרצו אל בתיהם של רוב חברי הנהלת הסוכנות כדי לאסרם, ומהם מצאו בביתו ואסרו את הרב י. ל. פישמן, ממלא מקום יושב־ראש הנהלת הסוכנות, בהיעדרו של היושב־ראש ד. בן־גוריון, שנמצא אז בדרך מלונדון לארצות־הברית. לאחר שיחות לא בלתי־ידידותיות עם אחד מראשי משרד המושבות. פקודת המאסר הוצאה גם כנגדו. חברים אחרים של ההנהלה, וכן יושב־ראש הנהלת הוועד הלאומי נאסרו אותה שעה מחוץ לירושלים.
בבת אחת החלו “ניפויי” אנשים וחיפושי נשק גדולים בקיבוצים רבים (מאלה נודעה ביותר פרשת יגור) ובתוכם בקיבוץ רמת־רחל בירושלים, שגם בו נאסרו רוב הגברים שנמצאו במקום, כמו בקיבוצים אחרים.
כמהתלה תפלה ומעליבה כאחד קיבל הישוב אז את הודעתו של הנציב העליון אותו בוקר בשעה 7, כי הפעולה אינה מכוונת אלא למיעוט שבקרב העדה היהודית, מיעוט המעורב בטרור, וכי כל איש יהודי מתבקש להמשיך בשקט במשלח־ידו בחסות־הגנתה של הממשלה. בשעה 9.30 בבוקר סיפר המזכיר הראשי של הממשלה במסיבת עתונאי הארץ והחוץ על המצב ומדבריו ומדברי הדובר הצבאי נתקבל הרושם, כי הפקידים מרוצים מדרכו החדשה של השלטון. הפעולה מתקדמת לפי התכנית, הודיע המזכיר הראשי. הוא לא ידע, או העלים מדעת, את דבר ההתנגדות הפסיבית כמעט בכל הקיבוצים וכן את רציחתם של שלושת החברים בתל־יוסף ועין־חרוד שלא היה להם כל נשק ביד. מרוח השיחה ניכר היה, שגם בצבא וגם בפקידות הגבוהה האזרחית מאמינים שנמצאה השיטה הנכונה לשתק את תנועת ההתנגדות, ואולי גם לעקרה מן השורש.
יחד עם הפעולה הצבאית באו גם צעדים דיפלומטיים. המזכיר הראשי של הממשלה הציע בו ביום לנשיא הנהלת הסוכנות, ד״ר ח. וייצמן, להרכיב בראש הסוכנות הנהלה אחרת, “מתונה יותר”, וקרא בשם מועמדים הרצויים לממשלה. עד מהרה נוכחו השלטונות, כי לכבוש את רוח הישוב והתנועה הציונית לא יעלה בידם, אם גם הביאו בקרב חלקים שלהם מבוכת־מה מעצמת ההתקפה.
תפיסת בית הנהלת הסוכנות וסביבתו יחד עם נחשול המאסרים מקיבוצים שונים, שגרף אלפים ועם גילוי כמויות נשק של ההגנה בקיבוץ יגור והחרמתו, הדהימו בראשונה את הישוב, שהנהגתו נגזלה ממנו פתאום. וככל שנדחה המענה הראוי לממשלה, מפני שקשה היה לראשי הציבור להחליט ולבור, מהי הדרך הראויה בשעה זו, כן נדכא יותר רוחם של רבים למראה ההשתלטות של הצבא והמשטרה. דומה היה ליהודי ברחוב, כאילו שיתק הצר את מוחו ולבו של הציבור שסמלם היה בית הסוכנות. מראה רכב־השריון הצבאי הזר סביב הבית הזה ותנועת החיילים מסביב היה כפצע בגופה של הבירה העברית וכרחש רמשים בדם ובמוגלה השותתים ממנו.
י. 🔗
והתגבר המאבק על דעת הקהל בעולם. וירושלים – הזירה להתאבקות זו. הממשלה ניצלה את האמון בניטרליות של לשכת־המודיעין שלה ושל קציני־הקשרים הציבוריים של הצבא והפכה את עבודתם של אלה לתעמולה בריטית משוחדת. סופרי העתונים האנגלים, בעלי תפוצת המיליונים, עם כל רדיפת הסנסציות שלהם נמצאו תמיד ברובם המכריע מלוכדים סביב הדוברים הממשלתיים והאירו בעתוניהם את המאורעות באור נוח לשלטונות וברוח גינוי ליהודים. מחלקת ההסברה של הסוכנות אזרה חיל דוקא בימי המבוכה הכללית, עמדה יפה בשער ועשתה הכל, כדי לפנות אל דעת הקהל הפרוגרסיבית, אולם רוב העתונאים האנגלים הפכו אז את עטם לתוספת נשק – על שאר אמצעי המלחמה הממשיים – של השלטונות בסגנון משרדי “המלחמה הפסיכולוגית” במלחמת העולם. מטה־הצבא יכול היה בלב בטוח להזמין עתונאים לראות בפעולות שונות מתוך בטחון גמור, כי בכל מעשה ייראה תמיד “ההכרח מטעמי בטחון”, “הצורך לגלות את הטרוריסטים ואת נשקם”, “הקיצוניות של הציונים”, “ניצול הטרגדיה של הנידחים למטרות מדיניות בצורות לא־הוגנות”, ה“גזמות בתעמולת־הזועה היהודית נגד ה’טומי׳ הבריטי התמים וההגון, שאינו אלא קרבן לטרוריסטים ולהשמצה פושעת”. – – – בכלל שרתו רוב העתונאים האנגלים את ממשלתם במאמצים להסחת הדעת מן השאלה העיקרית הנתונה במחלוקת בארץ־ישראל, היא שאלת זכויות העם היהודי; ממאבקו של הישוב נגד הכוח השלטוני־הצבאי הבריטי לקיום המשטר של הספר הלבן – אל חיפוש חטאים בהתנהגותם של הישוב ושל התנועה הציונית. מלחמת־היאוש של הטרור הוצגה כשורת מעשי־פשע של סתם ערפּדים שואפי־דמים. העזרה לנידחים היהודים להגיע לחוף־מולדתם הוצגה כמעשה פשע של פוליטיקנים ציונים קיצוניים המפתים נידחים אומללים לנסוע לארץ־ישראל באניות רעועות, חסרות בטחון וציוד, ובלי אוכל ומשקה מספיקים. את מסעי־הגבורה הטהורה של מעפילים יהודים, המצליחים להיחלץ, בעזרת אחים, ממחנות ההסגר באירופה, אל חוף־מולדתם, גינו עתונאים אלה – מתוך רצון להגן על מעשי־הנבלה של שלטונותיהם – כ“סחר עבדים”, שחצי הבריטי לוחם בו כפי מסורתו הגדולה. וכה הפכה ירושלים בתש״ו למרכז־תעמולה פוליטיקני־חילוני, נגד היהודים, כאשר לא היתה מעולם.
יא. 🔗
כמה מעשים מכשילים של הארגונים הפורשים סייעו למנגנון תעמולה זה, והעיקר – ניפוץ משרדי־הממשלה במלון המלך דוד בצהרי יום 22 ביולי בנסיבות קטלניות לכל העובדים בהם. התעמולה הממשלתית השתיקה לגמרי את טענתם של עושי־המעשה, כי שלחו אזהרות על ההתפוצצות הקרובה להתחולל. למעשה היו אזהרות כאלה, אולם רק כ־15– 18 רגעים עברו בין האזהרות להתפוצצות, ומועד כזה היה, כפי הנראה, קצר מדי בשביל הפקידים האחראים הגבוהים, שיעמדו על חומר הרגע ועל ערך האזהרה ועל חובתם האנושית הראשונה לסלק כל מחשבת פראסטיג׳ה ולהיחפז קודם כל להצלת הנמצאים במשרדים, על ידי פינויים.
האסון הגדול הזה, שניספו בו 91 איש ואשה, יהודים, אנגלים וערבים, בעצם היום, באמצע עבודתם, רובם המכריע במחלקות אזרחיות של הממשלה ובתפקידים רחוקים מהמדיניות, הפך את ההתנקשות במשרדים הראשיים של הממשלה (ואצלם חלק ממשרדי מטה־הצבא) למעשה־זוועה שזיעזע גם את הישוב. ואילו את דעת־הקהל הלא־יהודית בעולם הרחב כמעט שהרעיל לגמרי נגד תנועת ההתנגדות היהודית בארץ. על התעמולה הבריטית הקל הדבר להשכיח לזמן רב את מעשי הפשע של השלטונות ולעסוק אך בהשחרת פני הציונות בלבד. אויבים שמחו: “תחת מפולת מלון המלך דוד קבורים עכשיו מאת־אלף הסרטיפיקטים”, או “קבורה המדינה היהודית”.
כפצע פתוח שיווע ימים רבים הבית היהודי המהודר הזה, שהשלטונות איוו חלק ממנו למטה ראשי להם, כשהוא, המטה הראשי, פרוץ ופעור עתה על כל קומותיו, כשמתחת לעייו עוד נאנקים אנשים ונשים פצועים ומעוכים, כשחלקי גופות אדם נראים מתחת קורות בטון כבדות, ואין עובדי ההצלה יכולים לגשת אליהם להוציאם. כמה ימים נשכח הכל בארץ, והעינים הופנו אל הבית הזה בירושלים, שבו עבדו יום ולילה חיילים, כדי להוציא את הגויות ואחר־כך גם לפנות את המפולת ולהשעין את החלקים המזועזעים שלא יוסיפו להתמוטט.
והישוב התאבל על חלליו המרובים הוא בתוך המפולת, מלבד אשר כאב על אסון ההפקרות של “איש הישר בעיניו יעשה”, הפקרות שתוצאות ההרס הכרוכות בה נזקפות על חשבון הכלל העברי, ונמצא שגם שכרן של כוונות טובות יוצא בהפסדה של פריקת עול הציבור עד לשמצה. המתיחות בין הישוב לשלטונות ולצבא החמירה עוד יותר. נוסף על כך נתעוררה סכנת סכסוכי־דמים עם הערבים, לרגל ההסתה בקרבם נגד היהודים בשל החללים הערבים הרבים שנפלו בהתפוצצות משרדי המזכירות הראשית.
עוד לא התאושש הישוב מתדהמת ההתקפה הבריטית של 29 ביוני ועדיין לא נתן את תשובתו הראויה להתקפה זו, והנה בא מעשה הפורשים ב־22 ביולי, ואתו תוספת מבוכה וחרדה שהפריעה שוב לישוב להגיב תגובה נאותה לשבת השחור. השלטונות הגיבו בשצף־קצף. אז נתפרסם החוזר האנטישמי הידוע אל הקצינים מאת הגנרל ברקר. על ירושלים העברית הוטל שוב עוצר קשה, יחד עם גזירות אי־התידדות. אף כי את המתנקשים הם הולכים לחפש, אמרו השלטונות, דוקא בתל־אביב, ובזה הצדיקו את העוצר הגדול בעזרת עשרים־אלף איש צבא על העיר העברית. העוצר בירושלים שוב היה מלווה מעשי התעללות, מעצר מאות מדי ערב, נזקים ועלבונות.
ברוח הנקמה בכלל היהודי כסתם יהודים בא אז המשך הנישולים של בתי־העסק היהודים מהמרכז המסחרי ברחוב יפו, שהתחלתם נעשתה עוד בסתו הקודם, אחרי ניפוץ חלק מבית הבולשת – – –