לוגו
המושבה גדרה, השתלשלותה וקורותיה : מראשית התייסדותה עד היום הזה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

דוב אריאל (לייבּאוויץ) אחד מראשוני המתיישבים בה


 

מבוא


ויהי בשנת תרמ“ב, שנת צרה ומצוקה לאחב”י בארץ רומניה, כי צץ הזדון פרחה הרשעה בקרב עם ישראל הזאת על-ידי מסיתים ומדיחים צוררי ישראל ויתחוללו הרעמים בקהילות רבות להפיץ את יושביהן, ותגבר התשוקה בלב רבים מאחינו לעזוב את הארץ ולבקש להם מנוח באשר ייטב להם. ורעיון ישוב ארץ-ישראל בתכונתו המעשית, אשר השר מונטיפיורי התעורר עליו מכבר על-ידי הצעת יושבי הארץ עצמם, ואשר הרב הגאון הצדיק מוהרצ“ה קאלישר ז”ל מטהורן סלל לו מסילה בספרו “דרישת-ציון”, והחברה אשר יסדה ימינו בפ“פ דמיין, ואשר יושבי אה”ק עצמם החלו להוציאו אל הפועל בקנותם להם את אחוזת פתח-תקוה ביהודה ואחוזת גי-אוני בגליל, מצא הפעם מסילות גם בקרב המון בני ישראל, וישפוך רוחו גם על הצעירים המשכילים דורשי חכמה ומדע בבתי-המדרש הגבוהים. ותצא התעוררות מבית-מדרשה של חרקוב ותאחז כלהבה בכל תפוצות ישראל ותיווסד אז חברת “בית יעקב לכו ונלכה”, הנודעת בשם “ביל”ו", אשר חבריה היו רווקים משכילים, אשר החליטו לעזוב לימודיהם ולהאחז בארץ בתור איכרים, עובדי אדמה בידיהם, בתמכם יתדם על עשירי העם, כי ימציאו לידם את האמצעים לבוא לידי חפצם.

והנה דברי-ימי החברה הזאת ומשאת-נפשה והחליפות והתמורות אשר עברו עליה משך שלוש שנים, רבים ונכבדים מאוד, וראויים להיקבע בפרק מיוחד. אך לרגלי חפצנו פה לספר דברי-ימי גדרה, אין לנו רק לזכור את זאת, כי אחרי חלומות וחזיונות-לב רבים אשר נכזבו, שמחו בני החברה הזאת אשר כבר נמצאו בארץ-ישראל, בהימצא להם מר הירש, פקיד חברת “כל ישראל חברים”, לתת להם עבודה בתור שכירי-יום בנחלת “מקוה ישראל”, הוא בית התלמוד לעבודת האדמה אשר יסד מר נטר ז“ל, וישכרו להם בני ביל”ו בית באחד הפרדסים אשר על הדרך בין יפו ובין אחוזת “מקוה ישראל” וישבו שם. בבוקר בבוקר יצאו לעבודתם בשדה, ויעבדו עבודה קשה ועבודת פרך, ובערב שבו הביתה לחייהם, חיי צער ועוני, אך לא נפל לבם עליהם ותהי נפשם תמיד שמחה ועליזה בתקוותם לעתידות, ויסדרו להם תקנות קבועות אשר על-פיהן חיו חיי חברה והשתתפות. ואת הרי“מ פינס, סוכן “מזכרת מונטיפיורי” בימים ההם, השוכן בירושלים קיבלו לראש וליועץ להם, כי נטה לב האיש הזה אחרי הצעירים האלה במצאו בהם כוונה רצויה ואומץ-לב ודעת-נפש בלי תערובות פניות שפלות. ויעבדו בני ביל”ו את עבודתם כמשפט הזה בערך שנתיים ימים עד שנת תרמ"ד.


ויהי בראשית ימי הקיץ בשנת התרמ“ד ומר הירש הודיע ל”בני ביל“ו”, כי בפקודת חכי“ח אשר בפאריז יחדל מהיום לתת לנו שארית בני ביל”ו עבודת שכירי יום בנחלת “מקוה ישראל”. כרעם ביום בהיר היתה לנו הבשורה הזאת. ויהי עלינו מעתה לבקש עבודה איש-איש באשר ימצא למען החיות את נפשו, ויהיו אחדים בנו אשר קצה נפשם בעמלם, וחיי נדודים כאלה, וייפרדו מעל החבורה, וילכו באשר הלכו, ויישארו מאתנו אך תשעה נאמנים לדגלם וישאו כל יד עמל ותלאה באורך-רוח, כי תקוה נשקפה להם מצד האגודות השונות לחו“ץ אשר נוסדו אז בארץ רוסיה. והרי”מ פינס מחזק את ידם לייחל עד גמרו את קניית האחוזה למען הקונים השונים אשר מילאו את ידיו לקנותה, והיה בה עוד מקום גם לבני ביל"ו להאחז בה.

ובכ“ט בסיון הגיעה הבשורה מעזה, כי נחלת גדרה נקנתה כדת על שם הרב ד”ר הילדסהיימר ז“ל עפ”י המורשה שלו אז הרמ“י גולדשמיד ז”ל מירושלים. ואז ערכנו מכתבים לכל האגודות ברוסיה לגלות דעתנו להיבנות בגדרה, וכעבור חודש ימים ואגודות וארשה פולטאווה ומינסק מילאו את ידי הרימ“פ להקצות בעדם לשמנו ארבעה חלקים וחצי, ואחריהם החזיקו אגודות וילנה ומוסקבה בשלושה חלקים אשר עליהם נלוו אחרי-כן חמשת חלקי חארקוב וחלק אחד מאודיסה, ותהי נחלת בני גדרה מיד חו”צ י“ג וחצי מכ”ה החלקים שבה התחלקה אחוזת גדרה כולה, ויכלו ימי שנת תרמ“ד ותבוא שנת **תרמ”ה.**


ויהי באחד בכסליו בשנה הזאת, נמנינו וגמרנו ונחוק בספר הזיכרון 25 את החלטתנו לעלות גדרתה להאחז בה. ובשבעה בו שלחנו שניים מאתנו להרימ"פ ירושלימה להגיד לו את החלטתנו, ככתוב בספר זכרונותנו מס' 26, וכבוא הרשאתו הכננו בכלל שאר צרכינו מעדרים וכלי-חפירה לאדמה וחמור אחד למשא להביא לנו צורכי אוכל נפש. ולפנות ערב, ביום הראשון לחג החשמונאים, יצאנו רגלי מיפו, כולנו מלבד אליהו סברדלוב אשר חלה ויישאר במקומו. ושלושה חמורים נושאי סבל צידה וכלים לפנינו, ובלילה באנו ראשונה-לציון ונשלח שניים מאתנו, את צוקרמאן ואת הורוויץ, ללכת לפנינו גדרתה ואנחנו נשארנו ללון פה, ובטרם עלה השחר, קמנו גם אנו ונלכה, וכאור הבוקר באנו אל מקום חפצנו, והשניים אשר הקדימו לבוא יצאו לקראתנו בלחם ומים, ומורים ברובים; ונעל כולנו על נחלתנו בשירה וזמרה ונאחוז בה, היא אדמת “גדרה” עד היום.

ואלה שמות הבאים גדרתה ביום ההוא: בנימין פוקס, דוב לייבוביץ, יוסף ליס, יעקב שלמה חזנוב, מנחם מוהילבסקי, צבי הורוויץ, שלמה צוקערמאן, כולם בחורים (וילווה אליהם גם איש אחד מינסקי, אשר קנה לו חלק בגדרה בכספו ושמו אדליבאנקין). ויהי כי נָפשנו מעט מעמל הדרך ונתחזק גם להשקיט את לבבנו הסוער ולגרש מעלינו כל רעיוני תוגה ודאגת עתידות, כי לב שמח ורוח גבורה דרושים לנו מעתה, באשר לא נכחד מאתנו כי אך עתה החלה לנו המלחמה עם התלאות והמצוקות אשר לפנינו על דרכנו; כי חסר וכפן מצד אחד והתגוששות עם הערבים שכננו, אשר טרם הסכננו עמהם, מצד השני נכונו לנו, וברוח נכאה אין יורדין למלחמה. לימים אחדים בא גם אליהו סברדלוב אלינו אחרי הרפאו ממחלתו, ונהי' כלנו עשרה, ובית-הקרשים חמישה על חמישה מטר אשר הכין הרימ"פ על הגבעה הראשונה בטרם נאחזנו בנחלה, קבענו לנו לדירה ולאוצר הכלים. ויהי הבית מתוכו מוקף משלוש רוחותיו בספסלים רחבים מעשה-ידי עצמנו. והכיריים לבישול בפינה בקיר הרביעי סמוך לפתח והשולחן הגדול בתווך, ויהי לנו מקום פנוי בהבית, אך רצועה קטנה בינות הספסלים והשולחן. ולא יכלו אפוא באי הבית להתהלך בו הנה והנה; אך ראשון ראשון מהבאים מהר ולקח מקומו על הספסל. ואחר מחברינו, מר יעקב-שלמה חזנוב, אומן יד למלאכות הרבה סמך אל צלע הבית קדמה שלושה קירות קרשים אשר כיסה בגג רעפים ויהיו לאורווה לחמורנו, ולאוצר לכלי מלאכתנו.

ובהמות וכלי המחרשה לעבוד אדמתנו טרם היו בידינו, ונחליט לעסוק בנטיעות תחילה. ויהיה בכ“ט בכסליו ונזמין אלינו את הגנן ממקוה-ישראל, איש נוצרי מהונגריה ושמו קאזאני, והאיש מודע לנו מימי שבתנו באחוזה הזאת ולבו טוב עלינו, ויבוא ויעש אתנו כיומיים ויתור לנו הר מההרים השוממים מנגב, בנחלתנו במרחק עשרים רגעים מביתנו לנטעו כרם, ונקרא שם לההר הזה “יהודית” על שם הגברת מונטיפיורי ז”ל.

לא לחינם אמרו חז"ל: והיו חייך תלואים לך מנגד – זה הקונה לחם מן הפלטר, ואנחנו עוד היה עלינו להביא ממרחק לחמנו מפלטרי “ראשון לציון”, ותקץ נפשנו בעמלנו ויימלך עלינו לבנו ונכרה כמין גת (בור מרובע) סמוך למשכננו בעומק מטר אחד, כי לא יכולנו להעמיקו עוד בגלל קושי הסלע; ובקיר הגת מערבה כרינו כמין כוך ויהי לנו לתנור לאפות בו לחמנו בידינו ונהיה לאופים, ומהיום ההוא והלאה לא הזקקנו עוד לכתות רגלינו בעד כיכר לחם ראשונה.

בשביעי לחדש העשירי שב אלינו חברנו יעקב בן שמואל מוהילבסקי1 אשר שבע נדודים בירושלים, ונשמח לקראתו כולנו מאוד, כי על כל מצוקת המחסור אשר הציקתנו, הציקנו חוסר אנשים עד לכשלון ידיים, ויביאנו לידי התמרמרות עד כי החלטנו לשים לחוק לגרוע מזכויות אותם החברים, אשר פיגרו מבוא אלינו גדרתה, ככתוב בספר הזיכרון מס' 28.

והעבודה החלה בההר “יהודית” אשר ברה לנו הגנן, צרפנו מדעתנו הר שני לעומת משכננו, אשר קראנוהו “משה” ע"ש השר מונטיפיורי, ונקצה בהם שטחי אדמה במידת ארבעה וחמישים דונאם2, שלושים ושישה בהר יהודית ושמונה-עשר בהר משה.

פה עמוד, קורא יקר, והתבוננת אל סדר חיינו אז לפי הציור אשר אני נותן לפניך.

יסוד ההשתתפות אשר אחזנו בו בהיותינו עוד עובדים שכירי-יום היה לנו ליסוד-מוסד גם עתה, כיס אחד וקדרה אחת לכולנו, ויהי לנו לחוק להקצות יום-יום איש אחד מאתנו על הסדר לשבת בית ולהכין לנו כל צרכינו יומם ולעמוד על המשמר כל הלילה. ויהי האיש אשר הגיע לו התור לשבת בית, לאופה ולמבשל ולמנקה את החדר ואת הרפת ולמאכיל את החמור וכל כיו"ב.

וסעודתנו הקבועה היא סעודת הערב בבואנו מן השדה ותהי חליפות לה. היום בליל-חמיץ ולמחרתו נזיד תפוחי-אדמה, וממחרת השלישית אורז או פולים וכל כיו“ב. ותהיינה לנו אך החליפות האלה לתבלין מעט לתבל בם את חיינו, המרים והמשעממים בשוויונם, כי עבודתנו הקשה לא עצרה כוח לשטח את לבבנו בעת ההיא. אחרי רואנו כי לשוא שיחתנו עמלנו על הר “משה” כי אדמתו אדמת טרשים, ולא לנו לפי האמצעים שבידינו להכשירה לנטיעה, וגם עבודתנו בהר “יהודית” לא התקדמה כראוי, כי המגרעות הטבעיות אשר ב”יסוד ההשתתפות" החלו להיגלות אחת אחת, ותולדותיהן, אשר מררו את חיינו, הכריחונו להאבק בהן לבלתי תת להן עבור את הגבול. אך כל המרירות הזאת בטלה מפני רוח השירה אשר סבב ומילא את חיינו אז בכל מקצועותיהם, כי בהתקרבנו אל הטבע התענגנו על מראותיה הנחמדים כחבורת נאנסן בים הקרח בשעתה, וכל חפירה וכל צמח וכל חי אשר מצאנו בהרי גדרה השוממים העסיקו אותנו ויהיו לנו לחומר רב-ערך לשוח בו בערב אחרי הסעודה ולהתווכח עליו. ותחזק עלינו יד השירה הזאת אז, עד כי לא נמחו עקבותיה ימים רבים מחיינו גם בהשנותם בהמשך הזמן מהקצה אל הקצה, ויקבלו צורה כולה חדשה מסיבות שונות אשר תתבארנה בפרקים הבאים.

ואתה, ידידי הקורא, אם יש את נפשך לקלוט ציור נאמן מסדר חיינו אז, לכה-נא אחרי במחזה והתארחת אתי בדרך העולה גדרתה; ונכוון את השעה לבוא אל חברינו לראש האשמורה האחרונה בלילה, בעודם שוכבים על משכבם שקועים בחבלי שנת העובד המתוקה, למען התבונן על חייהם מראשיתם.

הנה אנחנו בדרכנו כבר יצאנו מבין כרמי כפר “קתרה” אשר בקצה גבול נחל “גדרה” מצפון, נעזבה-נא עתה את דרך המלך העולה עזתה ונשמאילה ונעלה במשעול הצר ההולך אל משכננו, אל נטה ממנו ימין ושמאל, כי חתחתים וקוצים וברקנים אורבים לנו משני העברים, כי טרם התרחבה ונכבשה אז הדרך בפרסות הסוסים והבקר ואופני העגלות, כאשר היא היום, והנה התנהלנו לאט ונעל עד חצי ההר. פה עמוד, ידידי, והינפש מעט ושא עיניך והתבונן מסביב לך, הלא הלילה ליל ירח במלואו, השמים מעל ראשך טהורים ומזהירים ואור נעים מכחיל שפוך על כל היקום, ולאור הזה תראה מרחוק את הכפר “יבנה” המתנוסס מעל גבעה נחמדה צפונית מערבית ממקום עמדתך, היא “יבנה” אשר הצילה בשעתה את רוח ישראל מהכחד מן הארץ, ותעש לה שֵם בבית-מדרשה אשר אסף אל תוכו את הרוח הזה אחרי אשר נחרב בית חומרו. אגדות רבות עוד היום בפי יושבי המקום הזה על אודותיו, ומהן רבות הנוגעות ליישוב היהודים בו מימים קדומים, ופנית לך ימה וראית יריעת תכלת פרושה מרחוק, היא שטח פני הים הגדול הרחוק ממך דרך מהלך שעה וחצי. קול המיית הגלים הסוערים וזועפים במקומם יישמע לך בזה כקול דממה דקה, כקול ענות חלושה, כקול אנחות גולי יהודה, כי תשתפכנה בצרתם.

סוב לך עתה מזרחה. הנה “הרי יהודה” הנפלאים בשלל מראיהם הנחמדים, אשר ירבו וישתנו כרוב לסעיפי עשתנותיך וכהשתנותם לכמה גונים. אם רוחך נכאה ומחשבותיך נוגות, ונראו אליך ההרים האלה עולים כנאות עשן מתוך העמקים העטופים ערפלי אדים, וזכרת את ירושלים ואת מקדשה בעלותם על המוקד בלילה ההוא בליל הפחדים, אשר קבענוהו ליל קינה לדורות, ורסיסי הטל לרגליך החונים על העשבים ועל הנעצוצים והנהלולים המזהירים לאור הלבנה כזוהר נטפי פנינים, ידמו לך לנטפי הדמעות אשר מר בכו מלאכי מרום ויפלו על הארץ ויהיו למרגליות. אך בהצהל רוחך ודעתך בדוחה עליך, ונראו לעיני-רוחך ההרים הנחמדים האלה כענקים זקנים הצונפים מצנפת עננים לבנים על ראשם ושמלת ערפלי טוהר המשובצה אבני חפץ על מותניהם והם ישנים וחולמים חלומות נעימים, חלומות כבוד וגדולה, כוח וגבורה, חיים ואושר לאומיים. ומלאכי מעלה יעופפו ממעל לראשם וכנפיהם יטילו עליהם צללים, אז תראה ונהרת וקראת בקול: הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל!

ועתה, הס! הנה זמירות שמענו, קול נעים וערב עולה באוזנינו, קול הזמיר בלילה. מכירים אנו את הקול הזה; קול אחד מחברינו הוא, קול האיש אשר עלה עליו הגורל לעמוד הלילה על המשמר, גם צלו נראה אלינו מרחוק, צל איש נמוך ודל-בשר, אשר כל יצוריו כמו חיים וכל עצמותיו תדברנה ושתי עיניו כמו דולקות בהתלהבות השירה אלינו יאירו. והנה הוא חמוש, וקנה-הרובה תלוי על גבו והוא מתהלך בצעדי און כאיש העשוי לבלי חָת ועיניו לנוכח הבית יביטו ושטו אל כל עבר מסביב לו, ובהתהלכו בודד אנה ואנה נפשו הפיוטית עליו תשתפך, ועמד תחתיו נשען על רובהו ונתן בשיר קולו, המכה גלים ההולכים ומתפשטים על פני כל הכיכר:


חשבתי ימים אהיה גברת,

ביד ה' עטרת תפארת,

ועתה אני שחרחרת,

כי דודי נסע ונגלה!


והקול נפסק, והצל התנועע, כי הפך פניו מערבה. אין זאת כי המיית גלי הים אל אוזניו הגיעו ותסער רוחו גם הוא, ופתאום נשמע קולו בעוז:

המו גלים,

ברוץ גלגלים

ועבים וקלים בלב ים!


ותשח עליו נפשו וידום, כי שרעפיו התכנסו אל תוכו, וישב להתהלך אנה ואנה, וכוכב השחר נגלה כשביב אש מבינות להרי יהודה, ועוד מעט וקו לבן כאמרת כסף על יריעת תכלת נגלה בקצה השמים קדמה, וידידנו מתעורר שנית, עיניו התרחבו ופניו נהרו וקולו כגלים יבקעו את האוויר השקט.


הללי אלהיך ציון חדשים לבקרים

הנה שחרך פרוש על ההרים

וענן וערפל כסה שוטניך

פתחי שעריך להמונים

ויבוא בם גוי צדיק שומר אמונים…


והשחר הפרוש על ההרים גרש מפניו כל סתרי צללי לילה, ויהי אור גם בבתי נפש משוררנו ויזכור את המציאות; כי עבודה רבה לפניו, להכין את החמים ואת הבִּרְיָה לכל גרי הבית הזה, וגם את לחם הצהרים אשר יקחו אותו איש-איש מהם בצלחתו בצאתו השדה, ויגש אל הבית ויסמוך את רובהו אל הכותל, והכלב הגדול לרגלו, היודע את נפש בעליו, כיוון את השעה ויקם מרבצו ויתנער מרסיסי הטל אשר עליו ויקפוץ וידהר לעומת אדוניו בשמחת לב, ויקיפהו במעגלה כשבע הקפות, ויטש כחץ מקשת אל הדרך העולה עזתה לחרוץ לשונו לאורחת הגמלים, אשר התנהלה בכבדות שמה ופעמוניה השמיעו קול צלצלי נוגה חרשית. וחמורנו הסבלן הגדול, אשר התפלסף כל הלילה על-יד אבוסו, זכר אף הוא את קיבתו המבקשת תפקידה וינעור בקול מחריד אזניים למשוך אליו לב מאכילו. ושומרנו זכר גירסת ינקותו, כי מתחילה “ונתתי עשב בשדך לבהמתך” והדר “ואכלת ושבעת”, ניגש אל שק המספוא וימוד ממנו מידת שעורים אל הקופה ונכנס לפני ולפנים אל תוך האורוה, במקום שסבלנו עומד וצוהל לקראתו ויחפפו בחיבה על גבו ויט אליו אוכל, ואך יצוא יצא מהר ויבער אש בגחלים וינער את המיחם הגדול מאפרו וימלאהו מים וגחלים לוחשות, ועוד טרם הרתיח המיחם נכנס פנימה ויעיר את הישנים, והתנועה החלה בקן הזה כתנועת הנמלים במאורתם, ויתרוצצו איש לעבר פניו אנה ואנה, ואיש את רעהו יהדפו בצד ובכתף, כי צר המקום מאוד, ויצר עוד מזה בימי הגשמים, עת נמנע השומר לעשות מלאכתו בחוץ ויעשהָ בבית. אך לאושרנו לא ארכה שעת הדחק הזו, כי לא הרבינו בטבילות ותפילות וחטפנו ואכלנו ושתינו, ונשים בילקוטנו מעט לחם ודבר-מה ללפתו בו לעת הצהרים מאשר הכין לנו השומר בטובו, ונמהר ונצא השדה לעבודתנו והכלב ירוץ לפנינו ללוותנו הדרך.

ועבודתנו הקשה השכיחה מאתנו את כל עמלנו, כי השקענו כל מעייננו בה ללמדה על בוריה, ובהינפשנו מפרק לפרק מצאנו נוחם בתקוות וחלומות לאחרית הימים, לעת תחתנו יקומו בנינו, אנשי-חיל חרוצים ומאוקלמים, אשר העבודה תחשב להם כשעשועים ומקרני השמש הלוהטת לא יפחדו פחד.

וצללי ערב ניטיו, אשר אליהם שאפנו. השמש בפאתי מערב ואיש-איש מכושו על כתפו שבים הביתה בהמון בשיר ובקול זמרה. כלבנו הנאמן ידע את עתו וירץ לקראתנו ויקבל פנינו בחדווה, ויקפוץ וירקד ויתגלגל בינות רגלינו, ופתאום הפנה עורף ויעט אל משכננו לבשר לעומד על המשמר את ביאתנו, ואחרי אפפו מסביב לקדרה להריח את ריח התבשיל חש לשוב אלינו ולהודיענו, כי הכול מוכן לסעודה.

כליל התקדש חג היה לנו הלילה תמיד. איש-איש מאתנו בא אל הבית כמבוא אל בית חבר וזבח משפחה, ונפרוק את המכושים מעלינו ונציגם בפינת הבית, ובעוד אנחנו עסוקים ברחיצת פנינו וידינו, עסוק השומר בהכנת הסעודה. ידי כותנתו מקופלות על זרועותיו והוא עומד וממרק, ושוטף את הכלים לנקותם וטועם את התבשיל להוסיף בו מלח או תבלין אם יש בהם צורך. ופיו כמעיין המתגבר מביע דברי חידודים, לבדח את דעת אורחיו, בקראו את ההלל על התבשילים וסָפרו שבחיהם בפני כל אחד ואחד לפי טעמו והרגלו. להליטאים יאמר: כי מרק גרש וטעם בצלים ושומים יטעמו היום. ולהדרומים יאמר: כי אך טעם צלי-קדר שוחה ברוטב שָמֵן יחושו בפולים האלה. ואת החכים המפונקים של הפולנים הרטיב בהבטיחו להם טעם ספגונים וצפיחית בדבש. וכל דברי גוזמאותיו נהפכו בשעת האוכל לאמת גמורה, וכלחם המן היה לנו התבשילים, בטעום בהם כל איש את אשר נעים לחיכו, כי תבלין אחד נתון בהם ו“יגיעה” שמו, והוא עשה את כל הנפלאות האלה.

והשעה שבין הסעודה לבין השינה היתה מוקדשת לעסקי הציבור ולהתרועעות, ויהי כי עמד על הפרק שאלה מה שהיא, הטעונה פתרון להלכה או למעשה, ונשב סביב לשולחן. והיושב בראש אשר בחרנוהו רק לשעה זו ערך את סדר-היום, והעלה את כל השאלות וההצעות אשה אחרי רעותה לדין עליהם, ויהי כבוא אל הפרק עניין משאת-נפש, ענין אידיאלי, ותתלהבנה הרוחות וירבו הוויכוחים, וכשרונות הביקורת הושחזו והשתוננו מאוד, כי איש-איש מאתנו אמר להגן על דעתו ומשפטו. הכי נכבדה בשאלות אשר העסיקונו עד מאוד היתה בדבר יחס המתיישבים אל חיי האורתודוכסיה. כבוד הרי"מ פינס השתדל תמיד לפעול עלינו, כי נתאים דרכי חיינו אל חפץ האורתודוכסיה והתקרבנו אליה. אך כתבי-הפלסתר אשר יצאו מפרק לפרק מתוככי ירושלים להבאיש את ריח היישוב החדש בעיני באי עולם, שבו ופעלו עלינו פעולה מתנגדת עד כי היינו קלועים מפעולה לפעולה כל הימים באין נחת. ושאלה שנייה היתה לנו לעניין תדיר לענות בו, לאמור: הטוב ליישוב בתחילתו להתייסד על ידי אנשים פשוטים וגסים, המנוסים ומורגלים בעבודת הגוף, או לברור לו דווקא אנשי-רוח, בעלי רצון כביר ויתירי מדע גם אם הם חסרי כח, ושאלה תדירה שלישית העסיקה אותנו לפסוק הלכה בדבר גאולת הארץ וההתיישבות: מה נדחה מפני מה, לאמור: אם טוב לעוסקים ביישוב להשתדל להכניס לרשותם תחילה כמות רבה של אדמה מבלי להושיב עליה עובדים, או להשתדל תחילה בהרבות ישוב העובדים לפי האדמה שכבר יש בידם ולהסמיך העבודה לגאולת הקרקע.

בוויכוחים כאלה וכאלה בילינו את הלילות, כדעת ר' אליעזר בן עזריה ובן זומא שמצוה לספר ביציאת מצרים בלילות. וכל לילה ולילה היתה התגוששות חרישית בין שומר אותו הלילה ובין השומר אשר ידע מועדו ללילה הבא, ויהי הראשון אומר תמיד: כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כי חפץ היה להאריך זמן הוויכוחים למען קצר שעות התבודדותו, והשני היה מבהלנו תמיד לאמר: חברי! הגיע זמן ק"ש, למען האריך שעת השינה הלילה הזה ולא תכבד עליו היקיצה בלילה הבא.

זכרונות החיים האלה עודם חיים בלבבנו והננו מספרים בהם תמיד, והיה בכל עת אשר תגבר עלינו יד העיצבון והיאוש, ישובו הזכרונות האלה וחיזקו לבבנו ומילאו אותנו תקוה ונועם. ובנינו אשר נולדו באחרונה, אשר לא ידעו ולא ראו את החיים האלה, שותים בצמא את סיפורינו ולמדו לדעת, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם אך על מוצא פי הרוח וההתלהבות, אשר יתבלו את הלחם היבש, וינעימו את המרורים. ובמרורים לא ידענו חסר, כי רבו תקוותינו אשר נכזבו, הנה זה “משה” ההר, אשר אמרנו כי יהיה לנו לכרמל מצאנוהו אדמת טרשים, כולו לא-יצלח למטעי כרמים מאומה.

ויהי כי עזבנו עבודתנו בהר משה בהתייאשנו ממנה, ונרכיז כל כוחנו לעבודת הר יהודית לעדרהו ולנכשהו עד הכשירו למטעים. ותהי עלינו העבודה רבה לכוון את הרוחות ולהחזיק השלום בין בני חברתנו העובדים, אשר הזריזים שבהם לא נחה דעתם בעבודת המתונים, והדייקנים שבהם התלוננו על עבודת הפחזנים, אך הדעת בנפשנו, כי כל קיום תקוותינו תלוי אך באחדות שלמה, חסמה הדרך בעד סערות הרוחות לבלתי תפרוצנה.

והכשרת האדמה כלתה, ונקבע את היום אשר בו נחל במטעה, ויהי לנו היום הזה לחג, ונקדשהו בשירה ובזמרה ובייסוד קופת “אגודת אחים” אשר נועדה לתמיכת חברינו במקרים היוצאים מן הכלל, ונעל ההרה איש-איש ומכושו על שכמו וניטע את הזמורה הראשונה לשם כבוד מנהלנו הרי“מ פינס נ”י, אשר הרבה להשתתף עמנו בסבלותנו ויפעל לטובתנו. ואחריה נוטעו שאר הזמורות לשם שאר דורשי טובתנו ולשמנו אנחנו, ועל כל נטיעה דרשה ונדבה, איש-איש לפי מסת כיסו הנקוב. ויהיו פרי הנדבות האלה למסד קופת “אגודת האחים” הנזכרה. וארבעת אלפי נטיעות נטענו בהר יהודית, ויהי לנו הכרם הזה הראשון לכל כרמי גדרה בהרריה השוממים, כרם אשר בעיצבון נטענוהו ובדמי לבבינו וזיעת אפינו השקנוהו, הוא כרם יהודית, אשר בחמישה בניסן בשנה הזאת חילקנוהו בחבל; ארבעה דונאם לכל איש, ככתוב בספר הזכרונות מס' 35. ותהי לנו מעתה העבודה המשותפת לעבודה מחולקת לשמור ולעבוד איש-איש את נחלתו.

ואדמת הזרע אשר לנו לא עבדנו השנה הזאת בידינו, באין לנו לא בהמות וכלים לעבודה זו; ואף לא מקום להכניס בהם בהמה וכלים, לוא גם היה לנו, וניתן את השדה לשכנינו הערבים לעבדה באריסות.

והימים ימי דוחק ולחץ מכל עבר: מעון צר, כלכלה צנומה ורזה, מעשי חו“צ מתנהגים בכבדות, והתקוה להיבנות מהם רחקה עד לירכתי העתיד, וכל קנייננו אנו הוא הכרם הקטן בן ארבעה דונאם לכל איש. הכי לו נשַברה? ויהי כי הפיגה מאוד התלהבותנו, ותגבר עלינו יד היאוש וניפול בעיני עצמנו. ולשכנינו הערבים חוש טבעי חד לחוש מה שבלב חברו, וכמו יריחו מצב-רוחו של אדם, וניפול גם בעיניהם. ויהי תחת אשר כיבדונו מאוד ויראו מפנינו מבראשונה, עתה התקלסו והתעוללו בנו ויקניטונו בכל אשר מצאה ידם, באמרם, אך עזובים הם האנשים האלה אין עומד עליהם, והדבר הזה הרפה ידינו עד הקצה. אך הרי”מ פינס מחזק ידינו ומדבר על לבנו לבלתי התייאש, ונרבה במכתבים בימים האלה לאחינו ברוסיה בבקשה לחלצנו ממחלת התוחלת הממושכה ולגזור דיננו פעם אחת אם יש אחרית ואם אין, כי עד מה נוחיל ונלך. ומרכז חובבי-ציון היה אז בווארשה, ויהיו לנו המכתבים הבאים מהמרכז לקורת-רוח, כי מלבד דברים טובים וניחומים אשר דיברו על לבנו עוד דרוש דרשו מאתנו חשבון ההוצאות הדרושות להתייסדות איכר אחד, ותהי השאלה הזאת לשאלה מעניינת מאוד על שולחן אסיפותינו, ואחר משא-ומתן ארוך וחשבונות מיוסדים על מיעוט נסיונותנו הערכנו את הסכום ככתוב בספר הזכרונות מס' 36, אך את זאת הגדנו להם מראש, כי אם לא יינתן כל הסכום הנערך בבת-אחת ועלתה ההוצאה עד לאין קצה, ועד נצח לא נגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

ויהי אחר הדברים האלה ויעתק מרכז חו“צ לאודיסה תחת ראשות ד”ר פינסקר ז“ל, וכל שאר האגודות הנפרדות של חובבי-ציון התאחדו אחדות שלמה במרכז הזה. ויהי עם לב המרכז לשכלל את שלושת המושבות פתח-תקוה, גדרה ויסוד-המעלה וישלחו לפניהם את הרב הגביר הנדיב המפורסם הרק”ז ויסוצקי נ“י לתור את המושבות האלה, להתחקות על צרכיהם ולסדר את דבר שכלולם. ויעל האיש המעולה הזה הנה במחשבה רצויה מאוד, אפס כי לדאבוננו סבוהו אנשי חנפי-לב אשר אמרו לעשות סחורה בפרתם של חו”צ, והמה הספיקו להסב לבו אחורנית מאחרי האנשים הנבונים וישרי-הלב לבלתי ישאל בעצתם, ויתפשוהו בכפם להוליכהו בדרך המסכמת לחפצם המה, ויסירו את לבו גם מאתנו באמרם לו, כי אך אנשים רווקים אנו ואין כדאי לחובבי-ציון לעשותנו חטיבה אחת מיוחדת ביישוב, בכל זאת בעלותו גדרתה, לבקר אותנו וירא את עמלנו ואת לחצנו, ואת הלחם אשר נאכל, לחם אפוי בידינו ביורת הערבים. ואת המים אשר נשתה, מי גבים אשר עלה עליהם ירקרקה, ואת החדר הצר אשר התכנסנו בו כעדר צאן, נכמרו נחומיו ויסתר פניו ויבך. ואחר מחותו הדמעות העבירנו לפניו כבני מרון, וישאלנו אחד-אחד לשמו, לשנות חייו, למקום מולדתו, ומה הביאהו לעזוב את מולדתו, מה הביאהו הלום ומה חפצו ובקשתו. ואחר כל השאלות והתשובות המייגעות האלה בא לידי מסקנה, כי להיותנו רק תשעה בחורים עולי-ימים וחסרי-ניסיון, אין טוב לפנינו כי אם לקבל עלינו מרות אלוף, אשר ירכיב לראשינו, למען ינחנו בדרך החיים לטוב לנו כל הימים. ו“תנא מסייע” היה לו האיש רא“ל פרומקין, נציב הגביר לאחמאן מברלין בנחלתו אשר בפתח-תקוה, אשר בשפת חנף הוסיף גם הוא להלבין פנינו במגרעת הילדות אשר דבקה בנו. ויחליט נחיצות פקיד ממונה עלינו. וירבו שיחה על אודות הדבר הזה מרבה מהכיל, ויהי כראותנו כי תחת לשית לב לעצם צרכינו המרובים, מבלים את הזמן בדברים בטלים, ובהרגישנו את כאב העלבון של דלותנו אשר נתנה אותנו למדרס-לשון לכל החפץ להסתולל בנו; התחמץ לבנו מאוד ובשתי ידיים דחינו את ההצעה, אשר לא נכחד מאתנו מקורה, בתשובה של טעם, לאמר: כבר פשטנו נעלי הילדות מעל רגלינו, ואין לנו כל חפץ במנהל ומורה-דרך! ובחום לבנו נזרקו מפינו גם דברים אשר הרק”ז חשבם לעלבון לו, ויתקצף מאוד ויקם ממושבו וייפרד מאתנו בחרי-אף, ויקח מאתנו רק את המערכת לשכלולנו, אשר הערכנוה לסכום מאת אלף פראנק.

והד“ר פינסקר ידע את כל אשר נעשה פה, וירע בעיניו כי איש עצתו ואיש סודו החכם הנכבד מר לילינבלום, הוא איש רחב-דעת, אשר לא יתן נפשו להיסחף מזרם דעת הקהל ההומיה וסוררת; והוא נטה אחרינו לאהבה ולכבד את מפעלנו, ויעמוד כחומת ברזל להגן עלינו מחמת צוררנו. וימהר הד”ר ויערוך מכתב-חוזר אל כל האגודות הפרטיות לחוות דעתם במשך שבועיים ימים על אודות שכלול גדרה, ותעל בידו להשיג הסכמת רוב האגודות לשכלול מָחלט בטרם הספיקו דברי הרק“ז, אשר שלחם אף הוא לכל האגודות הפרטיות, להבאיש את רוחנו בעיניהן, ויהי כי החלט דבר מבלי שוב, ויספח הרק”ז אלינו את בלקינד ואת פיינברג ואת חנקין, ואת שמעוני יליד פולטאווה אשר אגודת העיר הזאת התקיימה עליו, ואת פינו לא שאל.

והרי“מ פינס בקנותו את גדרה קנה גם הרשאת המלכות לבנות בה בתי עבודה על שטח אדמה במידת אלפיים מטר מרובעות, ויהי כי רבו הימים ופקודת פחת ירושלים חזקה על פקידי המחוזות לבלתי תת את היהודים לבנות בכפרים, חשש הרימ”פ3 פן יפריעוהו מבנות עוד בכוח הרשאה הזאת, בהתאנם לה כי עבר זמנה. ויימלך עליו לבו לתת לנגר אחד להכין בביתו חמישה בתי קרשים מתפרקים, למען הביאם בבת-אחת גדרתה ולהעמידם על מקומם בטרם יספיקו פקידי הרשות להניא את המלאכה, כי בטוח היה אשר לא יהינו הפקידים לערער על ההרשאה, אחרי אשר כבר נעשה מעשה על-פיה, ויקח עצים ורעפים בהקפה בחכותו לבוא מעותיהם מאודיסה, אפס כי בהתעתד הרק“ז לעלות ארצה ישראל נדחה משלוח הכספים האלה עד לכתו, ובהתעכבם התעכבה גם העמדת הבתים, והרק”ז סוף-סוף בא ונאמר: עתה נושע לפחות מצרות המעון, ואף הוא התכוון להקים את הבתים באמת. ויהי בטרם לכתו הגלילה ויצו על פקידיו החדשים לעשות כדבר הרימ“פ, אשר לקחהו אתו אל הגליל, אך אחרי לכתו התנהגו הפקידים בשילוח עצי הבתים גדרתה בעצלתים, וזקני הכפר בראותם את העגלות טעונות עצי בניין, באו ושאלו להראות להם את ההרשאה. ויהי הדבר הזה לתואנה להפקידים לעצור בעד המלאכה עד שוב הרק”ז מחיפו, ובשובו ידעו לפתותו בפיהם לבלתי מלא אחרי עצת הרימ"פ אשר התעכב עוד בצפת לרגל ענייני יסוד-המעלה. ותשבות המלאכה כָלה, והעצים והרעפים התגלגלו תחת שואה ימים רבים וילכו הלך וכלה, ושאריתם נשקעו בבניין האורווה, והנוספות על בית הקרשים אשר נבנו אחרי-כן כפי המסופר להלאה.

והרק"ז עשה בארץ-ישראל כארבעה חודשים וישב לארצו, ובטרם לכתו מסר את דבר היישוב לר' אברהם מויאל הספרדי, ויפקד על-ידו לעזר ומזכיר את ה' אליעזר רוקח. ובימים האלה עזבנו חברנו מוהילבסקי וילך ארצה רוסיה, אך עד מהרה מילא מקומו חברנו ה' חישין, אשר שב אלינו מרוסיה בסוף חודש מרחשון.


 

תרמ"ו


והאיש מויאל, ספרדי מארצות המערב, תושב יפו מימים ימימה, ודעתו מעורבת עם יושבי הארץ, וישם לבו עלינו לטובה, וימלא ידינו לקנות לנו כלי מחרשה וסוסים, ולהכין לנו באדמת טרשים חפירה מרובעת ארוכה וגדולה ומכוסה גג רעפים למען תהיה מחסה לסוסים עד בוא הרשיון לבנות לנו אורווה כמשפט. ונקנה את הסוסים ונחלקם בגורל ונחפור את החפירה עשרים מטר אורכה וארבעה רחבה ואמתיים קומתה, ככתוב בספר הזכרונות מס' 37, 40, 42, ותכל מלאכת החפירה בשמונה למרחשון. ונשלח ידינו לכסותה ברעפים. ויהי אנחנו עסוקים בהכנת העצים, והנה חיילים באו מעזה ועל ידיהם המון בני הכפר, ויסתמו את החפירה אשר כרַנו וימלאוה עפר, והכפרים מבזים אותנו ושוחקים על משבתנו, כי עוינים אותנו בני הכפר עוד משעה אשר בנינו לנו לול אחד לתרנגולים, שני מטר וחצי אורכו, מטר רוחבו ומטר וחצי קומתו. את הלול הזה בנינו עוד באלול התרמ"ה; ויהי כראות הפלחים אותנו בונים אותו ויבואו בהמון להפריענו באמרם, אך בית נבנה לנו ואחריות המעשה לפני הממשלה עליהם. ונצא לקראתם בקרדומות ומכושים, ונגרשם מעל פנינו. ומאז עינם עלינו לרעה ויחדלו מהספיק לנו מים מבארם, אך להיות הימים האלה קרובים לימות הגשמים לא נצטערנו הרבה, כי אמרנו נספיק לנו מים עד הגשמים מבאר כפר “בית שיד” הקרוב לנו, וימצאו הפלחים בחפירה הזאת מקום לגבות את חובם.

ונרדה יפו אל ה' מויאל לקחת מפיו עצה על דבר האורווה הנחוצה לנו עד מאוד. ויאמר: נסו-נא כוחכם שנית להכין את החפירה; אולי יהיה ד' עמכם הפעם והצלחתם לכסותה בטרם יפריעוכם, ולא יפריעו עוד; כי במקומנו אין סותרים את הבנוי. ותהי עלינו יד הרוח ונאזור חיל. ובערב כ“ב לחודש מרחשון החילונו במלאכה ונעבוד כל הלילה ונכלה אותה עד הבוקר, ונעל עליה את הגג יומם, ותשלם כל המלאכה ביום אחד. ואחרי שלושת ימים באו חיילים מעזה וימצאו בניין בנוי ומשוכלל ולא מלאם לבבם להרסהו, ויכתבו אך מחאה בספר וילכו להם. ובעוד ימים אחדים הזמינו את שלושה מאתנו לבוא עזתה לעמוד למשפט, אך פדינו את נפשנו בקנס ממון. ובכ”ט מרחשון הארכנו את החפירה עוד ארבעה מטר, ונכסה גם את התוספת בגג. ויבואו אנשי הפקודות שנית מעזה וימדדו את האורווה לארכה ולרחבה, ויציבו את גבולותיה ויעידו בנו לבלתי נגדילה עוד פן נענש קשה.

ויהי כהיגמר האורווה נפנה הרפת אשר בנינו לחמורנו ונייחדהו לדירה לחברנו חישין, אשר הביא את רעייתו מראשון-לציון וישכנו בה. וגם הלול זכה לעלות במעלה ויהי לדירה לאחות חברנו סברדלוב, אשר עלתה הנה בשנת תרמ"ה ותדור עד כה בראשון-לציון, ויתקיים בלול הזה חזון הפלחים אשר חזו מראש כי נועד הוא לבית דירה.

ויהי בחודש כסליו ונקרא את המהנדס (מודד ארץ) ר' מרדכי לובמאן (הוא לובמאן אשר נועד מאגודת פולטאווה להאחז עמנו בגדרה, וכבוא הרקז"ו הנה, בחר נחלתו בפתח-תקוה) לבוא אלינו גדרתה ולחלק את אדמתנו אדמת הזרע בחבל. ונחלק אנחנו בראשונה את כל האדמה לשלוש חלקות, עידית בינונית וזיבורית.

ונחלק את כל אחת החלקות האלה לחמישה ועשרים חלקים שווים במידתם למספר בעלי הנחלה בגדרה (אשר רבים מהם עוד ישבו אז בחוץ-לארץ) ככתוב בספר הזכרונות מס' 44.

בימים האלה פרצה מריבה בתוכנו לרגל אחד הבחורים מהחוץ, אשר בא בזרוע להאחז בתוכנו על סמך הבטחת-פה של ה' מויאל, בטרם החלט הדבר על-פי קיום מאודיסה, ותמשך דבר המריבה עד אחרי מות מויאל, אשר נפטר בעשירי בטבת באמצע ימי פעולתו הזריזה, בעקב רגלו אשר נגזרה ביד הרופאים. ומר הירש פקיד מקוה-ישראל, בא במקומו לשבת בראש בחירי המושבות אשר אליהם נמסרה הנהגת ענייני היישוב בדבר אודיסה. ויואל האיש הזה לשים קץ למריבה, ויצו לקבל את החדש בתור אחד מבני המושבה מבלי פנות אל מחאתנו ככתוב בספר הזיכרון מס' 47, 48.

ובני המושבות, אשר הפקדו בוועד הפועל מטעם אודיסה על-פי הצעת מר הירש הלא המה: הד“ר גוטמאן והר”י שטמפר ואיכילוב מפתח-תקוה והר"י בלקינד וה' פראנק (נציב האחים סמולצ’אנסקי מליבויא בעלי אחוזות בגדרה) מגדרה, ויוועדו כפעם בפעם במקוה-ישראל, אך כל המעשים נחתכו על-פי מר הירש לבדו, אשר לא שעה הרבה אל דברי בני הוועד ויגזור אומר ויקם כחפצו.

וזרע השדות אשר זרענו השנה הזאת בפעם הראשונה לא הצליח, כי בסיבת מחלת מויאל באו פרעות בההנהגה המקומית ולא מצאה ידנו לזרוע בשעת זריעה ונאפיל לזרוע, אחרי עבור הרביעות הראשונות ותלקה התבואה ולא הביאה לנו ברכה.

ובהיותינו פנויים מזרוע הזכירונו הגשמים השוטפים, כי יש לנו לעשות סדרים במעוננו לפי מספר הנפשות אשר נספחו אלינו מחדש. הנה כבר זכרנו, כי הרפת ניתנה לחישין ואשתו, והלול לסברדלוב ואחותו. ויהי עלינו עוד לתת מקום למשפחת יעקב חנקין ולשמעוני, אשר באו אליו רעייתו וילדיו מחוץ-לארץ, ולבלקינד ולפיינברג ולסולומיאק והנקין אשר נוספו עלינו גם המה, ונקדש את תוספת האורווה, ארבעה מטר על ארבעה מטר לדירה, לארבעה בחורים מאתנו, ויעקב חנקין הכין לו מדור בעליית האורווה מתחת לגג ומשפחת שמעוני שכנה באוהל ערבי. והשאר התכנסו לתוך בית הקרשים אשר היה לנו מכבר.

וגם במטע הזיתים לא הצלחנו בשנה הזאת, כי מחסרון בקיאות במשפט המטע הזה, קנינו את הנטיעות על-ידי סרסורים, אשר מלבד רמותם אותנו במחיר הנטיעות למעלה הרבה משווין, עוד הביאו אותנה אלינו בלתי-רטובות ורעננות כל צורכן, על כן לא נקלטו היטב, ומתוך מספר חמישים נטיעות אשר נטע איש-איש מאתנו לחלקו נשארו אך מועטים מאד.

בשמונה בניסן ביקר אותנו ה' שייד, פקיד הנדיב הנודע שיחי' בלווית ה' אוסובצקי, ובראותו מחסורנו ציווה לתת לנו בשם הנדיב שישה קרונות לעבודה: קרון לשני סוסים ושני בעליהם. ואף הבטיח להציע לפני הנדיב לחפור לנו באר, אחרי רואו את כל התלאה, אשר מצאתנו לרגל חסימת באר כפר קטרא מפנינו, כי אם בראשונה הבאנו מים מבאר “בית שיד”, אך סוף-סוף חדלו גם המה לתת לנו מים ונהי אנוסים להסתפק ממי הגבים אשר בנחל, מים מעופשים ומחליאים. וגם אלה רחקו מאתנו כחצי שעה.

וזמן הקציר הגיע ונקצור שדותינו במכונת הקצירה אשר שולחה לנו מאודיסה; אך זרענו הרבה והבא מעט; כאשר חזינו מראש, אם כי ברכת השנה בכללה בינונית היתה, כי איחרנו זמן הזריעה, כאמור למעלה.

וסך-הכול של השנה הזאת כי לא התקדמנו בה להתקרב אל מטרתנו. זולתי בבניינים של ארעי אחדים, של פראנק סברדלוב ושמעוני, אשר בנום בסוף השנה ההיא קרשים, סמוכים ונשענים אל הבית הכללי בלי מצוא התנגדות מצד הפלחים, אשר כפי הנראה נלאו להילחם בנו, ויבחרו לעצום עיניהם בהעבירנו עליהן סם המסמא. ותצא השנה הזאת בלי חמדה, אפס כי הרבתה לתת לנו חומר לתקוה לשנת


 

התרמ"ז


בראשית השנה הזאת שמנו לבנו לזַבל את שדות הזרע אשר לנו ולהשביחם, כי ניצלו הערביים אשר זרעו לפנינו את כל לשדם ודשנם, ונקח בכסף מלא מאת שכנינו הערבים גל של זבל גדול, אשר נקבץ לפני הכפר מימים קדומים ובקרונותינו וסוסינו פינינו אותן ונסיע את כל הדומן על שדותינו, ואחרי הגשמים חרשנו אותה ונכסה את הזבל, ולימי האביב זרענו את השדות דורא ושומשמים ושאר זרעי הקיץ ותהי הענוה4 בינונית, כי מעטו הגשמים מכדי הצורך בכלל ואף כי מכדי צורך אדמה מזובלה המתחממת מאליה ושוקקת למים מרובים, ונאצור את התבואה בהמטמונים אשר חפרנו סביב לבתינו5.

וחיינו הביתיים החלו גם המה להשתנות לטובה, כי נוספו נשים על הנשים הראשונות, ה"ה: אֵם הנקין ואחותו ואחות ליס. ולייבוביץ נשא לו אשה את אחות סברדלוב. והורוויץ הביא את אשתו אשר לקח במינסק עיר מולדתו, ובנימין פוקס לקח לו את בת ניימאן מעקרון, על כן בטל מכבר התמחוי המשותף ויקבע לו איש מאתנו בית לבד, ויוסיפו לבנות בתי-קרשים מסומכים ונשענים אל הבית הכללי, ויהיו הבונים: חישין, הנקין, חזנוב ולייבוביץ, ולא הספיקו שלושת האחרונים לחנך את בתיהם במקומם, כי העתיקום ההרה במסופר בפרק הבא.

וביום ה' אדר שנה זו ביקרנו ה' זיממל ז“ל מברלין, איש חכם ופועל חרוץ בענייני חיבת ציון, יד-ימינו של הרב הילדסהיימר זצ”ל ונאמן בעיני הנדיב, ויואל האיש הזה לעשות גדולות לטובתנו, אך לרגלי הפרעות אשר התחוללו אז בראשון-לציון, בהתמרמר לב האיכרים שמה על הפקידות, ויאמרו לפרוק עולה מעל צוואריהם ביד חזקה, ולא שמעו לעצת האיש הזה ותחנוניו לחדול מעשות פרצים, יצא בזעם את הארץ ולא עשה מאומה לטובת הישוב בכלל.

וביום כ“ו תמוז באותה שנה, פקד את מושבנו השר מיכאל אֶרלינגר ז”ל, בלווית המנהל הירש ופקידי ראשון-לציון, וישים לבבו אל צרכינו, ובצאתו את פני מושבנו שלחנו שניים מאתנו אליו למקוה-ישראל לבקשו אל אודות ההשתדלות בהשגת הרישיון לבניין, ויקבל את פני שלוחינו בפנים מסבירות וידבר אתם דברים טובים וניחומים.

ובכן נשתנה מעט צורת מושבנו בשנה הזאת לטובה, אך מצבנו לא זז ממקומו, ומלאי תקוה צפינו לקראת שנת


 

תרמ"ח


בעזוב המזכיר הר“א רוקח את משמרתו בחובבי-ציון הזמיננו מר הירש לבוא לפניו בט”ז תשרי ויציע לפנינו לקבל את הרי"מ פינס אשר לקחהו לעוזר לו בענייני חובבי-ציון גם למנהל לנו, ואנחנו בדעתנו מאד את האיש, כי לבו טוב עלינו באמת וכל חפצו בטובת היישוב מבלי השתרר על הנתונים תחת ידו, ענינו אמן בכל כוחנו לההצעה הזאת, ובשמונה-עשר לחודש הזה הגיע לידינו “ספר התורה” הדר ומפואר מאוד, אשר אגודת פולטאווה כתבתו ותקדישהו למושבת גדרה; ונוליך את הספר מיפו, בפומבי ושירה וזמרה, ובעברנו דרך ראשון-לציון נלוו אלינו רבים מתושביה, וישתתפו בשמחתנו, ושרים משוררים, ונאמנים נואמים, ודרשנים דורשים לכבוד היום ונבוא גדרתה עוד היום ההוא, ונביא את הספר למנוחתו שמחים וטובי-לב ומכתב-תודה ערכנו בו ביום לאגודת בני פולטאווה.

בשנים-עשר למרחשון בא הרימ“פ לכהן במשמרת פקודתו וישם לבו בכובד-ראש לכל צרכינו; ואנחנו עודנו יושבים צפופים בבית הקרשים והחדרים הבנוים לצלעותיו ובעליית האורווה ורפת החמור ולול התרנגולים, ותקצר נפשנו לכל התלאה הזאת. והדברים אשר הציקו לנו מאוד הוא שבתנו בשפל ההר, מבלי יכולת לסקור בסקירה אחת את כל שדותינו, וגם קרבת מושבנו אל הכפר אשר נתנה את היכולת להערביים הללו לעמוד בפתחי בתיהם ולראות את כל הנעשה בתוכנו. בסיבת שני הדברים האלה החלטנו לבלתי נוסיף עוד לבנות כל שהוא במקום הזה, ונבחר מנגב לו הר גבוה רחב-ידיים אשר יתן לנו מחזה מכל עברים. ונקבעהו מושב לעתיד, לעת ייצא הרישיון לבניין כדת, אשר מר הירש ואוסובצקי ומנהלנו הרימ”פ משתדלים בהשגתו; ונחלק את ההר למושבותיו, עשרים מטר רוחב המושב על פני הרחוב וארבעים אורכו, ויהי לחצר. וגינה לכל מושב מאחוריו, ותהי מידת המושב כולו כחמישה דונאם. ונייחד לאיש-איש את מושבו בגורל. ואולם בדעתנו מאוד, כי יחוד מקום בפה לבדו אינו קובעו כל צורכו, אמרנו גם לעשות בו מעשה. אז ניסו כוחם צוקרמאן, אשר נשא אז את בת חנקין לאשה, ובלקינד, אשר התאחד עם אחיו הצעיר ואת פיינברג גיסו תחת ראשות אביהם הרב ר' מאיר בלקינד ז“ל ואשתו, ויבנו שני בתי קרשים רחבי-ידיים על חלקת מושבם ותשלם המלאכה בידם בכפרם את פני המערערים במנחה קטנה. ובכ”ט טבת התחנכו הבתים לדירה, ואחריהם התחזקו גם שאר בני החבורה6 ושישה בתי-עץ הוקמו על מקומותיהם הנועדים להם ואין מכלים דבר. ובימים האלה נשאו גם חזנוב וגם סברדלוב להם נשים.

בשנה הזאת הוספנו ונטענו כרמים, כי על-פי הצעת הרימ"פ הואיל הוועד באודיסה להעניקנו מאתיים וחמישים פראנק לאיש להוצאות המטעים, ויהי מספר הנטיעות שלושת אלפים לכל חבל, והזמורות זמורות חברון וצרפת, ואת אדמת הזרע אשר הרבינו לזבלה ולטייבה בשנה שלפניה זרענו הפעם כולה בידינו, כי בבטחוננו בה, כי לא תתכחש לנו הפעם והשיבה בעמלנו שבעתיים, אמרנו נניח-נא ברכה באסמנו פעם אחת והתפרקנו משפלות פשיטת-יד לתמיכת לחם. אפס כי ערכנו את החשבון שלא מדעת בעל-הבית, כי השנה שנת מיעוט גשמים היתה והאדמה מחוממת מחמת הזבל וישׂגה אמנם הקש, אך ידענו מאוד כי השבלים לקו וגרעינים צנומים יתנו לנו.

ומנהלנו הרי“מ פינס שם לבו להוציא אל הפועל את דבר רישיון הבנייה מצד הממשלה המקומית, אשר פקידי הנדיב סללו לו הדרך מצד הממשלה הראשית אשר בעיר המלוכה, ויהי בשבעה באדר וילך לעזה מזוין בפקודת הפחה הסתמית לתת רישיון לבניין שמונה-עשר בתים בגדרה, וישהה שמה כשישה ימים ותעל בידו להשיג הרישיון להקיף חומה את כל השטח אשר גבלנוהו למושב לנו ולסמוך לגדר הזה שמונה-עשרה חצרות רחבי ידיים לכל הבניינים הדרושים להן, וההרשאה הישנה שהיתה לו מראשית קניית האדמה שבה והתאשרה לבדה בשיפולי הר המושב לתכלית בניין באר ושאר בניינים של צורכי הציבור. וישג גם רישיון לנטיעת הכרמים לשטח הגון. ובכ”ט באדר מלאה סאת שמחתנו, כי בו ביום הונחה אבן הראשה לבניין הבאר “באר בנימן” מטעם הנדיב שליט“א על-ידי פקידו מר בלוך, ומנהלנו הרי”מ פינס, אך כמו עין רעה שלטה בשמחתנו ויקפוץ עלינו רוגזם של שכנינו בני הכפר וחוסני-בֶּק, בבואם לערער על חלוקת אדמת הכפר כולו אשר היתה ביניהם ובין מוכר נחלתנו האדון פיליבר כמה שנים בטרם המָכרה, ויאמרו לבטל את החלוקה הזאת באשר טרם התקיימה על-ידי הממשלה, בדעתם מאוד כי אם גם בבחינת מידת האדמה וטובה לא היינו מפסידים כלום בחלוקה חדשה. אך מסיבת-מה שכבר השקענו עבודה רבה בחלקנו על-ידי זיבול ונטיעות נבחר להישאר במקומנו ולפייסם בממון. ויימשך דבר הערעור הזה עד שמונה בניסן, כי אז בא מנהלנו עם המערערים לידי פשרה, ויתקיים דבר החלוקה בעזה על-פי הממשלה כדת וכהלכה, ויהי בשוב מנהלנו מעזה, ויביא אתו את תכנית מושבנו מקוים מהממשלה לכל פרטיה.

ועת הקציר הגיע ואשר יגורנו בא לנו מפח נפש באסמנו, וכל תקוותנו לתבואת השנה הזאת היה למים ויפול לבבנו עלינו ובפרט אחרי נוכחנו, כי לוא גם נתנה האדמה את יבולה לנו כמשפט לא מילאה את סיפוקנו. כי במידת קכ"ה דונאם הנקצבים לכל אחד מאתנו אשר מחציתם לא לזרע. אין גם החצי מהדרוש למחיית איש וביתו, ובשל הדבר הזה הציע מנהלנו לפני ההנהגה באודיסה להוסיף לנו אדמה. ותמלא ההנהגה את ידו לתור למעננו אדמה לקנותה. והדבר הזה החיה את רוחנו וישב ויפרח את עץ תקותנו.

אך רוגזם של שכנינו לא הרפה מעלינו, וישובו ויתגרו, בשלחם שן בהמתם בשדותינו לרעות בם, ואנחנו התאפקנו בכל כוחנו מלבוא עמהם בריב מדעתנו מאז שבתנו פה טעם פרי המחלוקת, אך בני הכפר מֶסְמִיָה אשר על גבולנו הרבו להקניטנו בתתם את כרמנו מרמס לרגלי שוריהם וחמוריהם, וייכשל כוח סבלנו, ונוליך שבי את בהמתם עד אשר פדו אותם בכסף מלא. וכהוסיפם להציק לנו כן הוספנו במחיר פדיון השבויים. ויחר בנו אפם ויחרשו עלינו נקם.

ויהי ביום השבת בבוקר ג' אייר ואנחנו בבית הכנסת, כמעט כילינו תפילת השחר, והנה הערבי הרועה את בהמתנו בשדה בא העירה בבהלה וידיו על ראשו והוא צועק ובוכה, כי אחדים מבני מסמיה התנפלו עליו במקלות ויכוהו ויגזלו מידו ארבעה משוורינו ויוליכום שבי בתוך עדרם. וירתח דמנו בקרבנו, ובחום לבנו עלתה בידינו שלא מדעת ושלא בכוונה לכוון אל ההלכה, כי על יושבי הספָר אפילו אינם באים אלא על עסקי תבן וקש מחללים את השבת. כי ישבנו על סוסינו וניפרד לרדוף אחריהם בשבע דרכים, למען הודיעם כוח ידינו לבלתי יזידו עוד להפריע מנוחתנו ביום השבת, וישיגו אותם שניים מאתנו בדרך חצי שעה נגבה מגבולנו. ויילחמו בם ותגבר ידם וימלטו את השבי ואף שבו מבהמת בעלי ריבנו ויוליכום העירה, אפס כי בתום המלחמה נשברה יד אחד מאנשי ריבנו, ויהי להם הדבר הזה לתואנה להביאנו בפלילים על המכות אשר נחלו מידינו, ויוסיפו להתאנות לנו בעלילות שוא, אך ידיהם לא עשו תושיה. ובהשתדלות מנהלנו באו שוטרי המלכות מעזה, ואחרי ראו בעיניהם את כל הנזק אשר הסבו לנו בני מסמיה בזדונם, ציוו במפגיע על שני הצדדים לעזוב דרך איבה ולאחוז בדרכי שלום לבלתי יעבור איש גבול נחלת רעהו לרעה, ונשמח מאוד כי יצאנו בלי פגע מסבך המשפטים אשר גם הזוכה בם לא ידע נחת. בימים האלה (כ"א אייר) ילד יולד ללייבוביץ, ויהי הילד הזה הראשון לזכרים7 אשר נולדו בתוך המושב גדרה, וייקרא שמו “אביגדור”!

ודרכי חיינו לא נשתנו במאומה. עודנו מתכלכלים בקטניות וירקות, ובשר לא יבוא אל פינו בלתי אם מפרק לפרק, כי מלבד עוניינו ולחצנו הנה גם שו“ב לא היה במקומנו, ויהי בהצטרכנו לשחוט בן-עוף ונשלחהו עקרונה; ותך השמש על ראשו ויתעלף וימות. וירא מנהלנו בלחצנו, ויציע לפני ההנהגה באודיסה להעמיד שו”ב בגדרה. ושו“ב ברוסיה הר”ר יחזקאל לייבוביץ, אבי אחד מבני חברתנו, זקן ונשוא-פנים, ירא וחרד באמת וחכם היודע להתהלך עם הבריות בנחת, ויתן מנהלנו עיניו בו. ויהי כבוא ההסכמה להצעתו מההנהגה ויזמן את השו“ב הנ”ל לעלות הנה, אחרי התייצבו לפני הגאון הנצי“ב מוואלאז’ין, ויהי בסמוך הגאון הנ”ל את ידו על הר“ר יחזקאל לייבוביץ למנותו גם למורה-הוראה בגדרה, ויעל הרי”ל ארצה ישראל בי"ט בסיון וישב בגדרה, ויאהבוהו כל בני המושבה ותהי השפעתו לטובה עליהם כל ימי חייו.

ואגודת ליבויא התנדבה שלושת אלפים פראנק לבניין בתים בגדרה, ויהי כי לא הספיק הסכום הזה לבנות בתים לכל בני המושבה, וההתחלה בבניין היתה נחוצה לבלתי יתבטל הרישיון מבלתי השתמש בו, ויחליט הרימ"פ לחלק את הסכום לשלושה מבני המושבה, אשר גם בתי קרשים לא היו להם למחסה, הלא הם: ליס, פוקס והנקין. ויהי ליס הראשון אשר ירה אבן-הפינה לביתו ביום השנים-עשר לחודש הנחמה, ויבנו גם רעיו אחריו, ויהיו שלושת הבתים האלה בתי-אבן הראשונים במושבתנו.


 

תרמ"ט


והרימ“פ משתדל עם ההנהגה באודיסה לקצוב סכום לבניין הגדר סביב המושבה אשר עליה יסמכו האורוות והרפתים, למען תהי המושבה משומרת מפני הגנבים אשר החלו להרגיז מנוחתנו. ובטרם באה הסכמתם פקד עלינו להכין מכשירי הבניין כאשר תמצא ידינו, ונקח סיד בהקפה מאת בעלי הכבשונות אשר בסביבותנו, ויהי לנו החיפזון הזה לפוקה ולמכשול, כי קצרה ידינו לשלם לנושינו את חובם במועדו, ונהי בעיניהם כמתעתעים, ואחד מהנושים האלה, ערבי מכפר “אגורי” אשר היתה רגלו רדופה אל מושבנו יתר על חבריו, ראה בעוניינו ודלותנו, ויאמר בלבו: אך שפופים ומדוכאים המה, כל הנוגע בם לא יאשם. ויהי בי”ב מרחשון ויארוב האיש בשדה, והוא ושני שודדים עמו, להאיש ישראל רוזמאן, הפועל אצל משפחת בלקינד, אשר יצא בעגלה להביא חול לבניין, ויתנפלו עליו ויכוהו ויגזלו את הסוס ממנו. ויהי בהיוודע לנו הדבר, מהרנו על סוסינו לרדוף אחרי השודדים, ונדביקם כדרך שתי שעות מהמושבה ותתלקח המלחמה בינותנו ותגבר ידינו לקחת את הסוס ואת ה“אגורי” ראש השודדים ונחבשהו. ויהי כי פחדנו להוליכו לעזה דרך הכפרים, פן יקומו עלינו יושביהם להצילו מידינו, ונביאהו אל המושבה ששם שמנו עליו משמר. ורץ יצא מאתנו ליפו להודיע הדבר למנהלנו, למען ידע את אשר עליו לעשות. ויבוא הרימ"פ אלינו ממחרת בערב היום ההוא, ויאמר לשלוח מיד עזתה להודיע הדבר למושל, למען ישלח חיילים הנה. אך עוד בחצות הלילה ההוא התגודדו בני הכפר קטרא בנשק ומקלות, ויאמרו להבקיע אל תוך המושבה לחלץ את השבוי מידינו ביד חזקה, ואנחנו הרגשנו בדבר בעוד מועד, ובהתאספנו יחד ברחוב החלטנו לעמוד כנגדם ולהילחם בם במסירת נפש, כי אמרנו: טוב לנו לנפול במלחמה מהיות לבוז ולקלסה לשכנינו. וננעול את דלתות בתינו מפני הנשים לבלתי תמסנה את לבבינו בצעקותיהן, ואנחנו התפקדנו ונצא כשנים-עשר איש מזוינים במקלות ואבנים, ולאחדים מאתנו היו גם “רובים”. ויהי כאשר קרבו הכפרים אלינו ויראו אותנו עומדים הכן לקבל פניהם, וירימו קול בחרפות וגידופים, ויצעקו: הבו לנו את אחינו! ואנחנו משיבים חרפה אל חיקם ומייראים אותם ברעם קול רובה, ונבריחם מעלינו. ותעבור כשעה אחת וישובו ויחדשו עלינו המלחמה ממקום אחר, ויורו ברוביהם וישליכו אבנים, אך לא יכלו לנו גם הפעם. ומאבני-הקלע הרבות לא פגעו זולתי אחת במצח ר' דוד הנגר, שעלתה לו חבורה, ואחת ביד הזקן ר' מאיר בלקינד בלי נזק מאומה. ויהי כאור הבוקר יום ששי שלחנו עקרונה ולראשון-לציון וליפו להודיעם מצבנו, וימהרו אנשים בני-חיל מעקרון וראשון-לציון לבוא אלינו ולשבות אתנו את השבת למען עזרנו בנשק ורוח גבורה כנגד אויבנו, אשר חרשו להתנפל עלינו שנית בליל השבת. ובהתקדש השבת הוספנו משמר על האסיר, ואנחנו התפקדנו ונהי כארבעים איש מזוינים בנשק רב, עומדים הכן ברחוב המושבה. ונקצה מאתנו שנים-עשר איש ונעמידם על המשמר בארבע פינות המושבה, שלושה לכל פינה. ולאור הלבנה ראינו כי הערבים נקהלים גם המה בין כרמיהם, ויתוודעו אלינו גם ברעם קול רובה, ונען בקול לעומתם למען יידעו כי ניעורים אנו ומוכנים לקראתם. ויהי המה עוד מתעתדים לצאת לקראתנו ויראו והנה חיילים רוכבים ופניהם אל המושבה, ותפול עליהם חתת וינוסו. והחיילים האלה שולחו מיפו לבקשת מנהלנו, וממחרת באו גם החיילים מעזה ופקיד עליהם, ויחקרו הדבר, ויאסרו לעינינו ארבעה מבני הכפר קטרא אשר נחשדו כי המה בראש הקושרים, ויקחו גם את האסיר האגורי ויוליכום עזתה לתיתם שם במשמר עד צאת משפטם. ויהי לנו יום השבת הזה ליום משתה ושמחה, והודות וברכה לד' אשר הצילנו מידי הקמים עלינו, אך בנוהג שבעולם כי בעקב התרגשות יבוא מרפה. ויהי כי נחנו מהתלהבותנו ותעט רוחנו מעטה כהה; ונדמה בעיני עצמנו כאניה טרופה בלב ים הומה וזועף, כי מה אנו ומה מספרנו כי נחזיק מעמד ימים רבים בין כל השואטים אותנו מסביב אשר כחול ירביון, ואשר עברתם שמורה ויום נקם בלבם.

וליל הפחדים לא עבר עלינו מבלי תוצאות רעות, כי שתיים מנשינו הפילו ילדיהן בטרם כלו להם חדשיהם; ויהי כפשע בינן ובין המוות, ואף עצבי שאר הנשים התמוגגו מאוד ותהיינה רוגזות ופוחדות יומם ולילה ושנתן נהיתה עליהן, ותאצל מהתרגשותן גם עלינו ונהי כנדהמים כולנו, עושים ופועלים כמכונה בלי רוח חיים מבלי חמדה.

והשנה שנת השמיטה היתה, ויוסיפו מקרי השנה הזאת לדכאנו גם מצד אחר. הנה ימים רבים ילד שעשועים היינו לדעת הקהל בחוץ-לארץ, אותנו שמה נס, בנו התפארה, בנו היתה שיחתה תמיד, ולא נכחד, כי לא הרבה שבענו נחת מאותות החיבה הזו אשר ברכתנו בקול גדול להעלות עלינו נשיאים ורוח, אך על-כל-פנים לא ידענו בוז, ואולם בשנה הזאת נהפך עלינו הגלגל, תחת הכבוד משנה קלון ירשנו, ודעת הקהל הראתנו פנים של איבה, והכול בשל בלבול הלשונות ועירובי המעשים.

הנה עוד בשנה שלפניה, בטרם היה עוד דבר השמיטה לשיחה בפי הלבלרים הרתחנים והפסקנים ההמונים, נתנו אוהבי היישוב המתונים את לבם להכין את סדר העבודה לשנת השמיטה בדרך שאין בה חילול לימודי הדת בעיני החרדים וגרם הפסד להמתיישבים. והרימ“פ אשר נמנה לדגל ההוא בא במשא-ומתן בעל-פה ובכתב עם גדולי הרבנים בארץ ובחוץ-לארץ; להקל בעניינים רבים שיש להקל בהם, וכבר הראו הרבנים פנים מסבירות לההצעה הזו ועומדים היו לקיימה. פתאום קפצו הדיוטים ויהיו לראשי המדברים בשאלה זו, ויתבעו ביד חזקה לבטל את דבר השמיטה, אשר לפי דבריהם מראשיתה משגה היתה בידי המחוקק. ולבלרים קרואים ובלתי-קרואים העלו את השאלה על במתי העיתונים, ותהי מדרס לשון לאנשים נשים וטף אשר חיוו בה דעותיהם בדרך מחללת קודש ומקנטת את רגשי-הדת גם של אלה החרדים, שלא נמשך לבם אחרי רעיון היישוב אלא בגלל חלמם להם שיבת קיום המצוות התלויות בארץ עמו לכל פרטיהן. ויחר הדבר גם לאוהבי היישוב המתונים, בראותם כי בשל הרעש הזה הופרה כל עצתם והשתדלותם היתה למים; ויהיו דורשי הביטול בעיני חפצי הפשרה כמחללי קודש החפצים להפוך הקערה על פיה, וחפצי הפשרה בעיני דורשי הביטול כקנאים חשוכים ובעלי הזיה. ויתנפלו עליהם בעיתונים בחרפות וגידופים. ויעל אבק דיבות השפתים השמימה, ומבין ערפלי האבק נשקפו תמונות ננסים וגמדים מתגוששים יחד עם הענקים, ויהי מחנה ישראל לחרדת אלקים ולא ישמע איש שפת רעהו. ובצאת פסקי שלושת הרבנים הגדולים הריא”ס מקובנה והר“י מקוטנא והרש”ם מביאליסטוק ז"ל להקל, אם כי הצד השווה שבפסקיהם השתווה בעיקרו ויסודו להצעת המתונים, בכל זאת מיאנו רבני ירושלים הפעם לקיים את הפסקים באמרם, כי אין כוח לרבני חוץ-לארץ להורות הלכה למעשה בתחום שאינו שלהם, ויעמדו על דעתם, כי רק על-פי הוראת הרב מיפו יעשה מעשה.

והמושבות עצמם נדמו בעת ההיא לחומת מבצר אשר יילחמו עליה שני מחנות ללכדה, ובני מצב המבצר עצמו נפלגו גם המה לשתי מפלגות, המפלגה האחת פתח-תקוה ועקרון, החזיקו על יד רבני ירושלים, והמפלגה שניה ראשון-לציון ורחובות, נשמעו למצוות הפקידות אשר הקלה בתחילה והחמירה לבסוף.

ואנחנו בני גדרה? לא הרבינו דברים, ולא הרבינו צעקה, אך בידינו חרשנו את אדמתנו ראשית, שנית, שלישית וגם רביעית, להכין אותה לזרע הקיץ, ובכרמים עשינו כל מלאכה לשמור על הגפנים לבלתי תישחתנה. וכל זאת עשינו גם בטרם יצא פסקי רבני חוץ-לארץ ומנהלנו לא כיהה בנו, באמרו כי מלאכות כאלה אין איסורן מן התורה, וזרע החורף לא זרענו בשנה הזאת, לא מפני שחששנו לדעת רבני ירושלים, אך פשוט מפני כי נואלנו לזרוע כל אדמתנו זרע החורף בשנה העברה, כמבואר למעלה, ולא נשאר לנו מקום לזרוע השנה הזאת. אפס כי קנאי ההיתר הנלהבים מצאו בזה מקום להתנפל עלינו ולפרסמנו בתור עצלים המלבישים עצלותם בכסות של יראת שמים. ואם כי כל כוונת הצעקנים האלה היתה לירות חיציהם הצדה ללב מנהלנו, אך דבריהם הועילו להתעות את דעת הקהל בייחוס אלינו ולהעיר כל חמתה, ורבים מאוהבינו המטירו עלינו מכתביהם בדברי תוכחות קשים כגידים, ואף כי מצד אחד בידחו כל המכתבים האלה את דעתנו, אך מצד השני הָראינו מה רע ומר להיות תלוי בדעת הקהל אשר חליפות לרוחה כהאויר בימי אדר, וכל מרבה דברים ידו בה על העליונה. כי כל דברינו והתנצלותנו אנו לא הועילו להשכיח השאון, עד אשר התעורר מר הירש, ובמכתבו לד"ר פינסקר שם קץ לכל הצעקה בספרו לו את הדברים כמו שהם, ובכל זאת לא שבנו לכבודנו כבראשונה. ובעיניים חושדות הביטו עלינו רבים מחובבי-ציון אשר בחוץ-לארץ, ונהי עליהם למשא, לכן קמצו מהחזיק בידינו, ונדל מאוד, ורזון בא בכלכלתנו, מרבה מהכיל. ונלך קודר בלחץ העוני עד בוא עת הקציר, אז מצאנו מלאכה בסוסינו בקוסטינא לקצור את תבואת הנדיב, וירווח לנו מעט.

אך במידה אשר ירדו חיינו הפרטיים אחורנית בה במידה עלו חיינו הציבוריים למעלה, כי התחזקנו לשים סדרים בהם ולחזק את תוקף המשמעת בתוכנו. והיו כל דברי המושבה כקטן כגדול מובאים לפני האסיפה הכוללת ונחתכים על-פי רוב דעות, ויהי לחוק כי גם כל ריב וכל תיגרה בין איש לרעהו, עד העדה יבוא ושפטה בין שניהם, ולא יהיה ראשית מדון כפוטר מים להשחית את נחלתנו. והיה אם הרבה איש לעוה דרכו עד לחלל כבוד המושבה, וענשוהו, ונכתב העונש בספר הזיכרון, למען יהי לו למזכיר עוון. וכשבת העדה למשפט נבחר אחד מתוכה לשבת ראש, ויפקח על הסדרים בשעת המשא-והמתן לבלתי ייפרעו.

ויהי כי הרבו הרוחות להתלהב בהתגוששן, והראש לא עצר כח להשכיח את המהומה, אז קם ממקומו ויעזוב את הבית. ויפעל הדבר הזה גם על גדולי הרתחנים, כי נקוטו בפניהם, וישובו ויתרפסו, ותחל המועצה מחדש ותגמור מלאכתה שפי. ואם לא מצאה יד האסיפה לבוא לידי הסכמה, כי כבד הדבר ממנה בשל סערת הרוחות. ויהי החוק להזמין את מנהלנו הרימ“פ לבוא ולקרוא אסיפה תחת ראשותו. בדעתנו בו כי לא יכביד אוכפו עלינו כמושל ומצוה, אך בעצתו ינהגו ובמתינותו ישים את העקוב למישור. ואולם לא השתמשנו בחוק הזה כי אם לפרקים רחוקים, לאמור: בגבור השערוריה לרגלי חילוקי הדעות המשוחדות מפניות פרטיות. והיה כשבת הרימ”פ בראש האסיפה והקדים לאמור: מי האיש אשר ידע בנפשו כי טינה בלבו על הנאשם פסול לדין! ואז עזבו האנשים האלה מאליהם את הבית. וייחתך הדין על-פי הנקיים מכל פנייה לבדם. וישקוט הריב, כי דבר הרימ“פ היו כאוּרים לכל בני המושבה, בהתנהגו עמהם כאב עם בניו. לא הטיל עליהם אימה, אך יראת תוכחתו הרכה היתה על פניהם, בדעתם כי אך את טובתם ידרוש בכל לבו. ובנפול רוחם בשל התלאות הרבות והשונות אימצם בדבריו הנעימים ויטף צרי ניחומים על לבם הנכאה. ותכל שנת התרמ”ט ותבוא שנת


 

התר"ן


אך על שפתינו לא עלתה רננה, כי עמידתנו עודנה דלה וריקה ואף העתידות לא הזהירו למולנו. ההשתדלות בהוספת אדמה טרם הצליחה וגפנינו לא רבו ממספר שלושת אלפים לראש גבר, ואף כי טרם הובררה לנו אז כמות תבואת הכרם הנה זאת ידענו ברור כי לא על שלושת אלפים גפנים יחיה איש. ונשתדל עם ההנהגה באודיסה. ויואל הגביר גרינברג לתת לנו למזרע את אדמתו, כשבע מאות דונאם, אשר בקוסטינא, והאדמה טובה אך המקום רחוק ממושבנו בשעתיים, ויצא לנו שכרנו בהפסדנו. והזרע אשר זרענו באדמתנו בגדרה עלה לתבואה בינונית, ולא היה בקומץ כזה להשביע את מחסורנו הגדול.

בימים האלה יצא דבר מלכות ארץ רוסיה יר“ה לקיים את חברת חובבי-ציון בדבר חוק ומשפט ולקבוע ועד הנהגתה באודיסה. ויחדש הדבר הזה בקרב העם את רוח “חיבת ציון” אשר החלה להתרפות ולהתנמנם. ויתעוררו רבים מנכבדי אחינו, גבירים אדירים יראים ומשכילים לעלות אגודה אחת אל ארץ אבותיהם לבקרה ולראות את שלומה ושלום יושביה בעיר ובשדה. ובראש האורחה הנכבדה הזאת התנוסס כאבן-נזר גאון עמנו ופאר דורנו הגרש”ם ז"ל מביאליסטוק. ויהי בנסוע האורחה לסייר את המושבות, ויסורו גם אלינו. וישאו ויתנו בדבר עתידותנו. ותלבשנו רוח ששון, ואור תקוות חיים חדשים נגה עלינו.

אך לרגל מקרה אסון אחד, אשר קרה לנו בעת ההיא ערבה שמחתנו ויגונו טרם נימח מלבנו עד היום. וזה הדבר: בליל כ"ח תמוז עלה הגורל לשמור את הגרנות של שניים מבני המושבה, אשר האחד מהם היה ישראל רוזמאן, בן ביתו של משפחת בלקינד, הנזכר כבר בפרקינו אלה.

ויהי כחצות הלילה וישראל שומר הגורן מעבר מזה ורעהו מעבר השני ולא ראו איש את אחיו, והנה רעם קנה רובה משיפולי הר הגרנות מזרחה, וצעקת רוזמאן הודיעה כי פילח כדור את בטנו. לשוא חיפשנו בכל גבול מושבנו, עקבות הרוצח נעלמו! וישראל רוזמאן איש יקר-רוח, חרוץ במלאכתו ושפוי ורצוי לכול. ויבך לבנו בראותנו אותו בצרתו, ונמהר ונשלח להביא רופאים למען הצילהו; אך אין דן דינו למזור, כי חדר הכדור אל חלל הבטן פנימה וינקב את המעיים. ובכל זאת לא מיהר למות, ויתהפך על משכבו ביסורים נוראים ימים רבים, ובשבעה ועשרים לחודש מנחם-אב נפדה מצרותיו ויצאה נשמתו בטהרה. ויהי במותו ונקצה מקום לבית-קברות, ונכרה לו קבר, הוא הקבר הראשון בגדרה, ונעש לו אבל כבד.

והחשד נפל על אחד הערבים כי הוא הרוצח, ותתנהו הממשלה בבית-הסוהר וישב שמה כשנה תמימה, אך באין ראיה ברורה לאשמתו יצא לחופשי.


 

תרנ"א


והוועד המאושר מטעם הממשלה לחברת חובבי-ציון, אשר הפכה שמה לשם “חברת התמיכה לעובדי אדמה וחרשי מעשה מבני ישראל בארץ-ישראל וסוריא” קבע ביפו “ועד פועל” של שלושה אנשים, אשר יעסקו מעתה בענייני היישוב בארץ. ויהיו הנמנים בוועד הזה מר זאב טיומקין. הרימ“פ ור”א בן-טובים, ותנועת העלייה לארץ-ישראל גברה אף היא עם התחדשות החברה, ויעלו הנה אגודות אגודות ויחידים רבים להאחז בארץ, ויראו אחדים מאתנו כי יש קופצים על אחוזותיהם בגדרה וימכרו אותנה בכסף מלא על מנת להיבנות במקום אחר, ויצאו מאתנו כל משפחות בית-אב בלקינד וחנקין, ופנים חדשות באו במקומם אשר חשבו בראשונה להיבנות בכוח עצמם וממונם. ויישארו מאתנו אך תשעה, אשר נקשרנו בעבותות האהבה אל מקומנו ולא נפתינו לברק הזהב להחליפו במקום אחר. ויהי8 בשישי בכסליו ויבואו שלושת בני הוועד הפועל מטעם הוועד הראשי גדרתה לשוב ולעיין בצרכנו ולהחליט הדרך לשכלולנו הגמור, כי התקוה אשר שעשעתנו להתבסס על יסוד עבודת האדמה בתוספת אדמת זרע, היתה לאכזב, מבלי יכולת למצוא אדמת זרע סמוכה לנו, ואדמה ברחוק מקום – כבר לימדנו הניסיון כי לא תביא ברכה לעובדיה; לכן החלטנו בכאב-לב לייסד קיומנו על מטע הכרמים. ויאות הוועד הפועל לקבוע הערכה לאיש-איש מאתנו כדי בנות בית ונטוע שישה דונאם, וקנות פרות חולבות. ואף-על-פי שהוועד קמץ בההערכה הרבה בכל זאת ניגשנו אל המלאכה בהתלהבות גדולה והשקענו כל כוחנו, לעשותה יפה. ונעשוק מכרסינו ונקמץ מעיסתנו ונקח כספים במילווה וחומר הבניין בהקפה, וניטע כרמינו בחריצות וששת בתינו ברחבה – וילבש מושבנו צורה חדשה. ואף אדמתנו לא עזבנו, ונוסיף לזבל חלקה בת שלושה-עשר דונאם לאיש, ונזרעינה זרע החורף ולא כחשה לנו הפעם, ונטיעות כרמינו החדשים עלו וישגשגו ויפרחו לחמדת עיניים, כי היטבנו לעבדם כמשפט וזיעה רבה וחריצות רבה השקענו בהם. ואף כרמינו הישנים הוטבו, ובצאתם השנה הזאת מידי ערלה החלו לתת לנו פריים לאכלה וגם למכירה, ונמכור את פרי בצירנו לגרמני מושבת שרונה, ותשביענו מעט תבואתם הראשונה רוב שמחה ונחת, כי הלא עליה יחלנו ימים רבים, ויהי סך-הכול של השנה הזאת רצוי לנו, לולא משא החובות אשר רבץ עלינו למעמסה, רק כי לא נפל לבנו בשל הדבר הזה, כי סמכנו על הוועד הפועל אשר לבו טוב עלינו וכל חפצו לחלצנו מן המיצר.


 

תרנ“ב – תרנ”ג


ואולם מקרי הימים האלה יצאו מבוהלים ודחופים, וכגלי ים סוער אפפו את “הועד הפועל” ויטלטלוהו טלטלה ויטרידוהו בעניינים אחרים, כי גברו אז התלאות לבוא על אחינו בצפון, וכמו בולמוס אחזה אז את אחינו אלה לצאת מארץ מגורתם ללכת באשר ילכו, וזרם כביר נטה מול ארץ אבותינו, ויעלו הנה המונים-המונים בתקוותם להאחז בארץ, ויהיו בהם בעלי ממון יחידים אשר אמרו להתנחל בעצמם, ויהיו בהם שלוחים מטעם אגודות שונות אשר אמרו לקנות אחוזה לכל אגודתם, ויהיו גם אנשים דלים וריקים, אשר לא היה בידם מאומה וילכו רק לקראת נחשים לתפוס ההצלחה באשר תימצא להם, וכל האנשים הרבים האלה השכימו והעריבו בבית הוועד וימלאוהו שאון ריק ומהומת שווא, ובני ועד הפועל נגרפו משטף המהומה ויוואלו לעמוד כאנשי-הביניים בין קוני הקרקעות ומוכריהם ויקבלו כספים רבים בתורת שלישית עד היגמר דבר הקניות לכל פרטיהן. ותהי אמנם כוונתם רצויה מאוד; כי אמרו לגדור גדר בעד המתעתעים אשר מצאו בסחר האדמה מקום רחב-ידיים לתעתועיהם, אפס כי מרוב תמימות נפשם ואמונתם בבני-אדם נכשלו הם עצמם בדבר שאמרו למנוע אחרים מהכשל בו, וימציאו כסף למוכרים בטרם התמלאו תנאי המכירה. ודבר מלכות יצאה אז לגדור בפני היהודים הגולים את הארץ מבוא אליה ולקנות בה אחוזות, וישקעו ערבונות רבים בידי המוכרים ויסתבכו החשבונות מאוד מאוד ועניין חיבת ציון קיבל דחיפה נוראה לאחוריה ויפול הוועד הפועל למשואות, בקול המולה גדולה, ועמו נפלו גם חבריו אשר שמנו בם מבטחנו.

והוועד הראשי שבאודיסה שאף רוח ויינפש מהמכות אשר חלו בו התהפוכות האלה, ויפקד את מר בינשטוק לעושה דבר חובבי-ציון בארץ-ישראל ויהי בכ“ה בסיון התרנ”ב ויבקר האיש הזה בלוויית הגביר מר ווינשטיין את מושבנו, ויעיינו שניהם בחשבונות המושבה עם הוועד ביחס אל ההערכה המקוימה מאז, וימלא את הסכומים אשר טרם הָשלמו לנו.

ותבואת הכרמים בשתי השנים האלה לא הצטיינה בברכתה, ותמעט את דאגתנו לבקש לה כלי גדול להחזיקה, ויהיו בינינו אחדים, אשר דרכו ענביהם ויעשו יין ויראו ברכה בעמלם לפי ערך ענביהם, ושאר בני המושבה מסרו רוב הענבים לגת של מקוה-ישראל, ותאכל הדרך הרחוקה את יגיעם. אפס כי טיב היין אשר היה לתהילה בפי מר ניגו, פקיד מקוה-ישראל, שלמה לנו ניחומים. ותבואת השדה בשתי השנים אף היא לא השבעתנו נחת; אך בהיות אז עינינו נשואות בתקוה לתבואת הכרמים החדשים בצאתם מידי ערלה, נדחה כל דאגה מפני דאגת עתידות התבואה הזאת לשנת


 

תרנ"ד


והדאגה הזאת מילאה כל חדרי לבבנו, כי הגת בראשון-לציון מיאן לקנות ענבינו, וגם מלמכרם לגרמנים או למקוה-ישראל נואש לבנו, ואם אמרנו לעשותם יין, הלא נבצרה מאתו לעמוד בפני יין ראשון-לציון, אשר לו גת בנוי לפי חוקי מעשה יין עם כל מכשיריו, ולא ידענו אפוא מה נעשה לענבינו ביום שידובר בם? ותנקר השאלה הזאת במוחנו כיתוש.

ויהי בהתאספנו בתשעה לחודש מרחשון ותעל על השולחן הצעת אנשים מומחים לייסד אגודת מניות למעשה היין; על יסוד השתתפות בעלי המניות עם בעלי הכרמים ובנתה האגודה גת ויקב והכינה יין וקוניאק, וייעתרו לנו מר בינשטוק, הרימ“פ, ד”ר שטיין, אייזנשטאדט ומר בוריס אוסוביצקי בתור אומן מומחה למעשה יין, לעמוד בראש האגודה. ויחוקו לה חוקים בספר ויקראו לה גם שם “אגודת תירוש”; ובכל אלה היתה כנפל-אשת לא חזה שמש ויהי באבוד תקוותנו זו ותאחוז ידינו בהצעת ידידנו מר ברוך פפירמייסטר מראשון-לציון לשלוח ידינו למעשה הקוניאק אשר הוצאתו מועטת ושכרו הגון וכל אחריות חימוץ וקלקול אין בו. ונציע הדבר לפני הועד באודיסה. ויהי בכ"ז בניסן ויודיענו מר בינשטוק כי הצעתנו התקבלה ביסודה, ועתה עלינו לפרוט פרטי תנאיה ונתאספה ונקבע את פרטי התנאים ונכתבם בספר הזיכרון מס' 141, ויחתמו עליהם גם בני המושבה וגם מר בינשטוק. ומר בינשטוק אמר בעת ההיא ללכת לרוסיה לירחים אחדים, ויפרד מאתנו בהבטחה למהר ולהחיש הדבר כי ייצא אל הפועל.

אך החלטת הוועד לא מיהרה לבוא ועת הבציר לא איחרה, והענבים בשלו כל צורכם בלי כל יכולת להניחם עוד על הגפנים. וישתדל מר אייזנשטאדט ומר קייזרמאן וימציאו לנו סכום כסף אשר לוו. וידידנו מר פפירמייסטר הנ"ל, המומחה לאותו מעשה, התנדב לערוך את כלי המלאכה ולהכין בהם את הקוניאק, כיד החריצות הטובה עליו, בלי כל קבלת פרס. ונחל בהכנת הכלים. אך מיעוט הכסף ודוחק השעה מצד האחד והידיעות שבאו לנו מאודיסה כי נמצאו שמה מתנגדים להצעותינו, וקיומה מפוקפק לא נתנונו להכין הכל כדי סיפוק וימעטו כלי הקיבול מאוד. ויהי בָצרנו בחיפזון ובמהומה, וענבים רבים הלכו לאיבוד, כי נבלו עבשו על זמורותיהם.

והוועד באודיסה סוף-סוף נעתר לשלם לכל הפחות את מחיר הכלים; אך בזאת לא נושענו, כי אם גם צלח מעשה הקוניאק מאוד וכל חכי-טעם בארץ ובחוץ-לארץ שיבחוהו ויבואו לו עתידות טובות בהתיישנו, באמרם כי על נקלה יוכל להתחרות עם קוניאקי צרפת המשובחים, אך הן השתקענו בחובות רבים, אשר חוב הכלים היה אך חלק מהם, ואיככה נתפרק מהם? ואף גם זאת נוכחנו לדעת, כי אם גם עסק מעשה הקוניאק כשהוא לעצמו עסק טוב מאוד הראוי להביא ברכה מרובה לעוסקים בו, אך ידיים עסקניות מומחות דרושות לו, אשר תתנינה לו מהלכים בשוקי אירופה, ואנחנו אך עובדים אנו ולא עסקנים, כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחות, ותכבד עלינו יד הדאגה מאוד ורוחנו לבשה עצבת נוראה, בראותנו כי כל תקוותינו נכזבות אחת-אחת ותם לריק כוחנו. ושגשוג כרמינו והפרחתם הנפלאה עוד הוסיפו עצב על עצבנו, כי הבטנו עליהם כהבט אשה רחמניה אל מצחקי בנה היפה והממולח אשר מום בלבו וימיו חוצצו, ולמרבה העיצבון אבד לנו איש יקר ואוהב נאמן במות מר בינשטוק בכ"ב תשרי


 

התרנ"ה


בראשית השנה הזאת בא הקץ על כל מערכי לבנו: אין אגודת תירוש ואין מעשה קוניאק. הכלכלה בהווה חדלה והתקוה לעתיד נעכרה. הכרמים לפנינו נחמדים ויפים, הגפנים ממבחרי גפני צרפת עמוסות ומסובלות פרי נחמד למראה, והיין המעט אשר עשינו ערב בטעמו ונעים בריחו עד להניח דעת זקני בתי-המשתאות גם מאומות העולם, אך אין איש בכל הארץ דורש אחריו. אנא אפוא פנו הלכו להם כל אוהבי אשישות? איפה נחבאו כל מוכרי יין וסרסורים, אשר ניבאו לנו, כי בוא יבואו בהמון לקנות ייננו ולשקול כסף-תועפות מחירו? הנבהלו חלילה פן יחשדום הבריות בחיבת ציון?

אך לא עלינו היה אז להרבות מחשבות על אודות מחשבות אחרים וטעמיהם ונימוקיהם, רק אחת ידענו, כי השלכנו בתוך ים זועף, ואם אין את נפשנו להיות טרף למצולה עלינו לאזור חיל ולפרוש ידינו לשחות ולחצות את הגלים עד בואנו אל חוף בטוח.

נפלא הדבר! כי תחת אשר בשנים הראשונות כל תקוה נכזבה וכל עצה מופרה עכרה רוחנו ותרפה את ידינו ותכסנו בענן של מרה שחורה, תש כוחן של כל הצרות והתלאות בשנים האחרונות להפיל לבנו. ונהפך הוא, כי עוד הוסיפו בנו עוז ועוצמה ותמלאנה אותנו גבורה להילחם בהן ולהכריען.

יש אומרים כי כן טבעה של הצרה: אם בראשיתה היא מבעתת, אחריתה לעורר בבעליה את אהבת הניצחון עליה. אך לפי דעתנו אנו, הסיבה פשוטה מאוד! בראשיתנו לא היה לנו דבר אשר נלחם בעדו להגן עליו, זולתי רעיון לבנו ומשאת נפשנו, אשר סוף-סוף הנם דברים שאין בהם ממש, ונהי בעיני נפשנו כזורעי רוח וקוצרי הבל ונפשנו קצה בלחם הקלוקל אשר קיבלנו במחיר עבודה של תוהו כזאת. מָשלנו למי היינו דומים? לאדם המתייגע כל היום לחבוט את האויר ולדוש את המים ובא בערב לבקש את שכרו באמרו: הלא לא הלכתי בטל ועבודה גדולה עבדתי.

לא כן בשנים האחרונות, כי רכשנו לנו כרמינו היפים בעמלנו, ונבוא גם עד נחלת בית ורפתים, אשר לא מעט מדמינו וזיעתנו שקועים בהם, עתה היה לנו דבר, אשר התגשמה בו כל יגיעתנו הקודמת; עתה היה לנו ממש, הראוי לתבוע עלבוננו מיד כל הניחרים בנו לבזותנו; עתה התרוממנו גם בעיני נפשנו ונתחשב כפועלים מתכשרים בעבודת חיבת ציון, אשר אם גם קיבלו שכרם, הלא היה השכר לא מתנת-חינם כי אם במחיר עמלם, וגם למטה מכפי עמלם, כי הרבה יותר מאשר נעזרנו מקופת ציון השקענו עמלנו ופעולתנו בכל אשר יצרו ידינו. וסוף-סוף היה לנו עתה דבר ממש וקניין חשוב אשר כדאי להילחם בעדו, כאשר ילחום איש-איש בעד קניינו וביתו מבלי הבט אל עמלו ותלאותיו. והדבר הזה מילא לבבנו חיל וכוח ויתן לנו מנוחה לעבוד ולחכות אל אחרית פעולתנו, אשר אם תתמהמה בוא תבוא. ומצאה ידינו להשיב לקופת חובבי-ציון את אשר קיבלנו מתוכה בתורת מילווה לזמן, ושבו הכספים האלה להועיל לפועלים מתכשרים כמונו שיבואו אחרינו.

ויהי כי ראינו באבדן כל העצות הקודמות ונחליט לחלות את פני האדון הנדיב הידוע לעשות עמנו אך את החסד הזה לקבל מאתנו את ענבינו אל יקב ראשון-לציון במחירם הקצוב, מבלי הבט אל הוצאות ההובלה והפסד טלטול הדרך מגדרה עד היקב, אשר טרם ידענו קצבה להן.

בהחליטנו את הדבר הזה פנינו להוועד באודיסה, כי היה יהיה לנו לפה אצל הנדיב שיחי' בבקשתנו. ובהשתדלותנו והשתדלות מנהלי ועד הפועל ופקידי הנדיב פה התבשרנו בתשעה באדר, כי התקבלה תפילתנו ובאו ענבינו ליקב ראשון-לציון.

ככלות חודש הנחמה כלה גם בציר כרמינו אשר עלה יפה וגם הולכת הענבים לראשון-לציון לא הרבתה להצר לנו כאשר יגורנו, ועל הדבר הזה ראוי לברכה ראש היקבים מר אוסוביצקי אשר בותיקותו9 וישרותו ידע לצרף את טובת הקונה אל טובת המוכר, והכין וסידר חוקים שונים בקבלת הענבים לצאת ידי שניהם.

ותהי ההכנסה מכרמי גדרה בשנה הזאת ארבעה-עשר אלפים פראנק, ומחיר תבואת שדה הזרע כאלפיים פראנק. הכנסה אמנם מצערה לגבי צרכי העבודה המוטלת עוד עלינו להרבות בנטיעות כדי סיפוק חיינו; אך הדבר אשר ראינו, כי יש שכר לפעולתנו וקרוב הזמן שעמלנו יתן לנו חיים של פרנסה שאין בה בושה וכלימה הוא עודדנו ונהי שמחים וטובי-לב.

גם בַמסים והארנוניות, אשר העיקו עלינו מאד להיותם מסורים תמיד בידי מוכתרי הכפר השתנה הדבר בשנה הזאת לטובה, כי עלתה בידינו להפיק רצון מאת הממשלה יר"ה לתת הרשות בידינו להפקיד לנו מוכתר לבד, ונבחור במר ישראל גרודזינסקי, אשר כבר התמחה בעבודתו הנאמנה לטובת גדרה, ויהי לנו למוכתר. ותהי ראשית עבודתו הפעם לקחת בחכירה את המסים של חלקנו בכפר קטרא על חשבון המושבה, אז היתה לנו הרווחה מאת הנוגשים מוכתרי הכפר. והאיש גרודזינסקי עודנו יוצא ובא לפנינו בכל העניינים המתייחסים אל הממשלה באמונה ותום-לב ומשביענו רצון.


 

תרנ“ו – תר”ס


בהתחדש עלינו שנת תרנ"ו התחדשה עלינו תקופה חדשה, כי תחת אשר עד כה, בטרם לוקחו ענבינו ליקב ראשון-לציון, היינו בודדים לנפשנו בצערנו ושמחתנו, היינו מעתה חברים בכל דבר לכל המושבות, אשר על הכרמים פרנסתם. בצר להם צר גם לנו ובשלומם תלוי שלומנו. אחרי אשר מעתה כמוהם כמונו יסדנו עתידותנו רק על פרי הכרמים, אשר רק ביקב ראשון-לציון ימלאו את תפקידם. ונשים לבנו מעתה ביתר עוז לא לבד להשביח את כרמנו10 ולהרכיבם במבחרי שריגות הודו, כי אם גם לנטוע לנו כרמים חדשים טובים ויפים על-פי חוקי הנטיעה אשר למדנו מפי הניסיון, כי אמנם אחרי אשר שכר ההובלה לקח לו חלק גדול ממחיר הענבים, ראינו כי נחוץ לנו להוציא הפסד המחיר בשכר שפעת הפרי, ובגלל זה השקענו לא לבד ממון רב (אשר לקחנו במילווה) בעבודת הכרמים, כי אם גם כל יגיעתנו ועתותנו ניתנו לה, עד כי העבודה באדמת הזרע היתה כטפלה בעינינו, ונזרע את שדותינו המעטים מבלי לזבלם כראוי. ותמעטנה בגלל זה גם תבואתם ולא שמנו לב לדבר הזה, כי במה נחשבה התבואה הזאת לעומת תבואת הכרמים, אשר אמרנו כי היא תעשרנו עושר רב. הנה הבשורות הטובות על אודות הצטיינות יינותינו בשוקי אירופה יצאו תכופות ומבוהלות, וירם לב כל יוגבינו, ויחזו להם חזיונות נעימים, ויחלמו להם חלומות ערבים, ואין להשיא עלינו עוון אשמה בגלל הדבר הזה, כי אמנם לא מלבנו נמסרנו בידי בעל החלומות, אך אנשים אנשי מעשה יודעים ומומחים לאותו דבר, בשבחיהם הנפרזים אשר פיזרו ליינותינו ובסיפוריהם המלבבים על אודות התבואה הנפרזה, תבואת כרמי אירופה, אשר אימתו אותם בחבילות-חבילות של מגילות סטאטיסטיות – הם-המה הרהיבונו ויעלו משאת-נפשנו עד למדרגת ההזיה.

וההזיה מחלה מתדבקת, העוברת לא אך מבית לבית כי אם גם מעיר לעיר וממדינה למדינה, ותדבק המחלה הזאת גם ברבים מאחינו בחוץ לארץ ויתאוו תאוה לשבת בארץ במנוחה איש תחת גפנו ותחת תאנתו כמונו. וימהרו לעלות הנה, איש עם צרור כספו, לבקש להם כרמים מוכנים לקנותם.

בימים האלה לא היתה אונאה לכרמים, כרבות הקופצים כן מעטו המוכרים, ורבים-רבים מנפולי הרוח, אשר לפני ירחים אחדים ביקשו תחבולות להחלץ מכרמיהם למען הימלט מעבר לים שבו וחבקו באהבה את גפניהם ויחליטו לבלתי מכור אותנה בעד כל הון. ואיככה יכלו לעמוד על דעתם הראשונה, אחרי אשר הקונים עצמם שחקו על ספקותיהם ופקפוקיהם! כי באמור איש אל אחד הקונים: על מה אתה סומך בשקלך הון רב בעד נכסים שתבואתם מסופקת? היש מי שיתקע לידינו כי במידה שירבה היין בה במידה ירבו הקופצים עליו? וצחק הקונה על שואלו במלוא פיו, ואמר לו: “אנשי שדה אתם, ואינכם יודעים במנהגו של עולם המסחר מאומה. הבו לנו רק סחורה טובה ולקונים אל תדאגו; כי בוא יבואו גדודים-גדודים”.

אחרי דברים כאלה, מה יעשה הכורם שלא יתגאה בכרמו והחזֵק בו? רק אחדים מהכורמים, אשר לבם חלל בקרבם מכל אהבה לארץ אבותם, או אשר אוזלת ידם להתחזק על מעמדם מסיבות שונות, השתמשו בשעת הכושר הזאת וישיגו בעד נחלתם מחיר אשר לא פיללו, והשאר ראו ושמחו בלבם, כי ערכו את נחלתם במידת המחירים האלה ויהיו בעיניהם עשירים גדולים ועושרם המדומה הזה גרם להם התאוה להרבות עושרם, וירבו לעסוק בהלכות מילווה ובפרק איזהו נשך. ויַרבו מטעי כרמים, והריבית אוכלת ונושכת בהם עד שפך דם, והמה לא חלו ולא הרגישו, כי התלהבותם השכיחתם את כל אלה ותקסום להם עתידות נפלאות, אך הנה זה בא שנת תרנ"ז עם משלותיה, הרבות ונקיץ פתאום מחלומותינו, ועולם ברור ראינו, אשר הבהילנו מאוד.

ראשית-כל נוכחנו, כי כל חשבונות חכמי הספירות אך שוא ידברו. הן אמת, כי בשנה מצויה כל גפן תיתן בפריה כך וכך אשכולות וכל אשכול משקלו כך וכך ליטראות, אך בד"א כשאין מכת מדינה, אבל מכת מדינה אחת תקלקל כל החשבונות ותשים לאל את כל ההערכות, כאשר בעינינו ראינו במכת התולעת אשר נפקדו בה כרמינו בשנה הזאת, הנה פרחה הגפן לחמדת כל עין, העלתה ניצה ואשכולותיה סמדר כמחרוזות גרגרי נופך קישטו שריגיה. פתאום והנה כמו עלוקות שחורות ומאוסות כוסו העלים ויחשפו את הגפנים חשפה. חשכו עינינו מראות וכל מתנים העמדו למראה המוזר הזה. אך לא התייאשנו ביום צרה, ואנחנו נשינו וטפינו יצאו הכרמים ללקוט את התולעים ולאספם חומרים-חומרים למען דונם בשריפה, גם הכרחנו לשכור פועלים ערבים הרבה לעזרנו, ותצלח בידינו בעזרת ה' להציל חלק גדול מתבואת הכרם.

במקרה המעציב הזה היו שני דברים אשר שימחו את לבנו. האחד: הוא השתתפות ילדינו הקטנים במלאכה. ההשתתפות הזאת העלתה רושם טוב מאוד על הילדים, כחבבה עליהם את הכרמים ונתנה להם דעת נפש כי שייכות גדולה להם אל פרי עמל אבותיהם. מי שלא ראה התרגשות הילדים ודעת נפש הקוממיות11 אשר הלהיבם בצאתם אל העבודה ובשובם ממנה, לא ראה שמחה טהורה ותמימה מימיו. והשבר השני: הוא השתתפות כל לא הכורמים בצערנו, השתתפות נאמנה מעומק הלב בלי שפת מרמה. כי אך נשמע דבר האסון ביפו וימהרו כל ילדי בתי-הספר ובית תלמוד-התורה לעלות אל המושבות מוכות התולעת ללקוט ולאסוף את התולעים. ואם כי מעט אשר נעזרנו מהם, בכל זאת נעים היה לנו המראה לראות ילדי בני ישראל חובשי ספסלי בתי-הספר והמדרש עוסקים נכוחה12 בעבודה נכריה להם למען הציל עמל אחיהם שבכפרים מכליה.

והנה אמנם תוצאות המכה הזאת לא היו נוראות כאשר יגורנו, כי סוף-סוף היתה תבואת הכרמים בשנה הזאת תבואה בינונית. אך תחתיה שמועה רעה אחרת הבהילתנו, לאמור: אך שוא ניבאו המתנבאים “ממכר רב ליין” כי בכבדות יתנהג ובכל אופן אין מחירו לפי המחיר הגדול של הענבים, כי על כן הָפקדה הפקידות להוריד את מחיר הענבים ההודים. וגפני הודו נותנים פרי ערב לטעם ונעים לריח, אך כטובם באיכותם כן מעטו בכמותם, ולא נטעו הכורמים אותם רק יען אשר נערך מחירם פי שלושה ממחיר שאר הענבים. ועתה כי באה על מחירם ירידה – גדל העיצבון בבתי הכורמים מאוד ויגדל ביתר תוקף בבתי הכורמים החרוצים והזריזים, אשר מיהרו למלא אחרי פקודת הגננים של הפקידות ויהפכו על-ידי הרכבה את כל גפניהם הפשוטות לגפני הודו המשובחות מבלי חוס על עמלם ועל כספם. ואלם בגדרה גדל המספר מאשר בכל מקום, כי אחר הפסד שכר ההובלה היה לנו גרעון המחיר כפצע על פצע. ושנת תרנ“ח עוד הוסיפה לזרות מלח על פצעינו, בהגידה לנו כי החביות במרתפים מתגבבות אשה על אחותה, שורות שורות, עד אפס מקום ותקוה רבה ליינן – להעשות יין משומר לדורי-דורות. כי על כן עוד הפעם ירידת מחיר הענבים בשנה זאת וירידה גדולה ממנה התבשרה לשנת תרנ”ט. והכרמים דורשים עבודתם כאשר דרשו בשנים המתוקנות אין נגרע דבר, והמחיר הורד עד הדיוטה התחתונה, עד כי גם אחרי יצאו כרמינו החדשים מידי ערלה לא נראה כל ברכה, כי העבודה ושכר ההובלה אכלה כל יגיעתנו, ומחיית ביתנו מאין תימצא?

עוד הפעם דאגות ומחשבות נוגות, עוד הפעם קמטים על מצח, ושאלת הקוניאק עלתה שנית על הפרק ועדיין אנו עולים ויורדים בה. וכפי הנראה תמצא לה עתה פתרונים, כי מר מאירסון, ניצב חברת “יק”א", נתן אליה לב, ויואל לקנות מאתנו את הקוניאק, העומד לצאת מתחת ידינו, במחיר המשתווה (לפי חשבון מר אוסוביצקי) לשמונה-עשר פראנק לכל קנטר ענבים. ולמען תמצא ידינו לעשותו הואיל להקדים לנו אלף וחמש מאות פראנק על חשבוננו, ואף ציווה להשאיל לנו מהיקב אשר בראשון-לציון את כל החביות והכלים הדרושים לכנוס את המשקה המוכן לתוכם, ובכן אנו עסוקים כעת בהכנת היורה והשפופרות למעשה המשקה המשמח חיים, בלי שמחה ובלי עיצבון, כי הנסיונות הרבים בחליפות ותמורות בין תקוה ויאוש אשר עברו עלינו כבר קהו הרגשותנו וחסמו נפשנו מפני כל מיני ההתפעלויות. אך במנוחת נפש הננו מייחלים לתוצאות הדבר, אשר אחריתו מסופקת לנו, כי כבר אבדה אמונתנו בכל החשבונות ובכל ההערכות, ובפרט בהערכה כזאת אשר עד תמצית דם הנפש תגיע גם לפי דעת מעריכיה, ולא ייבצר ממקרה משהו להעלות בהבל גם את התמצית הזאת והיה כל יגיענו לריק ולבהלה. הבה ונראה!

והחליפות והתמורות אשר עברו על המושבה הראו פעולתן על מצבה המוסרי לרעה מאוד, אותה משאת-נפש העדינה: להתאכר במידה מתאמת עם ההשכלה אשר הלהיבה את החלוצים הראשונים התעממה בשנים האחרונות, ואלה מהם אשר גם מראשיתם לא נאמנה רוחם את השאיפה הזאת וירננו עליה בסתר לבם מצאו מסעדים בפנים החדשות, אשר באו אל המושבה במחשבות שונות ממחשבות החלוצים עד הקצה, ויהי בהתחבר אליהם דבר מועקת החובות הרבים שנשקעו בה רבים מבני המושבה לרגלי הרבותם בנטיעות חדשות והשביחם את הישנות, צלחה בידי האגודה המשולשת הזאת לכבות כמעט כלה את הגחלת הנשארה ולמחות כמעט עד לכָלה מעל פני המושבה את מטבעת-הרוח אשר הטבעה בה מראשית היווסדה.

והירידה הזאת, ירידת הרוח, מכאבת לנו הרבה מאוד מאשר תכאיב לנו ירידת מחיר הענבים, ובפרט לעת כזאת שהגיע הזמן לשכלול העניינים הציבוריים של המושבה.

בראש ענייני הציבור האלה מתנוסס עניין בתי-הספר לילדי המושבה. המנקר במוח אבות הבנים מזה זמן רב ותובע פתרונו ביד חזקה.

איש איש מאתנו נוכח בנפשו כי קיום תקוות התאזרחותנו בארץ הזאת אינו תלוי אלא בטיב התפתחות הדור הצעיר הבא אחרינו, אשר אחריותו עלינו, כאחריות הנטיעה הרכה על הגנן, אשר אם לא ישים אליה לב להצמיחה מלאה ומיושרת למעלה, היא מתכחשת ומתעקלת ולא תצלח למאומה, ובדעתנו מאוד כי ההתפתחות השלמה, הדרושה לדור הצעיר לא תימצא בלתי אם בהתאם התפתחות הגוויה אל התפתחות הרוח המוסרית והמשכילית שבה, על כן שאפנו תמיד להכין לילדינו בית-ספר המכונן לתכלית ההתאמה הזאת. ובקיץ שנת תרנ“ו הנחנו היסוד לבית-ספר כזה בהביאנו למושבה מורה אחד, אשר השו”ב עזר על-ידו להורות לילדים הקטנים ראשית הלימודים העבריים הנחוצים.

בקראנו ליסוד הזה “בית ספר” לא היה כדאי לשם הזה, כי טרם הגיע אז גם עד מדרגת חדר מתוקן, אך קראנוהו ככה על שם העתיד, לאמור: על שם כוח הצמיחה הטמון בזרע הזרוע בארץ לצמוח, לעלות לשגשג ולהתהוות מה שעלה במחשבתנו כי יהיה. אמנם לא נחנו ולא שקטנו מהוסיף בו סדרים ותיקונים נאותים מיום ליום על-ידי שלושת המנהלים הוותיקים והנאמנים לתעודתם בכל לבם, אשר הפקדנו עליו, עד כי לעת כזאת כמעט כבר הגיע אל המדרגה אשר שאפנו אליה. שני מורים מומחים מלבד השו“ב יורו דעה לילדים ועושים מלאכתם באמונה. שפת הלימוד היא השפה העבריה, וגם בית מיוחד בנינו לשם בית-ספר אשר עלו לנו הוצאות בניינו לסכום ארבעת אלפים פראנק. האלף מהם קימצנו ממחיר ענבינו אחד אחוז למאה, והשאר נתנה לנו קופת הוועד באודיסה בהלוואה על מנת לשלמה לשיעורין מקימוץ הנ”ל מדי שנה בשנה. והבית – שלושה חדרים מרווחים – אשר חלונותיו נגבה מופנים לתוך גן נטוע עצי-סרק, שהילדים משתעשעים בו בשעות הפנויות ומתעמלים ומרגילים אבריהם בעבודה בחפרם להם את האדמה ועושים תלמים לזרוע בהם פרחים וירקות, וחלונותיו צפונה נשקפים אל הכפר “יבנה”, שממנה יצאה תורת חיים לישראל להחיותו ולקיימו עד היום הזה.

ופעמיים בשנה חג לילדי בית-הספר, אחד קבוע בשני לחנוכה הוא יום היווסד המושבה, ואחד שאינו קבוע אלא למחרתו של יום הבחינה השנתית. את שני החגים האלה מקדשים האבות במעשה של פומבי המרוממת את הנפש. בחג החנוכה דורשים לפני הילדים בענייני היום ומספרים באוזניהם את תולדות המושבה ודרכי חיי אבותיהם בעבר ואל אשר ישאו נפשם לראות בעיניהם לעתיד, ובחג שלמחרת יום הבחינה יחלקו תעודות לכל אחד התלמידים המעידות בציונים על מדרגת התקדמותו בכל אחד הלימודים, ומתנות ספרים לכל אלה מהם אשר הצטיינו בהתקדמותם.

ותכנית הלימודים טרם קיבלה צורה מסויימת וקבועה כאשר עם לבבנו, אך הצורה אליה נשאפה, ואשר נקווה להשיגנה – זאת היא: תנ"ך, כללי הדינים הנחוצים ושני חלקי “המדריך”, הוריה מספקת בתורת שפה עבר ודקדוקה למקרא ולכתב, לימוד דברי-ימי ישראל (על-פי ספרי א"ז רבינוביץ) וקיצור דברי-ימי העמים, הוריה מדויקת במפת ארץ-ישראל המפורטת ובמפת העולם הכללית, תורת החשבון עד לראשית יסוד המדידה, תורת הטבע לראשית יסודי חוקות הכוחות הפועלים בבריאה, וסיפורי תולדות היצורים של שלוש המערכות.

אך אם עוד טרם הסתיימה צורת התכנית כל צורכה, הבבואה שלה כבר ישנה ופעולתה אין לסלק לאחר יד. ילדינו, ובפרט המוכשרים שבהם, מדברים עברית13 במרוצה, ובקיאות הגונה להם בכמה חלקי התנ“ך ודברי הימים וחשבון, וכותבים עברית14 בסגנון ממוצע. וכוח החושב אשר להם מתפתח באופן רצוי מאוד. ובכל זאת אין הגדול שבהם אלא בן י”ב שנה.

ואת כל אלה השגנו לא כשולף שערה מתוך חמאה, ועוד האם לא נחסר מפריעים ומכשולים אשר עלינו להילחם בהם, אך לבנו יאמר לנו, כי סוף-סוף יסורו, ותאוות לבנו לראות בית-הספר בשכלולו בוא תבוא ולא תאחר.

אך מלבד שאלות הכלכלה והחינוך נאנחים אנו תחת שאלת שאר צורכי הציבור המעיקים עלינו מאוד. והנה בראש הצרכים האלה ידגול צורך המים. אמנם באר יש לנו, אך עומקו כחמישים מטר ורחקו מהמושבה כמאתיים מטר ומקומו בשיפולי ההר. שלושת התנאים האלה מעכבים על-ידינו כי נספיק מימינו בידינו, איש-איש לביתו, אפילו לדעת האומרים, כי על איכרי ישראל ללכת בדרכי חייהם בכל דבר בעקבות הפלחים. כי אמנם גם הפלחים אשר בארות עמוקים להם לא ישאבו בידיהם, אך גלגל של אנטילה מתוקן לבארם, והם יתנוהו בחכירה לאחד מהם, אשר יעלה וישאב את המים בכוח בעל-חי אל תוך בריכה קבועה, אך במחיר-שנה, קצוב לכל בית אב, ושתו אפוא גם המה את מימיהם בכסף. וגם לנו היה גלגל כזה הסובב בכוח אדם, ותחת לתתו בחכירה העמדנו שני שכירים ערביים אשר מילאו את הבריכה יום-יום ויבואו על שכרם חמשים פר' לחודש.

אחרי צורך המים יבואו צורכי שכר רופא וסמים, ותשלומי המסים לשדות ולכרמים ולבתים ולגולגולת ושכר שומר מילידי הארץ.

ידענו מאוד כי על אודות הצורך האחרון הזה רבים מקוראינו יעקמו שפתיהם באמרם, הקצרה יד האיכרים עצמם לשמור עליהם? אכן, צורך שומר נכרי כזה עדות לאיכרינו כי עצלים או פחדנים המה, וכל התהללותם בחריצותם ועוז לבם, אך נשיאים ורוח באין גשם!

לאט-נא לנו, קוראים נכבדים, הלא עוד תוסיפו להתפלא הפלא ופלא באומרנו לכם כי שומרינו מבני הנכר ינומו שנתם בבטחה באוהליהם כמעט כל הלילה, ולא יסובבו בעיר זולתי פעמיים ושלוש לראש אשמורות?

אך קושיה אחת מתורצת בחברתה, הן לוא גם היו כל בני המושבה ניעורים כל הלילה, הלא תקצר ידם להישמר מפני הגנבים האומנים במלאכתם מאוד ולא ימנעו עצמם גם מבוא בדמים, ולוא גם יספחו עליהם עוד שומרים פשוטים מבני ערב יבצר להם לשמור את המושבה שמירה מעולה, על כן בוחרים אך בשומרים כאלה, אשר עם גנבים חלקם גם המה, כי רק שומרים כאלה בידם לתת ערובה נאמנה כי כל עוד בצלם תחסה המושבה לא ייפקד ממנה מחוט ועד שרוך נעל, ואם ייפקד המה יחטוהו בידם ישלמוהו. והיה אפוא השכר אשר יקחו לא שכר שמירה כי אם שכר אחריות, כמין שכר אחריות של שריפה או של ברד.

כללו של דבר, כל הצרכים הללו בצרוף המסים והארנוניות עולים לנו עד לערך סך 9,500 פראנק לשנה, אשר רק סך 2,500 פראנק מהם באים מקופת חובבי-ציון, אך כל השאר ישאו בעולם עצמם בני המושבה, איש איש לערך מספר הדונאמים אשר לו, מלבד הוצאות בית הספר (אחר נכוי הסך 1,000 פראנק שהתיחסו לו מתמיכת חובבי-ציון הנזכרת) שהיא מוטלת על אבות הילדים לבדם.

ויהי בשנת התרנ“ח, כשים חברת יק”א את לבם לצורכי המושבות בארץ-הקודש ותעל לפניה גם זכרון צורכי צבורנו, ותחשוב מחשבה טובה לכונן על-יד הבאר מכונת “מניע של נפט” אשר יעשה מלאכתו לא לבד במשאבה מכאנית להעלות המים ההרה אל תוך בריכה להשקות אדם ובהמה וגינות הירק, כי אם במטחנה לטחינת חטי בני הכפרים הסובבים אותנו. והיה שכר הטחנה לכל הוצאות המושבה. ותקצב לדבר הזה סך 24,000 פר' נוספים על סכום הגון, אשר כבר הוקצה לדבר הזה על ידי הרב ד“ר סלפנדי נ”י. והנה נבנו כל הבניינים הדרושים לדבר והמניע והמשאבה והמטחנה התכוננו על מעמדם, וכבר יחלנו ליום תחל המלאכה, והנה מתלאה! עוד הפעם משגה, עוד הפעם טעות בחשבון. המניע איננו מהמין הרצוי, והמשאבה לא נתקנה כהוגן. ועתה מים אמנם יישאבו, אך הוצאות השאיבה עולות לנו כעת שבעים פר' תחת החמשים אשר עלו לנו בראשונה. ואין לנו תקנה אלא בהביא החברה מניע חדש ומשאבה חדשה, אשר תעלינה הוצאות הכנתם עד שנים-עשר אלף פראנקים. אנחנו מקווים כי לא תמשוך החברה הנכבדה את ידה מגמור את אשר התחילה לעשות, והיתה טובתה שלמה לנו.

כש“ד; לעת עתה מצבנו רפוף מאוד: תקוותינו העתידות מפוקפקות, וצורכי הבית וצורכי הציבור דורשים תפקידם, ואיש-איש מאתנו רובץ תחת משא חובות רבים אשר ריבית אוכלת בהם, רק כי אחדים מאתנו זכו למצוא חן בעיני חברת יק”א לפרוק העול הזה מעל צווארם בתיתה להם במילווה סכומים הגונים לשלמם לשיעורים על-פי תנאים הגונים, ויש תקוה כי לא תסוב החברה עיניה גם משאר הנצרכים לכך לתת ידה להם להקל המעמסה מעליהם.

אלה המה קורותינו ותלאותינו ודברי-ימי התאבקותנו עם כל הפגעים הרעים חמש-עשרה שנים עד עתה, ולמרות רפיפות מצבנו גם היום, יש רגעים כי נישא עין מסביב לנו וראינו את ההרים אשר מאז היו שוממים ופניהם כוסו חרולים ועתה עטופים כרמים כולם מרהיבי-עין; וראינו את ההר שעומדות עליו רגלינו, לפנים ציה וסלע קרח, ועתה בנוי בנוה בתי-אבן יפים ונהדרים בי שורות אחת מול רעותה על פני רחוב רחב נטוע שדרות עצי-תות נחמדים למראה משני עבריו, וראינו את יושבי המקום, לפנים תשעה רווקים חוזי חזיונות, המוציאים כוחם לתוהו ונלחמים בריחיים של רוח ועתה רחוב הומה אשר כמאה ושלושים נפש ישוקו בו, כן ירבו! והילדים כצאן אדם ירקדו, מבנה גוון איתן, מבט עינם גאוה, יצוריהם גבורה ופניהם עוז ותומת נפש, שפת עבר בפיהם, ועבודה שיש בה ממש בידיהם. – כי נראה ונתבונן אל כל אלה תנוח עלינו הרוח, תקוותנו תקום לתחייה, וכל דאגותינו ועכירת רוחינו כעב תעופנה, ונפשנו שמחה, הללויה.


  1. “מוהילנסקי” במקור המודפס, צ“ל: מוהילבסקי – הערת פב”י  ↩

  2. כל דונם הוא 1,600 אמות מרובעות.  ↩

  3. “הרי”מפ“ במקור המודפס, צ”ל: “הרימ”פ “ – הערת פב”י  ↩

  4. פרוכט–ערטראג (פאה פ"א).  ↩

  5. להערביים אין אוצרות בנויים לתבואה, אך חופרים הם באדמה קשה בורות עגולים כמין משפך הפוך, צר מלמעלה ורחב מלמטה, וריפדום בקש ותבן ונתנו בהם את התבואה ויכסום היטב עד בוא עתם להפקד. והם “המטמונים” הנזכרים בירמיה מא, ה.  ↩

  6. טעות הוא, כי באמת נעתקו הבתים ההרה אחרי התקיים רשיון הבניין.  ↩

  7. כי בת אחת נולדה לשמעוני: אביגיל שמה קודם לו, וגם אמנון בן צבי הורוויץ נולד תחילה, אלא שלידתו היתה בראשון–לציון.  ↩

  8. “והיהי” במקור המודפס, צ“ל ”ויהי“ – הערת פב”י  ↩

  9. פפליכצטרייע.  ↩

  10. “כרמנו” במקור המודפס, צ“ל ”כרמינו“ – הערת פב”י  ↩

  11. זעלבסטשטענדיגקייט.  ↩

  12. ערענסט.  ↩

  13. הילדים עשו חברה ביניהם, אשר יסודתה לחנך את עצמם בדרכי המוסר והמידות, וראשית תקנתם לדבר ביניהם רק עברית, ההתעוררות ליסוד החברה הזאת מקרב הילדים עצמם יצאה, וכן אין יד האבות מתערבת מאומה בהנהגתה, ובכל זאת תוכל להיות למופת בכל דבר, אף לקיבוץ של גדולים ואנשים באים בשנים.  ↩

  14. “עברים” במקור המודפס, צ“ל ”עברית“ – הערת פב”י.  ↩