אַלְלַי לִי! אַלְלַי… גּוֹבֵר הַיֵּצֶר,
נִמְשָׁכוֹת יָדַי מֵאֲלֵיהֶן
אֶל תִּפְאֶרֶת אֹדֶם וּבָרֶקֶת,
אֶל מִלִּים נָאווֹת כְּאֶבֶן-חֵן.
תְּבַצַּעְנָה אֶת אֲשֶׁר זָמְמוּ,מַכִּירוֹת הֵן בְּכֹחָן כִּי רָב –
כָּהֲתָה עֵינִי מִשֶּׁפַע זֹהַר
וְאָזְנִי כָּבְדָה מִצְּלִיל זָהָב.
לֹא אֵדַע הַבְחִין בְּאוֹר הַשַּׁחַר,לֹא אַקְשִׁיב לְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה.
הַאֲנִי זֹאת, אֱמוּנִים נִשְׁבַּעְתִּי
לְמִלִּים פְּשׁוּטוֹת כִּצְעָקָה?!
תרפ"ז