אֱלֹהִים שֶׁל אַבְרָהָם, אַתָּה שֶׁיּוֹדֵעַ שָׂפוֹת,

שֶׁדִּבַּרְתָּ עִם אִמִּי בְּשָׂפָה עַתִּיקָה בְּיִידִישׁ,

בְּצֵאתְכֶם בְּשַׁבָּת

בֵּין הַכּוֹכָבִים,

הָעִבְרִית שֶׁלִּי לֹא נְקִיָּה.

הָעִבְרִית שֶׁלִּי חַפּ לַפּ וּמְדַבֶּרֶת חַפְּלַפּוֹת וּשְׁטֻיּוֹת, כִּי לֹא מַסְפִּיקִיָּה.

אֲנִי זֶה יוֹצֵא בְּלַיְלָה בַּגִּנָּה בַּכִּכָּר וּבְדִיזֶנְגּוֹף בְּחֹשֶךְ מִלִּים

שֶׁאִי אֶפְשָׁר.

אַתָּה שֶׁשּׁוֹמֵעַ לָשׁוֹן בְּשִׁבְעִים תַּרְגּוּם,

בְּלַיְלָה בַּגִּנָּה וּבְכִכַּר דִּיזֶנְגּוֹף,

רְאֵה: “מַה קָּנִית?” “נַפְטָלִין בִּשְׁבִיל הָאֲרוֹנוֹת”.

“גַּם אֲנִי רוֹצָה”. שָׂפָה שֶׁל יָמֵינוּ. לְהַגִּיד לְךָ מָה? זֶה יֵשׁ בָּנוּ.

לִפְנֵי שֶׁמַּכְנִיסִים יֶלֶד חָדָשׁ לַעֲרִיסָה חֲדָשָׁה,

מַכְנִיסִים תְּחִלָּה חָתוּל, וּמְנַעְנְעִים עַד שֶׁקּוֹפֵץ וּבוֹרֵחַ.

וַאֲנִי לְהֵפֶךְ: עוֹד הַיִּידִישׁ יוֹצֵאת,

וּמִיָּד פּוֹשֵׁט שִׁבְעָה פּוֹשְׁטֵי יָד.

נָכוֹן אֲנִי אוֹמֵר “אֱלֹהִים שֶׁל אַבְרָהָם”, הַתְּפִלָּה שֶׁל אִמִּי בְּצֵאת הַשַּׁבָּת. לֹא

רֹאשׁ צֻרִים וּשְׂנִיר שֶׁל אֲמָנָה אֲנִי. לֹא.

אֶלָּא, אֲנִי מַרְגִּישׁ בִּפְנִים. לֹא

הִתְנוֹיְצַצְתִּי לְפָנֶיךָ.

לִפְעָמִים אָדָם אוֹמֵר

אֵל שֶׁל אַבְרֻם, וּמִתְגַּעְגֵּעַ

לְאִשָּׁה. גַּם זוֹ לְטוֹבָה.

גַּם זוֹ לָאַהֲבָה

לַסּוֹפֵר אֶת הַיָּמִים

וְרוֹאֶה אוֹתָהּ מִבְּעַד וּמֵעֵבֶר רְחוֹב וּמִבְּעַד אוֹרְעֶרֶב בְּבֵיתָהּ וְהִיא אֵינֶנָּה

וּמִבְּעַד עֲצֵי עַרְמוֹנִים וְלֹא אוֹמֵר שָׁלוֹם וְלֹא אוֹמֵר

מִלָּה וְלֹא מְקַנֵּא.

כָּאן רָאוּי לְהַפְסִיק

וְלַעֲבֹר לְעִנְיָן אַחֵר. לֹא כַּשּׁוּרָה

לֶאֱהֹב אִשָּׁה

וְלִכְתֹּב אִשָּׁה.

מִתְּפִלַּת “אֵל שֶׁל אַבְרֻם”

וְאַהֲבַת אִשָּׁה, דָּבָר

כָּל כָּךְ רָחוֹק, זָר,

וְכָל כָּךְ מַקְסִים.

טו תמוז תשלו, 13 יולי 1976