לוגו
לתולדות תורת המעמדות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

שאלת מהותן של הצורות השונות אשר למבנה החברה המודרנית – מעסיקה יותר ויותר כיום, והעסיקה הרבה בעבר הקרוב, את החקירה המדעית. המשבר הנוכחי של החברה האנושית מוסיף לפתרון השאלה חשיבות ומשקל מיוחד. כשאנו משקיפים אחורנית על מאה השנים האחרונות מבחינת הענפים האלה והנה הם הולכים ומשמשים יותר ויותר לחקירת פרובלימות ומושגים סוציולוגיים.

אין כמעט מושג אחר במקצועות החלקיים של מדעי-החברה שהתאזרח כמו מושג המעמד החברתי בתורת חזיון מיוחד וקבוע של החיים הסוציאליים; ואין אף מושג אחר שהוציאו על פיו מסקנות נחשבות כל כך, למעשה ולהלכה, גם בפוליטיקה וגם בפילוסופיה ההיסטורית. אף אחד לא נקלט במידה כזו בהכרה הכללית של תקופתנו. ביחוד לאחרי שכבש לו המרכסזים והסוציאולוגיה שלו את העמדה המרכזית בחקירה החברתית שבזמננו, זו שהוא תופס אותה כמעט עד היום הזה.

ובכל זאת מפליא הדבר שהרגל השמוש במושג המעמד עומד עד היום ביחס הפוך לדיוקו המדעי ולבירור מהותו.

רבוי הגוונים – בשמוש מושגי תורת-המעמדות – מתגלה בעיקר בשפת הדבור, והוא מעיד על השכיחות במחשבה ועל הטשטוש בתוכן. בשפת יום-יום ניגוד המעמדות פירושו הניגוד בין ה“עני” וה“עשיר”, וניגוד זה, כמובן, אין בו מן ההגדרה המדעית. כמו כן מבדילים בין ה“מעמדות העובדים ובין “Leisured Classes”, – יסוד ההגדרה כאן הוא בפרודוקטיביות החברתית של הקבוץ; גם במבטא “המעמדות היוצרים”, שבו משתמש מרכס בספרו על מלחמת האזרחים הצרפתית, שכנגדם צריך, על פי ההגיון, להציג את המעמדות שאינם יוצרים, הבלתי-פרודוקטיביים. לאמר הגדרת “המעמדות השכירים” לעומת ה”מעמדות" הקפיטליסטיים – משמש ההבדל רק מבחינת הקנין במכשירי התוצרת; בין “המעמדות הרכושניים” ובין “המעמדות מחוסרי הרכוש” ההבדל הכללי ביותר הוא בעמדת הקבוצים השונים בתוך פרוצס החלוקה של הפרודוקט החברתי. “מעמדות שולטים” נבדלים בשפת הדבור מ“המעמדות המשועבדים” – על-פי ההבדלים שבכוח הפוליטי והסוציאלי במדינה; “מעמדות המקצוע” ( soziale Berufskfassen ) נבדלים על-פי משלח-ידם המיוחד, “מעמדות תחתונים ועליונים” – על-פי דעה קבועה מראש ביחס להערכת משקלן החברתי והמוסרי של שדרות-העם השונות. (כך דבר פעם מיניסטר אוסטרלי אחד על “מעמד העשירים הנמוך”). אפשר היה להוסיף על הדוגמאות האלה עוד קומבינציות והרכבות שונות. אולם אלה לא באו אלא כדי להראות, שהשמוש הרגיל בשפה המדוברת משאיר אותנו בתוך ערפל מבחינת עצם מהותו של המעמד החברותי, אף על פי שהוא נוגע בו מצדדים שונים.

 

ב    🔗

בנוגע לתורת-המעמדות המדעית עצמה – אין זה דבר קל לקבל השקפה ברורה על-אודות הדעות שאליהן הגיעה זו במשך התפתחותה ההיסטורית. אין עדיין חקירה משוכללת בתולדות התורה הזאת, חוץ מנסיונות ועבודות-הכנה אחדות. בין אלה כדאי לציין ביחוד את חקירותיו של פליחנוב “zum Vorgeschichte der Marxistischen Lehre vom Klassenkampf”, את נסיונותיו של קונוב לסיסטימטיקה, בספרו על “תורת המדינה והחברה של מרקס” ואת מאמרו הנפלא של רוברט מיכלס בשם:

“Zum Problem der Behandlung des Profetariats Wissenchaft”.

כדאי לעמוד על הופעה מיוחדת בהתפתחות של תורת המעמדות: הקשר הבלתי אמצעי בין התפתחות התורה הזאת ובין התפתחות החיים עצמם. לעתים רחוקות קשורה תורה סוציאולוגית שהיא באה להסבירה – במידה שאנו רואים כאן. אפילו מאורעות היסטוריים בודדים, שהם בבחינת עוברים וחולפים, משאירים עקבות ניכרים בתורת-המעמדות, כגון השפעת מהפכת פברואר של שנת 1848 בצרפת, כפי שנראה עוד להלן. אשר על כן להגיד בבטחה, שאת תולדות תורת המעמדות יש להבין אך ורק מתוך תולדות המעמדות החברתיים עצמם. יחד עם התפתחות החברה המודרנית ומעמדותיה מתפתחת גם התורה בדבר מהותם; מלחמת מעמד אחד בשני משתקפת במלחמת השקפות ותורות שונות בדבר מהותם של המעמדות האלה. ורק הסוציאולוגיה העיונית הצעירה של ימינו מתחילה בכוונה להרחיק את עצמה מהערכות פוליטיות ותכליות מעשיות, ומשתדלת לאפשר על ידי כך הבנה אוביקטיבית וטהורה יותר של ההופעות האלה.

מתוך השקפה זאת יש לציין את שיטת ארבע התקופות שעברו על תורת המעמדות בחברה הקפיטליסטית. תקופת ההכנה הראשונה, זו העומדת בהתאמה לתקופת התהוות הקפיטליזם החדש, נושאת את סימניה ואת חותמה ונגמרת יחד אתה בערך, לאמר: בזמן המהפכה הצרפתית הגדולה. תקופה שניה, המקיפה את עלית המעמד לשלטון בעקבות נצחונו במהפכה הזאת, נותנת בטוי תיאורטי למלחמותיו האחרונות של המעמד נגד הפיאודליזם ולהתגברותו המחלטת. תקופה שלישית – מכניסה את הצעיר במעמדות העולים, את הפועלים, לתוך הזירה של המעמדות המתאבקים – ומצרפת את תורת הפרולטריון כחוליה מיוחדת לשלשלת תורות-המעמד. בתקופה הרביעית מופיעים הנסיונות החדשים ליצירת תורה מדעית טהורה של המעמד החברתי, העלולה לעמוד – עד כמה שדבר זה תלוי בכלל בכוונה וברצון – מעבר למלחמות החיים היום-יומיים, מעבר לדעות פוליטיות ולחלוקי-הדעות האלה.

 

ג    🔗

לתוך התקופה הראשונה נכניס גם את כל ההשקפות המתייחסות על הנושא שלנו ונמסרות לנו מדורות קדומים יותר, ביחוד מימי הקדם וימי הבינים. אין להתפלא על הדבר שההיסטוריונים מימי יון ורומא, וגם הסופרים שהיו בריפובליקות העירוניות מימי הבינים באיטליה, מרמזים לפעמים תכופות למלחמות החברתיות שסערו בין Patres Vulgus profane ובין poplo grosso ובין ה- popolo minuto.

אולם ראשית כל שייכות הנה:

א) ההשקפות השוררות בזמן שחברת השדרות 1 של ימי-הבינים הולכת ומתפוררת לרגלי התהוותה של החברה החדשה. בתורת דוגמא תוכל לשמש לנו האגדה הדתית בדבר אי-השיויון של צאצאי אדם וחוה, זו שמקורה במאה השש-עשרה והיא מתקבלת גם על-ידי בפטיסטה מנטואנוס, הנס זכס, אגריקולה ומלנכטון. באגדה זו מבקש לו אי-השויון שבין השדרות השונות הצדקה רוחנית – סימן, דרך אגב, שכבר גם אז לא היתה הודיה כללית באי-שויון זה – וההצדקה נמצאת בפרוש רצונה של ההשגחה העליונה, לאמר כי זו יצרה גם את בני אדם-הראשון שונים בערכם “החברתי”, בגורלם ובהצלחתם.

ב) ההשקפות היסודיות ששררו בפרק הראשון להתפתחות הקפיטליסטית החדשה והלכו והתגברו בזמן ה“השכלה” הצרפתית. הרבה זמן לפני המהפכה אנו מוצאים כמעט בכל כתבי הסופרים הסוציאליים הצרפתיים את ההכרה, שהלאום אינו רק נחלק באופן פוליטי לשלש שדרות, אלא הוא נחלק חוץ מזה גם באפן חברתי לשני מעמדות: למעמד העשירים ולמעמד הדלים. אצל רוסו, נקר, וולטר, מבלי, רנל, דידרו, טיורגו – אנו פוגשים מדי פעם הגדרות כאלה. בין הסופרים האנגלים של הזמן ההוא יש לציין ביחוד את פרגוזון (בספרו “תולדות החברה האזרחית”) ואת מילר בספרו על תולדות השדרות.


באה התקופה הממשית של המהפכה והשפעתה ניכרת בשני כוונים: מצד אחד הבורגנות המנצחת, המכתירה את האינטרסים שלה ואת האידיאלים החברתיים המיוחדים לה בכתר-תפארת של כלי-עולם, הקובעים חוק לאנושיות כולה. הללו מדברים רק על האנושיות כולה, על האומה כולה, על המולדת כולה. חרות כללית ושויון כללי חרותים כסיסמאות על הדגלים. מהצד השני: הנגודים הפנימיים, החותרים תחת קיום האומה המשוחררת, המתבלטים דוקא בעת צרה ומצוקה חיצוניות אלה יותר ויותר ועומדים לסכן את השויון הכללי. באופן כזה נוצרות במשך השנים האלה ההתחלות לתורת-מעמדות קומוניסטית מיוחדת, אף על פי שלידי פתוחה ולידי פעולתה העקרית היא מגיעה רק אחרי חמשים שנה. ההתחלות האלה מצויות קודם כל בכתביהם של שנים מין הריבולוציונרים הטפוסיים של הימים ההם: מראט ובאבף. מראט, “ידיד ההמון” (כפי שכנה את עתונו המפורסם), זה שיצר מחדש את המושג הרומי “פרולטריון”, הוא יחד עם זה גם הראשון המעלה את תורת המעמד שלו מעל לנגודים סתמיים ומתאמץ למלאותה תוכן מוחשי, הוא רואה במושג ה“המון”, שברצונו להיות ידידו ובא-כוח, את בעלי-המלאכה הקטנים, את הפועלים, את שכירי-היום, את האכרים הזעירים, את הפקידים הנמוכים ואת אנשי-הרוח מחוסרי-הרכוש. נגד כל השכבות האלה הוא מציג את יתר “המעמדות”: את האצילים, את הכמרים הגבוהים, את הבורגנים העשירים ואת הסוחרים ובעלי האמצעים. המהפכה נראית בעיניו אך ורק כמלחמה בין המעמדות השונים האלה בשל הגשמת האינטרסים הקבוציים הנבדלים שלהם. – בבף אומר בקול-הקורא שלו – “לקראת מרד השויון” – זה שהכינו לפני שאסרו אותו הוא רוצה לפרסמו ברבים, כדי להפיץ את רעיון המרד בקרב המון העם: “בגסיסה מתוך רעב וקור, משולל כל זכות – אתה מתענה, המון העם, ביסורי גיהנום, בו בזמן שהעשיר, הנפדה על-ידי טוב לך מכליה, נהנה מזיון החיים הטובים בלי בושה וכלימה. אנשים שעלו בן-לילה לגדולה, עמוסי זהב, גוזלים בלי עמל ובלי דאגה ובלי עבודה את דבש הכוורת; ואתה, עם עובד, תאכל ברזל כבת-היענה ותעכלהו, אם תוכל”. בנוסחאות אלה, שהן עדיין פרימיטיביות, בהגדרות בלתי מבוססות אלה מבצבצת בשורת התורה הפרולטרית של המעמד, זו המגיעה לידי עמדה מכריעה רק לאחר שהתנאים האוביקטיביים של החיים החברתיים מגלים אותה באופן ברור.

עדיין לא הגיע זמנה. אולם זמן הרוחות השולטים הנושנים הלך כבר לבלי שוב. בתקופה שאחרי המהפכה, בימי הריאקציה וחדוש המלוכה ביולי, מתפתחים בצרפת – בימים הההם המדינה ההולכת בראש כל הארצות – הכוח החברתי של הבורגנות והכרת הכוח הזה בלב המעמד העולה, שלרגלי התקפתו החזקה נפל המשטר הישן. הבורגנות של הזמן ההוא היא מעמד צעיר, עולה לשלטון, שואף לגדולה, עסוק עד בלי די בעליתו ובפתוח כחותיו. המצב הזה מוצא את בטויו גם בתורות למנהיגי-המעמד הרוחניים של השנים האלה, וראשית כל בהשקפותיהם של ההיסטוריונים הידועים של ה- tiers etat, כתביהם של טירי (“עשרת שנים של מחקרים היסטוריים”), מיניה (“דברי ימי המהפכה באנגליה”). וכו' וכו' אינם מדברים כבר על דבר “אנושיות” מופשטת, אלא על “המעמד השלישי”, הוא הלוחם המנצח בעד האידיאלים הנשגבים. לא רק שלא מכחישים את מלחמתו נגד המשטר הפיאודלי, את האינטרס הקבוצי שלו המתנגד תכלית נגוד למשטר זה ולקיומו, אלא להיפך, מכריזים על זה בפה מלא וגומרים עליו את ההלל. כבר בשנת 1821 אומר גיזו באחד מספריו: מלחמת המעמדות אינה לא תיאוריה מופשטת ולא היפוטיזה בעלמא, אלא עובדה פשוטה; ועל כן דבר מגוחך כמעט הוא להתכחש לה. – במקום אחר הוא נותן לרעיון ההיסטורי של הבורגנות בטוי עוד יותר חשוב, שבתוקף הנוסחא וברדיקליות ההגדרה שלו הוא מעלה מיד את זכר המניפסט הקומוניסטי: “במשך שלש עשרה מאות שנים חיו שני עמים בצרפת: העם אחד היה המנצח; השני היה מנוצח. במשך שלש עשרה מאות בשנים נלחם העם המנוצח בכדי להסיר מעליו את עול המנצחים. דברי-ימינו הם דברי ימי המלחמה הזאת. בדורנו התחולל הקרב המכריע. הקרב הזה נקרא בשם מהפכה”. מתוך הדוגמאות המעטות, שמסרתי כאן, אפשר גם להכיר, שלתקופה השניה שעברה על תורת-המעמדות היה כוון היסטורי יותר מאשר כוון תיאורטי. בתוקפה זו היה יותר רצון לתאור ההתאבקות הפנימית הענקית בתולדות העמים ולשמוש מדיני בתוצאותיה – מאשר להשיג את מהותה של התאבקות זו ואת מהותם של הקבוצים הסוציאליים הלוחמים זה בזה.

זרם ההשקפה ההיסטורית הזה, שבמחצית הראשונה של המאה התשע עשרה מתאחד בדרך ישרה עם השקפת העולם הסוציאליסטית, זו ההולכת ומבצרת עת עמדתה במחצית השניה של המאה הזאת. הסוציאליות המודרנית מוצאת את ההשקפה ההיסטורית הזאת מעובדת ומשוכללת, והיא מקבלת אותה בעיקרה, כמעט בלי הוספה. במובן זה יש לשנות הארבעים, המסתיימות במהפכת-פברואר בצרפת ובתנועות ריבולוציוניות חזקות בפרוסיה, אוסטריה ויתר ארצות גרמניה, – חשיבות מיוחדת לתולדות תורת המעמדות. הן מטביעות את חותמן על עתידה של כל התורה הזאת. מהמאורעות האלה ואילך, שהתרחשו בכל המקומות בלוית התקפה ראשונה של התנועה הסוציאליסטית, המבשרת מלחמות חברתיות חדשות ומסוכנות לעתיד, – חל שנוי עמוק בהלך-רוחם של החוגים הרוחניים המנהיגים את המחנה הבורגני. המהפכנים מאתמול נהפכים לדואגי דאגת הקיים. לוחמי המעמדות מאתמול רואים בנגודי המעמדות החברתיים סכנה לכל חיי החברה. המכריזים על אינטרסי המעמד מאתמול מטיפים לשלום חברתי. אפילו בכתביהם של אותם טירי וגיזו בא כבר השינוי היסודי הזה לידי בטוי ועוד כיום הוא משמש, בכמה גלגולים ונואנסים, כיסוד לתורת המעמדות הבורגנית במלחמתה נגד הסוציאליות.

בה בשעה שתורת המעמדות של ה- riers etat נדחקת על ידי כך יותר ויותר לעמדה של הגנה, – הולכת ומתפתחת, במשך התקופה השלישית של השקפתנו זו, כלומר משנת 1848 בערך, תורת-מעמדות ספציפית של הפועלים, הכובשת לה בשיטת “הסוציאליות המדעית” את העמדה המכרעת. אמנם גם האישים הוגי-הדעות הנקראים בשם “אוטופיסטים” ראו ויגעו להבחין את הנגודים החברתיים בהופעתם הכללית ביותר ובצורתם היום-יומית – רמזתי כבר ליחסם של מרט ובבף, וגם את סט. סימון ופוריה יש להזכיר מבחינה זו. אולם לפי שיטת-הדעות שלהם בכלל אין לחזיון המעמד החברתי אותה החשיבות המרכזית, שמייחסים לה בסוציאולוגיה של המרכסיזם.

 

ד    🔗

המושג מעמד חברתי הוא המושג היסודי של הסוציאולוגיה המרכסיסטית שעליו הולך ונלבנה כל בנינה. על היחס השורר בין המעמדות נוסדה במרכסיזם כל תורת המדינה והפוליטיקה המדעית; המעמדות החברתיים ומלחמותיהם עומדים במרכז השקפתו ההיסטורית; עליהם מבססים את התנועה הסוציאליסטית בצורתה הנוכחית. בצדק מעירים המרכסיסטים, שהמושג הזה “עומד בנקודת-השרפה של כל השאלות המעשיות והתורניות בסוציאליות” 2.

וטעות היא בידי אלה החושבים – כדברי רנר בספרו הנזכר כאן – שתורת המעמד היא בבחינת “תגלית” מדעית של מרכס. ההשקפה, שאנו מוצאים אצל מרכס ואנגלס בדבר מלחמת המעמדות, על תפקיד הפוליטיקה במלחמה זו ועל הקשר שהשלטון המדיני קשור במעמדות השולטים – מזדהה עם השקפותיהם של גיזו וחבריו. כל ההבדל או רק בזה, שאלה דגלו בשם האינטרסים הפרוליטריים ואלה הגינו על עניני הבורג’ואיזיה. אפילו פליחנוב מודה בכך ומעיד בעצמו על אמת הדברים האלה. מאידך גיסא נכון הדבר, שלפני מרכס לא הוציא אף חוקר אחד ממושב המעמד מסקנות מרחיקות לכת כל-כך להלכה ולמעשה. ויש להוסיף עוד, שלפני מרכס לא נעשה כמעט שום נסיון רציני להעמיק בחקירת מהותם של המעמדות החברתיים ומלחמותיהם על פי שיטה מדעית.

אולם בבואנו לתאר את תורת המעמדות ולמתוח בקורת מדעית על התורה הזאת – אנו נתקלים במעצורים בלתי-צפויים, שאת מקורם לא בררו עדיין, לדעתי, כל צרכו. כמה חוקרים הדגישו את העובדה, שאין למצוא כלל אצל מרכס תורת-מעמדות מרוכזת ומעובדת לפי נוסחאות מדויקות. כמעט כל סופרי המקצוע מוסיפים ומעירים, שדוקא הפרק האחרון לכרך השלישי של ה“קפיטל”, שבו נגש מרכס לכנוס מרכז של תורתו על המעמד, לא נשלם, מכיון שמלאך-המות הוציא את העט מידי החוקר. והפרק הזה נפסק דוקא אגב הקדמה, המסבכת את הפרובלימה תחת לבארה. כל העובדות האלה הן, בלי כל ספק, נכונות, אבל אינן מכריעות.

לי נדמה שחשובה יותר השאלה, אם אפשר להוכיח שיסוד מפעלו המדעי של מרכס נתונה תורת-מעמד יחידה, מסוימת ומדויקת ומאוחדת. אני מאמין, שעל השאלה הזאת יש לענות בשלילה, לאחר שמסתכלים ומעיינים בה היטב.

לדעתי יש להכיר ולציין גם בתיאוריות החברתיות של מרכס – מה שצוין כבר הרבה פעמים מבחינת תורותיו הכלכליות – התפתחות פנימית ידועה, ההולכת ומתרחקת לפעמים מנקודת מוצאה. תורת-המעמד בכרך השלישי של ה“קפיטל” אינה עוד תורת-המעמד של המניפסט הקומוניסטי. העיקרים, המבססים את קיומם של המעמדות החברתיים ואת מהותם, הולכים הלוך והשתנה בין תקופה אחת ביצירתו לשניה – ובשנויים וחלופים היסודיים האלה יש לחפש, לפי הכרתי, את מקור המעצורים שהחוקר נתקל בהם מדי בואו לתאר ולבקר את התורה הזאת כחטיבה אחת ומאוחדת. ואף על פי שהעיקרים השונים האלה אינם נפרדים באופן פתאומי והחלטי, ובכמה מספרי מרכס הולכים והעיקרים האלה ומסתבכים ומשתלבים זה בזה – בכל זאת כדי לנתח את ההתפתחות הזאת ולהשתמש בתוצאות הנתוח לטובת פתרונה של שאלת המעמדות.

 

ה    🔗

נציין איפוא – ורק בקוים יסודיים – שתי תורות נבדלות על המעמד החברתי בספרי קרל מרכס. האחת שייכת לפרק הראשון ביצירתו הסוציאולוגית ושלטת בכתבי התקופה הקדומה הזאת, לאמר – קודם כל ב“מניפסט” וב“צרת הפילוסופיה”, אולם גם בכרך הראשון של ה“קפיטל”. השניה – פרי תקופת ההתבגרות – מופיעה לראשונה בכרך השלישי של ספרו היסודי הזה.

התורה הקדומה מציגה את המעמד מחוסר אמצעי-התוצרת (הפרוליטריון) מול המעמד בעל אמצעי-התוצרת (הקפיטליסטים). על ידי כך מתהווה אותה “חלוקת התורה לשתים” המפורסמת, השגורה עד היום בפי כוהני הכנסיה המרכסית האורטודוכסית, אלה המעלים גרה עד היום בדבר הצורות החולפות של הנגודים בין אזרחים חפשיים ועבדים בימי-קדם, בין אצילים פיאודליים ואכרים משועבדים, בין פטריצים ופלביים, בין פרוליטריים וקפיטליסטים – נגודים ש“המניפסט” מתאר אותם כיסוד לכל חברה שאינה קומוניסטית. איך תתואר התהוותה של חברת המעמדות המודרנית על יסוד התורה הזאת? בתורת הנחות קודמות מניחים ביסודה מאורעות היסטוריים אחרים, שארעו עוד בימי-הבינים והשפעתם הולכת ומתפשטת ומטביעה את חותמה על התקופה החדשה. גלוי אמריקה, סבוב אפריקה והמצאת דרך הים להודו, פעולה קולוניאלית בתוך הארצות האלה – שנכנסו על ידי כך לחוג הכלכלי של עולמנו – כל אלה יוצרים תצרוכת חדשה ומציגים לפני העולם תפקידים כלכליים חדשים, שאפני התוצרת של התקופה ההיא, מלאכת-יד ומנופקטורה, אינם יכולים לספק אותם. באותו זמן מופיעים – בשל השמוש בקיטור ובמכונות החדשות – כוחות תוצרת חדשים ומהפכניים, העומדים בסתירה ליחסי תוצרת-המלאכה הקיימים, ואופני התוצרת המשתנים בדרך זו יוצרים מאליהם בהתאמה גם שנויי יחסים חברתיים בין הפרודוצנטים. אופניהתוצרת החדשים האלה, על יסוד התפתחות חוקית הטמונה בהם, מביאים לידי הצברת הקפיטל בחרושת הגדולה, וזו מקיימת רק את נגוד-המעמדות האחד בין פרוליטריון ובורג’ואזיה. “תקופתנו, תקופת הבורגנות, אומר “המניפסט הקומוניסטי”, מצטיינת בזה שהיא הפכה את נגודי-המעמדות להופעה פשוטה וברורה יותר. כל החברה הולכת ונבקעת לשני מחנות גדולים ומתנגדים זה לזה, לשני מעמדות גדולים העומדים בגלוי זה מול זה: בורגנים ופרוליטריון”. הפורמציות החברתיות הנמצאות ביניהם, כשארית התקופה הכלכלית הקודמת, יורדות במשך ההתפתחות הקפיטליסטית לחיק הפרוליטריון ומורידות על ידי התחרות את תנאי חייו של המעמד הזה יותר ויותר. בו בזמן שהתוצרת הולכת באופן כזה וגדלה למידות ענקיות – מתרכזים אמצעי התוצרת בידי מספר מוגבל של קפיטליסטים ההולך ופוחת יותר ויותר בכמותו, וכנגדם עומד אותו המון-העם, מחוסר אמצעי-תוצרת, כלומר חוסר בטחון קיומו, במצב של שעבוד מתמיד. הסתירה בין העבודה הקולקטיבית השלטת עכשיו באופני התוצרת ובין רכוז הקפיטל בידי מתי מספר – היא מרימה את הפרולטריון למעמד מהפכני בהכרח תנאי קיומו. הוא, הפרוליטריון, ממלא את שליחותו ההיסטורית בהעבירו, בתורת בא-כוחו של הרוב המכריע בחברה, את אמצעי התוצרת לרשות הכלל ובהפסיקו על ידי כך לעולמים את נגוד המעמדות האחרון הקיים בחברה זו.

בכרך השלישי של ה“קפיטל” מופיעה על הבמה תורה שניה, שונה בעיקרה מזו הראשונה. הקריטריון להתהוות המעמדות ולקיומם נמצא שם בגורמים אחרים לגמרי.

מרכס מנתח כאן לא את התהוותם ההיסטורית של מעמדות החברה שלנו, אלא את קיומם ואת מהותם בתקופה המבוגרת של המשטר הקפיטליסטי. בתורת דוגמא מופיעים לנגד עיניו, כפי שהוא מסביר בפירוש, התנאים החברתיים באנגליה, והנתוח הזה מגלה את קיומם של שלשה מעמדות גדולים בתוך החברה. “האנשים, כותב מרכס הפעם הזאת, אלה רכושם כוח עבודה גרידא, אלה רכושם קפיטל ואלה רכושם קרקעות; לכל אחד ואחד מהסוגים האלה יש מקור-הכנסה מיוחד ונבדל: שכר לעבודה, ריוח לקפיטל ורנטה לקרקע, – אלה השלשה, כלומר: פועלים-שכירים, בעלי-הון ובעלי-קרקע, הם הם המרכיבים את שלשת המעמדות הגדולים בחברה המבוססת על אופני-תוצרת קפיטליסטים”. בנוסחא הזאת כבר הובלט העיקר המונח ביסוד מהותם של המעמדות לפי התורה החדשה: זהו “השותף בסוגי-ההכנסה ובמקורות-ההכנסה” הקובע כאן את קיום המעמד, באופן כזה עומד בהתאמה לכל אחד מענפי ההכנסה, שעל פיהם נחלקת “התוצרת החברתית” ( Gesellschafltiches Produkt ) במשטר הקפיטליסטי, קבוץ חברתי מיוחד הנוצר על ידי השותפות באותו מקור ההכנסה. כך מוצגים מצד האחד שכירי-שכר-עבודה בבחינת פרוליטריון, מצד שני “גוזלי עודף הערך” ( Mehrwertaneigner ) בבחינת בורגנות הנחלקת מצדה לשני מחנות גדולים של בעלי-הרנטה לקרקעות ובעלי-הרווחים להון. ולכל אחד ממחנות אלה קושרים עטרה של מעמד חברתי עצמי.

החלוקה זאת בתיאוריה החברתית של מרכס: בין בעלי הקרקע ושאר בעלי-ההון – מתאימה להשקפותיו הכלכליות על החקלאות שהלכו והתפתחו בינתים. כי בשעה שהוא חושב שבקו מקביל לרכוז החרושת הגדולה הולכת ומתהווה גם בחקלאות ההפרדה בין רכוש קרקעי ובין הקפיטל והעבודה החקלאיים – הוא מוכרח להגיע לידי מסקנות כאלה. כצורה הנורמלית המבוגרת של החקלאות הקפיטליסטית נראית בעיניו איפוא שיטת-האבסנטיזם, כלומר לצד אחד הרחקת בעל-האחוזה מאחוזתו והנאתו ברנטה ממרחקים, ושיטת-חכירה מצד שני. הנה לפנינו דוגמא מצוינת לסכנה הנשקפת לחקירה בזמן שהיא מעלה הופעות כלכליות וחברתיות המיוחדות רק לחברה אחת, לעם אחד או לארץ אחת – למדרגת חוקים סוציאולוגיים כלליים. מרכס למד מתוך התפתחותה של החקלאות באנגליה, ועל יסוד זה הוא הסיק מסקנות כלליות, וכאן נתקל בשגיאות רבות שסגרו בכלל בפניו את הדרך להבנת החקלאות, שהרי התפתחות החקלאות בכל יתר הארצות לא הלכה באותה דרך שבאנגליה, – על נגודי המעמדות, המתהווים לרגלי חלוקת החברה שלשלת החלקים האמורים, אפשר כמובן להתגבר רק על ידי זה שמוציאים את סוגי ההכנסות השונים, הרנטה והריוח, מידי המעמדות הנהנים מהם כיום ומעבירים הנאה זו מחוץ לגדר הרכוש הפרטי לידי החברה כולה.

מכל הנאמר לעיל מתברר, שתורתו האחרונה של מרכס בדבר המעמדות יש לה כוון מיוחד: העיקר המכריע, שעליו מבססים כאן את מהות המעמד, לקוח מתוך הפרוצס של חלוקת התוצרת החברתית. זאת אומרת: בו בזמן שהסוג הראשון מתורות מרכס היה פרודוקציוניסטי (תוצרת) –יש לפנינו כאן סוג דיסטריבוציוניסטי (חלוקת התוצרת) ברור.

 

ו    🔗

חוץ מן הזרמים העיקריים האלה יש לציין בתורת מרכס עוד כמה וכמה נחלים וזרמים צדדיים. לפתע פתאום מופיעים מומנטים אחרים לגמרי שפועלים את פעולתם ומבססים את מהות המעמדות השונים. ועוד קושי מיוחד יש בחקירה זו: הכתבים ההיסטוריים והפוליטיים של מרכס, שהיו צריכים לכאורה לשמש שדות-נסיון לדימונסטרציה מעשית במציאות החיים ההיסטוריים, לא בתורת סוציאולוגית בלבד אלא בתורת-המעמדות השמושית – דוקא הכתבים האלה עלולים יותר לסבך ולהקשות מאשר לברר. אמנם הנגוד בין מעמד הפועלים ומעמד הקפיטליסטים עומד בעינו בכל הכתבים האלה – לכל הפחות בטרמינולוגיה – אולם המאורעות ההיסטוריים שהכתבים הנזכרים דנים בהם, גורלם לא נחתך כלל על ידי הקבוצים האלה, אלא על ידי גופים וכוחות חברתיים אחרים לגמרי, המופיעים לפתע פתאום בטענת זכותם האזרחית המלאה מבחינת מעמדות. בספרו "על הריבולוציה והקונטר-ריבולוציה בגרמניה 3, למשל, קובע מרכס בתחילת מהפכת 1848 בגרמניה את קיומם של “המעמדות החברתיים” האלה: אצילים, בורגנים, בורגנים-קטנים, אכרים גדולים ובינוניים, אכרים זעירים חפשיים, אריסים פיאודליים, פועלים חקלאיים, פועלי חרושת. מה נתרחש כאן? הלא מבנה מעמדות כזה אינו נבדל במשהו מהנחותיהם של אחרים, אלא שמרכס קורה להם “סוציאולוגיים וולגריים”. כאן אין אף אחד מהעיקרים העיוניים המשמשים קריטריון או קנה-מידה לקביעת המעמדות; כאן יש טשטוש גמור בתוך ערפל הכולל ומקיף את הכל.

יורשי תורתו של מרכס המשיכו את היצירה במקצוע זה של תורת המעמד פחות מאשר בכל יתר הענפים. מאנגלס וקאוטסקטי ועד רנר ובוחרין אין יותר משני סוגים בקהל הסופרים המרכסיסטים המטפלים בתורת המעמד. אלה מקבלים, בלי הוספות ובלי מלואים, אחת התורות המבוארות לעיל, או את שתיהן יחד, או את כולן בסבך אחד – או שהם הולכים בדרך של אקלקטיות שאין דוגמתה לשטחיות. פליחנוב, למשל, שהיה אחד המרכסיסטים האדוקים, רוצה במקום אחד להסביר את ההיסטוריה היונית מתוך “נגודי מעמדות”. והוא כותב את הדברים הבאים: “לפעמים אין להתהוות מעמדות אפילו צורך באי-שויון בנכסים, אלא ניגוד פשוט בין אינטרסים מקומיים מספיק לגרום לתוצאה כזאת. אנחנו יכולים להוכח באמתות הדבר מהתחלת דברי ימי אתונא, ממלחמות הדרקריים עד הדיאריים וכו'”. ופליחנוב איננו חושש אפילו לקשר את הדברים האלה לפסוק אחד מתוך הפילוסופיה ההיסטורית של הגל, האומר כי “ההבדל בין השדרות השונות מתייסד על ההבדל בין המקומות השונים”.

לכל היותר הגיעו אחדים מהסוציאליסטים הצעירים לידי כך, שתקפו את הרומנטיות הקפואה של תורת מרכס. “החיים הם יותר עשירים ומרובי גוונים”, אומר לגרדל (בעתון ( Le movement socialiste ) מיום 15.3.1899 “מכפי שאפשר להניח על סמך רשימת הנוסחאות המקובלות. והתנועה ההיסטורית הולכת בכוון אחר מאשר שלשלת של מסקנות הגיוניות. כיום אין להשקיף כבר על המעמדות כעל חוגים קונצנטריים, שאינם נוגעים זה בזה ושאינם משפיעים זה על זה”. אולם גם הם, הצעירים, לא נגשו לחקירה חדשה מתוך בקורת. כיום, יותר משבעים שנה אחרי הדפסת המניפסט הקומוניסטי, לא העמיקה התורה הסוציאלית לחקור ולדרוש יותר מאשר הקול-הקורא המפורסם הזה, ששמש יסוד ליצירתה.

 

ז    🔗

לבסוף, – התקופה הרביעית בהתפתחותה של תורת המעמדות, שצוינה כאן כתקופה המבליטה את השאיפה להגיע לחקירה סוציאולוגית “טהורה”. זו עומדת כבר מעבר לדעות ולהערכות פוליטיות.

תורת הכלכלה הקלסית, הקודמת למדעי החברה במושגם המודרני, לא היה בידה לתפוש את שלאת המעמד החברתי. השקפתה בנוגע להרמוניה ולשלם הכלליים בין כל האינטרסים, שעל פיה אפילו החוזה בין הפועל ובין נותן העבודה נראה כקנין-חלופין צודק המתהווה עפ"י חוקי-הערכה ידועים ובצדק כלכלי מוחלט – לא נתנה כלל להציג את השאלה הזאת. אולם כבר לורנץ שטיין, הסוציאולוג המדעי היוצר בעצם ימי יצירתו של מרכס, מגלה בספריו הכרה חברתית ומטפל בתורת מעמדות המפליאה את בני דורנו בבהירותו ובגבהה. “קודם כל”, הוא כותב בהקדמה לספרו “סוציאליזם וקומוניזם בצרפת של ימינו”, שיצא לאור בשנת 1852, “עוד אינטרס החברתי של אלה, הרואים אחרים תלויים ברכושם, באופן ישר נגד האינטרס של התלויים עצמם. המעמד הראשון בחברה רוצה להרבות ולבצר את התליות הזאת, השני רוצה להסיר את עולה. זהו האופי הכללי של כל החברה”. במלים האלה נכלל בודאי, לא פחות מאשר בדברי מרכס, גרעין מהותם של המעמדות.

ואעפ"כ כתב שמולר עוד ב-1908: “היום הננו עוד רחוקים מאד מתורת מעמדות מדעית”. ובשנת 1920 העיר קילן על כך מבחינת העבר הקרוב ביותר. ההתענינות הסוציאולוגית בשאלות אלה היא אמנם גדולה, אולם תוצאותיה המוחשיות רחוקות מאד מלהשביע רצון ולספק את צרכי המדע. תורת המעמדות המדעית רכשה לה, על-ידי עבודותיו של שמולר עצמו, אוסף של חומר היסטורי רחב-מידות ומקיף, מבחינת התהוות המעמדות ומלחמתם. אולם הנסיונות לברר את מהותם של המעמדות באופן תיאורטי, נשארים גם אצל שמולר וגם אצל אנשי-מדע אחרים שטפלו בנושא זה, כמו טרד, וורמס וכו' – רחוקים מאד משלימות.

הסכנה הגדולה העומדת כאן לפני החקירה סוציאולוגית היא, לדעתי, הנטיה לאקלקטיציזם, זה המערבב גורמים עיקריים ושניים, מכריעים ומקריים, ומתשמש בכל מיני מומנטים לברור, בלי שקול והבדלה יתרה. הגדרתו של שמולר בכבודו ובעצמו בדבר המעמד החברתי – היא ערבוביה של אלמנטים שונים ומשונים, שאפשר לסגל אותה לכל מיני הופעות, רחבות הרבה יותר מאשר המעמד החברתי. שמולר כותב: “אנו קוראים בשם מעמד חברתי לאותם הקבוצים הגדולים בתוך חברה בעלת חלוקת-עבודה, שאינם נבדלים ביניהם בגזע, משפחה, שבטח; שאין ביניהם הבדלי דת, מקום, מחוז, ארץ או מדינה; אלה המתרכזים על-ידי שויון או דמיון בתכונות קבוציות ובתנאי-החיים, בשויון או דמיון במשלח-יד או מקצוע, בשויון או דמיון בסוג-הרכוש וגדלו, בשויון או דמיון באפן שייכותם למשק הלאומי ולמשטר-המדינה, בדמיון או שויון במדרגתם בתוך משטר-החברה ועל-ידי הכרה משותפת שהיא תוצאת שויון או דמיון באינטרסים – והם מביאים לידי בטוי את ההכרה המשותפת הזאת”. אופנהימר אומר במקום אחד: “מעמד חברתי – זהו המון אנשים בעלי אינטרסים כלכליים חברתיים משותפים”. הגדרה כזאת, ההולמת במידה שוה גם נתינים למדינה אחת, חברים למפלגה אחת, שבט או, בתנאים ידועים, אפילו הסתדרות מקצועית – ממש כמו מעמד חברתי – אין לה כמובן כל ערך מיוחד לבירור השאלה הסוציאולוגית של המעמד. מי שרוצה להמשיך בחקירה זו – מצווה להתגבר כאן על הטשטוש.


  1. בשפה העברית לא התגבש עדיין ההבדל בין המושג klasse, שנקבע לו המבטא: “מעמד”, והמושג stand, שאין לו עדיין בטוי הולם. אולם מכיון שההבדל בין מושג אחד לשני הוא יסודי, לדעתי – השתמשתי לע“ע במלה ”שדרות" להגדרת stand–stande, ואין בזה משום אמביציה לשונית.  ↩

  2. קרל רנר, מה היא מלחמת המעמדות עמ' 5.  ↩

  3. החקירה של השנים האחרונות ניסתה להוכיח (פרופ' גוסטב מאיר) שהספר הזה, שיצא לאור בלי שם המחבר, נכתב כולו לא על–ידי מרכס אלא על–ידי אנגלס, מבחינת השאלה שאנו דנים בה אין לשנוי זה כל חשיבות מכרעת.  ↩