אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַה גֹּבַהּ מִן הַבְּלִימָה

עַד כַּדּוּר הָאָרֶץ-הָאֵם. אַךְ הַחֲלָלִית-אֵם

הֲלֹא הִיא מִן הָאָרֶץ יָצְאָה. הִיא הָעֹלָם הָאָרֶץ.

הוּא אָבִינוּ.

הֲלֹא בּוֹ מְצוּיִים הַדְּבָרִים

שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים בָּהֶם בְּאֵין

לָשׁוֹן. שֶׁכָּל שֶׁמַּרְבִּים חַיֵּינוּ כֵּן

מְעַטּוֹת לְשׁוֹנוֹתֵינוּ.

אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מֵחַיִּים

שֶׁלִּי בְּלָשׁוֹן כְּתוּבָה.

וְגַם עַל לְשׁוֹן הָרְחוֹב

הַמְתֻחְכֶּמֶת אִבַּדְתִּי אֶת הַשְּׁלִיטָה.

סִדּוּר הָעֹלָם וְהַנְהָגָתוֹ

הוּא מַצָּב

שֶׁלֹּא

נִבְרָא.

עַל סְמַךְ מָה

חִידוֹתֵינוּ

וְחֶרְדוֹתֵינוּ.

עַל הַהִירוֹגְלִיפִים הַמְעֹפְפִים?

בִּקְרַסְנִיסְטַאוו וּבְתֵל אָבִיב הִנְנוּ הוּא.

בְּלִי זֶה נִצְחִי שֶׁהֹלֵךְ – לֹא הֹלֵךְ.

הַמֵּתִים לְפָנַי הֵם הַחֲלוּצִים. מִי אֲשֶׁר הוּא

הָעוֹלָם, הִנְנוּ הוּא.

אִמָּא, אֲנִי עָנִי. לִהְיוֹת עָנִי זֶה

חַם וָנֶפֶשׁ. לֹא פַּעַם אֲנִי מֹצֵא

חֲצִי כַּעַךְ עַל חֲצִי גֶּדֶר בַּחֲצִי רְחוֹב

שֶׁל אֵיזֶה בֵּן שֶׁיֹּשֵב עַל הַגָּדֵר.

הַנֶּאֱשָׁם הַנֶּאֱשָׁם הָעֹמֵד לִפְנֵי שׁוֹפְטוֹ,

הוּא זַכַּאי.

וְהַנֶּאֱשָׁם שֶׁמְּקַבֵּל בְּלִבּוֹ עֹנֶשׁ וּמְרַצֶּה אֶת עָנְשׁוֹ

אֵינוֹ זַכַּאי?

בִּתְחֹלֶת בֹּקֶר,

בְּעֹד נוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי שֵׂכֶל,

רָאוּ מִתּוֹךְ הַחֲלָלִית-הָאֵם,

שֶׁמִּמּוּל, אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ עַל הַבְּלִימָה.

בִּפְתֹחֶת בֹּקֶר רָאִיתִי בְּעִתּוֹן

“דָּבָר” בְּתַצְלוּם לַיְלָה עֹמֶדֶת

מוּל כַּדּוּר הָאָרֶץ

הָאֵם, הַחֲלָלִית הָאֵם.

ד אדר תשלז, 22 פברואר 1977