תֹּךְ וָתֹךְ דָּאס פּוֹיְלִישֶׁע יִינְגְל

הָיִיתָ. צָעִיר דְּמִן פֹּלַנְיָה.

עֹד אִישׁ לֹא יָדַע מַה יֵּשׁ לַגִּ’ינְגִּ’י הַזֶּה

בְּ“פַארְנַאכְטְנגָאלד”. בְּהֶנֶף חֶרֶב

נֶגֶד עַצְמְךָ. לִנְעֹץ נָעֹץ

עָמֹק בְּעֶצֶם עַצְמְךָ.

רָצִיתָ לְלַמֵּד:

“כֵּן. אָז מַדֻּעַ אֵינְךָ מִתְמַרְמֵר?”

מִבָּתֵּי סֵפֶר, מִשְּׁטִיבְּלַאךְ, מִבָּתֵּי מְלָאכָה, מִקִּבֻּצִים,

מֵאֻנִיבֶרְסִיטָאוֹת, מִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, מִבָּתֵּי חֲרֹשֶת,

צְאֻ לָרְחֹב, כִּי נָפַל

הָלַךְ מִגְדַּל דָּוִד.

“בְּאָזְנֵי יֶלֶד אֲסַפֵּר”.

“אֲחֹתִי דֻּכִיפַת”.

"אַךְ יַעַן בְּלַעַג פָּגְעֻ בִּי

נִצְּחֻנִי אֲזַי הָרֹכְלִים".

אַף מְלִיצָה לֹא הִרְשֵׁיתָ. אַף קִשֻּׁט.

וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה – אֲנִי נַחֲלָתָם.

וַאֲחֻזָּה לֹא תִּתְּנֻ לָהֶם – אֲנִי אֲחֻזָּתָם.

אֲפִלֻּ מַה שֶּׁיְּחֶזְקֵאל הִרְשָׁה “לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ”.

וַאֲנִי, כְּשֶׁבָּאתִי לָאָרֶץ וְרֵיחַ הַקַּרַנְטִין

נָדַף מִמֶּנִּי לְכָל צַד, וְאָז לָקַחְתִּי לְיָדִי

אֶת “הַגַּבְרֻת הָעֹלָה”, וְהָיְתָה לִי הַהִתְגַּלֻּת.

אָז אָמַרְתִּי: “אֲנִי שֹנֵא אֶת שִׂנְאָתְךָ”.

אַתָּה שָׁתַקְתָּ וַאֲנִי לִוִּיתִיךָ לָאֹטֹבֻּס. אֲזַי

חָזַרְתָּ וְלִוִּיתָ אוֹתִי לִרְחֹב דִּיזֶנְגֹּף לְצַד

“כָּסִית”. אֲזַי אֲנִי לִוִּיתִיךָ חֲזָרָה לָאֹטֹבֻּס.

עַד שֶׁאָמַרְתָּ: “כְוִויל מִיר זָאלְן זַיין גְּלַייךְ” (עִם הָעֲרָבִים).

גְּדֹל הַמְשֹׁרְרִים אַחֲרֵי יִרְמְיָהוּ, מְשֹׁרֵר

שְׁנֵי נְצָחִים. נֶצַח פֹּלַנְִיָה וְנֶצַח אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

לֹא הָיָה עֹד אִישׁ כָּזֶה.

אִלֻּ הָיָה הָיִיתִי שֹׁמֵעַ.

ו אייר תשמא, 10 מאי 1981