יוֹנָה ווֹלַךְ. הָאֲנָשִׁים הֵבִיאֻ אֶת יוֹנָה ווֹלַךְ אֶל הָאֲתָר.

הַרְבֵּה מַחֲזָקֹת בֵּינָהּ וּבֵינָם לֹא הָיֻ.

נָתְנֻ לָהּ לִכְתֹּב.

מָה אִכְפַּת.

שָׂמֻ אֹתָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן.

הֻ נָתַן הֻ לָקַח.

בַּלָּאט כֻּלָּם עָשֻׂ עַצְמָם כְּפֻפִים

עַל אֹתָהּ. לֹא שֹׁמְעִים מְאֻמָה.

בָּרִאשֹׁנָה כְּשֶׁהִיא מְכַתֶּתֶת רַגְלֶיהָ בָּאֲדָמָה,

הִיא פֹּגֶשֶׁת אֵיזוֹ אֶבֶן. שֹׁמְעִים נְקִישָׁה.

בָּרִאשֹׁנָה הִיא מְכַתֶּתֶת רַגְלֶיהָ לְכָל דָּבָר לָלֶדֶת

מִלָּה וְזֶה הֶחֱזִיק. גַּם לְאַחַר שֶׁעָזְבָה.

פֹּה הָיָה עָלֶיהָ לָלֶדֶת

אֶת מִלַּת הַיַּחַס אֶל אֱלֹהִים.

פֹּה מֵתֻ שְׁנַיִם: גֻּף וּנְשָׁמָה.

וְלַנְּשָׁמָה לֹא יִהְיֶה אֵיפֹה לִהְיֹת.

כָּל הַשָּׁנִים נָתְנֻ לָהּ לִכְתֹּב. כִּי זֶה לֹא

מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם. הָיָה עָלֶיהָ לָבֹא אֵצֶל מֶנְדִּיל מִקֹּצְק:

– “אֵיפֹה גָּר אֱלֹהִים?”

– “אֵיפֹה שֶׁנֹּתְנִים לוֹ לְהִכָּנֵס”.

פֹּה מֵתֻ שְׁנַיִם.

    וְהַגֻּף?

אֵיפֹה יָגֻר?

אֱלֹהִים יַלְדִּי. וְהַגֻּף אֵיפֹה יָגֻר?

בְּרָגִיל, כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת הַמֶּדִיקָמֶנְטִים עַל הַשֻּׁלְחָן,

רָאֲתָה אֶפְשָׁר לָשֵׂאת.

רַק כְּשֶׁנִּרְדָּמִים –

מְחַפְּשִׂים יֶשַׁע.

וּמַה שֶּׁמִּתְחֹלֵל בַּחֲדָרִים עִם

יוֹנָה: יוֹצֵאת מֵאֵיזֶה וּפֹגֶשֶׁת

אֶת עַצְמָהּ. הָיָה לָהּ חָבֵר מְשַׁגֵּעַ.

שִׁגָּעֹן מְסִירֻת. לִבְכֹּת זוֹ אֹפְּטִימִיֻּת.

חֵרֶף הַחֹרֶף חֹגֵג הַחֹרֶף. הִנָּהּ מְנַעְנַעַת,

מְנַעְנַעַת עֲרִיסָה.

הִיא עִם עַצְמָהּ.

וַאדֹנָי אֱלֹהִים עִמָּהּ.

יוֹנָה חֹזֶרֶת וְיֹצֵאת. אָז שֻׁב: פַּעַם בֹּרַחַת

כִּי הַמַּבְרִיחַ מִפְּנִים.

בַּלֻּטָה.

לָשֹׁן קָרֹב לְיֶלֶד.

טז תשרי תשמו, 1 אוקטובר 1985