אֵינֶנִּי יָכֹל לִהְיֹת
מַה שֶּׁהָיִיתִי.
אֵינֶנִּי יָכֹל לִכְתֹּב שִׁיר
וַאֲקַדֵּשׁ אֹתוֹ.
בֹּא אֶל עַצְמְךָ
כֵּן אֶל חֶלְבְּךָ.
שֻׁב אֶל חֲבָלֻתְךָ.
כָּל כָּךְ חֲבָלֻתְךָ.
דַּרְכֵי צִיֹּן חֲבֵלֹת.
נִפְרַדְתָּ מִכָּל הֵם שֶׁהִסְכִּימֻ – וְעֹד לֹא
נֹפֶשׁ מֵחֹפֶשׁ –
כְּבָר בַּיֹּם הָרִאשֹׁן לָרַכֶּבֶת הָיָה לְךָ חֲבָל.
בָּאֳנִיָּה “גְ’יַאנִיקֹלוֹ” הָיִיתִי רָעֵב. בֵּין לְבֵין,
עֹבֵד הַמִּטְבָּח, כִּפָּה לְרֹאשׁוֹ,
חָתַךְ לִי חֲתִיכַת נַקְנִיק
וְנָתַן לִי עִם לֶחֶם.
(הָאֳנִיָּה “גְ’יַאנִיקֹלוֹ” עַצְמָהּ הָיְתָה
זוֹ הַפְלָגָתָהּ הָאַחֲרֹנָה.
כִּי אַחֲרֵי הַפְלָגָה זוֹ
הֻצְאָה לִגְרֻטָאֹת).
בְּכָל מָקֹם הָיָה לִי חֲבָל.
תָּמִיד אָמַרְתִּי: “זֶה לֹא לָעִנְיָן”.
בְּמַגְדִּיאֵל הָלַכְתִּי עַל גִּבְעֹת חֹל.
מַגְדִּיאֵל לָבְשָׁה כְּתֹנֶת חֹלֹת.
וַדַּאי עֹד הָיְתָה תִּקְוָה, הַהַרְגָּשָׁה הָיְתָה,
כִּי לְעֹלָם וָעֶד עֹד אֶרְאֶה אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי.
אַךְ בֵּין לְבֵין.
מִן לְמִן.