שׁוּב מִתְפַּלֵּל אֲנִי, רַב חֶסֶד,

מִבַּעַד לָרוּחַ שְׁמַע קוֹלִי,

כִּי בִנְבָכַי אֵין שְׂפַת-הַיֶּתֶר,

אֲסִימוֹנֵי מִלִּים לֹא לִי.

חָלוּק הָיִיתִי. מְכָרוּנִי

לְנֵתַחִים בֵּין הַזֵּדִים.

יָהּ, כָּל הַצּוֹחֲקִים צְחָקוּנִי,

שִׁקּוּי הָיִיתִי לַשּׁוֹתִים.

מֵאַשְׁפַּתּוֹת אוֹתִי פָלִיתִי,

בֵּין גְּרוּטָאוֹת וְשִׁבְרֵי זְכוּכִית;

בַּחֲצִי-פֶה שִׁמְךָ הָגִיתִי,

כְּלִיל הַשְּׁלֵמוּת הָאֱלֹהִית.

הוֹ, אֵיךְ אֶת שְׁתֵּי יָדַי אֵלֶיךָ

הֵרַמְתִּי בְּאֵלֶם שֶׁל תְּחִנָּה,

לָשׁוּב לִמְצֹא כְאָז עֵינַי,

בָּהֶן רָאִיתִי אֶת פָּנֶיךָ.

הָיִיתִי בַיִת שֶׁנִּשְׂרַף,

יָלוּנוּ בוֹ רַק בְּנֵי בְּלִיַּעַל,

בְּטֶרֶם מִתְּחוּמֵי מוֹשָׁב

יְרַדְּפוּם זִכְרוֹנוֹת מַעַל.

הָיִיתִי עִיר עַל שְׂפַת הַיָּם,

אֲשֶׁר בָּהּ מַגֵּפָה פָּרָצָה

וְהַיְלָדִים הִכְּתָה דּוּמָם,

כְּמוֹ גְוִיָּה אֲשֶׁר נִפְלָצָה.

הָיִיתִי לִי כְמוֹ נָכְרְי,

וְעָלָיו הָיָה לִי רַק בָּרִי,

שֶׁאֶת אִמִּי הַצְּעִירָה

הִשְׁקָה בְשֵׂאַתָהּ אוֹתִי,

וְכִי לִבָּהּ, מַהוּצָרָהּ,

בְּהָלְמוֹ הִכְאִיב לִצְמִיחָתִי.

וְעַתָּה הִנֵּה אֲנִי מַחֲלִים

וְנֶאֱסָף מִן הַכְּלִמּוּת,

וַאֲנִי נִכְסָף אֶל הַצְּמִיתוּת,

לְעֵין הַתְּבוּנָה שֶׁל עֲמִיתוּת,

לְשׁוּרֵנִי כְּאַחַד הַכֵּלִים;

אֶל לְבָבְךָ וְאֶל שְׁתֵּי יָדָיו –

הוֹ, לוּא יֵצְאוּ הֵן לְחַבְּקֵנִי –

אֲנִי מוֹנֶה עַצְמִי, וְאַתָּה –

אַתָּה רַשַּׁאי לְבַזְבְּזֵנִי.