הָאַרְנֶבֶת וְהַשְּׂלָו / יהודה ליב גורדון

לֹעֵג לָרָשׁ אִישׁ חֲסַר לֵב הִנֵּהוּ,

הֵן מָחָר גַּם אוֹתוֹ אָסוֹן יִקְרֵהוּ.

בִּשְׂדֵה-יַעַר גָּרָה שְׂלָיו עִם אַרְנֶבֶת

בֶּטַח בָּדָד אֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ –

פִּתְאֹם לַהֲקַת כְּלָבִים פָּרְצָה שָׁם פָּרֶץ,

עִמָּם צַיָּדִים חִצִּים וּכְלֵי מָוֶת.

הָאַרְנֶבֶת רָאֲתָה וַתִּפְחַד פָּחַד

וַתָּנָס הַחֹרְשָׁה בָּאָה בֶּעָבִים,

וַתֵּעָלֵם מֵעֵינֵי עֲדַת הַכְּלָבִים.

אוּלָם בֵּינֵיהֶם הָיָה כֶּלֶב אַחַד,

זַרְזִיר מָתְנַיִם מִבַּעֲלֵי הָאַפָּיִם!

לֹא לְמִשְׁמַע אֹזֶן יָצוּד וּלְמַרְאֵה עֵינָיִם,

כִּי אִם יַחְטֹם וּלְמֵרָחוֹק יָרִיחַ.

וַיָּרַח הַזַּרְזִיר אֶת הָאַרְנֶבֶת

מִשְׂתָּרַעַת שׁוֹכֶבֶת

בִּמְחִלַּת עָפָר תַּחַת הַשִּׁיחַ

בֵּין הַחַיִּים וּבֵין הַמָּוֶת,

וַיִּמְצְאוּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָּהּ אוֹיְבֶיהָ

עַד יָצְאָה נִשְׁמָתָהּ מֵרֹב מַדְוֶיהָ.

וּבְכָל צָרַת נֶפֶשׁ הָאַרְנֶבֶת

שׁוֹקֶטֶת וּשְׁלֵוָה הַשְּׂלָיו יוֹשֶׁבֶת

וּבְלֵב אַכְזָרִי בָּהּ מַלְעֶבֶת:

"קַלַּת-הָרַגְלַיִם, אַיָּם רַגְלָיִךְ,

לָמָּה לֹא תָנוּסִי מִפְּנֵי אוֹיְבָיִךְ?"

עוֹד הִיא לֹעֶגֶת גַּם קִצָּהּ הִגִּיעַ!

כִּי בָטְחָה הַפְּתַיָּה בִּשְׁתֵּי הַכְּנָפָיִם,

וַתִּשְׁכַּח כִּי יֵשׁ תַּחַת הָרָקִיעַ

גַּם פֶּרֶס גַּם נֵץ בַּעֲלֵי צִפָּרְנָיִם.