חומי נִבַּח ביניהם. לאמיתו, שמעתי מה הם אומרים. מה שסירבתי, שמעתי. חומי שומע בעדי, כמו כאילו.
אף-על-פי-כן, כלב חומי לא אמיתי. ככה. אולי היה, כאשר הלכו לאיבוד. אבל עכשיו פחות חבל. כשחושבים בשקט, זה שָקֵט, זה מכאיב. עכשיו פחות איכפת. חבל שאיכפת פחות. המוות בלול בזמן. אין נפקא-מינה אלף שנים לפנים, אלף שנים לאחור. כולנו לאחור. אין בדידות במוות. רק חבל שלא חבל.
ככה. שחושבים בשקט, זה שָקֵט. זה יפה. זה מכאיב. אבל כשמתחילים. כל הכוח הלך לי עם הכלבים. הרעש הזה.
נכוֹן שהרכבת לא רצתה לצאת. דחפתי אותה. רכבת היום היא תבוא. רכבת הלילה, מתי היא תצא? תצא? מתי היא תצא?
הייתי בא בלילה, בציפייה שאחרתי. עוד מרחוק ראיתי ארובה (כמו ששורפים) גבוהה עגולה, אדומה. שם התחנה. שם ראיתי היכן לרדת. היכן שמוטלת, באורך של גוף, ברגעיה הספורים, ביסוריה הלא ספורים, בפרוזדור בלום אפל כקרימינאל. נכון שדחפתי אותה.
עד כאן.
[…]