לוגו
אור נפשו זרוע על מפעלנו
מיקום ביצירה:
0%

(ביום השנה לפטירתו של א.ד. גורדון)

“דבר” 23 בפברואר 1949


מסוגלותם המובהקת של אנשי-בראשית, סוללי נתיבות בחיים ובמחשבה, שבמרוצת הימים שוקעים סיגי מטבעותיהם, ומַתכתם הצרופה מאירה בכל דור באור-יקרות; שהם חורגים מתחומי-שעתם ופלגות-החברה בה חיו, פעלו ונפעלו, להיות, ברבות הימים, נכס לאומתם הם ולעולם.

רעיון העבודה, עבודת-האדמה, השיבה לטבע אם-כל-חי – הבריח המרכזי בעולמו הרוחני של א. ד. גורדון – אין תעודתם רק בשידור מערכות בחֵיי עַם גולה מנותק מעבודה ומקרקע לאומית, ולא רק בבריאת מסד לכלכלה ולאספקה עצמית, אלא, ובריאת מסד לכלכלה ולאספקה עצמית, אלא, ובעיקר, הבאת היחיד היהודי בסוד מעשה בראשית, קריעת אופקים חדשים לתרבות, לתחייה, למוסר-אמת. הפאראזיטיזם (טפילות) החומרי, התרבותי והפוליטי הלא הוא פצע אנושי שותת, ושעל כן – “בעבודה לקינו – בעבודה נירָפא”1. ועתה, עם תקומת המדינה היהודית, ברורה שבעתיים המשימה על כתפיו של עם שרוב רובו הורחק ממקורות העבודה והקרקע וחלקו – פליטֵי שואה חסרי-מעמד ואחיזה הם; הקליטה והתחיה והפיתוח וההיאחזות במכורה ועיצוב דמותנו הרוחנית-החברותית אין קיומם אלא בכוח כיבוש העבודה והקרקע. בכוח ההגמוניה החלוצית-המוסרית, מאווייה וערכיה. הרי זה הדרך לחיבורנו העמוק לא רק עם אדמת-האבות. אלא גם לחיבורו שלקו-תולדותינו, שנפסק ונסתלף בעטייה של גלות, עם נקודת מוצאו, חידוש החיים ותחייתם – אבל הן אין אנו משולים לתינוק המתחיל מחדש, טוען א. ד. גורדון. שהרי כל טעם תחייתנו ותכליתם – תיקון, תיקון לאותו “מותר האומה”, ביחוד הלאומי-האנושי שלנו, עליו הורגנו והוא שקיימנו בכל תולדותינו, למען יישמע גם שירנו העצמאי, שיר-ציון, במקהלת האנושות השואפת-דרור.

סמי מכאן, לפי שביקשו להורות מקצתם של מפרשיו, בריחה מן התרבות ורצון הינזרות מהישגי הטכניקה. נהפוך הוא: כאן פועלת המגמה של ראיית האדם מרכזה של התרבות, אד כאן פועלת המגמה של ראיית האדם מרכזה של התרבות, אדונהּ של הטכניקה ושליטה. שעל כן, אֵם הטבעת הראשונה של מורשתו הרוחנית (שתי וערב של סוציולוגיה וספרות עם שירה ומוסר) אחוז אחוזה בה במציאות חיינו, בהווייתה ומאוייה הטמירים של העלייה השנייה, אֵם לעליות העובדדים, אך סים, אך סופה – עם-סגולה, החי מלוא חיי עם-אדם, היתז החזון הנבואי. “אל הטבע, אל החיים! החיים האנושיים מתחילים מן האומה, וחיי האומה מתחילים מן הטב החיים האנושיים מתחילים מן האומה, וחיי האומה מתחילים מן הטבע!” – והאומה הצינור המחבר את היחיד עם ה את היחיד עם האנושות; אך חולשתה בטבעות שונות באמצעו של התהליך. כי הנה קם, למשל, גם צורך בהיחלצות צבאית וקמה בארץ עיר גדולה על תהפוכותיה ומלחמת מעמדות בתוכה (ובציונות). במלחמת מעמדות זו, מצד תכנה הלאומי, היא “מלחמת העם בפאראזיטיות”; ו“אין אני מתנגד לשביתות בכלל כאמצעי הגנה של הפועל”; אבל הכוח החיובי-חינוכי, העצמי-מקורי, לא תמיד מדביק את צרכי המעמד ושליחותו בעמו, קצב החושך והשלילה מהירים, לא אחת, מקצבם של האור והחיוב.

במכתביו של א. ד. גורדון בערוב ימיו אתה מוצא לראשונה את הרעיון (שהמשכו – בהרצאותיו של שלמה שילר בפני מורי “הרצליה”). רעיון החלוציות הארץ-ישראלית, כלומר, רעיון היחלצותם של תלמידים, בחורי ישיבה, בני איכרים ושאר בני טובים, בני הארץ, לחיי עבודה והתיישבות, שכם אחד עם החלוצים הבאים מן התפוצות. רעיון זה נקלט בחלקו בתוכנו, ועוד עתידות נכונו לו בחינוך הנוער במדינת ישראל.

ובתחום התיישבות העובדים: א. ד. גורדון, איש דגניה ומחבר התקנות למושב-העובדים, הנלהב לפגישותיו עם חברי השומר הצעיר ולביקוריו במחנות גדוד העבודה – מחייב את ריבוי הצורות והגילויים בדרך לחברת עובדים, שאינה מנצלת ואינה מנוצלת, שאינה משעבדת ואינה משועבדת; כדרך לברית בין אנשי-עמל ואנשי-הספר (מה שאף לספרות-עבודה-וכפר, שאין בה מהקינה על גורלו של העובד או אידאליזציה שלו, כי אם הוויית-אמת ממעמקים, לשמה). הקבוצה לא נתכוונה ליחידים מובחרים ומופרשים – כותב הוא מבית החולים לדגניה – אדרבא: צידוק קיומה בסללה דרך לרבים. לרבות הנחשלים והחלשים, שעליה לכבשם בעצם כוח הטוב והאור שבה, ועל הכל – היחיד. לעינינו ראינו כוחם של יחידים בתקומת העם, בתחיית הלשון, בכיבושינו ההיסטוריים. אך היחיד אינו רק טבעת ראשונה, צבת-אמצעי, אלא גם מטרה לעצמו, שהרי באמצעותו יונקת האומה מִמכורתהּ, הוא הוא גשר הדורות, החוזר בהתפתחותו הגאנטית על ההתפתחות הפילוגאנטית של העם והמין האנושי.

"נביא היה האיש, נביא עברי התנבא במחננו, נביא עברי צלול-המוח ושבוי-הלב – כתב ר' בנימין; אך לא נצדק אם נאמר, לפי שמורגל בפי רבים, כי היה קולו קול קורא במדבר; שהרי זרעי רוחו נובטים לעינינו ולא מעט מאור נפשו, דמותו ומורשתו זרוע על רוחנו ומפעלנו הגואל ועוד עתידים אנו, עם התעצמותנו ותגבורת אחריותנו רבת-הסיכויים והסיכונים, לחשוף ממעיינות-הנצח של האור הזה שנבע מעמקי עמנו ומשורות מחנה העובדים – ולזון בו.


  1. א.ד. גורדון, ‘העבודה’, “הפועל הצעיר” אלול תרע“א (1921): ”עתה צריך להיות האידיאל הראשי שלנו – העבודה. אנחנו לקינו בעבודה (אינני אומר “חטאנו” – כי לא באשמתנו באנו לידי כך), ובעבודה נרָפא. את העבודה צריכים אנחנו להעמיד במרכז כל שאיפותינו, לייסד עליה את כל בניננו. אם רק נעשה את העבודה כשהיא לעצמה לאידיאל, יותר נכון, אם רק נביא לידי גילוי את האידיאל של העבודה, נוכל להרפא מהנגע אשר דבק בנו, נוכל לאחות את הקרע, שנקרענו מעל הטבע. העבודה היא אידיאל אנושי גדול, אידיאל של העתיד – ואידיאל גדול הוא במובן זה שמש מרפא. אם אמנם אין ההיסטוריה מכוונת ללמד, להרביץ תורה, אבל מי שעיניו בראשו יכול וצריך לקחת תורה מפיה. ואנחנו יכולים ללמוד מכל מצבנו בעבר ובהווה, כי אנחנו צריכים להיות הראשונים בדבר הזה. אנחנו צריכים לעבוד כולנו".  ↩