לוגו
השיטנה נגד ההסתדרות ופירותיה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הקיטרוג והדילטוריה נגד הסתדרות העובדים הולכים וקשים. חלוצי הכיבוש הלאומי בעבודה, בעלייה, בהתיישבות, בתחיית השפה חטאו שאול: הקימו בארץ הסתדרות רבת-פעלים השומרת ומגינה באמונה ובאומץ על זכות עבודתם ועל זכות יצירתם בארץ. ואת החטא הכבד הזה לא יוכלו לסלוח להם נביאי “הייזמה הפרטית”, ויֵצא הקול בכל תפוצות ישראל: הסתדרות העובדים עליך! הפועלים תפסו את רסן הממשלה בידם, השליטו את מועצותיהם בערים והדבירו תחת רגלם את כל היישוב – ובעלי ההון והייזמה הנוהרים באלפיהם לבנות את הארץ אינם מוצאים עוד מנוח תחת כף רגלם.

מהנלבקי עד הֶסטר סטריט, וממלון-יוז ועד גרֶט רוֹסל הקיפה הזעקה את המחנה: “הייזמה הפרטית” בסכנה! בניין הארץ עומד ליהרס! בעלי ההון בורחים מתיגרת הדיקטטורה של ההסתדרות!

והגוטליבים בוורשה, הגולדברגים בניו-יורק, והאיזמוז’יקים בתל-אביב מגייסים את שפעת הקלגסין של גדוד מגיני “הייזמה הפרטית” נגד הסתדרות הפועלים בארץ, ו“דואר היום” מנצח על המלאכה הקדֵשה – להציל את בניין הארץ מידי מהרסיה ומחריביה שבתוך הסתדרות העובדים.

אמנם, את כוחם של המצילים האלה לא ראינו עד היום הזה לא בייזמה ולא בבניין. אנשי הייזמה האמיתית עושים את מלאכתם בשקט ובביטחה, אנשים כרוטנברג “יוזמים” ובונים, ובעלי ההון שיש להם הרצון והיכולת נאחזים בארץ ומסייעים לבניינה – ואין “שלטון הפועלים” מפריע להם בייזמתם.

אולם טפילי “הייזמה הפרטית”, חדלי האונים וסריסי הרצון, שאין כוחם אלא בהבל-פיהם – אלה מרעילים את האוויר בשיקוציהם ומטילים את זוהמתם בדעת הקהל. “החלוצים” שנישאו אתמול על שפתי כל מטיף ציוני – נעשו פתאום לחֶבר משחיתים, והסתדרות העובדים שעליה נשען כל מפעל-הכיבוש של התנועה הציונית – נהפכה למפלצת.

ופעולת ההסתה והשיסוי נשאה כבר פרי-הילולים.

בתל-אביב, במרכז הספסרות המפריחה את “הייזמה הפרטית” בספקולציה קרקעית ובהפקעת השערים – עברו המשטינים מדיבורים למעשים.

אספסוף של ספסרי-הבניין, שהכתירו עצמם בשם הכבוד הגנוב “אגודת עובדי הבניין”, הכריזו מלחמת-מצווה נגד ההסתדרות ובנשק המורעל של הלוקאוט יצאו להרוס את מועצת פועלי יפו. מאות פועלים השבתו מעבודתם.

כאן לפנינו לא ריב כלכלי רגיל, כגון סכסוך בשאלת המשכורת או שעות העבודה. אדרבה, “אגודת עובדי הבניין” מבטיחה במודעות קולניות המודבקות בכל רחובות תל-אביב לפועלי הבניין הרים וגבעות: מינימום של 30 גרש ליום, הבטחה באחריות, שמונה שעות עבודה, מס לקופת-חולים ועוד ועוד. כאן יש לפנינו התנקשות בקיום ההסתדרות. הקבלנים דורשים מהפועלים רק דבר קטן אחד: עזיבת ההסתדרות וביטול מועצת פועלי יפו או בלשונם “שלטון האגרוף והשוט של מ. פ. י.”. זוהי מהדורה חדשה ומתוקנת של המלחמה בעד הייזמה הפרטית. קנאי הספסרות לוחמים בעד חופש הייזמה של – – הפועלים ושיחרורם משלטון ההסתדרות…

ובמלחמה זו כל האמצעים כשרים: הפרעת העבודה, הרעבת הפועלים, עלילות ודיבות, פרובוקציה נגד מוסדות ההסתדרות. אין בודקים בשעת מלחמה. ועתונות המזרחי והלבנטינים מסייעת כדרכה למלחמת-הקודש ופולטת רוק וארס על ראשי הפועלים ושליחיהם. והכל, כמובן, לשם שמים – לשם בניין הארץ וטובת הפועלים, הנאנקים ונענים תחת “דַבָּרות” שליטיהם.

ציבור הפועלים ידע איך להתייחס להתנקשות פרובוקציונית זו, ויענה ל“מיטיביו” ואפיטרופסיו – בכוחו המאורגן, במשמעתו ההסתדרותית, באחדותו המעמדית.

סדר, משמעת, אחדות! בשלוש אלה יעמוד הפועל נגד תוקפיו ושוטניו.

ביפוֹ העמדו הפועלים בפני התקפה גסה וצינית של הקבלנים הספסרים; השבתת העבודה באלמות.

בחיפה נתקפו הפועלים באופן בלתי ישר על ידי הספסרים ומפקיעי השערים – והכרחו לאחוז בנשק השביתה למען הגן על צרכיהם המינימליים ואפשרות קיומם בעבודה.

לפני שנה, שנה וחצי, כשחוסר העבודה הממושך והמבהיל המיט חרפת-רעב על מאות פועלים, מצאו נותני-העבודה בחיפה שעת-כושר להפחית את המשכורת למטה מהמינימום: ב“נשר”, בטחנה הגדולה, ב“שמן” ועוד נאלצו הפועלים לעבוד בפחות משלושים גרש ליום. פחד הרעב הכריח הרבה פועלים לעבוד במקומות-עבודה שונים גם בעשרים וגם בחמישה-עשר גרש ליום. המשכורת הזעומה לא הספיקה אף לצרכים ההכרחיים, אבל לא היה כל מוצא אחר. חוסר-העבודה עשה שמות.

תגבורת העלייה וכניסת ההון הלאומי והפרטי הביאו לידי הטבת מצב העבודה. המצב הלכלכלי בארץ הורם – חוסר-העבודה כמעט חלף, אולם בעקבות הטבת המצב וריבוי העלייה עלו השערים וצרכו. החיים נתייקרו. כיכר לחם שעלה לפני חצי שנה שני גרשים– מחירו היום שלושה. האמיר היוקר גם בשאר צרכי החיים. שכר הדירה נכפל ונשלש. חיי הפועל במשכורתו המקוצצת למטה מכל מינימום נעשו בלתי-אפשריים. דרישת הפועלים להחזיר את המינימום של המשכורת – לא מצאה אוזן קשבת בקרב המנהלים. המשכורות הגבוהות של הפקידים שאינן עומדות בכל יחס נורמלי למצב הכלכלי של הארץ – מחייבות “קימוצים” על חשבון השכר הזעום של הפועל. המותרות מצד אחד דורשות קיפוח לחם-החוק מצד שני. ובמה יתרצה הפקיד לאדוניו אם לא בשכר-העבודה הנמוך?

כל הטענות הצודקות וההוכחות הבולטות של הפועלים – שאי-אפשר להם להתקיים בפחות ממינימום – לא הועילו, והפועלים הכרחו לאחוז באמצעי האחרון הנמצא ברשותם, באמצעי השביתה, למען קבל חזרה את המינימום ההכרחי שנגזל מהם בימי חוסר-העבודה.


תל-אביב, טו שבט תרפה [קונטרס רד-תוספת]