לוגו
מידת החסד ומידת הדין
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מוטיב אגדי נפוץ מאד בספרות התלמודית הוא ענין שתי מידותיו של אלוהים: מידת החסד והרחמים, ומידת הדין והמשפט. שתי המידות מתקשרות בשני שמותיו של אלוהים, בשם הוויה ובשם אדנות (סנהדרין ל“ח ע”א). המידות נתפסות גם כמכשירי הבריאה והיצירה, דוגמת החכמה בספר משלי ואיוב. “הרי אני בורא אותו (את העולם) במידת הדין ובמידת הרחמים” (מדרש בראשית רבא פרשה י"ב). המדרש מכיר גם את הפירצוף, (פרסוניפיקציה) של המידות. אלה מתוארות בצורה פרסונאַלית, אישית, ובהן נמלך אלוהים לפני שברא את העולם (שם פרשה ח').

המוטיב הזה הנהו עתיק־ימים. אותו מכיר כבר פילון האלכסנדרוני, וגם הוא לא המציאוֹ בעצמו אלא קיבלו מדרשנים שקדמו לו. פילון מבחין שני כוחות אלוהיים: כוח פועל ויוצא וכוח שליט ומעניש. שני הכוחות גם יחד נובעים מן המאמר האלוהי הוא הלוגוס (שו“ת לספר שמות ח”ב ס"ח). כמו המדרש הארצישראלי מזַהה גם פילון את הכוחות האלוהיים עם שני השמות של הקב"ה1.

חוץ מזה אפשר למצוא רמז ברור לשתי מידותיו של אלוהים בשיר היווני המזויף המיוחס אצל הסופר היהודי אריסטובולוס (מאה ב' לפני ספה"נ) למשורר היווני המיתי אורפֶוס: “החסד (charis) והשנאה (misos) מלווים את אלוהים”.

מתייצגת השאלה: אם הקונצפציה התיאולוגית הזאת מקורה בא“י ומשם חדרה היא לתוך המדרש ההלניסטי המיוצג בעיקר ע”י פילון, או להיפך, והמוטיב הזה הנהו הלניסטי־יהודי במקורו ומשם עבר אל המדרש שנתחבר בא"י. לר' זכריה פרנקל בספרו על הנושא השפעת המדרש על הספרות ההלניסטית־יהודית2 הדבר בחזקת ודאי, שהמדרש הארצישראלי הוא המקור הראשון וממנו שאבו דרשני אלכסנדריה ההלניסטית.

והנה מדי פגשי במוטיב שלנו בספרות הנידונה אי־אפשר לי שלא לחשוב על קונצפציה דומה אחרת מן הפילוסופיה היוונית הקדומה. כוונתי לתורת אֶמפֶדוקלֶס על שני הכוחות הקוסמיים, האהבה והמלחמה, השלום והמחלוקת. לדעת הפילוסוף הזה, קיימים בבריאה שני כוחות יסודיים, אלה המבצעים את הידוק ארבעת יסודות ההוייה וגם פירודם של היסודות. “כל העצמים שבעולם האהבה מהדקתם, והקנאה מפוררתם”. לכוחות אלה מיוחסת מציאות עצמאית, ולעתים גם מציאות גשמית3. זולת זה מיחסים להם לא ערך ישותי בלבד, אלא גם ערך מוסרי. שני הכוחות של אמפדוקלס הם, לפי פירושו של אריסטו (מטאפיסיקה ח"א, ד'), שתי קאטגוריות מוסריות שונות4.

קיים איפוא צד שווה בין שני הכוחות הקוסמיים שאצל אמפדוקלס ובין שתי המידות האלוהיות שבמדרש. הצד השווה שביניהם הוא גם התפקיד הכפול הניתן לשני הכוחות בקשר עם ההוייה הכללית ועם ההערכה המוסרית. האם זה מן הנמנעות, שכל הספקולציה התיאולוגית האמורה שבספרות היהודית העתיקה אינה אלא ניסוח עברי חדש, שניתן לקונצפציה היונית העתיקה?

ואם השערה זו נכונה היא, הרי אין ספק שהמדרש הארצישראלי שאב כאן מן הספרות ההלניסטית־יהודית ולא להיפך, שכן חכמי א"י לא היו מצויים אצל הפילוסופיה היוונית, ובפרט אצל זו שקדמה לאפלטון ואריסטו, היינו הקוסמולוגיה היוונית, שעמה נמנה גם אמפדוקלס.

ברם, עיקר השאלה היא, אם לא הרחקנו לכת בהשערתנו, שלפיה המידות האלוהיות הן פרי השתלשלות מן הכוחות הקוסמיים בתורת אפדוקלס. שמא – יטען הטוען – יש כאן אנאלוגיה בלבד ולא תליוּת רעיונית אמיתית.

מפני החשש הזה לא נועזתי להביע את הרעיון הזה עד שמצאתי סעד וסמך להשערתי אצל ר' חסדאי קרשקש. בספר אור ה' מאמר ב' כלל ו' פרק א' מדבר ר' חסדאי קרשקש על הכינוי העצמותי של אלוהים, היא האהבה המטאפיסית, בזה הלשון:

“לפי שהוא ידוע, שהשם יתברך מקור ומבוע מהשלמיות כולם, והוא יתברך לשלמותו אשר היא עצמותו, אוהב הטוב… שהיתה האהבה משיג עצמו לשלמות וכו'”. בקשר עם מידה זו, מידת החסד והטוב, מביא ר' חסדאי קרשקש את דעת אמפדוקלס בלא להזכיר את שמו בפירוש: “שהוא מבוא גם בדברי הטבעיים שהאהבה והאותות (ההתאוות?) בהם היא סיבת שלמותם ואחדותם עד שהיה מהקודמים (אמפדוקלס) מי שיראה שהתחלות ההוויה היא האהבה והקיבוץ והתחלת ההפסד השנאה והפירוד”.

רואים מכאן, שר' חסדאי קרשקש הרגיש בגאון רוחו את הקשר הפנימי בין מידת החסד האלוהית ובין האירוס הקוסמי של אמפדוקלס. מובן, שבתיאולוגיה העברית לא היה מקום ל“שנאה אלוהית”, ואם אצל אריסטובולוס העברי מוצגת השנאה מול החסד ביחס לאלוהים, הרי משום שהשיר הנזכר הושם בפי המשורר האלילי אורפוס. ולכן הומתקו במדרש “השנאה והפירוד” ונעשה מזה “מידת הדין”.

מעתה יש לקבוע, לפי השערתנו, קו התפתחות המושגים הנידונים דלקמן: מושג הכוחות הפועלים בטבע, אשר מחוללו היה הקוסמולוג היווני הקדום, עבר מן “הדברים הטבעיים” אל התיאולוגיה היהודית העתיקה, ודרך צינורות שונים הגיע בסוף ימי הביניים אל הפילוסוף העברי ר' חסדאי קרשקש ושם מצא את תיקונו בקשר עם האֶרוטיקה הספיקולאטיבית של ההוגה הגאוני הזה.



  1. עיין עכשיו ספרי פילון האלכסנדרוני (ורשה תרצ"ז) עמ' 226 ואילך.  ↩

  2. Z.Frankel, Ueber den Einfluss der Paläst. Exegese auf d. alexandrinische Hermeneutik 26 ff.  ↩

  3. J. Burnet, Greek Philosophy 7, 1.  ↩

  4. לערך ה“מחלוקת” (polemos, neikos) הקוסמית שאצל אמפדוקלס מוצא אני הד במדרש בראשית רבא פרשה ד‘, ו’. לדעת ר' חנינא, ברא אלהים את המחלוקת בששת ימי בראשית ל“תיקון העולם”. אם כן גם במדרש המחלוקת היא אחד הכוחות המכוננים עולם ומלואו.  ↩