לוגו
שלוש מתנות טובות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

במדרש תנחומא מטות אות ה' (הוצאת בובר אות ז') אנחנו קוראים: “ילמדנו רבנו, כמה מתנות טובות נבראו בעולם? כך שנו רבותינו ג' מתנות ברא הקב”ה בעולם: חכמה וגבורה ועושר". המלומדים, שמענינם לחפש אחרי מקור כל מימרא המובאה במדרשים בשם “שנו רבותינו”, התאמצו לשוא למצוא את המקור הראשון של המימרא הזאת על המתנות הטובות, הואיל ואין בספרות התנאית דוגמתה. אמנם, נמצאים מאמרים דומים מתקופת האמוראים, אבל בטופס “שנו רבותינו” רגילים להביא מאמרים עתיקים מתקופת התנאים.

כאן יש להבחין בשני דברים: ראשית, החלוקה המשולשת של המתנות, ושנית, ההערכה החיובית שלהן כ“מתנות טובות”. בנוגע לחלוקה, הרי בעצם נמצאת היא כבר בירמיהו ט' כ“ב “אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו”. ברם, דוקא הפסוק הזה מכיל הערכה שלילית של ג' המתנות. הדרשן הרגיש בכך וניסה לתרץ בדוחק את הפירכה הזאת מן הפסוק במלים: “אימתי?? בזמן שהן מתנות שמים ובאות מכוח הגבורה של הקב”ה, אבל גבורתו ועושרו של אדם אינם כלום, שכן… ירמיה אמר: כה אמר ה' אל יתהלל וכו'”. עלינו איפוא לחפש אחרי מקור אחר, שמכיל גם החלוקה האמורה וגם ההערכה החיובית של המתנות.

בטרם נשתדל לתת פתרון לבעיה זו יש להעיר, שגם במקומות אחרים בתלמוד נזכרות המעלות הללו, היינו, בקשר עם תנאי הנבואה. וכך נמצא במסכת נדרים ל“ח ע”א: “אמר רבי יוחנן אין הקב”ה משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו“. בג' הסגולות הראשונות נשנות המתנות הטובות מן המדרש תנחומא. אשר למעלה האחרונה מענין הדבר, שבמקומה יש במסכת שבת צ”ב ע“א מעלה אחרת, שהיא כמעט ההיפך מן הענווה. שהרי במקום האחרון אנחנו קוראים: “דאמר מר: אין השכינה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר (זהו הסדר הנכון, ולא אותו שבמסכת נדרים) ובעל קומה”. לכאורה נראה, שבעל המאמר הזה שינה מדברי ר' יוחנן בכוונה, יען כי חשב שאין הענווה הולמת תמיד את הנביא, הואיל והוא צריך לדבר לפני קהל ועדה ולהוכיח אותם לבלי חת, ולכן הכניס במקום הענווה את הקומה הזקופה. אמנם לזה יש להשוות מס' סנהדרין י”ז ע“א: “אמר ר' יוחנן אין משיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה וכו'”. לזה מפרש רש”י: בעלי קומה ומראה שתהא אימתן מוטלת על הבריות. נראה מזה, שהעיקר דווקא הגירסא במס' שבת, ואם הדבר כן, נמצא, שהמאמר במס' נדרים, המכיל ענווה במקום בעלי קומה, אינו מדוייק, כי אותו ר' יוחנן, אשר דרש שבעלי הסנהדריה יצטיינו בקומתם, חשב זאת בודאי למעלה גם לגבי הנביא. איך שיהא, כל המקומות האלה מראים, שבעלי התלמוד שאבו ישר או בעקיפין מאיזה מקור, ששם היתה החלוקה האמורה של המעלות כמתנות טובות.

והנה מקור כזה ישנו1 בפילוסופיה היוונית העתיקה אצל אריסטו. הפילוסוף הזה מחלק את הקנינים הטובים לשלושה: קניני חוץ (כגון עושר וכבוד), קניני הרוח וקניני הגוף. וזה לשון אריסטו: “הואיל והקנינים נחלקים לשלושה, לחיצוניים, רוחניים וגופניים, מסמנים אנחנו בראש וראשונה את קניני הרוח כמתנות טובות” (אתיקה א' ח'); אולם אין אושרו של האיש שלם כשהוא משולל אף אחד מסוגי הקנינים האמורים (פוליטיקה ז' א'). רק לאלהות יש שלמות רוחנית טהורה, ואילו האדם זקוק הוא גם לשלמות חיצונית וגופנית. הרי שלפנינו במקום אחד גם החלוקה המשולשת של הקנינים: חכמה (קניני רוח), גבורה (קניני גוף) ועושר (קניני חוץ), וגם ההערכה החיובית של הקנינים האלה2.

לאחרונה יש להוסיף, שהחלוקה הזאת, וכאחת ההערכה הרצויה, מצאה לה מהלכים גם במדרש ההלניסטי, ושם אין ספק שהכל לקוח מתורת אריסטו, כי המונחים היווניים מעידים על זה3. ייתכן איפוא, שהשקפתו זו של אריסטו נכנסה לתוך הספרות התלמודית באמצעות המדרש ההלניסטי. על כל פנים, דעתי אני, מונחת ביסוד של המימרא המדרשית הנזכרה, אשר המלומדים נלאו למצוא את מקורה, לא איזו מישנה מקורית עתיקה, שאבדה במשך הזמנים, כפי שאפשר היה לדון מן הביטוי “כך, שנו רבותינו”, אלא תורת המידות של אריסטו.


  1. ראוי להזכיר שגם אצל היוונים והרומים נוצרו דעות שונות בנוגע למעלות הגופניות והרוחניות, שבהן צריך להצטיין האיש האלוהי. ראה כעת את הספר: Ludwig Bieler, Theios Aner: Das Bild des “Göttlichen Menschen” in Spätantike und Frühchristentum I. Band Wien 1934. שם מדובר על המעלות הבודדות הנזכרות גם בתלמוד ובמדרש: חכם (עמ‘ 73 וכו’), גבור (עמ‘ 80 וכו’), גבורה (בעיקר מאגית, פלאית), קומה זקופה (עמ‘ 49 וכו’), ענו (עמ‘ 56 וכו’). רק העשירות אינה נמנית בין המעלות של איש אלוהים (עמ‘ 166 וכו’). – בחיר האנשים צריך לברוח מחפצי עולם הזה, כמו אברהם העברי שהוא “מעבר העולם” לפי המדרש ב“ר פמ”ב, ח'.  ↩

  2. מובן שהקומה הזקופה במס' שבת צ“ב ע”א איננה מהווה סוג חדש, שהרי היא נכנסת בסוג של קניני הגוף. המעלה הזאת היא בכלל רק תוספת, והעיקר הם: חכמה, גבורה ועושר.  ↩

  3. ראה, למשל, פילון האלכסנדרוני בספרו “על בלבול הלשונות” סעיף ט"ז. השווה גם את ההערה שלי למקום זה בתרגום הגרמני של כל כתבי פילון חלק ה‘ עמ’ 106.  ↩