ספר חכמת בן סירא, שחלק גדול ממקורו העברי נתגלה בפאפירוסים שבגניזה הקהירית מענין יותר ויותר את המלומדים מבחינה תרבותית־היסטורית. שהרי הספר הזה משקף במידה מרובה את החיים העבריים בתקופה הסמוכה לימי המכבים הראשונים, בקירוב בראשית המאה השניה לפני הספירה הנהוגה. תקופה זו מצטיינת במתינות דתית ותרבותית, עד שבאה הריאקציה הגסה של אנטיוכוס אפיפנס והשביתה את השאיפות ליצירת מזיגה בין היהדות והיוונות ולהידוק קשרים תרבותיים בין היהודים והיוונים שהלכו והתרקמו בעת ההיא.
הדבר הוא, אם־כן, פשוט ומובן, אם המלומדים עקבו אחרי השפעות יווניות בספר בן סירא, שנכתב בידי איש בעל מבט רחב, אשר לבו היה עֵר לחיים הממשיים ובנסיעותיו הרבות הכיר ארצות ואנשים. אולם המלומדים נחלו אכזבה, כי לא מצאו עקבות ברורים של השפעת היוונוּת על הסופר העברי הקלאַסי הזה. ובאמת בעיקר הצדק עם אלה המחליטים, שיהושע בן סירא אינו נוטה כלל ללמוד מן היוונים ומספרותם. בכל זאת כסבור אני, שאין להפריז בזה יותר מדי, ובודאי נמצא דעות יווניות שונות, שהמחבר קלט אותן בלי משים, כשם שיש למצוא דעות כאלה אפילו בספרות התלמודית והמדרשית.
להלן רוצה אני למסור פרטים אחדים, שעלו על דעתי בעת קראי לאחרונה את הספר חכמת בן־סירא, שזכינו לראות אותו כולו בלבוש עברי, הן הקטעים שנשתמרו לנו במקור, והן אלה שבתרגום יווני וסורי. אלה האחרונים ניתרגמו לעברית ונסתפחו אל הקטעים המקוריים, והוצאו ביחד ע"י המלומד משה צבי סגל בירושלים (תרצ"ג, הוצאת דרום).
ראשית כל אביא את המקומות שעמדו עליהם כבר המלומדים, ואח"כ אוסיף עליהם נופך משלי על יסוד הרשימות שעשיתי לי מתוך קריאה.
א. בספר בן־סירא י“ד, י”ח וכו' קוראים אנחנו:
(י"ח) כל הבשר כבגד יבלה וחוק עולם גוע יגועו.
(י"ט) כפרח עלה על עץ רענן שזה נובל ואחר צומח.
(כ') כן דורות בשר ודם אחד גוע ואחד גומל.
לזה הישווּ את איליאס של הומירוס VI 146–149:
נמשלו שבטי בני אדם לשבטי העלים ביער.
עלים הרוח תטלטלם על פני האדמה, והיער
שב ומוציאם מחדש ומלבלב, כי בא תור הזמיר:
שבט האדם גם־הוא: הללו בו צצים, וזה נובל.
(תרגום טשרניחובסקי)
ראוי להעיר, שרעיון זה נפוץ הוא בספרות הקלאַסית. למשל: בספרו על הזיקנה שֹם ציצרון השוואה זו בפיו של קאטון הקשיש (ציצרון, קאטון הקשיש על הזיקנה סע' 71, בתרגום העברי שלי עמ' 50). אמנם רעיון דומה נמצא בתלמוד: “בני האדם דומין לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלין” (מס' *עירובין נ“ד ע”א). *
ב. השפעה יוונית, אמנם עקיפה, מצאו בעיקר במאמר בן־סירא:
לפני מות אל תאשר גבר, כי באחריתו יתנכר איש. (י“א ל”ב)
לפי האגדה היוונית, הידועה מסיפורו של הירודוטוס, שמע המלך העשיר והמאושר קריזוס את הפתגם הזה מפי סולון, לסוף כשבאה עליו שואה מידי כורש הפרסי והוא הועלה כבר על המוקד הכיר בנכונוּת דברי החכם היווני. מאמר זה שגוּר היה בפי הבריות בתקופה ההלניסטית, ואין תימה שגם בן סירא העברי הכירוֹ והכניסו בין משליו.
ג. ועוד יש מקום מפוקפק אחד, שגם בו נוטה המלומד ישראל לוי, אשר הוא היה בין אלה, שגילו קטעים עבריים שונים מספר חכמת בן סירא וביארו אותם, למצוא עקבות השפעה יוונית. המקום הנדון הוא:
עסק גדול חָלַק אֵל / ועול כָּבֵד על בני אדם.
מיום צאתו מרחם אמו / עד יום שובו אֶל אֵם כל חַי
(מ‘, א’ – ב')
הואיל ולפני בן סירא אין בספרות העברית העתיקה שום מקום, שבו תיקרא האדמה בפירוש “אֵם כל חַי”, ולעומת זה קיים היה בין היוונים מקדם פולחן האלַה דימיטר (די־גי־אדמה: מיטר־אמא), היא אמא־אדמה, חושב לוי, שיש לראות בזה השפעת יוונית. בחיבור מיוחד (נמצא עוד בכ"י) אשתדל להוכיח, שהמושג אמא־אדמה נפוץ היה בין העברים בכל התקופות. לאידך אין לכחד, שאת הניסוח הברור של המושג לא נמצא בספרות העברית לפני בן סירא. ולפיכך אין זה מן הנמנע, שבאמת פעלה כאן על הסופר העברי השפעה יוונית, אם לא בעצם המושג, הרי בניסוחו ובסיגנונו המדוייק1.
אלה הם כל המקומות, שהמלומדים ייחסו אותם להשפעה יוונית; על כל פנים, עד כמה שידיעותי מגיעות. לדידי אין ספק, שבזה לא נדלה עוד כל החומר ההשוואתי. והנה לפי שעה יש לי להוסיף עוד שלושה מקומות אופיניים. עקבות היוונות רואה אני גם באידיאל הפדגוגי של בן סירא:
ד. (ד) מת אביו וכמו לא מת / כי כמוהו השאיר אחריו.
(ה) בחייו ראה וישמח / ובמותו לא יצר לו,
(ו) לאויבים השאיר נוקם / ולאוהבים גומל חסד.
(ל‘, ד’ – ו')
מי שבקיא בתורת המוסר של היוונים לא יפקפק, שלפניו האידיאל החינוכי היווני המובע בפסוק האחרון. ממקומות רבים בספרות היוונית ידוע אידיאל זה, והוא להשאיר בן גומל חסד לאוהבים ועושה נקם בשונאים2. הדבר עומד בניגוד למוסר היהדות, האוסרת נקימה ונטירה, ודורשת אפילו להושיט יד עזרה לשונא, ולהאכילו לחם. אמור מכאן, שבן סירא כתב מה שכתב בהיותו מושפע מן ההשקפה המוסרית היוונית.
ה. אצל בן סירא יש להביא בחשבון גם מושגים חדשים, שאינם ידועים לנו מקודם בספרות העברית. נקח, למשל, את “שר המשקים” במובן של ראש המסיבה (rex bibendi). הענין היה בודאי זר בסביבה עברית, עד כמה שלא חדר לתוכה שמץ מן המנהגים היווניים. והנה אצל בן סירא פוגשים אנחנו את המוסד היווני הזה (ביוונית: (archiposia, והסופר העברי מדבר על זה כעל ענין פשוט. לשר המשקים נותן הוא הוראות שונות, כגון:
שַֹר הקימוך על תתרומם / היה להם כאחד מהם
דאג להם ואחר תִסוֹב / הָכֵן צָרכם ואחר תרבץ
(ל"ב, א’־ב')
גם התיאור המפורט של המסיבה בפרק זה מראה, עד כמה חדרו לסביבתו של בן סירא מנהגים יווניים־אירופיים.
ו. לאחרונה ארשה לעצמי לתת דוגמא לשיטה הפילולוגית, שבה יש, לפי דעתי, להשתמש, כדי לעמוד על הבעיה הנוגעת בהשפעת התרבות היוונית על בן סירא וחוגו. כאן אסתפק בדוגמא אחת; להבא מקוה אני להעשיר את החומר הנידון בעזרת השיטה האמורה.
בפרק ט' פסוק י"ב ואילך מטפל בן סירא בשאלת הידידות. פה אנחנו קוראים:
אל תטוֹש אוהב ישן / כי חדש לא ידמה לו.
יין חדש אוהב חדש / וישן אחר תשתנו.
(ט', י“ב–י”ג)
השוואת אוהב ליין אינה ידועה בספרות המקראית. אולם את ההשוואה הזאת וגם תורת המוסר הנובעת מן השוואה זו, כלומר, שצריך לכבד אוהב ישן כיין ישן המשתפר ברבות השנים, דעה זו אפשר לקרוא גם אצל ציצרון בדיאלוג שלו על הידידות. ציצרון חי אמנם אחרי בן סירא, אבל הוא שאב ממקורות הלניסטיים עתיקים כדרכו תמיד, כידוע לכל מי שיש לו עסק עם הספרות הרומית מסוג זה, היינו, מן הסוג של הפילוספיה הפופולאַרית. על השאלה, אם יש לפעמים להעדיף ידידים חדשים, הראויים לידידות, על ידידים ישנים, ניתנת התשובה: “הידידות יותר שהיא ישנה, יותר צריכה היא להיות נעימה, כדרך היין שהיושן יפה לו” (ציצרון, ליליוס על הידידות סע' 67, בתרגום העברי שלי עמ' 85).
חושבני, שמקבילות כעין זו אין לתלות במקרה, אלא עלינו להודות, שבן סירא השתמש כאן בתמונה לקוחה מן הספרות היוונית.
מכל אלה יוצא, שאת הבעיה, אם ועד כמה הושפע בן סירא מן העולם היווני, אין לדחות כלאחר יד, אלא הענין דורש חקירה מדוייקת מחדש. בחקירה זו יש להשתמש יותר בשיטה הפילולוגית, והיא עשויה לגלות אופקים חדשים. שכן היו והיו קשרים תרבותיים בין שני העמים הנבחרים העתיקים ובין חכמיהם, בין אלה שבאתונא ואלה שבירושלים.