לוגו
הביטוי "המקום" במובן אדנות אלוהית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בימי בית שני ניכרת השאיפה להימנע עד כמה שאפשר מהשתמש בשמות אלוהים, ומשתדלים למלא את מקומם באופנים שונים. במובן זה אומרים: שכינה, רבון העולם, הוא, או “המקום”. וכך אנו מוצאים, שהמחבר של ספר מכבים א' כותב “הוא” במקום: אלוהים. מתתיהו מעורר את בניו לאומץ רוח במלחמה עם השונאים הסוריים: “והוא ישמיד את השונאים לפניכם” (ג', כ"ב). על הקורא להבין, “שהוא” מכוון כלפי מעלה, אף ששם ד' לא נזכר לפני זה. או במקום אחר אנו קוראים: “כל המיחלים לו לא יכשלו” (ב' ס"א). גם כאן אין מקום לשם גוף יחסי, כי שם ד' לא נזכר לעיל.

כמו כן ידוע הביטוי מן ההגדה של פסח “ברוך המקום, ברוך הוא”. אשר למקום הזה הנני משער, שלפנינו יש טופס מקורי ופירוש מאוחר (גלוססה) לטופס זה. במקום היה בתחילה רק “ברוך הוא”, ומישהו כתב על שולי הגליון את הפירוש (ברוך הוא – ברוך המקום), לסוף נכנס הפירוש לתוך הפנים ונעשה מזה: ברוך המקום, ברוך הוא.

אמנם גם הביטוי “המקום” כשהוא לעצמו הנהו, כנראה, עתיק מאד, ובפרט אם נסכים לדברי ווייס בספר דור דור ודורשיו (חלק א‘, עמ’ פ"ה), שכבר שמעון הצדיק השתמש בביטוי זה לשם סימון אדנות אלוהית. שהרי בספרי פרשת נשא ובמקומות אחרים מסופר על נזיר אחד, שאמר לו שמעון הצדיק: כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל. ווייס סבור, שכאן נמסרו דברי שמעון הצדיק כהויתם. איך שיהא, הכינוי האלוהי הזה בא מזמן קדום.

מה טיבו של הביטוי הזה, ומדוע נקרא ד' בשם מקום? במדרש בראשית רבא פרשה ה' ס“ח לפסוק “ויפגע במקום” מבאר: “מפני מה מכנין שמו של הקב”ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולם מקומו”. בהתאם לזה דרשו את הפסוק הנזכר, שהמלה במקום (ויפגע במקום) מוסבת כלפי מעלה, כלומר, שיעקב הזדווג (פירוש אחר: התפלל, מלשון: ואל תפגע בי) לאלוהים.

הרעיון הפאנתיאיסטי המסובך שמונח ביסוד התפיסה, כי אלוהים הוא מקום העולם, הנהו מוזר בפי חכמי התלמוד. אבל הדבר יובן, אם נשים לב שחכמי ארץ־ישראל קיבלו את הפירוש הזה מאת הדרשנים היהודיים־הלניסטיים שבאלכסנדריה, ואלה הושפעו באופן ישר מן הפילוסופיה היוונית. יען כי אותו הדרוש עצמו נמצא אצל פילון האלכסנדרוני, ופילון מביא אותו בשם מפרשים קדומים (פילון, על המנוסה, פרק י"ד). לפי המפרשים האלה, רומז הביטוי “במקום” למאמר האלוהי, הלוגוס, והוא נקרא מקום, כי אלוהים מקיף במאמרו את כל העולם ואין העולם מקיפו. באופן דומה נדרשים פסוקים שונים, אשר המלה “מקום” נמצאת בהם.

אחרי פילון או, יותר נכון, אחרי רבותיו של פילון נגררו אבות הכנסיה הנוצרית, כגון תיאופילוס מאנטיוכיה (בספרו “אל אבטוליקוס”, ב', פ"א), ואת הדרשות האלה מוצאים אנו גם בספר הזוהר לבראשית כ“ח י”א.

אמנם רואים בעליל, שכולם נדחקו לתת טעם לביטוי, שהיה כבר מקובל וידוע, כי לולא זאת לא עלה בדעת בן אדם לדרוש דרוש רחוק כזה המתנגד אל הטראנסצנדנטיות ברוח היהדות. ובכן השאלה במקומה עומדת, מנין בא הביטוי הזה אשר עליו תלו אח"כ תלי תלים של דרשות?1)

כל הענין זה מוצאו, לפי דעתי, באי־הבנה. כידוע שולטת בתרגומים העתיקים השאיפה לכסות על האַנתרופומורפיסמים שבתורה. ובכן במקום “יד ה'” מתרגמים “כוח ד'” וכדומה, כדי שלא לתאר את אלוהים בדמות אדם. שאיפה כזו ניכרת על כל צעד ושעל גם בתרגום השבעים, ובכמה מקומות מוציאים את הפסוק מידי פשוטו ומתארים את אלוהים כאישיות רוחנית בלי כל שמץ גשמיות. והנה יש פסוק בתורה, שהמפרשים והמתרגמים התחבטו בו תמיד והוא: ויראו את אלוהי ישראל (שמות כ"ד, ד'). כאן מתרגמים השבעים: ויראו את המקום (ton topon) אשר עליו עמד אלוהי ישראל. ובכן מקום במקום אלוהים. והנה תרגום השבעים היה קדוש ליהודי הגולה כמקור העברי, והיה שגוּר בפיהם של היהודים הללו, כשם שהמקור העברי שגוּר היה בפיהם של יהודי ארץ ישראל. ולפיכך הנני משער, שיהודי אלכסנדריה התחילו להשתמש בביטוי מקום תחת אדנות, בהישענם על תרגום השבעים לפסוק הנזכר. במרוצת הזמן נשכח מקור הביטוי הזה, וביחוד אחר שהביטוי עבר לא"י אשר שם לא השתמשו בתרגום היווני. ומכיון שלא ידעו את מוצאו של הביטוי התחילו לדרוש אותו ולסוף הכניסו את הדרשה לתוך הפסוק.

תקדים דומה לזה מוצאים אנחנו בקשר עם הביטוי: הוא. ראינו לעיל, שכבר בספר מכבים א' מכנים את אלוהים במלה: הוא. לסוף התחילו לדרוש פסוקים אשר בהם נמצאת המלה ההיא. דוגמא לדבר נמצא במדרש איכה רבתי (פתיחא ל"ד). כאן דורש ר' אחא את הפסוק: והוא אסור באזיקים (ירמיהו מ‘, א’) כלפי מעלה; כלומר אלוהים, כביכול, (הוא – אלוהים) אסור בזיקים. הדרשן מכניס לתוך הפסוק הזה את הרעיון של גלות השכינה2.

כך בקירוב השתלשל גם הביטוי “מקום” כאמור. תרגום השבעים היה, אם כן, המקור גם לביטוי כשהוא לעצמו וגם לדרשות התלויות בו.



  1. מובן, שידוע לי הפירוש המקובל אצל המלומדים, שהמקום הכוונה לבית המקדש, ואח"כ לאלוהים השוכן בבית הזה (הערת ידידי ד"ר משה גוליגר). אמנם אלה לא שמו לב לדרוש של פילון. זולת זה אין המעבר מבית המקדש לאלוהות נהיר בפירוש זה; ואין כאן המקום להאריך.  ↩

  2. ) לדרשת המלה הוא בפסוק בראשית ל‘ ט"ז במס’ נדה ל“א ע”א (“וישכב עמה בלילה הוא – שהקב”ה סייע באותו מעשה") ולרעיון המיסטי הכמוס בדרשה זו ראה עכשיו אהרן קאמינקא בספר קלוזנר (ת“א תרצ”ז) עמ' 177.  ↩