לוגו
היהדות והיוונות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אין לך דבר העומד בניגוד כה עצום לשיטה המדעית כמו הדיקטטורה במקצוע המדע. כבר המושג דיקטטורה מדעית מכיל בקרבו תרתי דסתרי, שני הפכים בנושא אחד. הדבר ידוע לכל מי שמתיחס ברצינות לבעיות המנסרות בעולם המדע, כי מוכרחים לצמצם לפי מידת היכולת את מספר המושכלים הראשונים בחקירה ולהגביל אותם לענינים הנראים ממש בחוש לרוב בהירותם ופשטותם. לעומת זה, אם מישהו יוצא מתוך הנחות בלתי מבוססות ואותן הוא שם ליסוד חקירותיו כמושכלים ראשונים, הריהו חותר מתחת לכס האמת המדעית.

וכן הדין בנוגע לספרו של ז’ילינסקי על היוונות והיהדות1. בפתח הספר נותן המחבר חמש אכסיומות, וביניהן שתים דלקמן: א) הנצרות היא פיסגת השאיפות הדתיות של האנושות; ב) הדת העתיקה של היוונים היא באמת הברית הישנה של הנצרות במובנה הנכון. אלה הם החשובים בין המושכלים הראשונים של הפרופיסור ז’ילינסקי, ותוצאותיהם הן כמעט כל ההשקפות של המחבר בספרו הנזכר. אמיתיותן של ההנחות האלה היא, לדידו, נעלה מכל ספק. ואם לחשך אדם לומר: זו מנין לך? התשובה ברורה: לכן הם מושכלים ראשונים, שאין להרהר אחריהם.

ספרו של ז’ילינסקי הנהו מענין מכמה טעמים. בתור פילולוג קלאסי, המכיר לנכון את כל הופעות חיי התרבות של היוונים והרומיים הקדמונים, מצטיין הוא במבטו הרחב ובאופקו המקיף פרובלימות העומדות ברומו של עולם. המחבר עומד בספרו על שאלות דתיות, תרבותיות וספרותיות בהשוותו את היהדות ליוונות, כדי להראות את מעלותיה של זו האחרונה על היהדות. ז’ילינסקי נותן בזה דחיפה להסתכלות ולהתבוננות בתופעות שונות של שתי התרבויות, הן של היהודים והן של היוונים, אולם השגיאה היסודית היא בעוכריו. למחבר היה גלוי וידוע מראש, כי היוונים השיגו בכל מקצוע ומקצוע מדרגת השלמות, ומאידך גיסא, ריכזה הנצרות בתוכה את כל היתרונות. ובכן המסקנה פשוטה, כי הנצרות נטלה את ערכיה מתוך היוונות ולא מתוך היהדות.

אכן, יש תורות נעלות שונות, שהן נמצאות דוקא ביהדות ובנצרות ולא ביוונות. כאן יש מקום לבעל־דין לחלוק ולומר: סוף סוף הנצרות נשענת על תורת היהודים ולא על אותה של היוונים. כדי לצאת מן המבוכה הזאת תקע המחבר את יתדותיו בפלפול. לא לחנם שקד ז’ילינסקי, לפי דברי עצמו, שנים אחדות על הספרות הרבנית. כאן למד להכניס את הפיל בחוֹר המחט. ובכן תחילה משתדל המחבר בעזרת כרכורים שונים להראות שדוקא אותם היסודות שנדון עליהם, מקורם היה ביוונות, וממילא אפשר ל“הוכיח”, כי משם נכנסו אל הנצרות. שיטת הפלפול מתגלית בזה, שהמחבר מנצר את היוונות, כדי לְיַיוֵון אחר כך את הנצרות.

הרי דוגמא: מודעת זאת, כי ה“מסיבה הקדושה” משמשת לנוצרים יסוד לומר, שהמסיבה הזאת לקוחה מן היהודים. תיאור המסיבה האחרונה של ישו ותלמידיו שב“ברית החדשה” דומה בכל פרטיו לסדר ליל הפסח היהודי, כמו שנהוג בסדר של פסח עד היום הזה. בא המחבר והופך את הקערה על פיה. יש מקום מעורפל מאד אצל סופר הכנסיה הנוצרית קלֶמֶנס איש אלכסנדריה שבו מדבר הסופר הזה על המלים המגוחכות השגורות בפי היוונים בעת חגיגת המסטורין שלהם: “אכלתי מן התוף ושתיתי מן המצלתים ועליתי לאפריון”. המחבר שש על המציאה הזאת כעל כל הון. הרי לפניכם הדוגמא הראשונה ל“מסיבה הקדושה” של הנוצרים – קורא ז’ילינסקי בקול תרועה. אמנם, אין איש יודע את משמעות המלים הנזכרות על בורין, וגם ז’ילינסקי אינו מנסה אפילו לבאר אותן. אבל אין ההבנה עיקר… המחבר בטוח, שמצא כאן את ה“סדר” היווני אשר שימש מופת למיסדי הדת הנוצרית, ובכן ניצוּר היוונות לשם ייווּן הנצרות.

ז’ילינסקי שואף בספרו להשפיל את היהדות עד לארץ ולנשא את היוונות עד לשמי מרום. אולם יש שהמחבר מרגיש בעצמו, כי הגדיש את הסאה. הלא אי אפשר להכחיש, שיש ליהדות ערך גדול, ביחוד בשדה האמונה והמוסר. במקרים כאלה מראה המחבר כעין רגשי נוחַם ושואל את עצמו: האמנם אין ליהדות כל מעלות טובות? והוא עונה: אדרבא, יש ויש. ושוב מציג הוא לעצמו את השאלה: האין כל מגרעות בתורת היוונים? והנהו מודה, שבאמת נמצאים הרבה סימני רקבון וירידה מוסרית בספרותם. ובכן – מרבה המחבר לשאול את עצמו – מי נתן לך רשות לברור בתיאורך את הטוב שביוונות ואת הרע שביהדות, ולא להיפך? אבל תיכף ומיד מתאושש המחבר ומחליט, שבאמת הדבר כך, כי רשאי הוא להעלים עין מן הטוב שביהדות ומן הרע שביוונות. את עמדתו זו מנמק ז’ילינסקי על ידי האופי השונה שיש לתורות שני העמים. ליהודים יש תורה מן השמים, ולתורה זו מייחסים הם ערך קאנוני, ולכן אסור להוסיף ולגרוע ממנה; בו בזמן שיחס היווני למסורת אבותיו היה חפשי. ז’ילינסקי משתמש במשל דלקמן: היווני מלמד את בנו שירת הומירוס אשר בה מסופר על הקטטות, הרציחות והניאופים של האלים. הבן מתרגש ושואל: אבא, האפשר, כי האלים הטובים עשו את התועבות האלה? לזאת יענה האב, כי האלים נעלים באמת בהליכותיהם ואת דברי־הנבלה המסופרים בשירה בדה לו המשורר מלבו. אחרת אצל היהודים. אם האב ילמד את בנו תורה וימצאו מקום שאינו מתאים להשקפתנו המוסרית, כגון על האכזריות המצווה בתורה ביחס לשבטי כנען, כי אז אין האב יכול לומר, שמשה בדה לו את הדבר מלבו, שהרי כל התורה היא פרי גילוי השכינה לפי האמונה הקאנונית.

נימוקו של ז’ילינסקי הוא לכאורה הגיוני ומוצק, ותמיהני על שני מלומדים גדולים, הכומר פרופיסור שידלסקי2 והחכם הידוע מתתיהו מיזס3, שבספריהם אשר כתבו נגד ז’ילינסקי לא נגעו בעצם הבעיה הזאת. ובאמת ז’ילינסקי לא שׂם לב לשלושה דברים. ראשית, אין אצלו עקיבות במה שמהלל הוא את הנצרות ומגנה את היהדות. הדת הנוצרית היא גם־כן קאנונית וספריה הקדושים מכילים הרבה דברי הבאי ובלתי מוסריים, לפי השקפת הנוצרים בזמננו. וספרי האבנגליון יוכיחו. ובכן מתעוררת השאלה, במה זכתה הנצרות להחשב לפיסגת השלמות למרות מגרעותיה ואופיה הקאנוני? ומה יענה האב הנוצרי את בנו, אם ישאלהו: אבא, היתכן, שסוקראטס החסיד רם־המעלות יימנה על ההמון הנדון לדראון עולם (massa perditionis) ולא תועיל לו כל צדקתו ביום עֶברה, רק מפני שבמקרה לא זכה לחסות תחת כנפי הכנסיה הנוצרית? העובדה מציינת, שהיהדות ה“לקויה” יצרה את המושג של “חסידי אומות העולם” הזוכים לחיי עולם הבא, בה בשעה שהנצרות אינה רואה כל אפשרות לפדוּת הנפש מחוץ לכנסיה, לפי הכלל: nulla salus extra ecclesiam.

שנית, שגה ז’ילינסקי במה שהעלים עין מן העובדה, כי תועבות האלים המתוארות על ידי המשוררים היוונים השפיעו בפועל לרעה על מידותיו של העם היווני, שכן מי שגנב או גזל, נאף או רצח יכול היה להצדיק את עצמו, כי אינו אלא מחקה את מעשי האלים. את הסכנה הכרוכה במסורת היוונים, שנשתמרה אצל המשוררים, הכירו כסֶנופַאנֶס ואַפּלטון, ולכן גינה הראשון את הומירוס והֶסִיודוס, והשני אפילו גירש את הומירוס, אבי המשוררים היוונים, ממדינתו האידיאלית. לדעתי, אין זה מכריע, מה שהיווני היה חפשי כלפי מסורת אבותיו, ויכול לבטל אותה, אם לא התאימה להשקפותיו; אלא העיקר הוא, עד כמה השתמש היווני באמת בזכות בחירה זו, כדי לצרף את מידותיו. וההיסטוריה מעידה, שהאופי הבלתי־קאנוני של דת היוונים לא גרם כלל וכלל לזקק ולצרף הדעות והמעשים של העם היווני. אמנם, הפרופיסור ז’ילינסקי, עצם את עיניו מראות את האמת ההיסטורית הזאת.

שלישית, ובזה הגענו אל הנקודה המכרעת, המחבר לא שם לב לעובדה הידועה, כי גם הדתות הקאנוניות, וממילא גם דת היהודים, משתנות ומתפתחות לפי תנאי הזמן והמצב התרבותי של העם. ידוע לכל החוק של “עין תחת עין”. כיון שהכלל הזה לא היה מתאים להשקפת התנאים, פרשו ש“עין תחת עין” משמע ממון. ובכן אין מנקרים את עין החייב בדין, אלא הנאשם משלם כסף לפי שומת בית־דין. הסמכות של הדת לא סבלה מפני הפירוש הזה המוציא את הפסוק מידי פשוטו. ולעומת זה היתה ירידת האבטוריטה של הדת הכרחית אצל היוונים, אם כל בר־נש יכול לבטל כלאחר יד את המסורה של העם. אך מאת העברי לא גזלו את האמונה, אשר בלעדיה לא היה יכול להתקיים, במה שהכניס, או יותר נכון: נכנס מאליו, פשט חדש לתוך המסורה הקדושה בעיני העם. וכל בן־דעת יודע, איזה ערך חינוכי יש לזה שלא השמיטו את קרקע האמונה מתחת לרגלי העם העברי, כמו שעשו אצל היוונים.

אשר לאכזריות התורה כלפי הכנענים אפשר להראות את השאיפה להוציא גם כאן את הפסוק מידי פשוטו כבר בספר חכמת שלמה (י"ב ג' וכו') ובתלמוד (ירושלמי, שביעית פרק ו') בהתאם למצב המוסרי של הזמן. לפי התלמוד, השתדלו העברים הקדמונים לעשות שלום עם הכנענים, וב“אכזריות” השתמשו רק לאַיים עליהם, כדי שיהיו נוטים לכרות ברית שלום. ועד כמה שידיעותי מגיעות, היה פולוס השליח הנוצרי (!) היחיד, שהבין את האכזריות כפשוטה (מעשי השליחים י“ג, י”ט)… יוצא מזה שהפירוש העברי, אשר ניתן במשך הזמן למקומות שונים בתורה, שלא היו לפי רוח העם, מילא את מקומה של זכות הבחירה אצל היוונים. ובזה מופרך נימוקו של ז’ילינסקי בנוגע לאופי השונה של שתי הדתות, היהודית והיוונית.

אין כאן המקום לעסוק בפרטים – על זה חיברתי ספר שלם4, – אלא על השיטה הנפסדה של ז’ילינסקי אנו דנים כאן. ולכן אביא לאחרונה עוד מקום אחד, שהוא אופייני לגבי אופן עבודתו המדעית, כביכול, של המחבר הזה. ראינו כבר, שהמחבר מיחס זכות הבחירה ליוונים. אפס כי הם לא הרבו להשתמש בזכות זו; לעומת זה משתמש בזכות הזאת – המחבר ז’ילינסקי עצמו בכל היקפה ומלואה…

בדברו על הופעת אלהים בא המחבר למסקנה, שכאשר אלהי ישראל מופיע מדכא לבב. כל העולם חל מפניו ואימה מרחפת על הבריות, אחרת לגמרי אם אפולון, אליל היופי, מתגלה בהדרו לקהל מעריציו: כולם ששים ושמחים. בתבל, התוצאות מזה שליליות הן, עד שמחזה שדי מקבל אופי נוגה ונזעם, העליצות חודרת גם לחיק הטבע וכל היקום אומר שירה. כסעד לדבריו מביא המחבר מקומות מתאימים מן התורה ומן הספרות היוונית, אם כי כל המתמצא בשתי הספרויות יוכל על נקלה להביא ראיות להשקפה הפוכה מזו. אפשר למשל, לקחת תופעת אלהים “עליזה” אחת מן התורה ותיאוֹפַניה זעומה מן השירה היוונית ו“להוכיח” במופתים חותכים, כי דווקא ההיפך מזה הוא האמת! ניקח, למשל, את הפרק של “לכו נרננה לד' נריעה לצוּר ישענו”. כל הפרק הוא מלא דיצה וחדווה לרגל הופעת השכינה. ומן הצד השני נשווה את ביאת אפולון באיליאס של הומירוס (א‘, מ"ד וכו’). כאן הופעת אפולון מביאה בעקבותיה מחלות נוראות:

"ירד מרמות אולימפוס ובלבוֹ חמתוֹ נתֶּכֶת

קַשתו על כתפו ואשפתו הסגורה על כל עבריה,

צלצלו חִצָיו על כתפו בצעדו בחרון אפו,

הלך והיה מראהו כמראה ליל צלמות.

פגע בהם, ולא כבו השרפות ששרפו למתים".

(תרגום טשרניחובסקי)

כלום אפשר להוציא מזה, כי אַפולון הוא אליל הזעם ואלהי ישראל הוא אלהי החדווה? לא מיניה ולא מקצתיה. מי שאומר כך אינו אלא טועה, כשם שטעה ז’ילינסקי בהחלטתו ההפוכה. אמור מכאן, כי עלינו להזהר מן הכללה על יסוד מקומות בודדים. כל המשתמש בכגון זה ב“זכות הבחירה”, הריהו שוגה ומשגה.

כללו של דבר: לספרו של ז’ילינסקי יש רק ערך בה במידה שהוא מעורר את השאלות, אבל לא בפתרון שהוא משתדל לתת להן. בפתרון ניכרת השאיפה לרומם את התרבות היוונית עד לאין חקר. יש שחושדים את ז’ילינסקי באנטישמיות. אמנם מי שיודע אותו פנים ושוחח אתו ארוכות וקצרות ככותב הטורים האלה, יעיד, שאין המשפט הזה צודק. ז’ילינסקי מחבב אפילו את היהדות הנוכחית, וביחוד רוחש הוא חיבה לזרמי ההתקדמות בין היהודים. אלא שהוא מתייחס באיבה ליהדות העתיקה, העוינת, לדעתו, את תרבות היוונים. ואף גם זאת. למסקנותיו בא ז’ילינסקי לא כל כך מתוך שנאת היהדות מאשר מתוך אהבה מופרזה ליוונות. אהבתו זו גרמה לקלקול השורה. הכלל הידוע של שופנהויר מתאמת בנידון דידו, אם כי בצורה קצת משונה: האהבה היא אֵם הרעיון.



  1. Tadeusz Zieliński, Hellenizm a Judaizm, Warszawa – Kraków 1927 בשני חלקים.  ↩

  2. בכתב עת Ks. Prof. Szydelski, Religia helleńska, Stary Testament i chrześcijaństwo, Ateneum Kapłańskie XXI (1928),, חוברת 1–3.  ↩

  3. Mateusz Mieses, Hellenizm a Judaizm, Przemyśl 1928  ↩

  4. Edmund Stein, Judaizm A Hellenizm, Kraków–Waszawa 1929.  ↩