דוד כהנא. תולדות המקובלים, השבתאים והחסידים. על פי מקורות ישנים וחדשים. בארבעה ספרים. כרך ראשון, שני ספרים: א) אבן נגף; ב) אבן התועים. הוצאת “מוריה”. אודיסה, תרע"ג. 153 עמודים.

מן הימים, אשׁר גורשׁה אצלנו ההשׂכלה “מן גֵו” והכל מצאו חובה לעצמם לגלות כל היום אך “מאורות־היהדות”, התחילו רבים לעגוב ביחוד על “חכמת־הקבלה” ולקשור לה – לה ולחסידות בתה – כתרים מכתרים שונים. ולא נתישבה דעתם של ההוֹרוֹדֶצקים ויתר ה“חוזרים” החסידיים למיניהם עד שׁראו בה ממש חזות־הכל. ליכא מידי דלאו קבלה איהו!

על כן חשיבות משנה לזה הספר ההיסטורי־האובייקטיבי, שלא להמליץ או לקטרג בא אלא להרצות לנו דברים כהווייתם. רק לעתים רחוקות יש שאף הוא כבר אינו יכול להתאפק ומציין את זה או אחר, ש“פשעיו עצמו מספוֹר”, ואולם בדרך כלל לא הערכה, כי אם מעשים בידו, מעשים המדברים, אמנם, בעד עצמם למדי.

בעמודים 8–9, למשל, יסופר כזה: “רבים מבני ישראל היו בטוחים, כי בשנת ה”ש יבוא המשיח, אבל ראו, כי גם הם מחוייבים מצדם לעשות מעשה לקדם את פני המשיח, וחכמי צפת וכו' מצאו, כי טוב להשיב הסמיכה כבראשונה, יען כי ביאת המשיח ובנין בית המקדש תלוי בזה וכו' אולם חכמי צפת ראו, כי לא טוב לפרסם ברבים דברים כאלה, ועל כן השתדלו לבקש טעם אחר לחידוש הסמיכה בישראל וכו' ואחר העיון מצאו לה טעם נכון לפי העת והזמן: הואיל ורבים מבני ישראל מאנוסי ספרד, שעברו בנצרותם על כמה מחוקי התורה והתלמוד, באו לארץ־ישראל כדי לשוב בתשובה שלמה, ותשובה שלמה אי־אפשר לה אלא אם כן החוטא לוקה ל“ט מלקות על־פי התורה, ואין עונשין במלקות אלא על פי רבנים סמוכים, ואם כן הסמיכה צורך השעה היא”.

צורך־השעה! גם ביאת־המשיח, גם הסמיכה לשם הלקאת ארבעים חסר אחת את האנוסים השבים לארץ־ישראל…

אחרי המעשה הגדול הזה לקדם בו את פני המשיח, באים נכלי ר' חיים וויטאל וגורי האריז"ל וכל תעתועיהם, שהכשירו את הקרקע לתעתועי שבתי צבי ונביאיו, או יותר נכון, שבעצם לא היה הבדל ביניהם ובין השבתאים בהשקפת־עולם ובמנהגים ובאמצעים להפיץ תורותיהם־כזביהם ברבים – – –

לא הראציונאליסמוס, לא ההכרה ההגיונית, לא ההבחנה השכלית נפגעים פה בקראנו על אודות תורות־הכזבים הנוראות האלה, כי אם ההרגשה האנושית הכי־פשוטה, הכי־אלמנטארית. ומה שמחריד כאן ביותר, הרי הוא אותו ההרהור האומר: בעלי־סוד וגם רמאים מתכסים באֲפֵר־הסוד וגם תנועות המוניות אשר בשקר יסודן היו והווים אצל כל העמים, אבל המוני כל העמים לא היו מעולם בעלי חכמה נסתרה בנעריהם ובזקניהם לשם רמאות, המוני כל העמים לא ניסו מעולם להחיש ישע לעצמם על ידי לחשים ומכתבי רמיה ומלשׁינות, בעוד שׁאלה בני “הסוחרים בבשָׂמים וגבינה, שׁמן ופירות” השכילו לגזור חרם על הוצאת כתבי האריז“ל לחו”ל, למען ירבו במחירם, וכשנתגלה, שיש מהלכים לסחורה זו והדרישׁה הרבה מרשׁה גם להוזיל מעט את המחיר – לפַבּרק אותה בלי מידה וקצב, בלי בושה ויראת חטא… (ראה כל סוף פרק כ"א); וזה בן הסוחר ב“עופות וביצים” ידע לגנוב לב בַּנקיר יהודי מצרי, בכדי להשׁתמשׁ בממונו ובהשׁפעתו ואמר לשבת על כיסא־המלוכה על־ידי נדרים ונדבות וביטוי שם המפורש…

קוראים אנו את “אבן־התועים” ולבנו יִתּר על אפסותו של משיח־ישראל זה, שהתעה אלפים ורבבות אחריו. ומה שנורא בעיקר הוא, שהתועים לא נתעו אחרי האפס הגדול הזה אלא מתוך שהיו אפסיים בעצמם. ומה שעוד יותר נורא, שגם אלה שלא נתעו משום־מה, מתוך אדיקות, מתוך יראה מפני החדש או מאיזו סיבות שתהיינה, לא היו טובים, לא היו פחות אפסיים, מן התועים…

וכל התעתועים האלה, המהלכים עלינו אימה, נתונים לפנינו בשני הספרים שלפנינו בהרצאה של מסיח לפי תומו; הדברים נקראים כרומאן קל, והשערות תסמרנה…

ציבור, שמסחרו בשׂמים ופירות רקובים, תעשייתו – קבלה מעשית ו“עצי־חיים” מיסודם של הוויטאלים, גואליו – אנשים כשבתי צבי ומקורביו, נביאיו – כשמואל פרימו¹ ונתן העזתי, אמצעיו וכלי־מלחמתו – טבילות במקווה־מים והשבעות והבל־פה; ציבור שחיה וחי ככה מאות ומאות בשנים – האם אין כולו צריך בדיקה?…

ברם, זה ודאי יתברר לנו מספר־ההיסטוריה הזה: כלכלת־הגיטו ותורת־הגיטו, מושגי־הגיטו ומעשי־הגיטו – בד בבד ישאו כולם.

[“הפועל הצעיר”, טבת תרע"ד; החתימה: ב.–י.]