לוגו
מִשְּׂדֵה הַסִּפְרוּת ("מולדת")
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מולדת, ירחון לבני־הנעורים, יוצא לאור על־ידי אגודת המורים בארץ־ישראל ו“קהלת”. ערוך על־ידי יעקב פיכמאן. יפו, תרע"ד. כרך ה‘, חוברות א’–ד’.


כבר זכינו, איפוא, לארבע חוברות (אחת כפולה) של ה“מולדת” גם בשנה זו, והחוברות מלאות ומנופות, נחמדות למראה וטובות לקריאה. בכל גליון וגליון ניכרת יד־אמן עסוקה בעבודתה בדעת ובכשרון, בחיבה ובנוי.

האם רוצה אני לומר בזה, שהכל ב“מולדת” משביע רצון? זאת לא זאת. על ירחון נאה זה, נאה בהרבה מובנים, יש גם לערער בהרבה מובנים.

ה“מולדת” הוא “ירחון לבני־הנעורים”. כך רשום על שער כל חוברת וחוברת. זאת אומרת, לא אורגן ספרותי סתם בשביל הקורא העברי במדרגת התפתחותו הרגילה, כי אם בשביל הקורא הצעיר, העומד עוד בראשית התפתחותו בתור קורא; לא בשביל הקורא, המחפש והצריך לחפש בספרות את המלה האחרונה, הרואה והצריך לראות בספר בן־שיחה מעניין, כי אם בשביל הקורא, שעליו עוד ללמוד לקרוא, להתחנך בקריאה, לקנות חיבה למלה העברית הנדפסה, בשביל הקורא, שטוב טוב, אם יראה בספר הטוב את רעו וידידו הגדול ממנו, את מורה־דרכו…

ומהאי גיסא, מצד יחס־הכבוד – לא נימנע לומר את שבחה של ה“מולדת” בפניה: בחיצוניותה הנאוה ובפנימיותה הגדושה, בשפתה המשובחה ובמשנתה הברורה, וביחוד בטיפוח הספרותי הניכּר בכל עמוד ועמוד משלה יש בה בכדי לשתול את הנטע הזה – יחס של כבוד לאורגן ספרותי עברי – על תלמי לב הקורא הצעיר שלנו. ואולם מכל יתר הצדדים – עדיין מרובה הפרוץ, מרובה…

ובעיקר: רֵעָה ומולדת לעלמים העברים המעטים המבינים לקרוא עברית בארץ־ישראל ובתפוצות־הגולה, עוד לא נעשתה ה“מולדת”, עוד לא יכלה להיעשות; גם זו החדשה, הערוכה על ידי יעקב פיכמאן; ולא רק מפני שעוד לא נתפשטה כל צרכה, מפני שעוד לא הגיעה לידיהם, כי אם גם באשר חסרה לה עד כה טיפוסיות וחסרה לה גם חמימות.

טיפוסיות כיצד? החומר הספרותי הבא בירחון הזה לא כולו “מעור אחד” הוא, לא כולו נובע מתוך תעודתו בתור ירחון מוקדש לסוג ידוע של קוראים. הנה לכם מאמרי־מדע מעובדים בזואולוגיה, בוטאניקה וכו‘, ביוגרפיות, שיחות מדעיות, שירחון לבני־הנעורים, לפי המקובל, אי־אפשר לו בלעדיהם, ועל ידם דברי זמר משלום־עליכם, בוקי בן יגלי, שלירחון לבני־הנעורים יש אפשרויות ויש רשות להכניסם; ופתאום רשימות ביקורתיות – המלה האחרונה שׁל הספרות – כעין זו שׁל פיכמאן על דֵימֶל, של ר’ בנימין על סטרינדברג ועל “הספר העברי” של ביאליק… הא כיצד?

אמנם, יכול הייתי להודות, כי לבני־הנעורים לא צריך לתת דוקא אך פּוֹפּוּלאריזאציות; שאדרבה, ברוכה היד הכותבת להם דברים, שילמדום למנות את המלים של כל מה שהם קוראים – וכאלה הן, בלי ספק, הרשימות הנקובות באחרונה. אבל אם גם כך, אז הדרא קושיא לדוכתא, אז צריך היה, שכל הטוֹן של הירחון יהיה אחר. או כולו פלג זך של דברי־שירה מעוּלים, גם במאמרים על הטבע, או כולו ציבורי־קונכיות, עיבּוּד פופולארי גם בחלק השיר והביקורת. בכל אופן, לקוראים, שבשבילם צריך לציין: “סוֹפוֹקל – משורר טרגי יווני גדול” וכיוצא בזה, לא רק שׁלא נותנים שׁיר כ“גֶטֶה” אלא כותבים אחרת גם על ליליינבלום. בשביל קוראים שכאלה צריך להתחיל בכל מאלף־בית. כך וכך. דברים מפורשים ומתפרשים אחד על יד חברו. לאו דוקא באריכות יתרה, אבל גם בלי שום סמיכה על המעיין.

הרבה פרחים, – אמנם, פרחים חיים, פרחים ממש – וביניהם חתיכות ירקא, חתיכות בשרא וחתיכות כוורא – כך הן חוברות־ה“מולדת”. אפשר, שכך מוכרחים לעשות: תנאי־ההוצאה מצד אחד דורשים חומר־קריאה מלמד לבני־הנעורים, דורשים, שהירחון מסוג זה יהיה שוה לכל נפש, והמשורר־העורך מצד שני רוצה, כמובן, בכל מה שאין שאבּלוֹנה ובאנאליות נודפות ממנו. ומשל למה הדבר דומה? לאותו איש שהיו לו שתי נשים: אחת זקנה ואחת צעירה… אבל, איך שיהיה, לומר, שבאופן הזה תוכל ה“מולדת” לגדל פארות, לקבל צורה קבועה אחת ומאוחדה, להגיע לידי שלמות טיפוסית – אי־אפשר, כמדומה.

וכתוצאה מחוסר־הטיפוסיות – גם חוסר־החמימות, חוסר־ה“טמפרמנט”, חוסר־האינטימיות: הירחון כאילו אינו יודע למי הוא פונה, ולפיכך אינו יודע גם למשוך את הלב, למשוך את לבו של זה, שהוא פונה אליו. ה“מולדת”, שהיא לכאורה “לבני־הנעורים”, כאילו אינה מאמינה, שיש לה דבר עם בני־נעורים ממש, עם אלה העתידים להיות בוני־חיינו, ולכן אינה מוצאה לנכון לספר להם על חיינו, על פגעי־חיינו ועל צרכי־חיינו ואינה מחנכת אותם ברעיון העיקרי של סביבתנו, רעיון־העבודה. חיינו במקום צאתה־לאור כל כך קשים, כל כך מסובכים, כל כך מפרכים – ובה, ב“מולדת”, לא יורגש זה כלל. התחשוב, כי לקוראיה אין זה נוגע, אין זה צריך לנגוע? זרמי־חיינו מסביב העלו שאלות משאלות שונות, שאלות עוד יותר קשות משאלת הטכניקום בחיפה – וה“מולדת” אינה רוצה לעשות בהם אפילו טבילה אחת! היא אינה שופטת, אינה דנה, אינה מעריכה – היא אינה עוזרת לנו במלחמתנו, מלחמת־החיים! קרה היא, קרת־המזג. חלק גדול, למשל, מספר נחוץ כ“האדמה החדשה” נדפס – אימתי? לפני פיכמאן. ובימי פיכמאן אין אנו רואים גם את השאיפה לדרך זו. גם בחלק האמנותי, גם בחלק הפובליציסטי – אין קול ענות! לב הקורא הצעיר לא יחם מן ה“מולדת”!

ספינתנו נטרפה. גלים יעברו ראשנו, גלים זועפים, ואנו מבקשׁים בדבר־הספרות מורה־לשְׂחִיָה. אבל ה“מולדת” אינה אלא אי קטן, מוקף גדר יפה, בנוי טירות ופלטין. אנו מתענגים על מראהו, אנו נהנים, אבל מצוא לא נמצא בו את סיפוקנו. אנו מבקשים לדעת את הים ולאן יוליכונו משברי־גליו…

ויש אשר תיראה לנו ה“מולדת” כאומנת נאה, לבושת מכלול וטובת־טעם, המראה בתנועות גראציוזיות ומתונות דוגמאות של שירה ומחול. אבל לנו ולבני־נעורינו כיום תינתן־נא אחות טובה מחבשת פצעים ומרטיבה במים טהורים את הלשונות שנשתו בצמא!

התאמר ה“מולדת” למלא לנו תפקידים שונים אלה? התהיה לנו ברבות הימים לא רק למענגת־נפש, כי אם גם למשמחת־לב ולמאירת־עינים?

––––––

פרטים – לא מענייני הפעם. המאמר על פילון מאת ד“ר צפרוני נופל הרבה ממאמרו על פלוויוס שקדם לזה. בפלוויוס גילה המחבר איזו קווים, שצריך היה לעמוד עליהם; בפילון לא די שלא גילה כלום, אלא שחזר גם על כל האמרות הנדושות על התקופה האלכסנדרונית והחכם האלכסנדרוני. – “שיחותיו המדעיות” של הד”ר ברוכוב, וביחוד זו שעל דארווין ומבקריו, מצויינות הן, לדעתי, בשביל ירחון פופולארי. ה“תמרים” של א. שטיינמאן טובים מאד, אלא שלא טוב מה שרשם מתחת “על פי מוטיב של מוּלטאטוּלי”: מי שישווה את זה לתרגום ממולטאטולי “קול־הציפור”, שנדפס ב“האחדות” תרע“ב, גליון ל”ד, הוא יראה, שאם גם הוסיף מר שטיינמאן מבטאים מדרשיים נאים אחדים על פסוקיו של המספר־הפּאמפלֶסטיסטן ההולאנדי, עדיין לא היתה לו הזכות הספרותית לקרוא את שמו על הדבר כולו ולפטור את המחבר האמיתי ב“על פי מוטיב”.–

כן, פרטים – אינם מענייני הפעם, אלא שאף על פי כן לא אוכל להתאפק – איידי דאתינא להכא – מהעיר מה שיש לי להעיר על הדבר הכי חשוב בשבילי בכל ארבע החוברות של שנה זו, המונחות לפני, הלא היא המסה “קהלת” מאת יעקב פיכמאן. ושוב: לבני־הנעורים אין זו מסה מתאימה! קהלת, ככל ספר ישן, הוא קודם־כל ספר מוקשה. וכשמדברים עם קוראים מתחילים בנדון זה צריכים הדברים להיות מבארים, מפרשים, מסבירים. בשבילם כדאי היה אפילו להביא מדעותיהם־השערותיהם של החכמים רנ“ק, ר' שלמה רובין וכו' על זמן־חיבור־הספר, מחברו, מקורותיו, לעמוד על אותה ההשערה הנוקבת, שהספר הזה אינו מקורי־עברי כל עיקר, אלא תרגום או עיבּוּד מיוונית. בכל אופן צריך היה בשבילם להרצות מבראשית את עיקרי־הספר, עיקרי־רעיונותיו, משליו, אופן־היכתבו, דרך־סגנונו, ושלא לקמץ – בתור ראיות להנחותיו של בעל־המסה – בציטאטות מפסוקי־קהלת, שכל כך קשה גם לנו, הגדולים, להולמם ולהביאם באיזה קשר. ואולם על זה, שמאמרים כגון אלה אינם לירחון מסוג זה – על זה כבר דיברתי לעיל בדרך כלל. אפס, אם ליצירה ספרותית ובשבילי, בשביל קוראים מובהקים, אז מניח אני לכל מה שנדפס ב”מולדת" ואיני מבקשה אלא במסה זו. פותח אני את החוברת הכפולה ומתחיל לקרוא: “כחידה גדולה וסתומה לנו הספר הקטן הזה למן הקריאה הראשונה שלו, קריאת הנצחון על ביטול העולם, ועד דברי היגון השוקטים עם סופו, יגון האדם החרישי על חורבן עצמו”. מתחיל אני לקרוא את הדברים האלה והריתמוס עם הפשטות והבהירות משיבים עלי לרגעים אחדים אותה הרוח של שקט וטוהר, אשר כל חזון רב, ואף שירי יעקב פיכמאן מלאים אותם. “קריאת־הנצחון על ביטול־העולם” – האם שמעתי מעודי הגדרה נכונה שכזו על אותו הפסוק־הבעיטה: “מה יתרון לאדם?!” ואותם הדברים על צעירותו וזקנותו של קהלת, על בדידותו של קהלת, על פשטותה של שיחת־קהלת – מיטב הדברים, שנאמרו בזה!

ואולם אל־נא אחטא לאמת שבלבי ואל אומר, כי מסה זו לדידי כולה היא בלי דופי. לא, לא אומר ככה. קודם כל, העמודים הראשונים שלה כוללים בתוכם, בעיקר, גם את יתר העמודים. במלים אחרות: המחצית הראשונה שלה רבה וכבירה היא מן השניה – ליקוי, שאין לו תקנה ביצירה אמנותית, אף כי גם ספר קהלת בעצמו לא ניקה מזה! ובראש פרק שני, למשל, הנה כבר יבקש לו בעל־המסה מעין מפלט באופן־כתיבה פרישמאני: “עוד בהיותי ילד עם ילדי ה’חדר' לקחה תמונתו הנוגה של האיש הפלאי הזה את לבי וכו'” – והדברים צריכים עיון. אם תמונתו של קין הורג־אחיו, אשר עליו יסופר בחומש בראשית, יכלה לקחת את לבו של ילד־ה“חדר” דוד פרישמאן ולעורר בו מקצת מן הרעיונות המובאים בהקדמה לתרגום הספר “קין” של ביירון, הנה דבר קהלת, דברי שלמה בן דוד, על השידה והשידות שעשה לו ללא־הועיל, יכלו להיות לנער־ה“חדר” יעקב פיכמאן אך פסוקים קשים ובלתי מובנים כהוגן, המשך ממשלי ומאיוב, אבל לא “פוֹן” לתמונה נוגה של איש פלאי… בכלל, הדגיש פיכמאן יותר מדי במסתו זו את “האיש הפלאי” ושכח את הספר. איש־משורר מודרני יותר מדי עשה מר פיכמאן מקהלת. נשכח ממנו הספר הקדמון שהיה לפניו, ויחזה לנו איש בעל־“שטימונג”, שאמנם דבריו סותרים זה את זה, אבל רגשותיו מעצמיות אחת יהלכו ואין בהם כל סתירות. ומכאן נתבצר לו מקום למשפטים חטופים: “קהלת אינו שופט את החיים; הוא רק מעיד עליהם”. ועוד יותר מפורש: “שנאת החיים אין בספר הזה”. ואולם לי נדמה, שׁב“שׂנֵאתי את החיים כי רע עלי המעשׂה הנעשׂה תחת השמש” יש לשמוע לא רק קול של מעיד; לי נדמה, ש“סתירות שאינן מתישבות” יראה בקהלת לא רק זה, שיבקש בו “שיטה פילוסופית מופשטת”, אלא גם “מי שיבקש בו הד חיי אדם וצערם ותקותם ויאושם” לא ימצא את “השקפת־העולם ההרמונית”, שפיכמאן מבקש למצוא דוקא. לי נדמה, שאם גם טובים ויקרים הדברים, אשר דיבר פיכמאן ב“מסתו”, ועמוק ויקר הוא הקהלת אשר חזה בעל־המסה, אבל לא תמיד הוא זה הקהלת הנשקף לנו מתוך הספר “קהלת”, כי אי־האחדות ואי־ההרמוניה של קהלת אינה אי־האחדות ואי־ההרמוניה של בעלי השירה המודרנית, שבמאסם בשיטות פילוסופיות מופשטות ובמדדם הכל באמת־המידה שלהם, יוצא שאין אחדות ואין הרמוניה בעולם ובאדם, ו“נתערבו כל התחומין”. הסתירות של קהלת אולי אינן כלל אישיות, והמצע לאי־ההרמוניה שלו אינו הרמוניה אישית פנימית כרצון פיכמאן, כי אם – סתירות שׁל דברים, סתירות סִפרִיות. קרוב לודאי, שׁאין אחדות בספר זה, מפני שאינו אחד! מי שקורא בלי כוונות קדומות את האפיקורסות של “מי יודע, אם רוח האדם” ורואה אחר כך את ה“סוף דבר הכל נשמע”, יבין שלפניו לא רק סתירות ברעיונות וחילוקים והבדלים בהלך־נפש (כגון אותו “מוצא אני מר ממות את האשה” לעומת “ראה חיים עם האשה אשר אהבת”), שאפשר לישבם לעת־הצורך בזה, שמחבר־“קהלת” לא היה פילוסוף מופשט, אלא משורר סובל, המתרוצץ מרגש לרגש וממחשבה למחשבה, התועה, החוזר בו. לא! לפני הקורא קושיות וסתירות, שמקורן בלי ספק בהוספות ובהגהות ובשינויים ובתיקונים של סופרים ומעתיקים (אותם עניני הנדרים והמלאך והאלוהים העושים שייראו מלפניהם וכו') ולא בחילופי מצב הרוח של משורר קדמון. בקהלת אין רק קולות שונים בעלי גוונים שונים, כי אם גם קול וחוסר־כל־קול, הבעה וחוסר־הבעה, דברים כדרבונות וצלצול עמום – ולמה, איפוא, יעלה הכל בקנה אחד של אישיות אחת, שלא כרושם־האמת שאנו מקבלים ישר מן הספר?


[“הפועל הצעיר”, שבט תרע"ד; החתימה: ב.–י.]