לוגו
מַסָּע [האנייה “סוֹריֶינטוֹ”]
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

להלית.

האנייה “סוֹריֶינטוֹ” נהגה מידת מתינוּת ולא הפכה את זנבהּ. התרחקה, רחבה כברֵכה, ברוחב, לא לחסרֵך מעינַי, ככל המאוחר. כי מה? כי טיפּוּס מרחיק ומתרחק, זה די.

אלה שעל הרציף לא העיפו לאורכה אלא חפוז אחד; חרצתי אני עיניים. פנַיִך אגוז זהב הלכו וקטון וקטנו וקטן וקטנים וקטנים עוד קטנים עוד קטנים עד קטן אגוז אחד.

נפש חצויה “סוֹריֶינטוֹ” – נרתקת וניתקת. פעם היתה “ג’יאניקולו”. היא ידעה דרך. חד־סִטרית. היינו נוסעים עליה, חלוצים. הכינונו קונצרט. היתה אִתנו שנאבל האֶפליך, זַמרת יהודייה מווינה. היא שרה אִתנו, וקול שלי עולה על קול שלה, בהרבה. הסתכלה בי במבוכה. עוד חש אני מאז את הבושה, התיישנה בינתיים, כיוון שאין לַהשיבה. ומאז אני למד, שהמלַווה, קולו חייב להיות נמוך בהרבה משֶׁל הסולן. היו שם תיירים נוצרים שלא הפיקו נחת מהרעש שעשינו. רב־החובל היה גרמני, עורו בָּלוּק בשל הים. רב־החובל לא אמר, אלא עוד:


“Sie werden auch ein Konzert haben…”


ואילו “ג’יאניקולו” חד־סטרית. לא שעתה לכּוֹל. הלכה דומייה. על סיפון “סוריינטו” נוסעת אחת. ודאי רועשת שם כמונו. אבל היכן שמעתי דבר זה?


        הֶעֶרְתָה מֵחֻבָּהּ בָּבוּאָה לְאֵל

        מִדְּרָכָיו דּוּמִיָּה.


ומה אני למד?

ליד מחסן פשוט בנמל חיפה אין מקום לעמוד.

ומה אני עומד?

אבות.