“סוֹרְיֶינְטוֹ” לָקְחָה אֶת הָרְחוֹב עַל הַגַּב, וְיָצְאָה לַדֶּרֶךְ.

יָצְאָה אֶת חֲצִי־אֲגַם, שׁוֹבֵר הַמַּיִם.

יָצְאָה אֶת חֲצִי־גֹרֶן, שׁוֹבֵר הַגַּלִּים.

גַּלִּים לֹא הָיוּ אוֹתוֹ עֶרֶב.

לֹא אֲוִירוֹן, טָס כָּל עוֹד־חַיְתוֹ־בּוֹ. נוֹשֵׁם־מִן־הַפַּחַד־הוּא.

“סוֹרְיֶינְטוֹ” שָׁטָה כְּאַוָּז,

וְרַגְלֶיהָ לֹא נִרְאוּ.

כֵּיוָן שֶׁשְּׁעָתָהּ עָבְרָה,

מְלַוִּים הִתְרַחֲקוּ.

תִּרְאִי, אַתְּ בְּעַצְמֵךְ

שׁוֹמֶרֶת אֶת צְעָדַיִךְ.

כַּמָּה זְמַן אֶפְשָׁר

לְהִתְרַפֵּק? לְהִתְרַחֵק? אֲפִלּוּ.

אָדָם קָשֶׁה כִּשְׁאוֹל.

אָדָם יוֹצֵא מֵהַבַּיִת לְעוֹלָם.

כֵּיוָן שֶׁזֶּה כְּבָר עָבַר,

תִּרְאִי, אָדָם סֶרֶט הַזְּמַן.

אַלְלִי מִ“גְּ’יַאנִיקוֹלוֹ”, אֳנִיָּתִי.

אַלְלִי מִגֶּרְמָנִי בְּלוּק הָעוֹר,

מַסָּע רִאשׁוֹן.

בַּעֶרֶב “גְּ’יַאנִיקוֹלוֹ” בָּאָה מֵעָבָר וְזָכוֹר וְהַרְחֵק מִלַּחְזֹר.

הָיָה עֶרֶב לָהּ כּוֹאֵב.

כּוֹאֵב. כּוֹאֵב. כּוֹאֵב.

הַמַּסָּע הָרִאשׁוֹן.

“סוֹרְיֶינְטוֹ” הִתְבַּנְּתָה כְּטַחֲנַת קֶמַח עַל פְּנֵי הַיָּם־הַנַּעַר.

קוֹל דָּכְיוֹ דָחַף.

קוֹל דָּכְיוֹ דָחַק.

קוֹל דָּכְיוֹ שִׁיפַע בַּגַּלְגַּלִים.

אַתְּ יָרֵחַ הָרֶחֶם, “סוֹרְיֶינְטוֹ”, עִם שְׁתֵּי הַלְּבָנוֹת הַקְּטַנּוֹת,

הַסְּמוּכוֹת. הַמְּסוּכוֹת.

אַתְּ חַוִּי בְּלִבְנוֹתַיִךְ.

אב – אלול תשכה, אוגוסט – ספטמבר 1965